השבוע נזכרתי בנובמבר 2016. ישבתי לקפה עם חברה, דיברנו על הכותרות – הפיכה משפטית, החלשת בג״צ – הסכמנו שהמצב מדכא, ואז היא הוסיפה: ״אבל אני לא מאמינה שזה באמת יקרה״. 

ב-2016 הייתי בכנס עבודה בדבלין, אירלנד, מוקף אמריקאים זחוחים שהריצו דחקות על הבחירות שעמדו להתקיים באותו לילה במולדתם. הכנס נמשך יומיים, והבחירות שיכריעו בין הילארי קלינטון לדונלד טראמפ עמדו להגיע לישורת האחרונה אי שם כשכולנו נישן. האמריקאים סביבי לא היו מוטרדים, כי כל בר דעת הבין שלטראמפ אין סיכוי. הם התלוצצו לא מעט בנוסח ״אם הוא נבחר אני נשאר באירלנד״, וזהו בערך.

באותו יום נכנסתי לחנות ספרים דבלינאית ונתקלתי בספר שהמליצה לי עליו חובבת ספרים מוערכת. קניתי, קראתי והתווכחנו עליו אחר כך לא מעט. תכף אסביר למה. לספר קראו ״סיפורה של שפחה״, ובבוקר שאחרי התעוררתי כשהוא ליד המיטה שלי, וטראמפ נשיא. האמריקאים סביבי נראו כמו צלי אדם. המומים, הלומים, מנסים ליישב את הסיוט שהם חיים בתוכו לפתע עם האשליה הגדולה שנקראת ״מציאות״.

זו היתה נקודת מפנה גם עבורי. מאז שטראמפ נבחר הבנתי שכל מיני דברים שלא ייתכנו או לא יעלו על הדעת, לגמרי עלולים לקרות. נסו להיזכר רגע בעצמכם של פעם, אי שם ב-2012, נגיד. דמיינו שאדם זר, לבוש בגדים קצת משונים, ניגש אליכם בשלהי אותה שנה, מודיע שהוא נוסע בזמן מהעתיד הלא רחוק, ומספר לכם את שלוש העובדות הבאות:

• טראמפ, איש העסקים הכושל מ״המתמחה״, הופך לנשיא ארה״ב
• איתמר בן גביר, הכהניסט הליצן, מתמנה לשר לבטחון פנים
• קוונטין טרנטינו, הבמאי של ״ג׳נגו״ שהוקרן באותה שנה, יגיע לצפות בפסטיגל

אני מניח שלא הייתם מקבלים מהאיש טיפים להשקעות (פייזר!), ומאחלים לו אשפוז נעים. 

בחזרה לחברה ולוויכוח הספרותי. ״סיפורה של שפחה״ בגירסת הספר – וזהירות, אנחנו נכנסים כאן לטריטוריית ספוילרים – מסתיים באופן אמביוולנטי. אבל אחר כך יש אפילוג: דיון אקדמי עשרות שנים אחרי נפילת רפובליקת גלעד, התיאוקרטיה הפשיסטית שעלתה לשלטון בארצות הברית. ברור לנו מהאפילוג שהכול בסדר, שוב יש שלטון נאור וליברלי, והדיון ברפובליקה הישנה שנון ומשועשע. החברה-ממליצה טענה שזה נראה כמו סוף מודבק, משהו שנועד לגרום לקורא להרגיש טוב יותר, האפי אנדינג. 

אני טוען שלהפך. לא מדובר בסוף טוב אלא באזהרה. זרעי הסכנה נטמנים ומתחילים לנבוט באדמה שאננה, מדושנים היטב בזחיחות של אלה שבטוחים שהכול בסדר וימשיך להיות בסדר. שלא יעלה על הדעת, שלא יקרה, שהם לא יעזו, שהמבוגר האחראי יופיע ויעצור אותם. ובכן לא. הלא ייאמן של אתמול הוא העובדה המובנת מאליה של היום. אסור לקחת חופש, זכויות אדם ועוד כמובן מאליו. ורק ההבנה המוחשית שהרע והנורא עלולים לקרות – באמת – יובילו למאבק שימנע מכל זה לקרות. אז קדימה הפגנה, ועוד אחת. עד הסוף הזהיר והבלתי שאנן.

כשהייתי ילד שאלתי את אמא שלי מה היתה עושה אילו אבא היה חוזר לפתע מהמתים. איך היתה מתמודדת עם שני בעלים, החדש והישן, במי לבחור. היא לא ידעה. אני לא בטוח שיש תשובה נכונה לשאלות "שובו של מרטין גר". 

שאלות "מה היה אילו" הטרידו אותי מאז ומעולם. נזכרתי שוב בשאלה ההיא אחרי ששמעתי ראיון עם קוונטין טרנטינו. הוא סיפר איך אחרי עשור של עוני ורצף כשלונות הוא מכר סוף סוף תסריט – ״רומן על אמת״ – ובכסף שקיבל תכנן לעשות את ״כלבי אשמורת״, לבדו. המפיק לורנס בנדר, שקרא את התסריט, ניסה לשכנע אותו למצוא חברה שתממן ותפיק, ולעשות ״סרט אמיתי״. טרנטינו, שבע כשלונות ודחיות, סירב. בנדר הציע לו עיסקה – תן לי שלושה חודשים למצוא מישהו, ואם זה לא יילך תעשה מה שאתה רוצה. השאר היסטוריה, בנדר מצא, קוונטין הפך להיות טרנטינו.

ומה אם לא? מה אם טרנטינו היה מתמיד בסירוב? האם הכישרון שלו היה מבקיע בסופו של דבר את החומה, או שאולי זו היתה ההזדמנות היחידה והוא היה נותר דלפון אלמוני? ולהבדיל – איך היו נראים החיים שלי אם הכדור המצרי היה נוטה כמה סנטימטרים הצידה, ואבי הראשון היה נשאר בחיים? 

שאלות "מה היה אילו" לא רלוונטיות לתהליכים גדולים. בדרך כלל המגמה, הכוחות שמתחת לפני השטח, חזקים יותר מכל אירוע או אדם. אבל בחיים האישיים, המאוד ספציפיים של כל אחד מאיתנו, אלו שאלות כואבות וקריטיות. מה היה קורה אילו הטיפול מציל החיים היה יוצא לשוק חודשיים קודם ומציל את האהוב שמת, מה היה קורה אילו הייתי יוצא מהבית חמש דקות קודם ונקלע לפיגוע, מה היה קורה אילו לא הייתי חולה באותו יום ומגיע לעבודה במשרד שבמגדלי התאומים? אין לזה סוף.

יש לכאורה משהו חסר תוחלת בלהתעקש ולנסות לחשוב ולנחש מה היה קורה אם זרם המציאות היה שוצף פתאום קצת הצידה. את הנעשה אין להשיב. אבל העיסוק בשאלות ״מה היה אילו" גורם לי להתבונן בחיים שלי ולבחון אותם מחדש. מה היה קורה אילו אבא מס' 1 לא היה נהרג במלחמה פירושו מה אני חושב על החיים עם אבא מס' 2. על מה שלמדתי ממנו, על האדם שהפכתי להיות. זה לא רק מה היה אם הייתי גדל עם אב שהוא פרופסור במכון ויצמן, אלא בחינה של איך הושפעתי מאב שמחבק-מועך ומוכן להסיע אותך בכל שעה לכל נקודה בארץ אם רק תצטרך.

"מה היה אילו" היא שאלה תיאורטית רק לכאורה. בפועל מדובר בכלי לבחינת הנפש והחיים כאן ועכשיו. לא תמיד צריך תשובה. לפעמים גם פרספקטיבה תספיק, יחד עם קורט עצב ותהייה על אודות אילו, רק אם ואילו לא.

אני מת על תסריטי ״מה היה אם״. אני קורא עכשיו את ״ארץ אבות״ של רוברט האריס, המספר על תעלומת רצח המתרחשת בגרמניה אלטרנטיבית שניצחה במלחמת העולם השנייה. כמו שאמר לי חבר: גרסה דלת קלוריות של ״האיש במצודה הרמה״ של פיליפ ק׳ דיק, שגם הוא ספר ״מה היה אם״ שהפך עכשיו לסדרה די מצליחה וחצי מוצלחת.

מה שמאכזב ב"ארץ אבות" הוא שהחזון של האריס להיסטוריה החלופית מצלצל מוכר. גרמניה הנאצית של אחרי המלחמה דומה מדי לברית המועצות. אולי זה כי הדמיון של האריס לא מפותח, ואולי כי דיקטטורה היא דיקטטורה, ופחות משנה איזה סוג של שפם יש לעומד בראש. אותו קיום תחת פחד מהמשטרה החשאית, אותה עליבות. בעולם שלו יש אפילו מלחמה קרה. בתפקיד ברית המועצות: הרייך השני. ״ממזרים חסרי כבוד״ הוא פנטזיית ״מה היה אם״ מספקת הרבה יותר, אבל מבוססת על סיפוק מיידי ונקמה. מה היה משתנה אחרי? סביר שלא הרבה.

אמא שלי לא מבינה למה לקרוא ספר כזה. מבחינתה מדובר בלשאול מה היה קורה אם לסבתא היו גלגלים. ייתכן שחוסר העניין שלה באופציית ה״מה היה אם״ קשור לכך שמי שאיבדה את בן הזוג שלה במלחמה לא מעוניינת לשחק במציאות חלופית. ייתכן שזה אופי. סביר שזה שילוב. אני חושב שדווקא מעניין לדעת מה סבתא היתה עושה עם המוביליות הזו.

יש סיטואציות בחיים שלי שעצם המחשבה על התפתחות אחרת שלהן גורמת לי לחלחלה. אני חולם עליהן לפעמים, ולרוב זה מסוג הסיוטים שאתה מעיר את עצמך מהם כי הם בלתי נסבלים. בצד השני של הסקאלה יש את הזכרונות שגורמים לכאב ולחשק עז למכונת זמן. לא תמיד אני בטוח בתזמון המדויק של האירוע שהייתי מקליד בלוח הבקרה של הדלוריאן. אני יודע שהייתי עושה הכל כדי לשנות את מהלך העניינים, אבל לא תמיד ברור לי איך ולאיזה כיוון.

