Tag Archive | ילדים

רוקנרול במדריד ומה הילדים שלי חייבים לי

הפיצוץ הגיע ביום האחרון לטיול, או כמו שהיטיבה נגה להגדיר: "למה דווקא היום?!?" כמו בכל מערכת יחסים הטריגר לא משנה והעיתוי גרוע. בקיצור, אחרי מספיק פרצופים עקומים מצד צמד מתבגרים שהוטסו למדריד לפסטיבל רוק – התפוצצתי. רבנו וצעקנו והשלמנו. אבל זה היה על הסף של להרוס את הכול.

למחרת ישבנו במטוס אלעל שנתקע בהמתנה לשער בנתב"ג. במושב שמאחורינו ישבו שני חברים, בערך בגילי, שחזרו גם הם מהפסטיבל בעל השם התמוה "Mad Cool Festival". התפתחה שיחה. הם שאלו את תומר מה אהב ומה לא, ואחד מהם הסביר לו שהוא צריך לנשק את כפות הרגליים שלי בשנה הקרובה לאות תודה על היותי אב מסור ומופלא שלוקח את הילדים שלו לאירוע כזה.

תומר לא צריך. היה לי נוח ונעים לשמוע את המשפט הזה, אבל הוא צלצל מזויף. את הנסיעה הזו תכננתי לפני יותר מחצי שנה. ביוזמתי. אחרי שנים של חינוך מוזיקלי מוצלח רציתי לקצור את הפירות וליהנות מכמה הופעות מגניבות ומטיול בחו"ל בחברת שניים מתוך שלושת האנשים האהובים עלי בעולם. אני החלטתי, אני הנהגתי, אני ניווטתי. בין היתר גם כי כמה כיף להיות אבא מגניב שלוקח את הילדים לראות את ה"פו פייטרס" ו"גרין דיי". ההורים שלי לא הבינו מה זה הרעש שאני שומע בחדר. אני החלטתי שאצלי זה יהיה אחרת.

הילדים שלי גדלים בעולם שונה מהותית מזה שבו אני גדלתי. האפשרויות בו מגוונות יותר, והקרבה התרבותית בינינו גדולה פי כמה ממה שהייתה בדורות קודמים. טיסה לחו"ל היא לא חלום רחוק ויקר, לפחות לא בסביבה שבה הם חיים. כל זה נתון, לא הישג פרטי שלי. אני עדיין חושב שמגניב מצידי לטוס איתם לפסטיבל במדריד שבו מופיעות להקות שהם אוהבים. אבל הם לא צריכים להיות אסירי תודה מכאן עד לירח ובחזרה. אני כן יכול לצפות מהם לשיתוף פעולה ויחס חיובי, לשקלל לתוך המשוואה את הגיל שבו הם נמצאים ולהחליט מה אני מוכן לספוג ומה לא.

הם יכלו מן הסתם להשקיע קצת יותר באותו יום בתור שותפים לטיול, אבל זה לא שהם שותפים שווי זכויות. אחת הבעיות המרכזיות בתפקיד המבוגר האחראי היא שהוא פרמננטי, בלי אפשרות לקידום או פיטורים. במילים אחרות: עשית ילדים? לקחת אותם לחו"ל כדי לשוטט במדריד ולקפוץ מול במה בין מלא ספרדים? תתמודד. כי הריב הגדול נולד לא רק מההתנהגות של הצמד, אלא מהלחץ שלי לספק להם כיף במקסימום בכל רגע נתון, חוויה בלתי נשכחת עם אבא. וזה לא התיק שלהם. מותר להם פה ושם להחמיץ פנים.

נרגעתי, חיבקתי, השלמנו, הלכנו לראות הופעות. והם היו מקסימים ומתוקים וקפצו ורקדו. נגה בחרה לי בגדים, תומר התלהב מהבניינים עם השיק האירופאי והמאפים עם הטעם של עוד. היה רוקנ'רול.

וכמה מילים על הפסטיבל:

  • "גרין דיי" מנצחים בנקודות ספורות בתחרות ההופעה הכי טובה. ל"פו פייטרס" יש שירים מוצלחים הרבה יותר, אבל דייב גרוהל לועס מסטיק, מסביר שלא בכבוד שלהם לעשות הדרן – הם פשוט מנגנים עד הסוף – ובאופן כללי נראה כמו טווס חביב אך מרוצה מעצמו. בילי ג'ו ארמסטרונג והחברים שלו, לעומת זאת, חמודים להפליא ורק רוצים שתאהבו אותם. ועולים לשני הדרנים.
  • הכול היה מאורגן להפליא עד לרגע לפני ההופעה של "גרין דיי". אקרובט שנפל ממנוף ומת. לא הבנו מה קרה בזמן אמת. הנפילה נראתה בהתחלה חלק מההופעה. רק למחרת קראנו שהוא לא שרד. תאונה אידיוטית שלא הייתה סיבה שתתרחש. זה פסטיבל רוק. תמכרו בירה ותעשו מוזיקה. זה מספיק.
  • חצי מהספרדים בקהל נראו כמו לוחמי שוורים, עם חלוקה לערס-מטאדור והיפסטר-מטאדור. והם נדחפים כמו ישראלים.

פחד ואימה בטקס סיום התיכון

טקס סיום הוא קצת כמו טקס אשכבה לרעיון, לתקופה. שני טקסי הסיום שצלחתי בשבוע האחרון היו ארוכים ומתישים. כמו סרטים הוליוודיים, נראה שהם מתארכים בשנים האחרונות בלי הצדקה ברורה. כמעט ארבע שעות כדי לחגוג את סיום התיכון, שלוש לסיום הגן.

טקס סיום הגן לא הותיר עלי רושם גדול – בעיקר שמחתי ששלוש שעות בחוץ בקיץ הישראלי עברו ללא סבל בלתי סביר. היה נחמד. לא יותר. את כיתה א' אני מכיר, אני יודע עם מה אצטרך להתמודד. מורים מעצבנים, תלמידים מעצבנים, שיעורי בית מעצבנים, מבחנים מעצבנים. לא דרמה גדולה. לא אתגר שלא אוכל לו. בסרט הזה כבר הייתי.

זוכר אותם מגיל שלוש

טקס סיום התיכון, מנגד, עורר בי מועקה. אני לא מחבב את מערכת החינוך, אבל רק כשישבתי באולם הענקי באוניברסיטת תל אביב, מחכה שההפקה הבומבסטית תגיע אל סיומה, הבנתי כמה יציבות וסדר היא סיפקה לי. מגיל שלוש נגה פוקדת אותה מסגרת. מדי כמה שנים פאזה אחרת. השעות קבועות, האתגרים ברורים, העתיד ידוע. פיתולים לא חדים בעלילה של תסריט בנאלי שסופו צפוי וידוע מראש.

ועכשיו נגה כאילו פסעה מתוך המסך אל העולם האמיתי. התיכון נגמר, ואין לי מושג מה יהיה מכאן והלאה. יש תאריך גיוס רחוק ולא לגמרי ברור, כי עוד לא ידוע איפה היא תשרת. איפה באמת? ואחר כך? החיים שלה נפרשים כמו אופק רחוק, בלתי נתפס, משל הייתי מגלה ארצות שעבר את הנקודה הממופה האחרונה. מכאן והלאה יש סיכוי לפגוש דרקונים.

אחרי הטקס של התיכון כולם נעמדו בשלל הרכבים להצטלם. המון ילדים, שקפאו בזיכרון שלי כשאספתי את נגה מהגן או בית הספר, חייכו למצלמה, גבוהים ממני, אנשים. כבר לא חלק מהפריים, כבר לא סטטיסטים בסצנה. הזמן, שהתגנב מאחורי גבי , הרשה לעצמו לצחוק לי בפרצוף. הרגשתי זקן, הרגשתי מופתע, הרגשתי מבוהל.

וגאה. לקראת סוף הטקס, כשאני מחפש תנוחה חדשה על הכיסא, הכריזו על הזוכים בתעודות הצטיינות, ונגה ביניהם. אולי זו ערובה לעתיד? אני רוצה ערובה. הבטחות. שיהיה בסדר, לא יותר. אני מרגיע את עצמי ומתנחם בכך שהילדים שלי מוצלחים ממני. אם אני שרדתי את כל זה, גם הם יתמודדו. כל זמן שהחיים לא יפתיעו יותר מדי.

בינתיים, עד הצבא, יש פסק זמן, הפוגה עד ששוב הכול יתחיל. ואת היום הראשון של כיתה א', כדי להירגע, כדי ליהנות מהמוכר והידוע. זה א'-ב'.

בהצלחה.

היתרונות והחסרונות של מריבה משפחתית

"כשעצם בלתי ניתן לעצירה פוגש עצם בלתי ניתן להזזה מתרחשת מריבה משפחתית". אני מצטט מהזיכרון את הפתיח לאחד מספרי הילדים-נערים האהובים על נגה, "הבריון של ארצ'ר" של דיאנה ווין ג'ונס. השבוע הזה עמד בסימן מריבות משפחתיות, והמשפט הזה מתאר במדויק את האופי של הקונפליקטים המאוד מסוימים האלה.

יצא לי לנהל ריב משפחתי, ומנגד לשמוע על כמה כאלה במשפחות אחרות. כמו שקורה לי בדרך כלל, ההשוואה עם חוויותיהם של אחרים גרמה לי להרגיש קטנוני. שמעתי סיפור על נתק בין אחיות שלא מדברות כבר שנים בגלל ריב מר על הטיפול באמן החולה, שמתה מאז. ואצלי? ההיילייט של השבוע היה אי הבנה ועלבון פולניים על הזמנה חמוצה לביקור פלוס קצת משקעי עבר. נו באמת.

"משפחה לא בוחרים" היא קלישאה טעונה ובעייתית. מצד אחד היעדר הבחירה הוא פריביליגיה. המשפחה תמיד תהיה שם, לפחות לכאורה. זה לא חבר טוב שהיום הוא נצחי ומחר תריבו, או תתרחקו. זה גם לא מקום העבודה שמספר לכם שפה זה משפחה, ועלול לפטר אתכם אם המניה או ההכנסות יצללו. לא חייבים להתאמץ כדי להישאר חלק ממשפחה. זה בילט אין.

מצד שני משפחה זה לא החבר הטוב שבחרת בעצמך, ושהיחסים ביניכם חושלו בניסיונות משותפים ושעות צרה ומצוקה בהן נחלצתם זה לעזרתו של זה. לבחירה מושכלת יש את היתרונות שלה. וכשנאלצתי לעזוב את הדירה הקודמת בהתראה קצרה ונסיבות רעות מי שהגיע לעזור לי לפרק ולארוז את החיים שלי היה חבר, למשל.

עוד ריב אחיות ששמעתי עליו השבוע נגמר בטריקת טלפון. אין ברירה, הוא יצטרך להיפתח ולהיפתר. אי אפשר להתנתק, להיעלם לחתוך. אבל אל חשש – לא חייבים גם להשלים לגמרי. אפשר לסחוב מטענים, לגרור טינות, לנהל סכסוכים שנים קדימה. אף אחד לא הולך לשום מקום. אף אחד גם לא משתנה. המריבה המשפחתית היא אירוע מתגלגל, היסטוריה מתמשכת, פרפטום מובילה שמתחזק את עצמו. אין היפרדות גמורה ואין שלום, למעט מקרים קיצוניים ולרוב בצד העצוב של הספקטרום.

החלק המשמח בפרדיגמה של "משפחה לא בוחרים" היא שהילדים שלי תקועים איתי לנצח. הם יכולים לסרב להתחבק איתי בפומבי או להתקמצן על נשיקות, אבל אני לא הולך לשום מקום. כשהם יגדלו וייצאו מהבית ויריבו אחד עם השני אני אהיה כאן כדי לפשר ולהציק שיפסיקו עם זה כבר. כשלא אהיה עסוק בהתקוטטות משלי. ואולי בסוף עוד יבוא שלום.

החלק החסר בסיפור של הילדים שלי

ישבתי עם נגה על הספה וצפינו ב-"13 סיבות", סדרה של נטפליקס על מה שקורה בתיכון כל אמריקאי רגע אחרי שאחת התלמידות התאבדה. היינו באותו חדר, מול אותם שחקנים אמריקאים טובי מראה ומה שכל אחד מאיתנו ראה היה שונה לגמרי.

האנה בייקר, תלמידה חדשה בתיכון ליברטי, החליטה להיפרד מהעולם הזה. לגיבור הסדרה מתברר שהיא השאירה אחריה קלטות – כן, קסטות – ובהן פירוט של ההתאכזרות וההטרדות של בני גילה שהובילו לצעד הסופני. מכתב ההתאבדות המוקלט הארוך שלה – 13 צדדים של קלטות ומכאן השם – חושף מערכת מסובכת של קשרים והירארכיות בין התלמידים. הטרדות מיניות, שיימינג, סטוקינג, גייז בארון, אלימות, סמים, מקובלים נגד דחויים: אין שום דבר ברשימת המכולת הזו שהסדרה מפספסת.

וסביב כל זה, נוכחים נפקדים, מרחפים המבוגרים. ההורים, המורים, היועצים. הם לא מוצגים כקריקטורות, הם גם לא מנותקים וחסרי עניין. הם חסרי אונים. ובזמן שהצופים המתבגרים עסוקים מן הסתם במה שקורה למקבילים שלהם על המסך, נשבר לי הלב מול דמויות ההורים, שרואים את הילדים שלהם סובלים ואין להם מושג איך לעזור.

בעצם יש להם מושג אבל כללי, קלוש. הם היו בתיכון פעם. הם זוכרים איך זה. הם רק רוצים לסייע, לתרום מהידע והניסיון והפרספקטיבה שרכשו עם השנים. אבל אין סיכוי שהילדים שלהם ישתפו אותם במשהו. גם אני הייתי בתיכון, פעם, גם אני רוצה לעזור ולשתף בידע ובניסיון שלי. התמודדתי עם הגירסה הישראלית הצנועה לשלל הצרות שמגיעות עם הגיל והמוסד, ועברתי כמה דברים מאז. לא שיתפתי את ההורים שלי ברוב מה שקרה שם. אין סיכוי שהילדים שלי ישתפו אותי.

וזה הורג אותי. אני כל כך רוצה לעזור. אהבות נכזבות? קשיים חברתיים? דימוי עצמי לקוי? דברו איתי ילדים, יש לי תשובות, מדריכים ועצות מועילות. כמה שתרצו. אני מרגיש כמו קסנדרה – האישה שהאלים במיתולוגיה היוונית קיללו בשילוב הקטלני של יכולת לנבא את העתיד מבלי שאיש יאמין לה. גם כשהם כבר מדברים איתי אין לי סיכוי, האמירות שלי על החשיבות היחסית או על איך הדברים ייראו בעתיד לא פוגעות במטרה. התפקיד והטייטל פוסלים אותי. אני האב, מכאן נובע שאני לא מבין כלום. נקסט.

"13 סיבות" עשתה המון רעש בארה"ב בגלל היחס שלה לנושא הנפיץ של התאבדות. כשעבדתי בעיתון למדתי שלא מפרסמים על מקרי התאבדות אלא אם יש בהם עניין לציבור – מישהו שסבל מהתעללות מצד המערכת למשל. החשש המבוסס הוא מפני התפשטות התופעה, מיחסי ציבור להתאבדות. אלו הטענות שהועלו נגד הסדרה – האדרה של ההתאבדות כפתרון רומנטי ומוצלח. אין לי מושג אם זה נכון, אבל היא בהחלט מפרנסת את החרדה ההורית שלי.

מגיל מסוים, חד ספרתי, ההורה הממוצע יודע מעט מאוד על מה שקורה לילדים שלו כשהם לא בבית. לפעמים, תודות למסכים מגדלים שונים, גם בתוך הבית. אני מספר לעצמי שהכל בסדר. אני חוקר ושואל ומתבסס על התשובות שאני מקבל, ומקווה שהן כל הסיפור. או רובו. אבל מה עושים עם החרדה הגדולה שאני מפספס חלקים קריטיים בעלילה.

נגה ראתה את הסדרה תוך שבוע, היא לא מבינה למה לוקח לי כל כך הרבה זמן בין פרק לפרק. לך תסביר שאחרי כל פרק אני צריך קצת זמן כדי לתרגל מחדש את כלי ההתמודדות ההורי הקלאסי, הדחקה. שאני מסתכל פחות על הדמות של האנה בייקר, ויותר על ההורים שלה.

כמה יתומי צה"ל צריך כדי להחליף נורה

היינו שלושה יתומי צה"ל בחדר אחד. לפני הצבא הכרתי רק עוד ילד אחד עם סיפור דומה לשלי, ובשירות הצבאי גיליתי שדומה זה עניין יחסי.

אבא של רועי נהרג בתאונה. ורטיגו שהוביל להתרסקות המטוס שהטיס. רועי היה עדיין בבטן. אמא שלו נישאה שוב לאיש שהוא קרא לו אבא. הוא סיפר לנו שבכיתה א' אחד הילדים סיפר בדיחה, על דני שמוצא אלבום תמונות מחתונת הוריו ונעלב כי לא הזמינו אותו. רועי לא הבין מה מצחיק את הילדים האחרים, הוא דווקא כן הוזמן לחתונה של ההורים.

אבנר, אחד האנשים המקסימים שפגשתי, איבד את אבא שלו במלחמת יום כיפור, כמוני. אלא שלא היה לו או לאמא שלו מושג מה בדיוק קרה. האב היה בסיירת מטכ"ל, והפרטים המדויקים של איך ומה היו אז – ואולי גם היום – חסויים.

לא לקחנו את כל עניין היתמות ברצינות, לכאורה, אבל דווקא דיברנו על זה לא מעט. רועי המציא את רעיון האב המחליף המתעכב. התברר לנו שאנחנו יכולים לנצל את ההטבות הכספיות שהמדינה מעניקה ליתומי צה"ל עד גיל 30. אחר כך מודיעים לך חגיגית שזהו, סיימת לחסות תחת הטייטל. לא עוד יתום! רועי טען שמדובר בייבוא אבות מסקנדינביה. התהליך לוקח זמן, המדינה משחקת אותה אבא עד מועד הגעת המחליף בהיר השיער.

היינו צעירים וטיפשים, ובעיקר עוד לא הורים בעצמנו. כשהפכתי להורה התאוריה לפיה מה שקרה קרה לאחרים – אמא, סבא וסבתא – התרסקה. היפוך הפריזמה הזה, הצפייה בבת שלי בגיל שבו אני הייתי אז, טילטל אותי. זה יצור אנושי זעיר עם מחשבות, רגשות וזיכרון, לא "תינוק". אבן היסוד הזו, "הייתי קטן מכדי שזה ישפיע עלי", הפכה לאבק.

אבל אז, בצבא, זה היה עדיין בגדר פולקלור משפחתי. רק מאוחר יותר הבנתי שהיינו דומים הרבה יותר משחשבתי. הסיפורים שלנו היו שונים, אבל שלושתנו לא הכרנו את האב הביולוגי. שנים אחר כך חשבתי על זה, כשקראתי את "יונה ונער" של מאיר שלו: גיבור הספר תוהה מה אמור לעשות אדם שהאירוע המכונן של חייו התרחש לפני שנולד. הרגשתי שאצלי – ואולי אצל אבנר ורועי – זה קרה רק קצת מאוחר יותר.

פעם ישבתי בעוד אירוע יום זיכרון ושמעתי יתום צה"ל מספר על אביו שנהרג. הוא היה בן 11 כשפרצה מלחמת יום כיפור. הקשבתי לו מתאר את הזיכרון מארוחת החג האחרונה עם אבא. וכל מה שהרגשתי הוא קנאה איומה מציפה את כולי.

לא תפגוש אתאיסטים בבתי חולים

החרדה האמיתית מזדחלת ב-17:21, כמעט לא מורגשת. הרופא אמר שעתיים, כולל הכנה, הרדמה והתאוששות. חלון הזמן הזה נסגר ב-17:20. בחדר ההמתנה מותקן צג, מעין לוח המראות-נחיתות כזה. ליד המספר הסידורי שמייצג את אמא שלי כתוב עדיין ״בניתוח״, בכחול כהה חמור סבר. הדקות חולפות. הסטטוס לא משתנה.

כאב בטן חריף שלא חלף הוביל לביקור במיון בבוקר, ולהחלטה על ניתוח בצהריים. כיס המרה. אני מחפש בגוגל מה זה ולמה צריך את זה. מתברר שאפשר לחיות גם בלי, אז חותכים. אבא שלי, האיש שייסע חצי מדינה כדי להחליף נורה למי מילדיו הבוגרים, אומר שאין סיבה להגיע. בקבוצת הווטסאפ של האחים יש קונצנזוס שהוא מדבר שטויות. אבא שלי כבר בילה בבתי חולים. בחלק מהמקרים זה לא נגמר טוב. אין סיכוי שהוא נשאר להמתין לבד עם החרדות שלו מחוץ לחדר הניתוח. אחי מודיע שהוא מגיע.

לא הרופא של אמא שלי

אני מתכנן לסיים כמה דברים בעבודה ולבוא, אבל מוצא את עצמי בוהה במחשב בלי יכולת להתרכז. אני צריך להגיע ולהיות שם כדי לקבל פרופורציות ולהרגיע את החרדה, חרדת נטישה של ילד שמפחד שאמא שלו תיעלם. בתי חולים מזכירים לפעמים את המובן מאליו, למשל את העובדה שאני אוהב את אמא שלי. אני קם ונוסע.

הסטטוס על הצג לא מתחלף. "בניתוח". אנחנו שקועים במסכים שלנו. הטלפון החכם הוא ידידו הטוב ביותר של הממתין החרד. פה ושם מדברים. על עבודה, על חדשות, על הילדים. אבא שלי נראה רגוע, כמו תמיד. אבל מאחורי המשקפיים אני מבחין בחרדה. או שאני משליך. מדי פעם אני נזכר במה שהרופא החביב אמר לפני שהחתים את אמא שלי על טופס. מונולוג של מהקל לכבד, מניתוח קליל של חצי שעה לשלל סיבוכים אפשריים. אמא שלי הביטה בו והעיניים שלה התרחבו עם כל עליית מדרגה בתיאור של מה שעלול להשתבש. אני מדחיק, מטביע את הבלחי הפחד.

עדיין ״בניתוח״. אני מנהל שיחת עבודה עם צמד אמריקאים מנומסים מהמסדרון. מתנצל, מבהיר שהכול בסדר, עוצר לרגע כשכורזים על ״קוד כחול במיון״. אחי יושב עם הלפטופ ועובד קצת. אבא שלי משוחח עם אישה שמחכה לבנה החייל שייצא מניתוח. אחר כך הוא מדבר עם גבר במקטורן, בשנות החמישים המאוחרות לחייו, שמסתובב אנה ואנה בחדר ההמתנה. הנעליים שלו מצוחצחות, והוא נראה כאילו הגיע לכאן מפגישת עסקים. הוא לבד. מדי פעם הוא מדבר בטלפון ומעדכן מישהו שאשתו עדיין בניתוח. שעת האפס שלה היא 12.30, שעתיים לפנינו. הוא שואל אותנו למה אנחנו מחכים. אני נזכר בסרטי כלא, האסיר הוותיק ששואל את האסיר החדש על מה הוא יושב. הוא מספר על הניתוח של אשתו, סיפור מסובך ומסוכן בהרבה משלנו, סיפור שלא נראה שיהיה לו סוף טוב.

אני מרגיש את המתח והחרדה מצטברים בכתפיים, בבטן. האיש במקטורן תוהה אם אחרי הניתוח מגיע לחדר ההמתנה רופא כדי לעדכן את בני המשפחה, כמו בסרטים. אני חש צורך עז לפרוץ לחדר הניתוח ולשאול את הרופא מה קורה, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, לתפוס בדש החלוק שלו ולנער אותו קצת תוך כדי. נו כבר. אחי ואבא שלי מעיפים מדי פעם מבט במסך. אנחנו מנסים להבין בפעם המי יודע כמה אם העדכון הוא בזמן אמת, או שאולי יש עיכוב. משהו להיאחז בו.

כמעט שעה אחרי הדדליין מפציע ״בהתאוששות״ על המסך בירוק בהיר ומרגיע. קצת אחר כך מגיע הרופא. נחמד ומסביר פנים. הכול עבר בסדר. כצפוי. למה שלא יהיה בסדר בעצם? אנחנו נפרדים מהאיש במקטורן, שנותר להמתין בדד. אני מאחל לו בהצלחה. אחרי שעה אמא שלי מגיעה למחלקה, מסטולית לגמרי מחומרי ההרדמה ומצחיקה מאוד. היא חוזרת על "כמה טוב שבאתם" בווריאציות שונות כל שלושה משפטים. אחי החמוד אומר שהוא חושב שהוא הדחיק אפילו את זה שהוא מדחיק. אבא שלי נראה אותו דבר, אבל בלי החרדה מאחורי המשקפיים.

יום וחצי של אשפוז, אמא שלי משתחררת הביתה והסיפור נגמר. אני חושב על האיש במקטורן ומקווה לטוב.

מה שבאמת מבדיל בין הגברים לנערים

זה היה הפסח הראשון שבו ניהלתי סדר. לא אירוע רב משתתפים. סדר בוטיק. שלושת הילדים, אמא של צמד הגדולים ואני. זה לא תוכנן כך מראש – אי אילו נסיבות הצטרפו להן יחדיו וזו הייתה האופציה הראויה.

אירועים משפחתיים נתפסו אצלי כמשהו שאני משתתף בו. על ההפקה והניהול יופקדו אחרים. המבוגרים, הגדולים, לאו דווקא כפונקציה של גיל. אני מסוגל לתפקד על תקן מבוגר אחראי בשלל תחומים. אני משלם חשבונות בזמן, מנהל קריירה, מגדל ילדים. ועדיין יש משימות ואירועים שנמצאים בספרה אחרת, מעבר לתקרת זכוכית.

אם יכריחו אותי למתוח את הקו בו עוברת התקרה השקופה אני מניח שיהיה מדובר בטקסים משפחתיים, כאלה שדורשים ראש שבט, שמצמידים לי תווית מחייבת. טקסים שמכריחים אותי להתייצב במרכז הבמה, לא לשבת בקהל, להישען לאחור ולמתוח ביקורת. וכשאתה חשוף על הבמה אתה מוותר על הגדרה עצמית לטובת הגדרה מבחוץ. לדוגמה, כשנגה הייתה בת שלוש הבאתי אותה לגן ושמעתי את אחת החברות שלה אומרת "הנה אבא של נגה רשף". זו הייתה הפעם הראשונה שבה העובדה שאני אבא, קודם כל אבא, הכתה בי במלוא העצמה.

החוויה של ניהול הסדר, ה-ארוחה המשפחתית בתרבות המקומית, הייתה דומה. אני זוכר שכבר תהיתי פעם,  מה יקרה כשההורים שלי כבר לא יהיו שם, ואני איאלץ להתמודד עם חגים ומועדים. זה נראה לי כל כך לא מציאותי ורחוק שנטשתי את המחשבה מיד. ופתאום הם עושים את הסדר בצפון, והנה זה בא. אני הבוס.

נגה רצתה סדר כהלכתו, והזהירה אותי מסתם ארוחה משפחתית. ערכתי חזרות בהתאם. סדר הפעולות, מה מקריאים מתי, קצת טריוויה בשביל הדאווין (כרפס במהופך הוא ס' ריבוא עבדים ופרך! מדהים) וגולת הכותרת: כתבי חידה שהוסתרו ברחבי הבית במסגרת הציד הקפיטליסטי אחרי האפיקומן. משחק מכור מראש שבסופו מתנה לבת החמש מתומר, מחופש באמצעים ביתיים מאוד לאליהו הנביא.

היה מוצלח. ביררתי עם הילדים הביקורתיים שלי אחרי. והיה קל. אף פעם לא טרחתי לעקוב אחר הניווט בין כללי טקס פסח ועד לארוחה. מתברר שזה לא לוקח הרבה זמן, אם לא מתעכבים על כל שטות, וגם לא מסובך. כמו בכל כך הרבה מקרים אחרים מתברר שהגבול המדומיין קל הרבה יותר לחצייה משחשבתי. רק להרים את הרגל, לעבור את הקו, ואתה בצד השני. קצת יותר חופשי, קצת יותר בוגר ובכל זאת צעיר לנצח. איזה יופי.

למטה לכבוד החג: השיר הכי מצחיק שאני מכיר על יציאת מצריים, וקטע אמנותי תרבותי גבוה.

 

בריונים במגרש של הבן שלי

עמדתי לצאת מהבית כשתומר סימס. הם היו במגרש של בית ספר סמוך כשחבורה של גדולים הגיעו, בעטו להם את הכדור החוצה וסילקו אותם. תומר חשב שהם בני 30, אבל הוא בן 13 כך שאין לדעת מה זה אומר. הוא שאל אם אני יכול להזעיק סיירת של העירייה או משהו.

ייעצתי לו לקחת את הכדור ואת החברים שלו ולעוף משם. אבל אז תקף אותי אי שקט והתקשרתי אליו. הכול בסדר? כן. לא היו מכות, אולי קצת דחיפות. הוא נשמע רגוע לגמרי. מצד שני תומר כמעט תמיד נשמע רגוע לגמרי, קו·ל כמו דצמבר. ניתקתי. אחרי עשר דקות התקשרתי שוב. הוא לא ענה, סימס אחרי 5 דקות, שאל מה רציתי. לא ידעתי להסביר לו. לדעת שאתה באמת בסדר? שאתה לא סוחב פגיעה באגו, שהנפש הגברית המתעצבת שלך לא חבולה?

כל ילד עובר את זה, את טקס הסילוק מהמגרש על ידי הגדולים. ההבדל המרכזי הוא שכשאני הייתי קטן לא היה טלפון. העיפו אותנו וזהו. מתוך הערפל של ילדותי מבליחים כמה זיכרונות בהירים כאלה. כל מפגש עם ילד גדול יותר שהחליט לנצל את כוחו חרוט שם. גם ברעננה המשמימה, הלבנה, המתורבתת, היו בריונים. המפגש הזה עם חוסר אונים, עם איום שאין דרך להתמודד איתו, מותיר צלקות.

אני חושב שבזמן אמת לא סיפרתי להורים. זה לא היה משהו שרציתי לדבר עליו מצד אחד, ולא קרה שום דבר קיצוני מצד שני. לך תסביר תחושת השפלה כשבפועל לא קרה כלום. מקסימום דחיפה קטנה. ועד שהגעתי הביתה מנגנוני ההתמודדות וההדחקה עשו את שלהם. אני לא יודע אם היכולת להזעיק בזמן אמת את אבא שלי למגרש כדי שיפצח ראשים, הייתה עוזרת לתחושת העלבון. אני לא חושב שהיא הייתה מסייעת להתבגרות ולהתחשלות. כמו ילד קטן שנופל – אם אין מבוגר בסביבה הוא יקום וימשיך הלאה. אין טעם בבכי כשאין קהל. לפעמים אתה לבד. תתמודד.

גם ביום שאחרי תומר נראה בסדר גמור. הוא והחברים שלו הלכו למגרש אחר. זה הדבר הנבון לעשות. אם יש בריונים בשטח – תתרחק. עכשיו הוא רוצה לנסוע עם חברים לישון בחוף, ואני מסרב. אם שם יהיו חיות ג׳ונגל גדולות יותר, זה כבר יהיה מסובך. אני אהיה רחוק מדי. יש חרדות שאני יכול להדחיק, זה כבר גדול עלי.

אני יודע שהעצה שלי לתומר הייתה הדבר הנכון. לקחת את הכדור וללכת משם. להיות שקול, להיות הגיוני. מה שהייתי רוצה לעשות זה להגיע למקום בריצה, חמוש ומצויד. לירות בכדור של הבני זונות, ואז לעבור לאש אוטומטית, לסיים בפגיעות מדויקות בנמלטים האחרונים, ואז לשרוף את בית הספר עד היסוד. ולחבק את תומר חזק חזק ולקחת אותו לאכול פיצה.

האריה, המכשפה והילדים שלי

על שתי תחנות יסוד בספרות המערב גדלים ילדי: ספרי נרניה ו״ההוביט״. זה הקנון. ״הארי פוטר״ יכול היה להיות המצטרף החדש לחבורה, ובצדק, אבל הוא חדש מדי ולא הוקרא מעולם לצד מיטה של ילד שרוצה רק עוד פרק אחד לפני השינה. ואילו בצד, באפלה, ניצב הכישלון החינוכי הגדול שלי – ״שר הטבעות״, אחד הספרים המכוננים של חיי שלא נקרא וכנראה גם לא ייקרא על ידי אף אחד מצאצאי.

בימים אלה הגיע שוב תורו של ״האריה המכשפה וארון הבגדים״, הראשון בסדרת נרניה. בת החמש סירבה בהתחלה לרעיון של ספר חדש, עד שנגה ואני רקמנו ביחד תוכנית זדונית. הפטרתי לחלל החדר בקול אדיש שאני מקריא עכשיו לנגה סיפור, ובאמצע הפרק הראשון הודיע קהל היעד האמיתי שהיא רוצה שנגה תקריא לה את הפרק הבא. מה יכול להיות רע בילדה, בערך בגילה, שמגלה עולם קסום מצידו השנה של ארון בגדים? ובמאמר מוסגר: .ק.ס לואיס חוזר שוב ושוב על האזהרה מפני הסתגרות בארון, סוג של ״ילדים אל תנסו את זה בבית״ שהיום נשמע כמו תמיכה בקהילת הלהט״בים.

אני מבין את סוד הקסם. הקו המקשר בין תושבי נרניה, מר פוטר ומר באגינס, הוא העיסוק של הספרים בהתבגרות ושינוי. בכולם יש דמויות שמגלות דברים מפתיעים על עצמם ובעצמם. שמגלות ייעוד וייחוד. בקיצור, מה שכל ילד היה רוצה לגלות. בנרניה יש גם דמויות נשיות, מה שמספק אובייקט הזדהות לבנות במשפחה, והספרים, למעט סדרת פוטר, נכתבו לפני עידן הפוליטיקלי קורקט ולכן מפחידים במידה הראויה וקצת מעבר. ג׳יי.קיי רולינג, ייאמר לזכותה, הצליחה להחדיר מספיק אפלה ואימה אמיתיים גם לסאגה שלה, באופן לא טיפוסי לעידן הנכחי.

״שר הטבעות״ הוא אופרה וגנריאנית אחרת. ילד אחרי ילד סירב לקרוא יותר מעמוד או שניים מיצירת המופת של טולקין. האשמתי את התרגום המיושן, את היעדר הדמויות הנשיות. עכשיו אני חושב שיש כאן עניין מהותי יותר. ב״שר הטבעות״ הדמות הראשית לא מתפתחת לשום מקום וגם לא מגלה שהיא מיוחדת, או בעלת גורל מופלא במיוחד. זו לא ההקבלה הפנטסטית לילד שגדל ומחפש את מקומו בעולם. הוא קרבן של הנסיבות, שנוטל על עצמו משימת התאבדות כפוית טובה כדי להציל את העולם מחורבן. לא נבואה ולא נעליים, סתם מזל נאחס.

נגה הגישה עכשיו עבודה  על ספרות פנטזיה וגיל ההתבגרות. לנרניה יש שם מקום של כבוד. גם אני כילד רציתי נורא לגלות בארון בגדים מזדמן עולם חדש, ולא בגדים שיהפכו לוינטאג'. אבל לא היה לי שום חשק להיכנס לעולם האפל והעומד להיחרב של "שר הטבעות", או להיות הגיבור הטראגי שלו. אולי בגלל זה הילדים שלי, אנשים בריאים בנפשם עם גישה חיובית לחיים בסך הכל, מעדיפים את הפנטזיה שלהם על הצד הקליל יותר, ומשאירים את הטבעת לי. 

האודיסיאה הסודית של החתולה

חתולונת עשתה את הדרך מתל אביב לרעננה בתיק של אמא שלי. מסע לא מתוכנן שאת תוצאותיו הדרמטיות לא שיער איש. כשהבעלים של חתולונת גילתה שבובת הפרווה שלה חזרה עם סבתא הביתה, היא מיאנה להינחם והבהירה את המצב בדמעות, רקיעות רגליים ובהצהרה שרק היא יודעת לטפל בבובה. בסופו של דבר אבא שלי – מועמד רציני לסב השנה – חזר לתל אביב בעשר בלילה עם חתולונת למודת התלאות.

חמורי נשכח בטיסה מפריז לארץ. התקשרתי למחלקת אבדות ומציאות נבוך, אבל הפקידה לא התרגשה. אני מניח שיצא לה לטפל בפניות משונות יותר מאשר חמור בד שאבד. קריאטיביות בבחירת שמות היא כנראה לא הצד החזק בגיל הרך – כשביקשתי שם מפחיד לקעקוע הדרקון שלי הילדה חשבה כמה שניות בסבר פנים רציני ופסקה – דרקוני.

באטמן נעלם בבית הדיור המוגן של סבתא שלי. הוא צץ שם מחדש כשכבר היינו בבית. כיוון שהיה ברור שייקח שבוע עד שישוב אלינו, כתבתי מכתב בשמו לבעלים החוקית והנסערת. היא לא מצמצה והכתיבה תשובה שבה ביקשה מבאטמן להביא איתו חבר או חברה לכשיחזור. הבנתי את הרמז. באטמן חזר הביתה עם וונדרוומן שסייעה לו בחלק מהדרך. גירל פאוור!

אין ברשותי שום חפץ שמסוגל לייצר תגובה רגשית כזו. יש משהו קשה בתלות הזו בחפץ, ובה בעת מעורר קנאה. מי ייתנני שעון עם ייחוס משפחתי נוסח ״ספרות זולה״, שרשרת עשויה ניצרה של רימון שלא התפוצץ ברגע קריטי – יש לי חבר שהולך עם דבר כזה סביב הצוואר – או צמיד שקיבלתי במתנה מאהבת נעורים. משהו.

אחרי שחתולונת שבה הביתה והלכה לישון, ניסיתי להעלות על דעתי חפץ שהייתי רוצה להציל משריפה פוטנציאלית בבית. כלום. כל הדברים החשובים באמת, מתמונות ועד מוזיקה, מגובים בענן. יש משהו משחרר בהיעדר התלות בחפצים, ובה בעת מעט מתסכל. גם אני רוצה את האושר שראיתי על פני בת החמש כשחתולונת חזרה. אני מניח שיש כאן יכולת של העתקת רגש לא רק לחפצים, אלא גם לבני אדם. יכולת לאהוב ולהיקשר ללא תנאי, ובעצם להסתכן בכאב, אובדן ואכזבה. יכולת שבאה בקלות בגיל חמש, והופכת לעניין הרבה יותר מסובך ארבעים שנה אחר כך.

אולי אני צריך להתחיל עם בובת פרווה של כלב או חתול. ולראות לאן זה ממשיך משם.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: