Tag Archive | טרנטינו

מה היה אם: בין השפם של היטלר לקעקוע שלי

אני מת על תסריטי ״מה היה אם״. אני קורא עכשיו את ״ארץ אבות״ של רוברט האריס, המספר על תעלומת רצח המתרחשת בגרמניה אלטרנטיבית שניצחה במלחמת העולם השנייה. כמו שאמר לי חבר: גרסה דלת קלוריות של ״האיש במצודה הרמה״ של פיליפ ק׳ דיק, שגם הוא ספר ״מה היה אם״ שהפך עכשיו לסדרה די מצליחה וחצי מוצלחת.

מה שמאכזב ב"ארץ אבות" הוא שהחזון של האריס להיסטוריה החלופית מצלצל מוכר. גרמניה הנאצית של אחרי המלחמה דומה מדי לברית המועצות. אולי זה כי הדמיון של האריס לא מפותח, ואולי כי דיקטטורה היא דיקטטורה, ופחות משנה איזה סוג של שפם יש לעומד בראש. אותו קיום תחת פחד מהמשטרה החשאית, אותה עליבות. בעולם שלו יש אפילו מלחמה קרה. בתפקיד ברית המועצות: הרייך השני. ״ממזרים חסרי כבוד״ הוא פנטזיית ״מה היה אם״ מספקת הרבה יותר, אבל מבוססת על סיפוק מיידי ונקמה. מה היה משתנה אחרי? סביר שלא הרבה.

אמא שלי לא מבינה למה לקרוא ספר כזה. מבחינתה מדובר בלשאול מה היה קורה אם לסבתא היו גלגלים. ייתכן שחוסר העניין שלה באופציית ה״מה היה אם״ קשור לכך שמי שאיבדה את בן הזוג שלה במלחמה לא מעוניינת לשחק במציאות חלופית. ייתכן שזה אופי. סביר שזה שילוב. אני חושב שדווקא מעניין לדעת מה סבתא היתה עושה עם המוביליות הזו.

יש סיטואציות בחיים שלי שעצם המחשבה על התפתחות אחרת שלהן גורמת לי לחלחלה. אני חולם עליהן לפעמים, ולרוב זה מסוג הסיוטים שאתה מעיר את עצמך מהם כי הם בלתי נסבלים. בצד השני של הסקאלה יש את הזכרונות שגורמים לכאב ולחשק עז למכונת זמן. לא תמיד אני בטוח בתזמון המדויק של האירוע שהייתי מקליד בלוח הבקרה של הדלוריאן. אני יודע שהייתי עושה הכל כדי לשנות את מהלך העניינים, אבל לא תמיד ברור לי איך ולאיזה כיוון.

אני העתידי

קראתי פעם על תפיסת האני העתידי כמישהו אחר. בגלל זה אתם לא שוטפים כלים או דוחים תשלום חשבון למחר – אני העתידי כבר יטפל בכל זה. אני מניח שלא מעט בחירות והחלטות שלי נובעות מאותה תפיסה. שגרסת העתיד שלי תתמודד עם התוצאות. זה עובד גם הפוך: כששכבתי מתפתל מכאבים בזמן שהמקעקעת עבדה על הרגל שלי, חשבתי שאני העתידי, הבנזונה, ייהנה לו מהתוצאה בזמן שאני סובל כאן. אחר כך, בלילה, חלמתי שהקעקוע נמחק. התעוררתי מבוהל ובדקתי את הרגל.

אבל אני של העתיד, העבר וההווה מתנקזים בסוף לאותו איש. כשאני עוסק בבחירות השגויות או הנכונות שעשיתי מפתה להתייחס אליהן כאל החלטות של זר, ולהאמין שלמדתי ושיפרתי. בפועל זה לא מדויק. אני אולי לא אחזור על אותה טעות, אבל הניסיון מלמד שיש סיכוי טוב שאלך על וריאציה שלה. שבסופו של דבר אופי הוא אופי הוא אופי.

אני חושד ש״מה היה אם״ הוא לא פעם אשליה. גם אם הייתי פונה שמאלה במקום ימינה, הייתי מגיע בסוף לאותו מקום. בחלק גדול מהמקרים ברור לי שתחושת הבחירה שלי היא אשליה. יש מעט מאוד מצבים שבהם ברורה לי עוצמת הדרמה, השינוי. יש מקרים של אובדן, או החלטה או אירוע כל כך משמעותיים שאין מקום לספק. אבל זה המיעוט.

ברוב המקרים אני חושב שהתשובה ל"מה היה אם" היא כנראה פחות או יותר אותו דבר.

הנסיכה הקסומה וגריז או פמיניזם כפי שהסבירה לי בתי

"זה לא ממש סרט פמיניסטי", אמרה נגה, קצת לפני שווסלי ניצח את ויזיני בקרב מוחות עד המוות. זו לא הפעם הראשונה, או השנייה, או ה-17 שהיא צופה בנסיכה הקסומה, אבל פתאום זה הטריד אותה. זה סרט של גברים פעילים ואישה פסיבית שמחכה שמישהו יציל אותה כבר. המקסימום שהיא מוכנה לעשות זה להתאבד. תודה באמת. שימו לב לסצינה בביצת האש – היא לא טורחת להרים מקל ולחבוט במכרסם הענק שמנסה לנסוג בווסלי, עד שהיא עצמה בסכנה.

אבל בעוד שבמקרה של "הנסיכה הקסומה", סרט מקסים לכל הדעות, אני מוכן לקבל את הכל בהבנה, הרי שהצפייה החוזרת ב"גריז" היתה מזעזעת. שוביניזם, החפצה, הטרדות מיניות על גבול האונס וב"גריז לייטנינג"? ג'ון טרבולטה מבטיח שאחרי השיפוץ והפחחות היא תהיה לגמרי pussy wagon. בדקתי, אלה המילים הרשמיות.

אלא שלנגה דווקא היו דברי סנגוריה. קודם כל זו רוח התקופה, היא טענה. וחוץ מזה הם מציגים את זה באור שלילי – הבנים מגוחכים, וההתנהגות שלהם מזויפת ומושפעת מלחץ חברתי (כל התיכוניסטים האלה נראים על גבול גיל 30, אגב. אם מישהו מהם היה מתקרב לתיכון אמיתי ההורים היו מחסלים אותו דעאש סטייל). 

מה שכן הטריד אותה הוא שבסופו של דבר מי שמשנה את עצמה היא הבחורה. כן, טרבולטה עושה קולות של התאמה לבחירת לבו, אבל לא באמת רוצה או מוכן להשתנות. מי שנוטשת את תדמית החסודה שלא נותנת היא סנדרה די, שעוברת לבגדי עור שחורים וצמודים, כי ככה הגבר שלה רוצה.

יש לא מעט לומר בזכות הדמויות הנשיות ששולטות בעולם התרבות של בנות 15 היום. מקטניס אברדין ממשחקי הרעב ועד סקרלט ג'והנסון בסרטי מארבל. עצם העובדה שהביקורת של נגה על הסרטים הישנים שאנחנו צופים בהם (מרצונם החופשי של הילדים, כן?) כל כך ברורה וטבעית משמחת אותי. אפשר להתווכח על הייצוג הנשי, והדרך עוד ארוכה עד לשוויון אמיתי, אבל האבטיפוס שנגה גדלה עליו שונה באופן רדיקלי מהעלמות במצוקה הצווחניות ששלטו בקולנוע כשאני הייתי בתיכון. אותי, בשבתי על הספה כאבא, זה מרגיע.

פורנו ואלימות קשה, איזה כיף

שיחקתי בזמן האחרון באחד ממשחקי הוידאו הכי מצליחים בשוק, 3 god of war. חשוב להבין: מדובר בלהיט ענק, משחק שהושקעו בו לפי ההערכה 44 מיליון דולר וחודשים ארוכים של פיתוח, משהו כמו סרט הוליוודי בינוני פלוס. כל זה בא לומר שלא מדובר במוצר מחתרתי, אלא במיינסטרים מסחרי שמקודם על ידי סוני.

ועכשיו לתיאור קצר שכולל ספוילרים, ראו הוזהרתם. גיבור המשחק, קרייטוס הוא ספרטני שהחליט לנקום באלי האולימפוס בגלל מותה הטראגי של משפחתו ושאר ירקות. במשחק הזה, למשל, הוא הורג את אל השמש על ידי תלישת ראשו מגופו בידיו החשופות. הרמס, האל השליח, מת באופן המרנין הבא: קרייטוס, בסיוע לחיצות הכפתור שלכם, כורת את רגליו בזו אחר השנייה, כדי להשיג את סנדליו המכונפות. דם בכל מקום, טרנטינו נראה פתאום כמו הפקה של דיסני.

אבל כשקרייטוס פוגש את אפרודיטה, אלת האהבה, הסצינה עוברת לז'אנרים אחרים. הוא נכנס לחדרה בזמן שהיא מתמזמזת בלהט ובעירום כמעט מלא עם צמד נערות. אלה מסולקות, ואפרודיטה, פטמות חשופות והכל, מזמינה את קרייטוס למיטתה תמורת המידע שהוא מבקש. השחקן יכול לבחור אם להסכים או לא. ברור שכן. המצלמה עוזבת את אפרודיטה, בעודה משתרעת לאחור בחושניות, ועוברת אל צמד הנערות שמביט מהצד, בעודן מתגפפות זו עם זו. המשימה שלכם, השחקנים, היא להקיש על המקש שמסומן על המסך. אם תצליחו לעמוד ברצף המגשים, אנחותיה של אפרודיטה יגברו, היא תגיע לשיא, הנערות שלה יפצחו בסקס לסבי סוער (שמתרחש גם הוא לא מול המצלמה), ותוכלו לעבור לשלב הבא.

אין ספק – by geeks, for geeks. ושוב: מדובר במשחק שנוצר בלב התעשייה. מה שמדהים כאן הוא שמשחק קונסולה יכול להרשות לעצמו דברים שיוצרי סרטים הוליוודיים לא יעיזו לחלום עליהם. תעשיית המשחקים אולי השיגה את הקולנוע בכל מה שנוגע לכסף ופופולאריות, ואף עברה אותו. אבל בכל מה שקשור לנורמות מוסר ואלימות, היא נותרה הרבה מאחור – או מקדימה, תלוי איך רואים את זה. נראה שמשחקי המחשב חופשיים מצנזורה פנימית, פוליטיקלי קורקט ונורמות מזויפות הרבה יותר מהאחים הגדולים מלוס אנג'לס. הם יכולים להרשות לעצמם להתפרע, ולספק את המאוויים של חובבי המשחקים בלי לשלם מס שפתיים לאלי השוויון והצדקנות.

God of war 3 הוא משחק מגניב. רק אל תתנו לילדים שלכם לשחק בו.

%d בלוגרים אהבו את זה: