Tag Archive | ילדים

בשבחי הנחמדות

אי אז, מזמן, בימים האפלים והנפלאים של היותי עיתונאי, אמר כתב אחד לבוסית שלי שאני מאוד נחמד. נעלבתי. אף אחד בעיתון לא התכוון לשום דבר טוב כשהוא השתמש בתואר "נחמד". הכתב ההוא, איש בעל הערכה עצמית שאינה מחוברת למציאות, לא אהב את איך שטיפלתי בטקסט שלו, ושלף את הסופרלטיב במסגרת שטיחת טיעוניו מול הממונה עלי. רוצה לומר: אין לו מושג מה הוא עושה אז שיוריד את הידיים מהכתבות זוכות-הפוליצר-בפוטנציה שלי.

יצא לי לעבוד עם מגוון נרחב של פסיכופתים בימי בעיתונות. צרחות, קללות, זלזול ואנטיפתיות לא באמת הטרידו מישהו מהממונים, אלא אם הגיעו לכדי אלימות קשה. לא סתם איזו דחיפה, כן? רוצה תגובה מההנהלה, תנגח במישהו. אחרי עבודה עם מנהלת פרויקטים שהתנהלה כמו גודזילה ביום רע במיוחד בפרברי טוקיו, פניתי אל המנהל שלה. הוא הסביר לי שאין מה לעשות, ככה זה גאונים. אתה חותם על עסקת חבילה כשאתה יוצא איתם לדרך אל עבר פרויקט חדש – יום אחד הם ישלפו רעיון מבריק, יום אחד הם ישליכו עליך עצם קהה ויילכו הביתה בזעם. וואלה, אמרתי לו ולעצמי. כנראה שזה נכון, ואיזו באסה שאני סתם איש נחמד.

איש לא נחמד

ואז עברתי להייטק. וכולם היו נחמדים. ממש. באופן שעורר בי חשד, כמו משפחה בסרט אימה שעוברת לבית יפה ושקט מוקף בשיחי בוגנוויליה ושכנים מאירי פנים שברור לך שלפחות אחד מהם מחזיק מצ'טה בארון ושלדים במרתף. אבל זה נמשך, ונמשך. יום אחד ישבתי עם חבר צוות במשרדה של המנהלת שלנו וניהלנו דיון לגבי פרויקט הייטקי כלשהו. קצת אחר כך היא קראה לי שוב למשרדה והתנצלה על העובדה שבמהלך הדיון הטונים שלה עלו קצת. לא היה לי מושג על מה היא מדברת. זה היה כמו לצפות בסאטירה מוגזמת על קנדים.

לפחות בשתי חברות ההייטק שצלחתי עד כה נחמדות היא אמצעי, נכס, משאב. מכנים את זה בשמות אחרים. מדברים על "תקשורת", על "כישורי בני אדם" בתרגום חופשי. מכמתים את זה, מציינים את זה בהערכה החצי שנתית, זה יכול להשפיע על המשכורת. האנשים ההם מהעיתון, הגאונים עם הרעיונות המבריקים שמקציפים קצת בפה בכל ירח מלא, לא היו שורדים יום בעולם החדש. וזה הגיוני. נחמדות מייצרת סביבת עבודה נעימה יותר, יעילה יותר, שמבזבזת פחות זמן על ריבים וויכוחים ותחרויות למי יש יותר גדול.

ועדיין נחמדות זה לא סקסי. תשאלו כל טינאייג'ר והוא יענה לכם בפרצוף זועף. אני חושב על התכונה הזו לא מעט בזכות המתבגרים הפרטיים שלי, שלא מאוד מעריכים נחמדות, לפחות לא כשזה מגיע להורים שלהם. מול העולם שבחוץ הם משתמשים בה קצת יותר, אבל אני לא בטוח שהם מבינים עד הסוף את הערך והכוח שגלומים בה. את היכולת שלה להוציא מהזולת שיתוף פעולה, לרכך אותו, לחדור את שריון חוסר הביטחון והפגיעות הקודמות שהוא עוטה. את החשיבות שלה למהות של להיות בן אדם.

גם בעיתון, כשעבדתי עם כתבים עתירי אגו עד להתפקע, סביר להניח שהצלחתי לגשר על פערים ולשכנע אותם לקצץ קצת את יצירות המופת שלהם, או להביא פרט חסר או ציטוט נוסף, כי הייתי נחמד. בסופו של יום מפרך ומעצבן אנשים יעדיפו לשתף איתך פעולה אם אתה מחייך אליהם, אמפתי כלפיהם, מנסה להתפשר. יש מספר מקצועות שבהם נחמדות היא חיסרון – כתב חוקר, קטגור, רוצח שכיר. כל השאר? שיחייכו קצת יותר.

גבר אחי

לפני כמה ימים התווכחתי עם חברה על ג'ון וויין. זה התחיל מדיון על מגדר ופוליטיקלי קורקט כי להט"ב וזה והגיע לג'ון וויין, ה-גברגבר. היא אמרה שהוא בטח הצחין מזיעה. היא מעדיפה מטרוסקסואלים.

אחר כך התחלתי את העונה השנייה של פאודה וחשבתי שאני רוצה להיות ג'ון וויין, במובן הכולל של התשוקה הגברית המסוימת הזו. ג'ון וויין הוא הארכיטיפ, האב הרוחני של הגבר 

המערבי הקשוח לדורותיו. בשנות נעורי אלה היו שוורצנגר וסטאלון ולרגע ברוס וויליס. בפאודה מתקיימת אותה תבנית, כאילו לא השתנה דבר. גבר אמיתי הולך עם אקדח תקוע בחגורה מאחור, מדבר קצר, אומר אחי, הורג בלי למצמץ אבל רק כשצריך ובוכה עם הגב למצלמה.

רוב ילדותי, רוב נעורי, רוב חיי עברו במודעות לחוסר ההתאמה שלי לתבנית. הכללים לא היו כתובים בשום מקום אבל ברורים לי לגמרי. לא הייתי טוב בכדורגל או כדורסל, לא הרגשתי נוח להוריד חולצה על המגרש או על החוף או בבריכה. לא היו לי חבר'ה, לא הבנתי במכוניות. אני זוכר את המורה לנהיגה שלי מתפלץ כשחלקתי איתו את העובדה הזו, מסרב להאמין. הייתי תלמיד טוב, היו לי חברים, קראתי המון ספרים ובאופן חצי מודע תהיתי מה כל זה שווה אם אני לא יודע ללכת מכות או לתקן דברים.

גיבורי התרבות שלי, מנגד, היו מן הסתם מזהים את המודל המדויק של רכב חולף רק לפי צליל המנוע וגם זה תוך כדי חילופי אש כבדים. בספרים ובסרטים הם היו זריזים על ההדק, מיומנים בחרב, עמידים מול כל פגיעה. לא היתה להם בעיה להוריד חולצה, לשלוף כדור תועה מהכתף באמצעות סכין חלוד, לקלל ולהמשיך הלאה. הם לא התלבטו, לא סבלו ממודעות יתר, לא העסיקו את עצמם בתהיות על מה בנות חושבות עליהם. או אם הן חושבות עליהם. והם היו חרב פיפיות: האנטיתיזה לכל לבטי המתבגר שלי היתה מצד אחד מפלט, ומצד שני רק חיזקה את התחושה שאני לא עומד בציפיות של קהל לא ברור.

העובדה שמעלי ריחף זכרו של אב גיבור מלחמה לא עזרה. הוא היה קרבי וגילה אומץ תחת אש, אני הייתי בחיל האוויר וגיליתי להקות רוק חדשות במגורים הנוחים של היחידה המפונקת שבה שירתתי. אחלה מוזיקה, אבל מה עושים עם כל הטסטוסטרון הזה?

מחכים, מתברר. כמו רוב הדברים בחיים אין פתרון, יש רק את הזמן שעובר. נשים, מתברר, מחבבות גם גברים שלא מסתובבים עם קרקפות בחגורה. העולם האמיתי לא מתגמל רק מצ'ואים בעלי יכולות ורבליות מינמליות. וכמו בתחומים אחרים, הדברים שמציקים ומטרידים לא נעלמים, אבל מאבדים את החדות והעוקץ.

ונולד לי בן, עוד חרדה גדולה שהסתובבתי איתה – אני אצטרך להיות מודל לחיקוי? איך בדיוק? ובכן גיליתי שאפשר לגדל אותו גם בלי לשחק המון בכדור ולקדוח רנדומלית בקירות, והוא יצא ממש בסדר. ועדיין, כשאני רואה את בני המתבגר טס על אופניים עם חברים, או חוזר מיוזע וחתיך מאימון קרב מגע, משהו ראשוני ורדום בי מתעורר ומתרגש, כמו מגיב לצליל בראשיתי: וואלה, איזה גבר.

תכף הגלגלים יעלו

תכף אני ממריא.

הריטואל: מזמין מונית לשעה שנקבעה אחרי ויכוח פנימי מתיש, כמה זמן מראש? בין השלוש שעות המומלצות לבין ניסיון העבר לבין פאקינג יולי וכולם טסים, אבל בעצם עוד לא זוועות אוגוסט. בסוף מזמין לשעת פשרה בידיעה ברורה שאמצא את עצמי יושב בין דוכני קפה דלוח וסנדוויצ'ים עבשים שעולים כמו משכורת חודשית של שוטף כלים במסעדה תל אביבית, מחכה.

אורז תוך עשר דקות, מתלבט רבע שעה אחרי מה שכחתי, מחליט שזה לא משנה כי אפשר לקנות הכול שם, ואז מתלבט עוד קצת.

בודק במונית שלוש פעמים שהדרכון בתיק. שהוא בתוקף. צועד מהמונית אל הדלתות האוטומטיות מיישיר מבט קדימה, מנסה לא להיראות חשוד או סתם בן מיעוטים לשומר בכניסה, מקווה שלא יהיה תור, עומד בתור, בודק מה השעה, הקדמתי מדי לעזאזל, מקווה שלא יעצרו אותי בבדיקה הבטחונית, מקווה שלא יעצרו אותי בביקורת דרכונים. למה שיעצרו אותי? למה לא?

צועד אל הדיוטי פרי, תכל׳ס לא צריך כלום. קונה אלכוהול כי למה לא וממתקים לילדים כי אחר כך למי יש כוח וזמן לחפש ומתנה בחנות הצעצועים. ויושב ומחכה בין דוכני קפה פח ומאפים קשיחים במחיר מופקע.

וחושב:

על מה ששכחתי, על מה יקרה אם המטוס יתרסק, ואיפה עדיף שיתרסק? ים, יבשה? מה יהיה עם הילדים אחרי מותי הדרמטי? עורך חשבון קצר, האם החיים שלי היו בסך הכול בסדר עד השלב הזה, מה היה ההספק, האם אפשר לפרוש עכשיו ולקרוא לזה שיא, בהנחה שאין אלוהים וכל העסק חד פעמי?

לפחות הזמנים השתנו ואני לא חושב על חטיפה ורילוקיישן מאונס למדינה זרה בעלת משטר מפוקפק. אפילו לא על מטען חבלה. סתם התרסקות. הסטטיסטיקה אומרת שבטוח יותר לטוס מאשר לרכוב על האופניים שלי כל יום לעבודה. אז אומרת.

יושב בגייט ומחכה שהתור יסיים להתנחשל פנימה, צועד לכיוון השרוול ומתעלם ממבטים נוזפים של אנשי צוות, בכל זאת נתקע בפקק קטן בכניסה למטוס. מחייך באדיבות לדיילת, מקווה לשבת ליד אישה יפה ומסתורית, יושב ליד גבר גדל גוף וקטן דיאודורנט, מתעלם מסרטוני ההנחיה על איך להתרסק נכון. מעביר למצב טיסה, מקשיב לרחשים של המטוס כשהוא צובר תאוצה, נשען אחורה וקצת נאחז במושב כשמתנתקים מהקרקע, מציץ בחצי עין מבעד לחלון, וזהו.

הטרדות נוטשות את הראש באחת, הידיים מרפות, המסע התחיל.

למצוא את המפקדת מוריה

הבת שלי סוחבת אותי, נרגשת, לפגוש את המפקדת שלה. חם נורא בנגב, והצבא לא מאמין בצל. גם אני מתרגש. שמעתי המון על המפקדת מוריה, אבל זה מעבר לזה. המעמד סוריאליסטי, אני עוד לא מעכל את הסטטוס של ילדה בצבא. מה מפקדת עכשיו מה.

אנחנו מחפשים נואשות, רחבת המסדרים מלאה חיילות. כולן נראות פחות או יותר אותו דבר לעין הלא צבאית, הלא מנוסה. "תחפש כומתה ירוקה בהירה". יש פה רק מדבר והמון ירוק, על מה את מדברת?

מלא ילדות בתחפושת

הגענו שעתיים קודם, כי ככה היה כתוב בהזמנה: מגיעים בשלוש וחצי כדי לבלות ב"פארק המבקרים" שעתיים עם הילדות. סליחה, החיילות. מצאנו את עצמנו יושבים ליד שולחן מעאפן ברחבה צחיחה נטולת צל, שירותים ותקווה. הילדות, סליחה החיילות, התעכבו כי הרס"ר התעקש להשאיר אותן לעוד ועוד אימוני ת"ס תס"ח. ההורים יכולים להתייבש בזמן שהוא עמל על הצדקת כל סטראוטיפ שאי פעם חובר לו יחדיו לדמות הרס"ר.

בסוף הן מגיעות הילדות-חיילות. מתחבקים ופורקים צידניות עמוסות בכמות אוכל מוגזמת לכל הדעות, ברוח האמרה המיתולוגית של סבתא שלי: "לא אכלתם כלום, נשאר יותר משהכנתי". נגה עצבנית. בגלל הרס"ר הדביל יש לה פחות משעה איתנו. יושבים בפיסת הצל ומדברים, ואני כל הזמן מסתכל על כמה היא יפה וגדולה החיילת-ילדה.

הגיע הזמן ואנחנו נדחקים בתור ישראלי בכניסה לרחבת הטקס: התגודדות חסרת צורה ומולה שלוש חיילות אומללות עם רשימות בפונט מיניאטורי. תומר נשלח לשמור מקומות, מפלס את דרכו בהמון, חותך את התור כמו נינג'ה ונעלם. החיילות מנסות להשליט סדר. אמא שלי צועדת קדימה ועוברת אותן בלי שמישהו יבדוק אם היא איום בטחוני קטלני. יאללה בלגן.

והנה אנחנו על רחבת המסדרים. עוד מעט יתחיל הטקס באיחור אלגנטי-למה-מה-קרה של שש דקות, כי צה"ל לא מאמין בצל וגם לא ממש מאמין בזמנים, או משמעת, או בכלל. עוד מעט נגה תעמוד מחייכת מאוזן לאוזן בדום ואז נוח ושוב דום, עוד מעט היא תזרוק את הכומתה גבוה. אבל כל זה עוד לא קרה ועכשיו מחפשים נואשות את המפקדת מוריה. אני סקרן לפגוש את האישה והאגדה – ראיתי את חוות הדעת המדויקות והחכמות שהיא כתבה לנגה, ראיתי את השינוי וההתבגרות שחלו בבת שלי לא מעט בזכות המפקדת. 

והנה היא, נגה מזהה אותה בקרב ההמון וגוררת אותי אליה נרגשת, וגם אני נרגש, כי המפקדת מוריה קיבלה מימדים מיתולוגיים בחודשים האחרונים, כי שמעתי עליה המון, כי ברור שזו פרסונה. והנה אנו מולה, ונגה נעמדת על ידה. ואני מסתכל ורואה שתי ילדות במדים זו לצד זו. שתיהן מחייכות, שתיהן קורנות ויפות. ונגה מתעצבנת עלי אחר כך שלא אמרתי כלום, ושלא החמאתי למפקדת מוריה. היא אומרת שנמאס לה מציניות, ובאמת יש לה שני הורים ציניקנים, כל אחד בדרכו, שמפקפקים על בסיס קבוע. היא ואח שלה הרבה יותר מוצלחים, הרבה יותר חברותיים, הרבה יותר פתוחים.

אבל באמת שלא היה לי מה לומר, באמת שלא הבנתי איך כל זה קרה, באמת שלא ידעתי מה להגיד. שתקתי וחייכתי אל המפקדת מוריה ולתיכף מפקדת נגה, שלפני שתי דקות חיבקה אותי בכניסה לבית הספר בדרך ליום הראשון בכיתה א', ועכשיו התחפשה ומשחקת משחק אחר לגמרי עם עוד ילדה שהתחפשה בדיוק כמוה. שתי ילדות במדים.

למה אני מקנא במי שצופה במונדיאל

פעם, מזמן, צעדתי כרגיל הביתה במעלה רחוב קפלן אחרי יום עבודה, וגיליתי, להפתעתי, שאני מוקף בהמון צועדים נלהבים. אלה היו ימי הפרה-סמארטפון ואת הסיבה הבנתי מקטעי משפטים נרגשים שנשמעו סביבי. ובכן, מסתבר שמכבי תל אביב בכדורסל זכתה באליפות אירופה, והיעד של הצועדים היה הבריכה בכיכר רבין.

הרגשתי בודד מאי פעם. קינאתי באנשים שסביבי, באקסטזה ובקלות שבה הם משתייכים למועדון, לקבוצה בעלת הגדרה ברורה. מעולם לא הבנתי את מושג ה"אהדה" בספורט. אני מבין את ההתפעלות ממהלך יפה, ממקצוענות, מיכולת פיזית נדירה. אני יכול להבין הערצה לשחקן ספציפי כמו מייקל ג'ורדן או ליאו מסי. יש דרגות כישרון שגורמות גם לבור מוחלט להבין שהוא צופה בעילוי ללא מתחרים בתחומו. אבל אהדה לקבוצה? אהבה ללא גבולות ליישות אמורפית בלי קשר לזהות השחקנים והמאמן? איך מגיעים לדרגה רוחנית כזו שגורמת לך להתאחד עם עוד אנשים שכמותך?

אני לא צופה במונדיאל, ושוב מרגיש בודד. עמיתים בעבודה משוחחים על משחקים, מתאמים צפייה משותפת. אני לא אדם של חבר'ה. למען האמת אני סנוב שמחבב את הסטטוס הזה. הדבר הכי קרוב להנאה מצפייה באירוע ספורט שהגעתי אליו היה להתעורר מוקדם בבוקר עם תומר כדי לראות לוחמי UFC מכים זה את זה עד עילפון. זה היה תענוג, בעיקר בזכות החוויה ההורית וגם כי בכל זאת, מכות.

אני מקנא באלה שמסוגלים ליהנות ולהתמסר לחוויה הזו. אני מקנא במי שמתענג על צפייה במשחק בחברותא, לא עם חבר או שניים, אלא בחבורה של ממש. אני לא יודע אם אלה כישורים חברתיים שחסרים לי או פגם מולד.

ולגבי הספורט עצמו: לצפות במשחק כדורגל שלם זה משעמם רצח. במונדיאל 2006 הזמינה אותי ידידה לצפות בגמר בבר. בירה ויד על הירך בשילוב האפקט הדרמטי של גמר הפכו את החוויה לנעימה, אבל הכול השתנה כשזינדין זידאן נגח בשחקן איטלקי והורחק. זו דרמה! המשחק האחרון בקריירה, הגמר, עלבון, אלימות, נקמה, אובדן תהילה טראגי. הנה חומרים שאני יכול לעבוד איתם. תשמעו את השדר הצרפתי מאבד עשתונות וחוזר שוב ושוב על !Pourquoi!, Pourquoi. שתי קבוצות של אתלטים שבועטות או זורקות כדור? כנראה שלעולם לא אשתייך למועדון הזה. וחבל.

תיהנו.

כשהילד לא עונה כבר רבע שעה

תומר לא ענה לטלפון ולא להודעת ווטסאפ. בחלק העליון של המסך נכתב שהוא היה אונליין לפני חצי שעה. הרגשתי את החרדה מטפסת מהבטן ומתפשטת בכל הגוף. קבענו שהוא יבוא לאכול איתי בעבודה אחרי בית הספר. אמרתי שאהיה בישיבה עד אחת. הוא אמר שיגיע רבע שעה לפני  וימתין. יצאתי מהישיבה והוא לא היה.

ירדתי ללובי של הבניין והסתובבתי הלוך ושוב, מביט החוצה, מתקשר ולא מקבל תשובה. הוא נוסע על אופניים, וצריך לחצות את איילון, והתנועה סואנת, ומי יודע כמה הוא זהיר, וכמה זמן ייקח לי להגיע למיון של איכילוב, למרות שלא קרה כלום, אני בטוח שלא קרה כלום, אבל החרדה מתעלמת מההיגיון שמתעמעם , ולמה הוא לא עונה, ורק שלא קרה משהו, ועוד בגלל שהוא נסע לפגוש אותי.

ואז ראיתי אותו מדווש בקלילות, נעצר לקשור את האופניים בחוץ בשלווה של נזיר בודהיסטי. הוא לא הבין למה אני מחבק אותו ככה. היתה אי הבנה, הוא לא תכנן לחכות. למה שיחכה באמת? החרדה נעלמה כבר מזמן, כאילו לא היתה. הלכנו לאכול.

***

המנהלת דיברה אבל חלק גדול מההורים לא בא לשמוע. הם הגיעו חמושים מהבית והיו נחושים לירות. תומר אמר לי לא לבוא אבל הלכתי בכל זאת, מוותר על הקפה של שישי בבוקר לטובת מפגש בנושא מגמות והרחבות בכיתה י'. אחרי פחות מעשר דקות הבנתי שהילד, כמו בדרך כלל, צדק. המנהלת הסבירה בהרחבה את מה שהוא הסביר לי בצמצום. כמה ואילו מקצועות צריך ואפשר להרחיב לבגרות ואיך זה משליך על המערכת. אבל ההורים לא השתכנעו.

למה לא מלמדים מקצועות פרקטיים? למה מערכת כל כך ארכאית? במקומות אחרים מלמדים דיפלומטיה. ולמה ערבית ספרותית ולא מדוברת? ומה אם הילד רוצה גם פיזיקה וגם גרמנית? ולמה בשעות כאלה שדופקות לילד את הלו"ז של הצופים? מה עם מדעי הרוח? זה הרי הכי חשוב!

בדקתי מיילים. למה אתם מצפים, הורים תל אביבים מרגיזים. שהמנהלת תגיד וואללה, צודקים, הנה אני משנה את המערכת ואת כל תוכנית הלימודים שקבע משרד החינוך? ובכלל, כולכם הייתם תלמידים למופת שהפיקו את המירב מבית הספר, לא הברזתם, לא השתעממתם, לא עשיתם אחר כך עם החיים שלכם דברים שאין בינם לבין ערבית ספרותית או פיזיקה דבר וחצי דבר?

אני בעד מאבקים לשינוי ושיפור מערכת החינוך. חשוב לנהל אותם בוועד ההורים, בעמותות, ארגונים, תגובה לאירועים בזמן אמת. להשמיע דעה נחרצת ונרגנת במפגש כזה לא ישיג דבר חוץ מאפקט שופוני קטן. הדעה שלי על חשיבות בית הספר לעתיד הילדים דומה לדעתי על תפקידי כהורה. אני צריך לספק בסיס והמון אהבה. לדאוג כשצריך ולקוות שהתשתית תגרום לתומר לנסוע בזהירות על האופניים ולעדכן אם הוא מאחר.

בית הספר צריך ללמד את הבסיס, לחשוף ילדים לכל מיני אפשרויות, ולספק מורה או שלושה שייחרטו בזיכרון. פעולות הצופים שתומר מקפיד עליהן באדיקות חשובות לא פחות. והכי חשוב שלא יקרה לו כלום ולחבק אותו כמה שהוא מרשה. בסוף בסוף זה מה שקובע.

פוסט אורח שהגיע מהצבא עם הרבה כישרון והמון אהבה

והפעם פוסט אורח באדיבות צה"ל. נגה קיבלה מטלת חיל חינוך לכתוב על הקשר שלה לשפה העברית, והלכה על ספוקן וורד בואכה ראפ. ומכיוון שזה מקסים אני משתף. לקרוא בקצב המתאים, ואם ראיתם את "העיר הזאת" מה טוב (אם לא, כדאי לכם).

למה לי עברית?

למה לי עברית באמת? למה לא כל שפה אחרת? למה אני לא מוותרת על עבודה קשה וכל כך מיותרת ובמקום זאת חותרת אל שפה יותר מוכרת?

כמו אנגלית למשל. זו שפה נהדרת. היא עשירה ומפורסמת, ידועה בכל העולם, אפשר לתקשר בה פחות או יותר עם כולם. יש להם מילים כמו ספונטני ורלוונטי ואידיאלי שכל אחת מכירה, ואנחנו שואלים ממנה בלי לשאול ולא מחזירים בתמורה. באנגלית אין מגדר כשמשתמשים בפעלים, אין בה ח' ואותיות גרוניות ויוצאים מן הכלל לכל הכללים. למה דווקא שפה שמדוברת על ידי כל כך מעט אנשים? שלפני מאה שנה בכלל לא היו לה משתמשים? שבתקופות מסוימות הדוברים בה היו מנודים, שבגללה בחו"ל לוחשים: דבר בשקט, שלא ישמעו שאנחנו יהודים.

שפה זה כוח על מופלא, זה הדם שזורם בלב עמים ומדינות, זה כלי מסוכן בידיים הלא נכונות, כלי שאוצר סודות והיסטוריה וזמנים משתנים, זו הדרך להוציא החוצה את מה שגועש בפנים. כמה זה מוזר ששנינו נרצה להגיד את אותם הדברים, אבל יש הבדל במילים שאנו בוחרים, בנקודות שאנו מבהירים ואם בסוף מהרהרים במה שבאמת אנחנו אומרים, יוצא שאל אוויר העולם הגיחו משפטים שונים וזרים.

כמה אפשר לשפוט אדם לפי המילים בהן הוא משתמש, כמה אפשר להביע בהדגשה של הברה קטנה, כמה אנחנו רגישים לכל הטעמה וצליל, מי ששולט באלו, ידו על העליונה.

אבל למה דווקא עברית? מבחינתי אין פה שאלה. זו השפה הכי מיוחדת, הכי יפה, הכי בלתי רגילה. היא שפה קשה אבל ערבה לאוזן כמו שיר, כי אולי היא מצומצמת אבל השימוש בה יכול להיות אין-סופי ועשיר. היא שונה, יש בה קסם, היא מתפתחת ומתעדכנת. היא מבודדת אותנו מהעולם אבל גם מחברת בינינו ומאזנת. במשך המון שנים היא הייתה קדושה ולא מדוברת, בהדרגה היא נכנסה לחיינו ולשגרה, ואין לנו שפה אחרת. כי יש בה מילים כמו יפהפייה ואיצטרובל, דמדומים וצמרמורת, קרקוש ומרושלת, ארטישוק פיהוק ומערבולת. כי כובע חובשים, גרביים גורבים, נעליים נועלים ומשקפיים מרכיבים. שפתנו היא כמו הדוברים בה – זה גם זה מורכבים.

התחלתי ליצור שירים לא הרבה אחרי שלמדתי לכתוב, שירים קצרים, קטנים, כתובים דרך עיניים של ילדה, שמצאה משהו שעושה לה טוב. שירים הם אוסף של מילים שמתחברות למשמעות שונה, משם התקדמתי לסיפורים והתחלתי להרגיש קצת פחות קטנה. קראתי וכתבתי וחקרתי ושאלתי, את אוצר המילים שלי חימשתי והרחבתי, כי כל אחד צריך מקור כוח, נקודה שממנה מתחילים, ובשבילי זו השפה, הביטוי, המילים. אני יודעת להגיד מה אני רוצה, מה אני מרגישה, להעביר נקודה רעיון או גישה, אני מתרגשת מניסוח מדויק או מקורי, אני יודעת לחרוז ולהתחכם וכשאני כותבת מבחינתי הכל אפשרי.

אז אני אתעקש, אני אתעקש מתוך אהבה לשפה, שזה מכנסיים ולא מכנס, גרב יפֶה ולא יפָה, חמישה דברים ולא חמש, כי זאת השפה שלנו, ואי אפשר להתגמש. אני יודעת לאהוב את השפה, למרות שיש בה המון דברים מוזרים, נגיד – אור, אורות, אבל חור, חורים.

השפה זה הדבר שמחבר בינינו, מגשר, מותח קו דק של הדדיות ובין כולם מקשר – לחילוניים, שמאלנים, חרדים, ימנים – העברית בארץ זרה תעלה חיוך על הפנים. אבא של סבא שלי לא חלם עליה ואצלי בחלומות היא בלעדית, היא היוותה מקור נחמה למיעוט שחלם על רוב במדינה יהודית. השפה יוצרת תקשורת ומגשרת על פערים, היא מאפשרת לנו לחיות יחד ולא להרגיש כמו זרים גמורים.

אני לא אוהב חיות ווידויים נוספים

אני לא מחבב חיות מחמד ולא מתעב אותן, פשוט אדיש. אלא שבמרחק לא רב מהן מתקיימים יצורים שחלקם מעוררים בי רגשות שליליים עזים, הלא הם הבעלים.

העניין עולה מדי פעם, למשל בעלת החתולים שאמרה לי "לא נורא, אני פשוט מצטערת בשבילך". כאילו אני סובל מנכות קלה. מדוע חשים בעלי כלבים וחתולים צורך כה עז להסביר לי שוב ושוב שאם אני לא מחבב הולכים על ארבע משהו בי פגום כאדם וכדאי שאבדוק את עצמי?

הם פילוסופים חובבים, בעלי חיות המחמד, ופסיכולוגים לעת מצוא. כשבת השש נבהלה מכלב ששוטט חופשי בגינת ילדים והעזתי להציע לבעלים לקשור אותו, הוא הביט בי במבט רחום שכולו זן וחכמת חיים ואמר שנראה לו שאני לחוץ יותר מהילדה. האם זה משנה שהילדה היתה צמודה אלי, מסרבת לעזוב? האם זה משנה שבגינה יש שלט שמבהיר שהכניסה לכלבים אסורה ושממש ליד הקצו להם גינה ייעודית? לא. הסיבה לחרדה של הילדה, אגב, היתה כלב לא קשור שזינק עליה בידידותיות יומיים קודם לכן והפיל אותה על הרצפה. בעלת הכלב, הרצועה בידה, לא זיכתה אותנו במבט או התנצלות.

אני יכול להבין את החיבה לחיית מחמד. בניגוד לילדים בפרט ובני אדם בכלל, היא לא תענה לך, וגם לא תפתח עצמאות ותעזוב. היא לא תטרוק דלתות, לא תודיע לך שאתה לא מבין כלום וגם מעצבן ואז תבקש כסף, ובקיצור – לא תציב אף אתגר מורכב מהסוג שמציבים בני אדם. יצור חי ונושם שנמצא תחת שליטתך המלאה מההתחלה ועד סוף ימיו. איפה תמצא דיל כזה מחוץ לקהילות ב.ד.ס.מ מאוד מסוימות?

אני מגזים. ראיתי אנשים שמנהלים קשרים יפים עם החיות שלהם. והרי בכל קשר, גם בין בני אדם, יש תן וקח ומילוי צרכים הדדי. הבחורה שראיתי פעם רצה בשינקין כשדמעות זולגות על לחייה, ואז כורעת ברך ופורשת זרועות שאל ביניהן זינק כלב שכנראה הלך לאיבוד, הצליחה להרטיט גם את לבי המאובן. זו השיפוטיות שאני לא סובל, ותחושת עליונות שמתבטאת גם בבעלות לא ברורה על המרחב הציבורי. אם מתחשק לי לשבת בבית קפה בלי שכלב זר ילקק לי את כף הרגל אני לא אמור לקבל מבט נוזף מהבעלים. יצא לי לשבת עם ילדים קטנים מאוד בפומבי, ואיכשהו הם אף פעם לא ניגשו אל אדם זר וליקקו אותו.

תחזיקו כלב, חתול, תוכי או עבד בבגדי עור, מה שבא לכם. אבל הניחו לי עם השיפוטיות וההתנשאות. אתם ממלאים את הצורך המסוים הזה באמצעות יצור פרוותי ואני מוצא פתרונות אחרים. זכותי להכריז "אני לא אוהב חיות" בלי להפוך מטרה לסקילה מטאפורית.

וגם לא אבוקדו.

האויב המסתורי של משפחת רשף ומזימתו הזדונית להרוס את חיי!

עמדתי מחוץ למסעדה וניהלתי שיחה עם נציגת חברת האשראי, מנסה להבין איך מישהו הצליח לגנוב את פרטי הכרטיס שיושב בבטחה בארנק שלי, כשנגה ניגשה אלי. מישהו התקשר למסעדה וביקש לבטל את ההזמנה שלי. העולם נטה לרגע הצידה, איכות האור השתנתה, הלב שלי דפק מהר יותר, שדה הראייה הצטמצם. יש שיקראו לזה התקף חרדה קל.

יומיים קודם לכן התקשרתי למסעדה והזמנתי מקום. איש לא ידע על ההזמנה, היא לא בוצעה באינטרנט. בדיוק כשיצאתי לכיוון קיבלתי הודעת טקסט. תתקשר בדחיפות לחברת האשראי. כרטיס האשראי שלי, סיפרה המוקדנית, שימש מהבוקר לשלל רכישות בצפון הארץ. כולל מקדונלד'ס, תחנת דלק ועוד. זה גרם לי לחוש מחולל. כל מי שחווה גניבה מכיר את זה. ככה בדיוק הרגשתי אחרי שגנבו לי את האופנוע: מישהו נכנס לחדר המטאפורי שלי בנעליים מלוכלכות כשלא הייתי, חיטט במגירות, נשכב על המיטה. פלישה.

Image result for ‫פרויד‬‎

אבל אז הגיעה נגה עם בשורת הביטול המסתורי, בעודי ממתין לצלילי מוזיקת המעליות של לאומי קארד. ופתאום הכול התחבר. לא סתם אירוע נקודתי ואקראי, אלא מזימה. ישות זדונית חורשת רע שמתנכלת לי אישית. למה? רק האלים יודעים, והמניע הנסתר הזה הוסיף לחרדה שהלכה ונבנתה בשיפולי הבטן.

כבר קרו לי אירועים לא מוסברים בעבר. איש מסתורין שיחק באותיות המגנטיות שעל דלת הכניסה של דירתי, וחדל אחרי פוסט שהעליתי בנושא. והיה גם מכתב בעילום שם, לפני שנים, ועוד אי אילו. ומה אם לא מדובר בסדרת אירועים לא קשורים, חלק מהקיום הסטנדרטי בעולם? מה אם כמו ב"עולמו של טרומן" ובהזיות האילומינטי של יאיר נתניהו יש מתחת לפני השטח גורמים שטניים ששולטים בנראטיב? ששולחים זרועות מרובות כמו שיווה אל ההרס ומשפיעים על חיי?

יש משהו מפתה באמונה הזו. לכאורה מפחיד לחשוב על מזימה מורכבת שמופנית נגדי. מאידך, זה מפחיד פחות מיקום אדיש ורנדומלי. יש משהו מנחם במחשבה על תוכנית סדורה, סיבה ומסובב. וגם ליטוף נעים לאגו – אם רודפים אותי וזוממים נגדי, פירוש הדבר שאני לא עוד חלקיק אבק בקוסמוס. אני מישהו.

כשנגה היתה בגן, הלכנו יום אחד לגינה עם תיק קטן ובו שקית עם הקורנפלקס החביב עליה. כשנגה הודיעה שהיא רעבה ניגשנו לספסל עליו הנחנו את התיק רק כדי לגלות שהוא פתוח ושקית הקורנפלקס נעלמה. נגה זעמה. היא דרשה שאחקור את כל ההורים בגינה, ואז העלתה את האפשרות שגנב הקורנפלקס מגיע מהסיפור שכבר שמעה כמה פעמים על גניבת האופנוע. להרף עין יכולתי לדמיון אותו – הנמסיס של משפחת רשף, הארכי נבל, המוריארטי שלנו. היה בזה משהו מקסים ומפתה. בוודאי יותר מהתמונה של ילד מנוזל ולא מחונך שגונב קורנפלקס מתיק לא מוגן.

סיימתי את שיחת הטלפון. הכרטיס בוטל, כמו גם החיובים שביצע הגנב חובב הג'אנק פוד. ניגשתי לשולחן לידו כבר ישבו הילדים ואמם. התברר שעניין ההזמנה היה טעות. מישהו התקשר לבטל הזמנה אחרת והמארחת התבלבלה. העולם חזר לזווית ולאיכות האור הרגילות. אין לי סטוקר, אין תוכנית, אין דרמה. אפשר לאכול.

אלא אם כן זו חלק מתוכנית העל, תמרון שנועד להוציא אותי משיווי משקל, להיות עירני פחות, פגיע יותר. הם לא יודעים שאת החרדות שלי לא קל לחסל. המוטו הוא היה נכון. ופרנואיד.

הצבא לקח לי את הילדה או המדרון החלקלק ששמו הורות

אם להתחיל מהסוף, לא קרה דבר. הילדה התגייסה לצה"ל, לא אירוע יוצא דופן, לא ליחידה קרבית. לשנתיים, שיחלפו מהר ממה שהיא או אני מסוגלים לשער. ראינו אותה עולה לאוטובוס וחזרנו לרכב, יצאנו מהחניון ועצרנו מול מעבר החצייה שהמה בני 18 צועדים יחד עם הורים שסוחבים תרמילים ומזוודות וצעקתי "אל תלכו לשם, ייקחו לכם את הילדים!" אמא של נגה צחקה.

ביומיים שאחרי היה זרזיף דק של ווטסאפים ושיחות. הלם הבקו"ם, ההבנה שצבא הוא מקום לא הגיוני ולא כיפי. כל מי שחלקתי איתו נזכר מייד בטירונות שלו. הבנתי בדיוק מה נגה עוברת, ולא היתה לי שום דרך לעזור, מלבד להבטיח לה שהדברים רק ישתפרו, ולהגיד לה שאני אוהב אותה. היא לא בבית, אח שלה בטיול של הצופים. בת השש מתעקשת להיכנס לבד לבית הספר, צועדת פנימה עם התיק על הגב וקסדת האופניים ששכחה להוריד. הכול מתערבב לי.

עוד לא יודעת מה מצפה לה

כשנגה חוזרת לשבת היא חושדת שאנחנו צוחקים עליה. היא לא מבינה שכל עניין הצבא קורה אצלנו, המבוגרים, בכמה מישורים בו-זמנית. כשהיא מספרת על כמה שקשה לה אני שומע את הדברים בשני ערוצים. באחד הכי קשה לה בעולם. היא נשלפה מהמציאות הנוחה והמוכרת לאחת חדשה ונטולת היגיון, ומתמודדת עם משהו שונה וקשה. בערוץ השני היא בטירונות טיפוסית, לא משהו חריג או לא תקין. אני מכיר את המסלול ויודע שיהיה בסדר. שני הערוצים לא מצליחים להסתנכרן. זה הכי קשה בעולם ובסדר גמור בעת ובעונה אחת. אני זוכר איך הרגשתי בטירונות האיומה שלי. אני יודע איך אני מסתכל לאחור על הצבא עכשיו.

מה שאני עובר הוא שיא של תהליך שהחל ביום הראשון שלה בכיתה א'. הורות היא רצף ליניארי אכזרי של אובדן שליטה, אובדן מעורבות. הדרה. בגן אתה יודע כמעט הכול, ביסודי קצת פחות ומשם זה מדרון חלקלק. הצבא הוא כבר הצוק שבקצה המדרון. האתר שממנו קופצים. זרימת המידע דווקא גוברת – נראה שאשמע יותר על המתרחש במסדרים מאשר על מה שקרה בתיכון. אבל השילוב של סימבוליות ואובדן סופי של שליטה במתרחש קטלני. גיל 18, מדים, המעבר אל מחוץ לבית. היכולת שלי להשפיע מינימלית, ואני גם לא רוצה להיות הורה הליקופטר מסרס. היא צריכה לעבור את החוויות האלה בעצמה, ללמוד להתמודד לבד.

כשאני אוסף אותה מתחנת סבידור אנחנו מתחבקים חזק והיא אומרת בקול רועד שהיא לא רוצה לחזור. זה שובר את הלב אבל גם רמז לבאות, לפעם שבה היא תעבור לגור במקום אחר, שאליו היא תרצה לחזור ובו היא תרצה להישאר. זו תחילת תקופה, תקופת דקות החסד האחרונות של ההורות כפי שאני מכיר אותה. מכאן והלאה, לכאורה לאט ולמעשה מהר מאוד, הכול ישתנה.

%d בלוגרים אהבו את זה: