אף פעם לא אהבתי את הדגל, לא את דגל ישראל ולא דגלים אחרים. דגל היה סמל למשהו ממוסד, תחום, כפוי. לאומני, עם רמז לתרועות מלחמה ועשן. 

הדגל הישראלי נולד ב-1897, במושבה ראשון לציון, אומץ כדגל הציונות, ומשם המשיך בדהרה לפסגה, עוקף הצעות עיצוב אחרות כמו שבעת הכוכבים של הרצל, והופך לדגל הרשמי של המדינה ב-1948. על פי וויקיפדיה הוא מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה ואזרחיה. לגבי הסעיף האחרון אני לא כל כך בטוח.  

הדגל בשבילי היה טקסי יום הזיכרון לאבי המת, מיתוס יפי הבלורית והתואר, פסאדה של אחדות והקרבה שמסתירה בקושי מחדלים ויוהרה ושכול ויגון. הדגל מתנופף מעל, פוליטיקאים ואנשי צבא נואמים קלישאות על המשקל, ובקהל יושבים הפצועים וההלומים והנטושים. ועכשיו נא לעמוד לשירת התקווה!

הדגל היה המערכת, השיטה, The Man. הממסד המושחת, האנשים ששרים את ההמנון בזמן שהם גונבים ומספחים. הדגל היה שמיכת כחול-לבן קצרה מדי, שלא מצליחה להסתיר את הפילוג והשיסוע, הגזענות והרוע. הדגל, כל דגל, הוא הסמל ללאומנות, הפרדה, חלוקה מלאכותית של בני אדם לקבוצות וקדימה למלחמה. הדגל הוא דגל הקונפדרציה האמריקאי שנועד להזכיר שהשאיפה לבדלנות, לעליונות של קבוצה אחת על אחרת, לא עברה וכנראה גם לא תעבור מן העולם.

וכהרף עין, במהלך מיתוגי גאוני, הפך דגל ישראל לסימן הזיהוי של האנרכיסט המצוי. אדם צועד לו ברחוב עם הכחול ולבן מתנופף מאחוריו? הוא שמאלן, דיסידנט, עוכר ישראל, פרוגרסיבי מטורלל וישראל הראשונה על מלא וקצת בא לי לחבק אותו. הוא קם ויצא מהבית כדי למתוח קו בחול ולהילחם על אופי המקום בו הוא גר. איזה יופי.

מניפי הדגל סופגים אלימות מאנשי ארץ ישראל השלמה, ומסורבים כניסה למוסדות ציבור, במה שיוצר מטאפורה מבריקה למצב: הממסד, זה שאמור להיות ה-מדינה, הוא בעצם האויב שלה. ה-סמל של ישראל הפך לתו התקן של ההתנגדות למדיניות הרשמית שלה. מה יעשו ביום העצמאות? איך יניפו רגב-את-נתניהו הפקות את סמל ההתנגדות עצמו בפריים טיים?

הדגל עבר צד. כשאני מסתכל עליו עכשיו הוא לא מסמל את הקיים, המסואב והמאיים, אלא עתיד מדומיין, נחשק, של מדינה: ליברלית, נאורה, צודקת. חסרים בו עדיין המון דברים. הוא מונף בגאון בתל אביב ועדיין לא נוגע בכיבוש ובערבים, בחרדים שלא הולכים לשום מקום. אבל לפחות הלב שלו נמצא במקום הנכון – בדיוק באמצע המגן דוד, על קפלן בדרך לחסום את האיילון. 

״אתה לא מבין איך חיכיתי לה״, אמרה הקופאית באם-פם, ״חיכיתי לה בנרות״. זה היה מקסים, לא יכולתי לחכות כבר – ממש חיכיתי בנרות – לשלם, לצאת, ולדווח לעולם. 

אני אוהב שיבושים של ביטויים ומטבעות לשון. זה יכול להצחיק, זה עלול לעצבן, זה תמיד מעניין. אני מניח שהקופאית החמודה מאם-פם התבלבלה: במקום לחפש מישהו בנרות, היא חיכתה לו. זו תמונה רומנטית, ההמתנה בחדר מואר ברכות באור נרות. ואולי היא פשוט רגילה לחפש דברים עם הפנס של הטלפון, כך שהמשמעות המקורית נשכחה והנרות הפכו לתפאורה.

החברה הכי טובה שלי – שהיא גם עורכת הבלוג – היא פרטנרית מעולה לסיפורי שיבוש שכאלה. סיפרתי לה על האבא עם תסרוקת אלביס שדיבר בגינת השעשועים עם חבר על טיפוס ש״מתחבא בין הכלים״. היא מצידה סיפרה לי על הבחור שצעד לפניה במעלה הרחוב ואמר בטלפון לחברה שלו ש״כנראה שלזה מתכוונים ב׳עלייה וקוץ בה׳״. 

כל הטעויות האלה בעיקר משעשעות ותו לא. קצת כמו הקולגה שלי שדיברה על זה שאנחנו ״יורים לצלחת שממנה אנחנו אוכלים״. זו בורות לא מזיקה, או אבדן המשמעות המקורית בגלל שינויי תרבות ושפה. מה שמעניין הוא מה קורה תחת לחץ. אני יכול להתנשא עד מחר, אבל אני זוכר את עצמי עומד מול קהל וקולט ננו שנייה מאוחר מדי שהשתמשתי ב״ינוחו על משכבם״ בהקשר הלא נכון, ובאופן שתואם את הביטוי לגמרי רוצה לקבור את עצמי. 

החברה-עורכת עובדת בחדר מיון, ואם יש מקום שבו הלחץ עושה דברים מעניינים לקשר בין המוח לפה הרי זה בדיוק שם. סיפור השיבוש האהוב עלי מבית החולים היה על אמא לילד קטן ששאלה שאלות והסבירה שהיא רוצה להיות ״עם האצבע על ההדק״. וכאן העלילה מסתבכת. האם ישובה בבית קפה באווירה נינוחה היא היתה אומרת ״אצבע על הדופק״? האם השהות במיון, מקום שבו צלו של המוות מרחף צמוד לתקרה, גרמה לה להעדיף את ההדק, הנשק, שאולי יגונן על הבן שלה? ואולי זה בכלל הזעם שהתעורר בה על המערכת, על הילד, על החיים עצמם, שגרם לה להעדיף גירסה מיליטריסטית, להחליף בדיקת דופק ביציאה למלחמה?

ואחרי כל זה יש גם את הבלתי נסלחים. כוותיק טקסי יום זיכרון שמעתי לא מעט מחוללי קלישאות אנושיים מבצעים פשעים נגד האנושות בעברית מליצית. החל מהקצין שאמר בפאתוס על הנופלים שהם היו ״המוץ מין התבן״, וכלה בראש עיר שאמר על החללים בשיא הרצינות שהיו ״למשל ולשנינה״. בהתחלה חשבתי שזה סתם זלזול, אבל אולי זה סימבולי, אפילו חתרני, כאילו בא לומר תראו איזו שכונה פה, לא מתכוננים, לא עושים אפילו גוגל, פלא שיש פה ימי זיכרון. הנה עוד משהו שהלשון מגלה.

שבועיים אחרי ליל הסדר נרשם זינוק במספר נדבקי הקורונה היומי, והנה מגיע הסגר הבא. מילא יום העצמאות, אבל הקרב הגדול מתחולל סביב יום הזיכרון. בפינה אחת הממשלה, שהודיעה שלא תאפשר להגיע לבתי הקברות. בפינה השנייה המשפחות השכולות, שטוענות שמדובר בגזירה שלא יעמדו בה.

בעצם לא ה-משפחות השכולות. גם אני משפחה שכולה, ואין לי שום כוונה לפרוץ מחסומי משטרה בדרך להר הרצל. אני מבין את הצורך להגיע לקבר, לטקס. פעם זה נראה לי כמעט מיותר, הרי מה שחשוב הוא הזיכרון והרגשות. אבל הבנתי שלעצמים מוחשיים ולמקומות יש כוח כמעט מאגי, טריגרים שמפעילים וממקדים את השכול והאובדן. ועדיין, זה רק כמעט, אין כאן אלמנט על טבעי של ממש. המצבה היא כלי עזר בתהליך האבל, לא הדבר עצמו. 

אני מניח שאם היו נופלים טילים ללא אבחנה בכל המדינה היו עדיין אבלים שהיו מתעקשים להגיע לבתי העלמין. זה עניינם, ואני יכול להבין את הצורך הנפשי האישי אל מול הסכנה, אפילו להעריך אותו. אלא שהמציאות הנוכחית ההזויה שונה לגמרי. אנשים שיתעקשו להגיע לקבר כלשהו מסכנים לא רק את עצמם, אלא גם אחרים. הם עשויים להיות אחראים מיד שנייה או שלישית למחלה קשה ומוות של אדם שהם לא מכירים. וכאן בדיוק אני מוריד את ה' הידיעה מהמשפחות השכולות ומפסיק להבין ולקבל. כן, גם אם פתחו את איקאה ומקוואות, אלה צעדים פופוליסטיים ומטופשים, אבל זה לא משנה את העובדה שהמגיפה לגמרי כאן.

יום הזיכרון מוקדש לחללים שמתו כדי להגן על אלו שנותרו בחיים, זה האתוס. לא משנה שבין חללי צה"ל יש גם נפגעי תאונות דרכים, או אנשים שעלו על מוקש כשחיפשו פינה שקטה להשתין. יש חשיבות לסמל, מטרה המוצהרת של צבא הגנה, של מלחמה כדי לשמר חיים. ההתעקשות להגיע לבתי קברות באמצע מגיפת הקורונה היא ההפך הגמור, וחלק ממגמה מסוכנת של פולחן מוות מול קידוש החיים. של העדפת קרקע ואלוהים ערטילאי על בני אדם.

אבא שלי לא נלחם ונהרג כדי לשחרר קברי אבות מפוקפקים, או למען ריטואלים דתיים כאלה ואחרים. הערכים שהיו חשובים לו, עד כמה שאני יודע, היו חילוניים והומאנים. הוא רצה שההורים שלו ניצולי השואה, שאמא שלי ואני, נוכל להמשיך לחיות במדינה, שמצידה תמשיך להתקיים. המטרה של יום הזיכרון מבחינתי היא לזכור, להבין שוב את המחיר שגובה המלחמה. אבני מצבה, נאומים וטקסים הם כלי עזר לכל זה. אבל לא האפשרות היחידה. אפשר לוותר על הגעה לבתי קברות ולמצוא דרכים אחרות להתאבל, כאלה שלא פוגעות בקהילה שאנחנו חיים בתוכה. אפשר לעזור ולהגן על אנשים אחרים שעדיין מסתובבים על הצד הנכון של האדמה. המתים לא יילכו לשום מקום, וימי זיכרון יהיו מעתה ועד בכלל. החיים מנגד זמניים לגמרי. עדיף לדאוג קודם כל להם. 

זה יום הזיכרון השני שבו אני נשאר לבד. לא במובן של גלמוד, אלא בלי מסגרת. בצעירותי זלזלתי בטקסים וסמלים, היום אני מבין עד כמה הייתי אידיוט. במשך שנים יום הזיכרון היה סדרת טקסים מסודרת וידועה מראש. פה ושם סטייה קטנה בגלל איזה אילוץ, לא יותר. ועכשיו נשארתי לבד ומה שהציל אותי בסוף היה שילוב של טקס קטן והבן שלי.

אחרי שאבא שלי נפטר המסגרת נשברה. לנסוע בלעדיו להר הרצל זה מוזר וקשה מדי, ואמא שלי קיבלה את ההחלטה הכי נכונה שאפשר וטסה מכאן. אני הייתי צריך למצוא מה לעשות עם עצמי לעזאזל. ומהר מאוד הבנתי שאני צריך טקס. שמה שפעם חשבתי שהוא סתם מסגרת ארכאית, שאפשר לוותר עליה לטובת התמודדות אינדיווידואליסטית, הוא בעצם מנגנון מתוחכם שמנקז ממך את העצב והכאב, שסתום חשוב וחסר תחליף ראוי.

אז חיפשתי אחד, ותומר אמר לי שיש טקס בהבימה, שכונתי כזה, ושאולי הוא גם יילך. כשאמרתי לו שאם יבוא אני מזמין חיבוק, הוא הודיע שהוא מגיע.

זה היה טקס לא רע בכלל. אם יש מישהו שיכול להיות מבקר טקסי זיכרון זה אני. מאז שאני זוכר את עצמי אני מגיע ללפחות שניים כאלה מדי שנה. הטקס הזה היה מוצלח בעיקר בזכות מה שלא היה בו – אף פוליטיקאי או גנרל. אחרי שנים של נאומים שכאילו נכתבו בידי מחולל קלישאות יעיל במיוחד, ההיעדר הזה היה מבורך. וכן היו בו המון ילדים שהקריאו קטעים בלי דיקציה וזייפו מקסים, ובעיקר חיים מסביב. הכיכר לא נסגרה ונחסמה, וממש ליד הטקס ילדים שיחקו על הדשא, אנשים עברו בדרך אל או מהיכנשהו, והתחושה היתה של נורמליות, של חיבור לעולם, לא בועה מנותקת וזמנית.

והיה את תומר שעמד לידי ובכל פעם שהרגיש שקצת קשה לי חיבק אותי, ונתן לי לחבק אותו, וכאילו לקח הפסקה מתפקיד הטינאייג'ר שאין לו כוח וסבלנות להורים שלו, ובטח לא למגע פיזי שאורכו יותר מננו-שנייה. הוא היה רגיש לכל ניואנס, ולכמעט שעה קצת החליף איתי תפקידים ועזר לי לצלוח את המהות של היום הכואב ולא שפוי הזה. מה שלימד אותי שטקסים זה חשוב, אבל חשוב לא פחות מי עובר אותם איתך.

יום-יומיים אחרי הוא כבר התעצבן עלי כששאלתי אותו אם הוא אכל והכול בסדר. חזרנו לשגרה. אבל מתחת לגלגול העיניים אני רואה את הילד שחיבק אותי חזק חזק לפני הצפירה.

השנה, בפעם הראשונה, לא נסעתי לטקס יום הזיכרון. אמא שלי טסה לחסות באמסטרדם בימי הזיכרון והעצמאות, ואני התלבטתי במשך שבועות מה לעשות עם עצמי. החלטתי לכתוב משהו, ללכת לים ולהקריא את הטקסט לפני הצפירה. הלכתי עם חברה טובה וקיוויתי שלא ארגיש כמו אידיוט. הקראתי, דמעתי, הסתכלנו על אנשים עומדים בצפירה בתוך המים, והיה מזכך ומדויק.

וזה מה שכתבתי:

אין לי כוח ליום הזיכרון. זה מעצבן אותי, "יום הזיכרון", אתם לא תגידו לי מתי לזכור ומה. אני גם לא זוכר. אבא שלי נהרג כשהייתי בן שנה וחצי וזה גם מרגיז, כל כך הרבה סובב סביב איש שאני לא מכיר, חולייה חסרה שאני תוהה לפעמים אם היא אחראית לדברים בתומר שאני לא מזהה בעצמי או באמא שלו.

אחרי היום שבו אנחנו צריכים לחשוב על השואה, ביום שבו אנחנו אמורים להיות עצובים חצי יום בגלל אלה שנהרגו במלחמות ואז לשמוח פתאום, אני רוצה לזכור דווקא את סבא שלי, האיש שאיבד בן ואישה בשואה, ואז עוד בן במלחמת יום כיפור. האיש, שאם יש מבחינתי מישהו ללמוד ממנו בכל הסיפור הזה של שואה וגבורה ומלחמות ישראל ומחדלים ופוליטיקאים וגנרלים – זה הוא.

סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה שנפגשו בגיל מבוגר, עלו לארץ, ואיבדו את בנם היחיד במלחמה. סבתא שלי היתה אישה עצובה. היא אהבה אותי ואהבתי אותה, אבל ידעתי לזהות את העצב בין השורות גם כילד קטן. היא לא חייכה, נזכרה והזכירה תכופות את השואה, את אבא שלי, ובדיעבד התנהלה כפי שניתן לצפות מאדם שעבר את כל מה שעברה בחיים.

אבל לא סבא שלי. הוא התייחס לחיים כמו מתאגרף שסופג וסופג וממשיך להקניט את היריב. איש גדל גוף שלא התקרב לירקות ונהנה מאוכל לא בריא בעליל, שישב עם הטרנזיסטור צמוד לאוזן לשמוע שידור של משחק כדורגל כי הוא מילא טוטו, שדיבר והתלוצץ עם כל מוכר בסופר או נהג אוטובוס או שכן. עולץ לקראתי כל פעם מחדש, "שלום אדוני!" מדמה יריקה לכף היד לקראת לחיצת יד אוסטרו-הונגרית מטלטלת עם אני בן ה-8. מלא סיפורים שלא אוכל לאמת לעולם. הצלקת הזאת על המצח? תוצאה של דו קרב באוניברסיטה מול סטודנט שהעליב אותו כי היה יהודי. כדורגל? הוא היה שחקן פעם, חצי מקצוען, אפילו נישק את הטבעת של האפיפיור במפגש של האב הקדוש עם הקבוצה.

והסרטים. בירושלים של ילדותי היו המון בתי קולנוע, ובחופשים שביליתי שם בילוי בוקר טיפוסי היה סרט – ברוס לי, מערבונים ישנים, שוברי קופות חדשים. סבא שלי טען שאינדיאנה ג'ונס היה גרוע יותר מהנאצים, אבל אני הייתי מקפיד להציץ בו מדי פעם מהצד, בחושך, רואה אותו צוחק ונהנה כמו ילד.

בסיבובים הרגליים שלנו בשכונת בית הכרם היינו מתכננים את העתיד שלי ומדברים על הכול. ובכל פעם שעברנו ליד בית האבות בשכונה הוא היה מצביע עליו ומודיע לי שלשם הוא לא יגיע. והוא לא. בגיל 81 הוא נפטר מהתקף לב. דקות לפני הוא היה צלול ועצמאי, בדיוק כפי שרצה. שמח וטוב לב והכי חי שאפשר.

יום הזיכרון הוא כולו התכנסות סביב המוות שהיה, וזה בסדר, למעט העובדה שלפעמים אני חושד שאחת המטרות היא להכשיר את הלבבות לקראת המוות שעוד יהיה. אבל אני לא רוצה. לא הכרתי את אבא שלי, גיבור המלחמה, אבל הכרתי את אבא שלו. וזה המודל לחיקוי שאני רוצה לאמץ לעצמי ולילדי. לא מיתוס של גבורה והקרבה. אלא חיות וחיוניות ושמחה, ולא משנה מה החיים זורקים עליך. אני מתגעגע.

אני יודע שיום הזיכרון עבר, וחלון ההזדמנויות לפוסט מדכדך תואם נסגר. א. אז מה, ב. זה דווקא קשור לנושא, הדחיינות הזו.

כל שנה אנחנו מגיעים לטקס בירושלים. תאורטית מדובר בטקס שנועד לציין – מבחינתנו – את מלחמת יום כיפור, משהו שקרה לפני 40 שנה. היסטוריה, אירוע סגור וחתום. מעשית, הכל דינמי, משתנה, מתפתח. כל שנתיים-שלוש צץ פתאום מישהו ומספר משהו שלא ידענו. משהו שישב אצלו בפנים, ועשה את הדרך לאט לאט החוצה לעולם.

השנה זה היה מישהו שהגיע לטקס בפעם ראשונה. הבת שלו כנראה אמרה לו שדי, שיילך כבר לשם. הוא היה חייל במוצב, ויצא לחופשה בגלל מבחן. הוא היה אמור לחזור ביום ראשון, אבל בשבת פרצה המלחמה. והוא ניצל. אולי ממוות, אולי משבי, אולי סתם מצלקות נפשיות לכל החיים. המחיר היה רגשות אשמה על המקריות הזו, רגשות אשמה שנשארו שם 40 שנה.

אחר כך ביקרנו קרוב משפחה קשיש, שבשנים האחרונות לא מסוגל להפסיק לדבר על מה שעבר עליו בשואה. האיש עלה לארץ, ניהל קריירה מוצלחת, גידל שני בנים – ילידי הארץ, מוצלחים – ולא הזכיר מעולם שום דבר שקשור לנאצים, עושי דברם או בכלל. עכשיו זה הנושא המרכזי, וזה מצמרר.

חברה טובה סיפרה לי פעם על אירוע מוזר שקרה לה. היא היתה במסיבה, בגינה של בית פרטי, כשלפתע עקץ אותה משהו. כלומר ככה היא חשבה – התסמינים היו צריבה לא נעימה בלחי, ונפיחות קלה. אחרי כמה ימים זה עבר, והיא שכחה מהעניין. שנה אחר כך צצה לה נפיחות על הלחי, ואחרי מספר ימים שלף משם הרופא כדור קטן של רובה אוויר. לגוף זה לקח שנה. לנפש זה לוקח יותר.