אני העתידי

קראתי פעם על תפיסת האני העתידי כמישהו אחר. בגלל זה אתם לא שוטפים כלים או דוחים תשלום חשבון למחר – אני העתידי כבר יטפל בכל זה. אני מניח שלא מעט בחירות והחלטות שלי נובעות מאותה תפיסה. שגרסת העתיד שלי תתמודד עם התוצאות. זה עובד גם הפוך: כששכבתי מתפתל מכאבים בזמן שהמקעקעת עבדה על הרגל שלי, חשבתי שאני העתידי, הבנזונה, ייהנה לו מהתוצאה בזמן שאני סובל כאן. אחר כך, בלילה, חלמתי שהקעקוע נמחק. התעוררתי מבוהל ובדקתי את הרגל.

אבל אני של העתיד, העבר וההווה מתנקזים בסוף לאותו איש. כשאני עוסק בבחירות השגויות או הנכונות שעשיתי מפתה להתייחס אליהן כאל החלטות של זר, ולהאמין שלמדתי ושיפרתי. בפועל זה לא מדויק. אני אולי לא אחזור על אותה טעות, אבל הניסיון מלמד שיש סיכוי טוב שאלך על וריאציה שלה. שבסופו של דבר אופי הוא אופי הוא אופי.

אני חושד ש״מה היה אם״ הוא לא פעם אשליה. גם אם הייתי פונה שמאלה במקום ימינה, הייתי מגיע בסוף לאותו מקום. בחלק גדול מהמקרים ברור לי שתחושת הבחירה שלי היא אשליה. יש מעט מאוד מצבים שבהם ברורה לי עוצמת הדרמה, השינוי. יש מקרים של אובדן, או החלטה או אירוע כל כך משמעותיים שאין מקום לספק. אבל זה המיעוט.

ברוב המקרים אני חושב שהתשובה ל"מה היה אם" היא כנראה פחות או יותר אותו דבר.

"זה לא ממש סרט פמיניסטי", אמרה נגה, קצת לפני שווסלי ניצח את ויזיני בקרב מוחות עד המוות. זו לא הפעם הראשונה, או השנייה, או ה-17 שהיא צופה בנסיכה הקסומה, אבל פתאום זה הטריד אותה. זה סרט של גברים פעילים ואישה פסיבית שמחכה שמישהו יציל אותה כבר. המקסימום שהיא מוכנה לעשות זה להתאבד. תודה באמת. שימו לב לסצינה בביצת האש – היא לא טורחת להרים מקל ולחבוט במכרסם הענק שמנסה לנסוג בווסלי, עד שהיא עצמה בסכנה.

אבל בעוד שבמקרה של "הנסיכה הקסומה", סרט מקסים לכל הדעות, אני מוכן לקבל את הכל בהבנה, הרי שהצפייה החוזרת ב"גריז" היתה מזעזעת. שוביניזם, החפצה, הטרדות מיניות על גבול האונס וב"גריז לייטנינג"? ג'ון טרבולטה מבטיח שאחרי השיפוץ והפחחות היא תהיה לגמרי pussy wagon. בדקתי, אלה המילים הרשמיות.

אלא שלנגה דווקא היו דברי סנגוריה. קודם כל זו רוח התקופה, היא טענה. וחוץ מזה הם מציגים את זה באור שלילי – הבנים מגוחכים, וההתנהגות שלהם מזויפת ומושפעת מלחץ חברתי (כל התיכוניסטים האלה נראים על גבול גיל 30, אגב. אם מישהו מהם היה מתקרב לתיכון אמיתי ההורים היו מחסלים אותו דעאש סטייל). 

מה שכן הטריד אותה הוא שבסופו של דבר מי שמשנה את עצמה היא הבחורה. כן, טרבולטה עושה קולות של התאמה לבחירת לבו, אבל לא באמת רוצה או מוכן להשתנות. מי שנוטשת את תדמית החסודה שלא נותנת היא סנדרה די, שעוברת לבגדי עור שחורים וצמודים, כי ככה הגבר שלה רוצה.

יש לא מעט לומר בזכות הדמויות הנשיות ששולטות בעולם התרבות של בנות 15 היום. מקטניס אברדין ממשחקי הרעב ועד סקרלט ג'והנסון בסרטי מארבל. עצם העובדה שהביקורת של נגה על הסרטים הישנים שאנחנו צופים בהם (מרצונם החופשי של הילדים, כן?) כל כך ברורה וטבעית משמחת אותי. אפשר להתווכח על הייצוג הנשי, והדרך עוד ארוכה עד לשוויון אמיתי, אבל האבטיפוס שנגה גדלה עליו שונה באופן רדיקלי מהעלמות במצוקה הצווחניות ששלטו בקולנוע כשאני הייתי בתיכון. אותי, בשבתי על הספה כאבא, זה מרגיע.