ארכיון תגים | טרור

הדרך מצפון אירלנד להר מירון

בעצם, אומרת האוקראינית הלוהטת, אתם שני טעמים של אותה דת. היא הגיעה לדרי, עיירה אירית משעממת, במסגרת משלחת של תלמידי תיכון ולא מבינה למה פרוטסטנטים וקתולים נוהגים לפוצץ זה את זה על בסיס קבוע. כשמנסים להסביר לה שיש כאן מורכבות דתית ופוליטית, זה נשמע לה אידיוטי. זה באמת אידיוטי.

"נערות דרי״ (בנטפליקס) מתרחשת באירלנד בתחילת שנות ה-90. הגיבורות הן תלמידות תיכון דתי שעסוקות בבנים, סמים ועוד קצת בנים, כשמסביב מפטרלים חיילים חמושים, ומדי פעם צריך לנסוע לבית הספר בדרך הארוכה כי יש מכונית תופת על הכביש. היא מצחיקה נורא, עם פסקול אייטיז וניינטיז חמוד, וקצת מדכדכת דקה אחרי שהפרק נגמר.

יש משהו אבסורדי בעובדה שדווקא בישראל אפשר להבין סדרה שמגיעה מצפון אירלנד טוב יותר מכל מקום בעולם כמעט. באחד הפרקים, הבנות נוסעות באוטובוס לבלפסט, להופעה של טייק ד'את, ללא אישור ההורים,   ונתקלות במקרה במנהלת בית הספר. הן ממהרות להכחיש הכול, כולל בעלות על תיק עם כמות יפה של אלכוהול. ברגע שהמנהלת מבינה שמדובר בתיק ללא בעלים היא קוראת לנהג לעצור את האוטובוס, ובסצינה הבאה רובוט משטרתי מפוצץ את בקבוקי הוודקה של הבנות. צפון אירלנד בואכה קו 5, תל אביב.

בפרק אחר המשפחה צופה בטלוויזיה בג׳רי אדאמס, מנהיג השין פיין, ארגון ההתנגדות המרכזי בצפון אירלנד, מתראיין בטלוויזיה. הקריינית מציינת שהקול הוא כמובן קולו של שחקן, שמדבב את אדאמס. הלכתי לבדוק מה לעזאזל. מתברר שבין 1988 ל-1994 אסר החוק הבריטי על השמעת קולם של אנשי שין פיין ועוד 11 ארגונים צפון איריים. מה עשו ערוצי הטלוויזיה? המשיכו לשדר ראיונות ונאומים, אבל עם דיבוב. טמטום, דמיון ויצירתיות משמשים בערבוביה מופלאה.

כל זה בעיקר מאשר את העובדה שכולנו בני אדם, טיפשים ועיוורים באותה מידה, ולא משנה איפה נולדנו. כשבוחנים את צפון אירלנד בפרספקטיבה של זמן קל לצקצק ולגחך על האבסורד. אבל כשמפנים את המבט לכאן? סכסוכי טריטוריה בלתי נגמרים בין בני אדם שמאמינים או לא מאמינים בווריאציות של אותו אל. דתות ממוסדות שמקדשות טקסים ומקומות ולא חיי אדם, ומה זה משנה אם זה מוביל לפיגועים או אסון המוני. המערכת חזקה מדי, רעבה מדי, עסוקה בעצמה. ארגון התנגדות אירי אחד הופך ליותר מעשרה, דתות מתפצלות, נהלים ושכל ישר ניגפים מול אינטרסים, כוחנות וחמדנות.

ההמונים שנרמסו בהר מירון לא יזכו לצדק. ספק אם תהיה ועדת חקירה בעלת סמכויות ושיניים, ספק גדול יותר אם מישהו ייקח אחריות ויתפטר. ימצאו ש״ג, אירוע אחר יתפוס כותרות ויאללה הלאה. הם קרבנות של פיצול, של קבוצות שישלמו כל מחיר כדי לשמור על הגטו הפרטי שלהן, של מנהיגים לכאורה שמעדיפים את האינטרס הצר על רווחת הזולת. הם לא שונים בהרבה ממוסלמים שנרמסים במכה, מקתולים או פרוטסטנטים שנורו או התפוצצו באירלנד, מקורבנות איוולת בכל העולם.

בצפון אירלנד הגיעו להסכם שלום מורכב ועדין והכול נראה מצוין. היום כל זה בסכנה בגלל הברקזיט, ללמדנו שגם כשבני אדם מצליחים לפתור סכסוך, אין סיבה לנשום מהר מדי לרווחה. אני מייחל ליום שבו כל מה שקורה עכשיו מסביבי יהפוך לחומר נוסטלגי לסדרה משעשעת, דומה לזיכרון מאיזו פאזה מטופשת מגיל ההתבגרות, משהו שהיה ועבר והיום מתקבל בסלחנות וחיוך. ואולי האיוולת והעוולות של אותה תקופה יהיו קצת פחות מטופשות, ויגבו קצת פחות חיי אדם. 

פגישה עם אמריקאית עייפה ממלחמות

האמריקאית אומרת שלא תישאר כי כל הזמן מלחמה כאן. כולם פה במלחמה. אני לא יורד לסוף דעתה. הקיץ הזה היה נטול כיפת ברזל ואזעקות. אנשים מצטרפים לשיחה. אני ביום הולדת, ופרופיל הדוברים דומה לזה של כלת השמחה: יהודים אמריקאים שנמצאים בארץ ארבע שנים בממוצע.

האמריקאית ממשיכה. היא לא מתכוונת  לטרור או מלחמות הקיץ הדו-שנתיות כאן. היא מנסה להסביר לי ומתארת מפגש עם נהג אוטובוס עצבני מוקדם יותר באותו יום. איזשהו חוסר הבנה לגבי כרטיס רגיל ורב-קו, לא משהו לכתוב עליו הביתה, אבל היא נסערת. ברור לי שהנהג שכח מהדיאלוג שנייה אחרי שהסתיים, בזמן שהיא נותרה מוטרדת כל היום, תוהה שוב לגבי הארץ הזאת.

 

היא חווה מלחמה שאני לא מרגיש. היומיום הסטנדרטי שלי הוא שדה הקרב שלה. ואולי לא. אני נזכר בעצמי בחו"ל. השקט הנפשי של התור, אני מכנה את זה. הידיעה שאף אחד לא יידחף. אמריקאים שעובדים איתי מתארים חוויה הפוכה: הם מוצאים את עצמם עומדים בתור בסופרמרקט בביקורי בית אצל ההורים באמריקה דרוכים וקפוצים, מחכים שמישהו ימרפק או יעקוף, כמו חיילים הלומי קרב.

וזה מערער אותי להתבונן במציאות מנקודת המבט שלהם. אני נזכר בשיחת עבודה. אני וקולגה ישראלי מנהלים שיחת וידאו עם שלושה אמריקאים במשרד שמעבר לים. אחת מהן עובדת חדשה. בסוף השיחה הבחור שלצידי אומר לה "אנד גוד לאק!" והאמריקאים בצד השני מתפוצצים מצחוק. לוקח לנו כמה שניות להבין. מה שאני והוא שמענו היה ברכה לבבית לעובדת חדשה. מה שהם שמעו היה תוקפני וסרקסטי. הם כבר מכירים אותנו ומרגישים נוח מספיק לצחוק. כמה פעמים זה קרה מבלי שאיש מאיתנו היה מודע לפגיעה בצד השני?

בחזרה לאמריקאית, שמתוודה שכנראה לא תישאר כי היא לא רוצה לגדל פה את הילדים שלה. מה זה אומר עלי ועל הילדים שלי? האם לתת להם לגדול פה עם הגיוס לצבא, הטרור, הלאומנות המבעבעת, יוקר המחיה והדחיפות בתור הופך אותי לאב רע? אני אמור לעודד אותם להגר? לקוות שיישארו כאן? והאם באמת כל כך טוב שם בחלום האמריקאי? שירותי הבריאות פחות טובים ומטורפים עם נשק אוטומטי שמרססים תלמידי בית ספר הם עניין שגרתי. אני מניח שבדרך לאותו בית ספר הם לא דוחפים אף אחד.

המבט מבחוץ לא באמת עוזר לי. במונחים אמריקאים אני גס רוח ותוקפני כמו כל ישראלי, ואני לא באמת מוכן או רוצה להשתנות. בסופו של דבר קל לי יותר עם נהג האוטובוס העצבני מאשר עם איש זר ומנומס שאין לי מושג מה הוא חושב באמת. והילדים שלי? נגה רוצה לגור בלונדון כשתגדל. תומר חולם על ניו יורק. אני חושב שדווקא אשמח לעמוד בתור בנתב"ג בדרך לביקור אצל אחד מהם. בלי לעקוף.

מה הקשר בין היפסטרים למלחמת אזרחים (בקרוב אצלנו)

בין ידיעה על עוד דקירה לבין הליכה ברחוב תוך כדי נסיונות הדחקה של אופציית המברג בגב אני קורא ספר בשם 1861, על השנה הראשונה של מלחמת האזרחים האמריקאית. עברו יותר מ-150 שנה אבל זה  אקטואלי למדי.

לינקולן, לא רק מדבר בקבינט

מה שמגניב בספרי היסטוריה היא ההכרה ששום דבר לא ידוע מראש, אף אחד לא רואה את הכאפה שהקארמה העולמית עומדת להנחית. פיליפ רות כתב שההיסטוריה היא המדע של הפיכת כל מה שהיה כאוטי ולא ידוע למובן מאליו.

מה שמייאש בספרי ההיסטוריה הוא הטמטום האנושי המרהיב. המוני אנשים שמתעקשים להישאר בצד הלא נכון ולהפוך את הבלתי נמנע לקשה, מדמם וכואב יותר. מישהו באמת חשב שאפשר להחזיק עבדים לנצח, שהם יקטפו כותנה וישתקו? כן. מישהו חושב שאפשר להמשיך לשלוט על עם אחר ולהפלות חלק מהאזרחים בלי שזה יתפוצץ? לגמרי.

גם בדרום האמריקאי התייחסו למרידות עבדים, או פעולות אלימות של מתנגדי עבדות, כאל מעשי קיצוניים, טרור, משהו שצריך למגר. בטח לא להבין, או לשנות ולהשתנות. ולא שבצפון היו טובים בהרבה: חלק גדול ממתנגדי העבדות היו גזענים שהאמינו שהשחורים נחותים מטבעם. רבים בצפון רצו בסך הכל דו קיום וסטטוס קוו, תשאירו את העבדים אצלכם ואל תטרידו אותנו.

ולא דיברו על עבדות, אגב. דיברו על ״המוסד המוזר״, ועוד מילים מכובסות. אני מניח שגם נטרלו עבדים נמלטים.

עכשיו לנקודה החיובית. הספר מתחיל בתקופה שבה אברהם לינקולן רץ לבחירות. אף אחד לא ממש סופר אותו. הוא אמנם נציג המפלגה הרפובליקאית, שמתנגדת לעבדות, אבל העיתונות הרדיקלית מתייחסת אליו בזלזול, עורך דין כפרי שיתפשר וייכנע לדרישות הדרום ולא ישנה כלום. הנאומים הראשונים שלו אחרי הניצחון בבחירות פאתטיים. כשהוא מגיע לוושינגטון הוא נאלץ להתגנב לעיר עם שני שומרי ראש מחשש לניסיון התנקשות. העיתונים מלאים קריקטורות שמגחיכות אותו, את האיש שגרם לארה״ב לעשות תפנית של 180 מעלות. ממדינת משטרה ועבדות לאימפריה של חופש ודמוקרטיה (והאן.אס.איי, בסדר).

רוצה לומר שהייאוש הטרנדי של השמאל, והבוז שהוא רוחש לכל אופציה מנהיגותית ריאלית, הוא לא משהו חדש או מקורי במיוחד. שהתחושה שלנו, שלי, שהכל ברור וידוע וכולנו רואים לאן הולכים הדברים, לא בהכרח מדויקת. שיש דינמיקה של היסטוריה שאף ביבי או רגב לא יכולים לעצור. השאלה המטרידה היא כמה דם צריך להישפך עד שהשינוי יבוא.

חלק נכבד מהספר מוקדש לתיאור מאפייני התקופה. מול הרוב השקט שרק רוצה פשרה ומוכן להעלים עין מעבדות וניצול, יש מיעוט רדיקלי לוחמני שלא מפרסם טורים על כמה מבאס לו לחיות במדינה כזו, אלא מפגין, מבריח עבדים, מתכונן למאבק שבוא יבוא.

ומה עוד אפיין את הרגעים שלפני המלחמה? זקנים. פתאום כל הגברים טיפחו שיער פנים בשלל צורות ומידות. עיתונאי שהסתובב ברחובות בוסטון ספר מעל 350 גברים מזוקנים מתוך כ-500 שנתקל בהם במהלך היום. ובכן היפסטרים, הם הם השליחים שמבשרים את בוא השינוי הגדול. ראיתם יותר מדי צעירים עם זקן הרצל ברחוב? תתחילו לאגור מזון ולהתכונן.

%d בלוגרים אהבו את זה: