Tag Archive | יום הזיכרון

הילד שהציל אותי ביום הזיכרון

זה יום הזיכרון השני שבו אני נשאר לבד. לא במובן של גלמוד, אלא בלי מסגרת. בצעירותי זלזלתי בטקסים וסמלים, היום אני מבין עד כמה הייתי אידיוט. במשך שנים יום הזיכרון היה סדרת טקסים מסודרת וידועה מראש. פה ושם סטייה קטנה בגלל איזה אילוץ, לא יותר. ועכשיו נשארתי לבד ומה שהציל אותי בסוף היה שילוב של טקס קטן והבן שלי.

אחרי שאבא שלי נפטר המסגרת נשברה. לנסוע בלעדיו להר הרצל זה מוזר וקשה מדי, ואמא שלי קיבלה את ההחלטה הכי נכונה שאפשר וטסה מכאן. אני הייתי צריך למצוא מה לעשות עם עצמי לעזאזל. ומהר מאוד הבנתי שאני צריך טקס. שמה שפעם חשבתי שהוא סתם מסגרת ארכאית, שאפשר לוותר עליה לטובת התמודדות אינדיווידואליסטית, הוא בעצם מנגנון מתוחכם שמנקז ממך את העצב והכאב, שסתום חשוב וחסר תחליף ראוי.

אז חיפשתי אחד, ותומר אמר לי שיש טקס בהבימה, שכונתי כזה, ושאולי הוא גם יילך. כשאמרתי לו שאם יבוא אני מזמין חיבוק, הוא הודיע שהוא מגיע.

זה היה טקס לא רע בכלל. אם יש מישהו שיכול להיות מבקר טקסי זיכרון זה אני. מאז שאני זוכר את עצמי אני מגיע ללפחות שניים כאלה מדי שנה. הטקס הזה היה מוצלח בעיקר בזכות מה שלא היה בו – אף פוליטיקאי או גנרל. אחרי שנים של נאומים שכאילו נכתבו בידי מחולל קלישאות יעיל במיוחד, ההיעדר הזה היה מבורך. וכן היו בו המון ילדים שהקריאו קטעים בלי דיקציה וזייפו מקסים, ובעיקר חיים מסביב. הכיכר לא נסגרה ונחסמה, וממש ליד הטקס ילדים שיחקו על הדשא, אנשים עברו בדרך אל או מהיכנשהו, והתחושה היתה של נורמליות, של חיבור לעולם, לא בועה מנותקת וזמנית.

והיה את תומר שעמד לידי ובכל פעם שהרגיש שקצת קשה לי חיבק אותי, ונתן לי לחבק אותו, וכאילו לקח הפסקה מתפקיד הטינאייג'ר שאין לו כוח וסבלנות להורים שלו, ובטח לא למגע פיזי שאורכו יותר מננו-שנייה. הוא היה רגיש לכל ניואנס, ולכמעט שעה קצת החליף איתי תפקידים ועזר לי לצלוח את המהות של היום הכואב ולא שפוי הזה. מה שלימד אותי שטקסים זה חשוב, אבל חשוב לא פחות מי עובר אותם איתך.

יום-יומיים אחרי הוא כבר התעצבן עלי כששאלתי אותו אם הוא אכל והכול בסדר. חזרנו לשגרה. אבל מתחת לגלגול העיניים אני רואה את הילד שחיבק אותי חזק חזק לפני הצפירה.

המודל לחיקוי הנכון ליום הזיכרון

השנה, בפעם הראשונה, לא נסעתי לטקס יום הזיכרון. אמא שלי טסה לחסות באמסטרדם בימי הזיכרון והעצמאות, ואני התלבטתי במשך שבועות מה לעשות עם עצמי. החלטתי לכתוב משהו, ללכת לים ולהקריא את הטקסט לפני הצפירה. הלכתי עם חברה טובה וקיוויתי שלא ארגיש כמו אידיוט. הקראתי, דמעתי, הסתכלנו על אנשים עומדים בצפירה בתוך המים, והיה מזכך ומדויק.

וזה מה שכתבתי:

אין לי כוח ליום הזיכרון. זה מעצבן אותי, "יום הזיכרון", אתם לא תגידו לי מתי לזכור ומה. אני גם לא זוכר. אבא שלי נהרג כשהייתי בן שנה וחצי וזה גם מרגיז, כל כך הרבה סובב סביב איש שאני לא מכיר, חולייה חסרה שאני תוהה לפעמים אם היא אחראית לדברים בתומר שאני לא מזהה בעצמי או באמא שלו.

אחרי היום שבו אנחנו צריכים לחשוב על השואה, ביום שבו אנחנו אמורים להיות עצובים חצי יום בגלל אלה שנהרגו במלחמות ואז לשמוח פתאום, אני רוצה לזכור דווקא את סבא שלי, האיש שאיבד בן ואישה בשואה, ואז עוד בן במלחמת יום כיפור. האיש, שאם יש מבחינתי מישהו ללמוד ממנו בכל הסיפור הזה של שואה וגבורה ומלחמות ישראל ומחדלים ופוליטיקאים וגנרלים – זה הוא.

סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה שנפגשו בגיל מבוגר, עלו לארץ, ואיבדו את בנם היחיד במלחמה. סבתא שלי היתה אישה עצובה. היא אהבה אותי ואהבתי אותה, אבל ידעתי לזהות את העצב בין השורות גם כילד קטן. היא לא חייכה, נזכרה והזכירה תכופות את השואה, את אבא שלי, ובדיעבד התנהלה כפי שניתן לצפות מאדם שעבר את כל מה שעברה בחיים.

אבל לא סבא שלי. הוא התייחס לחיים כמו מתאגרף שסופג וסופג וממשיך להקניט את היריב. איש גדל גוף שלא התקרב לירקות ונהנה מאוכל לא בריא בעליל, שישב עם הטרנזיסטור צמוד לאוזן לשמוע שידור של משחק כדורגל כי הוא מילא טוטו, שדיבר והתלוצץ עם כל מוכר בסופר או נהג אוטובוס או שכן. עולץ לקראתי כל פעם מחדש, "שלום אדוני!" מדמה יריקה לכף היד לקראת לחיצת יד אוסטרו-הונגרית מטלטלת עם אני בן ה-8. מלא סיפורים שלא אוכל לאמת לעולם. הצלקת הזאת על המצח? תוצאה של דו קרב באוניברסיטה מול סטודנט שהעליב אותו כי היה יהודי. כדורגל? הוא היה שחקן פעם, חצי מקצוען, אפילו נישק את הטבעת של האפיפיור במפגש של האב הקדוש עם הקבוצה.

והסרטים. בירושלים של ילדותי היו המון בתי קולנוע, ובחופשים שביליתי שם בילוי בוקר טיפוסי היה סרט – ברוס לי, מערבונים ישנים, שוברי קופות חדשים. סבא שלי טען שאינדיאנה ג'ונס היה גרוע יותר מהנאצים, אבל אני הייתי מקפיד להציץ בו מדי פעם מהצד, בחושך, רואה אותו צוחק ונהנה כמו ילד.

בסיבובים הרגליים שלנו בשכונת בית הכרם היינו מתכננים את העתיד שלי ומדברים על הכול. ובכל פעם שעברנו ליד בית האבות בשכונה הוא היה מצביע עליו ומודיע לי שלשם הוא לא יגיע. והוא לא. בגיל 81 הוא נפטר מהתקף לב. דקות לפני הוא היה צלול ועצמאי, בדיוק כפי שרצה. שמח וטוב לב והכי חי שאפשר.

יום הזיכרון הוא כולו התכנסות סביב המוות שהיה, וזה בסדר, למעט העובדה שלפעמים אני חושד שאחת המטרות היא להכשיר את הלבבות לקראת המוות שעוד יהיה. אבל אני לא רוצה. לא הכרתי את אבא שלי, גיבור המלחמה, אבל הכרתי את אבא שלו. וזה המודל לחיקוי שאני רוצה לאמץ לעצמי ולילדי. לא מיתוס של גבורה והקרבה. אלא חיות וחיוניות ושמחה, ולא משנה מה החיים זורקים עליך. אני מתגעגע.

פוסט פוסט-זיכרון: כמו רסיסים בגוף

אני יודע שיום הזיכרון עבר, וחלון ההזדמנויות לפוסט מדכדך תואם נסגר. א. אז מה, ב. זה דווקא קשור לנושא, הדחיינות הזו.

כל שנה אנחנו מגיעים לטקס בירושלים. תאורטית מדובר בטקס שנועד לציין – מבחינתנו – את מלחמת יום כיפור, משהו שקרה לפני 40 שנה. היסטוריה, אירוע סגור וחתום. מעשית, הכל דינמי, משתנה, מתפתח. כל שנתיים-שלוש צץ פתאום מישהו ומספר משהו שלא ידענו. משהו שישב אצלו בפנים, ועשה את הדרך לאט לאט החוצה לעולם.

השנה זה היה מישהו שהגיע לטקס בפעם ראשונה. הבת שלו כנראה אמרה לו שדי, שיילך כבר לשם. הוא היה חייל במוצב, ויצא לחופשה בגלל מבחן. הוא היה אמור לחזור ביום ראשון, אבל בשבת פרצה המלחמה. והוא ניצל. אולי ממוות, אולי משבי, אולי סתם מצלקות נפשיות לכל החיים. המחיר היה רגשות אשמה על המקריות הזו, רגשות אשמה שנשארו שם 40 שנה.

אחר כך ביקרנו קרוב משפחה קשיש, שבשנים האחרונות לא מסוגל להפסיק לדבר על מה שעבר עליו בשואה. האיש עלה לארץ, ניהל קריירה מוצלחת, גידל שני בנים – ילידי הארץ, מוצלחים – ולא הזכיר מעולם שום דבר שקשור לנאצים, עושי דברם או בכלל. עכשיו זה הנושא המרכזי, וזה מצמרר.

חברה טובה סיפרה לי פעם על אירוע מוזר שקרה לה. היא היתה במסיבה, בגינה של בית פרטי, כשלפתע עקץ אותה משהו. כלומר ככה היא חשבה – התסמינים היו צריבה לא נעימה בלחי, ונפיחות קלה. אחרי כמה ימים זה עבר, והיא שכחה מהעניין. שנה אחר כך צצה לה נפיחות על הלחי, ואחרי מספר ימים שלף משם הרופא כדור קטן של רובה אוויר. לגוף זה לקח שנה. לנפש זה לוקח יותר.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: