Tag Archive | יובל מסנר

קובי בריאנט ובני סלע אחד על אחד

תומר שלח לי את הידיעה על מותו של קובי בריאנט דקה אחרי שהיא צצה בפיד שלי. הוא חזק בענייני אן.בי.איי והטרגדיה הפתאומית גרמה לו להלם ועצב. רק שמהר מאוד התברר שהעצב הזה לא בהכרח לגיטימי. 

קובי בריאנט היה כוכב ענק, מקור השראה לרבים, ואנס שקנה את החופש שלו בהרבה מאוד כסף והפעלת לחץ על בחורה בת 19. שנייה אחרי שמת, פרצה מהומת אלוהים ברשתות החברתיות. נשות ואנשי MeToo# התקוממו על האבל ועל אזכור כל דבר פרט לאונס ההוא. הצד השני, הגברי ברובו, הגיב בשילוב של קללות מיזוגניות, טענות משפטיות – האיש לא הורשע רשמית – ועוד ועוד. 

בין הצדדים הנצים ברור לי במי אני בוחר. מהפכת MeToo# חשובה והכרחית, ותשפיע ישירות על איכות החיים של הבנות שלי. אבל זה שאני בעדה לא אומר שאני אוהב אותה. מהפכות הן עניין מדמם ומכוער, ומאחורי ההגה יושבים לרוב יעקובינים עם אצבע קלה על ההדק. אני יכול להבין את הדרישה להזכיר ולתת מקום לאונס שביצע בריאנט. אבל כשמישהי צייצה שכשבני סלע ימות כדאי לאזכר כמה כדורים הוא קלע לסל, זה היה קצת יותר מדי. 

יש סיבה לכך שהבן שלי וכמותו מיליונים רבים חשו צער על המוות הפתאומי של אגדת הכדורסל ומי שהיה השראה לרבים. הוא גם היה אב לארבע בנות, ואחת מהן מתה יחד איתו. ההתעלמות מכל אלה, ההתעקשות לראות את דמותו דרך פריזמה של מעשה אחד, חמור ככל שיהיה שביצע, מזכירה לי את הסיסמה החביבה על טרולים מימין נוסח ינון מגל – "זה לא אותו דבר". זו טקטיקה פופוליסטית דוחה שנועדה להשטיח כל דיון, תוך דה-לגיטימציה להקשר, נסיבות, ניואנסים וכל מורכבות אוחרת, או בקיצור קשקושים של שמאלנים. לדוגמה: רפי פרץ אומר דברים איומים וחשוכים על להט"בים? הטרול המצוי יטען שגם בין חברי הרשימה המשותפת יש כאלה שחושבים ככה, ויוסיף את "זה לא אותו דבר" בסוף. עכשיו לך ותציין שמדובר בשר החינוך מול חבר אופוזיציה נטול השפעה. אתה כבר במגננה. 

אני מבין את הרטוריקה הזו כשהיא באה מריקלינים למיניהם. קשה לי איתה כשזה מגיע מאנשים שאמורים להיות מתקדמים יותר. בני סלע הוא טורף אכזר, אדם שיצא בכוונת מכוון לחפש קורבנות פעם אחר פעם. הוא עשב שוטה, אדם פגוע ופוגע שלא תרם דבר לחברה ונרקב בצדק מאחורי הסורגים. קובי בריאנט ביצע מעשה בלתי נסלח, אבל לא חזר עליו ולא היה תוקף סדרתי, ומנגד הפך למודל לחיקוי לרבים, תרם לא מעט לקידום ספורט נשים ועוד. 

ההשוואה ביניהם מופרכת, ובטווח הארוך לא מקדמת שום דבר. אני מבין שהמטוטלת זזה עכשיו לצד השני, ושכדי לשנות את המציאות יש צורך בצעדים קיצוניים, אבל מתישהו יצטרך להיקבע מדרג, היררכייה של עבירות ופשעים. אין דין יובל מסנר כדין משה קצב, ויש ענייני גיל, עבר, חרטה וכפרה ועוד גורמים שרלוונטיים בכל תחום פשיעה אחר. אם בריאנט היה הורג אדם, נכנס לכלא וחוזר לקריירה משגשגת אחרי השחרור, סביר שהשיח סביבו היה סלחני יותר. 

אפשר לצפות מבני אדם להכיל מורכבות, להתמודד עם דמות שכוללת גם חיוב וגם שלילה. אפשר לתת לאבל את הזמן שלו לפני שמשחרים לטרף. ההיסטוריה מלאה בענקי רוח שהיה גם צד שפל באישיותם. אבל עזבו את ההיסטוריה – לכל אדם יש את החטאים שלו, הרגעים שעליהם הוא מצר, מתחרט, מתבייש. האם רגע או מעשה אחד, טוב או רע, מגדירים את כל הקיום שלנו? אני חושב שמעט מאוד בני אדם ראויים לתווית החד מימדית הזו. בני אדם הם יצירה מורכבת, מלאת סתירות וניואנסים. וכן, אלא אם אתה טרול מצד זה או אחר של המפה, זה באמת לא אותו הדבר.

 

הופעת החימום של צדקני המקלדת

ב-1989 הורשע יובל מסנר (צ'לן, מלחין וממקימי להקות "טאטו" ו"בלגאן") באונס. הוא ישב חצי שנה בכלא, השתחרר והמשיך לנגן. בשנים שחלפו מאז הוא הקים משפחה, פעל בהרכבים שונים, כתב מוזיקה להצגות רבות ולסרטים, זכה בפרסים ולא עבר על החוק. חיפשתי בנרות ראיונות שערכו איתו. לא מצאתי. בשבוע שעבר השתתף מסנר בשתי הופעות איחוד של להקת "טאטו" שנערכו לכבוד 30 שנה ליציאתו של האלבום היחיד של הלהקה, "חתוך תוכן". ברשתות החברתיות לא אהבו את זה ועלו להתקפה.

טוויטר ופייסבוק רעשו. קריאות להחרמת ההופעה, דרישות מחבריו של מסנר ללהקה, ערן צור ואלונה דניאל, להוקיע, להתנצל, לבטל. השניים נמנעו מלהגיב, צור פרש מטוויטר ומחק תגובות בפייסבוק, מה שהוסיף שמן למדורה הרוחשת. צדקני מקלדת בשלל אמצעי תקשורת לא היו מוכנים להסתפק בפחות משיימינג פומבי נוסח "משחקי הכס" בכיכר העיר.

העולם מלא אנשים שביצעו מעשים איומים, חלקם גרועים מזה שביצע הצ'לן של "טאטו", נענשו, השתקמו, והמשיכו בחייהם. בני אדם, כמו החיים, הם עניין מורכב. לא שחור או לבן. אני לא מכיר את מסנר. אולי הוא חלאה ותו לא. סביר להניח שיש בו אי אילו רבדים מעבר. בכל מקרה הוא נשפט, הורשע, ריצה את עונשו, וזכותו להמשיך הלאה ולחיות את חייו. אבל צדקני המקלדת לא מוכנים לקבל את זה. מילא טוויטר, אבל צפי סער בעיתון שמיועד לאנשים שחושבים פה ושם קובעת כי אם מסנר רוצה, מותר לו ללמד מוזיקה בבית, ורצוי רק לבנים.

צדקני המקלדת יודעים הכול. הם היו בחדר כשזה קרה, הם ריחפו מעל דוכן השופטת, הם לא למדו משפטים אבל יודעים שהיא טעתה בגזר הדין והם כתבו את הפרוטוקול שקובע מה מותר ומה אסור לעבריין לעשות במשך כל ימי חייו. הם גם יודעים איך צריכים צור ודניאל לנהוג בחברם זה יותר מ-30 שנה – לנטוש, לבייש. אולי ככה הם מתנהגים לחברים שלהם. ואולי יש אמת בטענות שלהם. אני לא יודע. היעדר הספקנות שלהם הוא שמוציא אותי מדעתי. החיבה ללפידים וקלשונים – מעניין על איזה צורך היא עונה.

ברשת קצפו כי מסנר לא היכה על חטא, טענו לזחיחות, כאילו מסנר מתראיין מעשה אייל גולן או אלאור אזריה, מקבל שערים בעיתונים גדולים וטוען שהוא זך וטהור. חשבתי על כל הדברים שמסנר היה יכול לעשות בלי לספוג את קיתונות הזעם האלה – לנהוג שיכור ולדרוס למוות קשישה, לירות בילדים פלסטינים במהלך שירותו הצבאי, למכור סמים קשים, להכות מישהו ולהפוך אותו לנכה. ואז לשבת בכלא, לחזור לחיים ולנגן בלי שאף אחד יפצה פה.

נוח, נעים ומוגן מאחורי מקלדת. אני יודע, גם אני מבלה שם לא מעט זמן. כל כך קל לכתוב, ללחוץ על כפתור, לשגר דעה נחרצת לעולם. זה מפתה, זה עושה נעים בגב, זה עונה על צרכים וחסכים. מסנר הוא לא הסיפור. הצדקנות, הנחרצות, הדיבור בכותרות בלי טקסט וסבטקסט, פרופורציות ועומק, הם העניין. האצבע המקלידה קלה מדי.

כשהגעתי להופעה לא ראיתי זכר לזעם הקדוש. אף אחד לא נטש את המקלדת כדי להגיע ולמחות בלייב. הבארבי היה מלא. עברו מאז חמישה ימים, המקלדות כבר מכוונות למטרות אחרות. כי הרי יש הרי כל כך מעט זמן, וכל כך הרבה פוסטים צודקים וקדושים להעלות.

%d בלוגרים אהבו את זה: