Tag Archive | ילדים

סנדוויץ' לפני המלחמה

התעוררתי בשלישי בבוקר, הכנתי סנדוויץ' לארוחת עשר בכיתה, הצצתי בטלפון וראיתי שהיי, אולי יש מלחמה. אמש היה רגיל לגמרי והבוקר טילים. אבל הסנדוויץ' כבר היה מוכן, והמשכתי לארגן את הבגדים עם חולצת הביצפר של בת השמונה, עד שפיקוד העורף שם לזה סוף וארגן לה חופשה והכריח אותי להודות שהשגרה הופרה וזהו.

האזעקה השנייה בשלישי בבוקר היתה גם האחרונה, ובמדינת תל אביב שרר שקט. יום חופש בחסות הג'יהאד. באותה מידה היתה יכולה להיות עוד אזעקה אחת או עוד עשרות. בשני בערב העולם התנהל כמנהגו. בשלישי בבוקר הוא נראה פתאום בעל פוטנציאל לשינוי בלתי הפיך.

שמעתי פעם פודקאסט שדן באנשים שלא נמלטים מאזור אסון. הם שומעים את האזעקה ונשארים לשבת, כי זה בטח תרגיל, או לא רציני, ותכף הכול יחזור לשגרה. ואז הם נספים בשריפה או שיטפון. או מה שזה לא יהיה. בתחילת הפודקאסט מתראיינת אישה ששמעה את האזעקה וקמה וירדה במדרגות והיתה הניצולה היחידה מהחברה שבה עבדה במגדלי התאומים. הקשבתי לה וחשבתי שלי לא היה סיכוי.

הפער קטן. לכאורה ברור שבסופו של דבר ירקדו הצדדים את הריקוד הרגיל, ואחרי כמה הרוגים מצד אחד ונפגעי חרדה ורכוש מצד שני, נחזור לשגרה המעוותת. אבל מספיק צעד אחד קטן, סטייה קטנה במעופו של טיל, כדי לשנות את המצב מהקצה אל הקצה, לחורר את אשליית מארג המציאות הקשיח והיציב. ההיסטוריה מלאה באנשים פעורי פה שלא מבינים איך המלחמה הגיעה לפתח ביתם, ככה באמצע שבוע עבודה רגיל. 

יש משהו מפתה בלהמשיך כרגיל. האזעקה נשמעת רחוקה, והמציאות היומיומית נראית בעלת קיום מאגי כמעט, כאילו אין שום כוח בעולם שיכול לעצור אותה. אם רק אמשיך ואכניס את הסנדוויץ' לתיק, וארכוב לבית הספר כרגיל, המציאות תתיישר ותמשיך להתגלגל קדימה, כי אין לה ברירה. 

האם אדע לזהות את הנקודה המדויקת שבה השגרה יורדת מהפסים ושועטת ללא מסילה אל עבר התהום וכדאי לעשות מעשה? סביר שלא. אני צופה מהצד ברצף אירועים כאוטיים שאף אחד לא באמת יודע לאן הם יובילו, מקווה שהסטטיסטיקה תמשיך לעשות את העבודה שלה ושהדברים יתנהלו כמצופה. ומכין סנדוויצ'ים.

ביקור חוזר בחדר האינטימי שלי

ביקרנו בדירה הישנה, לבקשת בת שמונה. היססתי אבל היא התעקשה, קבעתי עם הדיירות וניהלנו שיחה מקדימה, הצאצאה ואני, על איך הדירה תהיה בטח שונה ושזה יכול להיות מוזר. היא טענה בתוקף שהיא מוכנה ויצאנו לדרך.

יש משהו מתעתע בלחזור לבית שהיה שלך וכבר לא, איפשהו בין טעות אופטית לפרק של "אזור הדמדומים". כאילו משהו במציאות השתנה באורח פלאי ומטריד, בלי שום הסבר הגיוני. נכנסנו לרחוב המוכר, גילינו שהחליפו את הקוד בכניסה, נקשנו על הדלת. והדירה נפתחה אלינו, דומה אבל שונה. חלקים ממנה כמעט זהים, חלקים ממנה אחרים לגמרי. 

בת שמונה פסעה בקדחתנות מכאן לכאן, בסלון שהשתנה, בחדר שלה שעכשיו יש בו רק מיטה של גדולים וארון. היא שאלה שאלות, וכשיצאנו בכתה קצת, וביקשה שבפעם הבאה שאחליט לעבור דירה אתייעץ איתה. אחר כך דיברנו על יתרונות הדירה החדשה ונרגענו. ברבים, כי גם אני טולטלתי מהביקור. שש שנים עברו עלי בדירה ההיא, לא המון אבל בכל זאת חתיכת חיים. מספיק כדי להפוך לבית.

וכי גם אני נוטה לנוסטלגיית יתר, האדרת העבר ורצון לחזור לאחור. מעברי דירה קשים לי נורא (ונגה אומרת: בתור מי שלא אוהב את זה אתה עושה את זה די הרבה) וגורמים לי בעיקר לרצות לחזור הביתה. לא לדירה שאני עוזב. הביתה. 

וב"הביתה" אני מתכוון לחדר ילדותי ברעננה. שולחן כתיבה ומערכת סטריאו, כולל פטיפון, זקנים ממני שהיו שייכים לאב הביולוגי שלא הכרתי. ופוסטרים במקום קירות, לפחות בהתחלה. להקות אייטיז שנתלשו ממעריב לנוער, שהתחלפו בפוסטרים של קומיקס, ולבסוף, כשהגעתי לגיל שבו רציתי להביא בנות לחדר, עיצוב מחדש שכלל תלישה, השלכה וסיוד, ותליית צמד כרזות סרטים: "רולרבול" כי אני גיק, ו"קגמושה" של קוראסווה כדי שהבנות כשיגיעו יחשבו שאני תרבותי ומעמיק. 

החדר הזה לא קיים יותר. הוא נחמס לטובת אחי הקטן והחמוד אחרי שעזבתי את הבית (לא נשכח ולא נסלח), ואין בו יותר לא את הפוסטרים, לא את הרהיטים ובעיקר לא את המהות. הוא היה בית בעיקר כי הוא היה מפלט אמיתי. לא הייתי צריך לדאוג לתשלום שכר דירה או חשבונות, או לחשוש מפינוי, פיטורים, עניינים. זה היה המקום האחרון אי פעם שבו אוכל להשאיר את המציאות בחוץ ולשקוע לתוך בועה מושלמת של ספרים, מחשבות בהקיץ ומוזיקה. 

לא ידעתי את זה אז, רק כשהפכתי למבוגר אחראי הבנתי את המחיר שמגיע עם החופש. היום יש לי את זה בהבלחות – שיחות פילוסופיות עם בת שמונה, שבתות בדד על הספה עם ספר, זמן עם נגה ותומר שבתוכו יש רגעים של קרבה גדולה. אבל רוב הזמן רעש הרקע של המציאות שם. אני לא יודע אם זו המשמעות של בית עבור בת שמונה. אני מניח שאצלה זה קשור יותר לענייני יציבות ושגרה שמשמעותם ביטחון בכך שהעולם ימשיך להסתובב ולתפקד. אבל הביקור בדירה הקודמת גרם לי לחשוב על החדר שלי, ועל המשמעות של בית – מבצר, מפלט, נחמה. רצוי עם מרפסת.

למה מתחשק לי לבעוט חזק בקרסול של מי שלא מצביע בבחירות

בסוף זו המתמטיקה, טמבל: לוקחים את כל קולות המצביעים ומחלקים ב-120. אם לדוגמה היו כאן רק 120 מצביעים, מתוכם 20 חרדים, הבחירות היו נגמרות עם 20 מנדטים לחרדים. אם 240 איש היו יוצאים להצביע, כשמספר החרדים עומד עדיין על 20, היו למפלגות החרדיות רק 10 מנדטים. ככה זה עובד.

כשאנשים סביבי הולכים לים או טסים לחו"ל או סתם יושבים בבית ומרגישים אנרכיסטים ומגניבים כי הם לא הצביעו ודפקו את השיטה, הקול שלהם עדיין עובד. ההיעדר שלו שווה ערך להצבעה. הוא מחזק כל מגזר שיודע להוציא את האנשים שלו מהבית במקסימום, ונותן לו כוח לא פרופורציונלי שמשפיע בסוף על הילדים שלי. ושלכם, בני זונות עצלנים/נרקסיסטים/מפונקים שלא מטריחים את התחת הפריבילגי שלהם לקלפי וממציאים לעצמם תירוץ.

וזה מוציא אותי מדעתי, הפער בין המאמץ הנדרש לגשת לקלפי ולהצביע – ביום חופש שקיבלתם במיוחד, לא פחות – לבין הנזק שנגרם מאי הצבעה. מפלגות עוברות או כושלות מול אחוז החסימה בגלל אלפי ומאות קולות בודדים, אבל לאנשים דחוף יותר לקטר מעל הקפה על זה שאין למי להצביע, ובכלל מה הפתק שלהם משנה. זה מעורר בי זעם שקשה לתאר, מקטרים ומתלוננים ומפקירים את השכונה לקיצונים שיחריבו אותה, כי קצת לא נוח לשים פתק במעטפה. קוקטייל של בורות ועצלנות.

ואין למי להצביע, כן? בצד שלי של המפה יש רשג"דית צופים מעצבנת עם גנרל מפוקפק, ערבוביית ימין-שמאל-מרכז לא ברורה, פעילה חברתית-עלק שלפני שנייה היתה בכלל ימין ועוד ועוד. חברה של הבת שלי מהצד השני של המתרס מתלבטת כי פה יש שחיתות, ושם יש גזען הומופוב. אין מפלגות תפורות לפי הזמנה, באסה. 

אז מה. תעשו סקר אידיוטי באינטרנט, תשקיעו חמש דקות בלרפרף על מצע, תראו תשדיר, תקבלו החלטה. תשקיעו עשירית מהזמן שהקדשתם להתלבטות איזה דגם של דייסון/סמארטפון/אוזניות לרכוש, או למי לעשות מאץ' בטינדר. קחו תחום אחד שחשוב לכם באמת – בריאות כי מישהו במשפחה יזדקק למערכת הזו, חינוך כי אתם הורים, איכות סביבה כי אתם יפי נפש. תבדקו מי יטפל בו הכי טוב, וגם צפוי לעבור את אחוז החסימה. זו לא פיזיקה קוואנטית. כמה עשרות קולות יכולים לעשות את ההבדל בין מפלגה של ארבעה מנדטים לבין אין-מפלגה.

יש מדינות בהן ההצבעה היא חובה, כולל קנס (היי אוסטרליה). אני בעד, או שלפחות יבוטל יום החופש למי שלא מביא אישור מהקלפי. מעבר לכל מה שכתבתי, ההצבעה היא חובה אזרחית ויסוד בסיסי של הדמוקרטיה, שיטה מצ'וקמקת לכל הדעות שעדיין לא נמצאה לה חלופה מוצלחת יותר. אז במקום להמציא תירוצים קלושים ולהשתין בקשת על השיטה שמספקת לכם חופש וזכויות, תשקיעו חמש דקות מחשבה וחצי שעה מיום החופש שלכם ולכו להצביע. למישהו, למשהו, לאיזשהו עתיד מפוקפק ואולי טוב יותר. תודה באמת. 

האלכימיה של לזוז לפי הקצב

סיפרתי בארוחת ערב שהלכתי למסיבה במועדון ונגה תהתה בקול אם אני בן 17. שקלתי לציין שהכניסה למקום מוגבלת מגיל 23 אבל התאפקתי. היא חושבת שאני פאתטי, לי לא אכפת.

הייתי במסיבות כאלה בעבר. לא הבנתי את הפואנטה. שותים קצת וזה נחמד, המוזיקה מניעה את האגן אבל די מונוטונית, כמה זמן אפשר לבלות ככה? נקסט. לא בשבילי.

כרגיל, התברר שהחמצתי את הנקודה. לאירועים האלה יש מרכיב שלישי, בנוסף למקום ולחברה, ואם לא צורכים אותו זה לא זה. ברגע שהבנתי – שני עשורים מאוחר מהנורמה – ראיתי פתאום את המציאות מזווית אחרת, קצת כמו לקחת את הגלולה האדומה ב"מטריקס". פתאום שמתי לב לתורים הארוכים לתאי השירותים, ואיך נכנסים אליהם קבוצות קבוצות כדי להתארגן ולהסתדר. פתאום הבנתי איך אפשר לרקוד שעות וכמה זה כיף. זה היה קצת כמו בפרק של "הסימפסונס" שבו הומר מפסיק לשתות בירה ומגלה שבייסבול זה משחק משעמם, אבל הפוך.

לפי הניסיון הקצרצר שלי במסיבות המתכון חייב לכלול כמה מרכיבים. אם המוזיקה גרועה או אם החברה לא מוצלחת שום דבר לא יעזור. זו לא רק כימיה, זו אלכימיה, סינרגיה, שילוב. כל המרכיבים צריכים להיות שם כדי שהקסם יתרחש. המקום המה אנשים בגילי. כלומר היו גם המוני ילדים, אבל גם פרצופים שראיתי בחצר הגן או בית הספר, מביאים ולוקחים ילדים. התחושה לא היתה שהיי, אנחנו כבר לא בקנזס. זה היה לגמרי מיינסטרים. 

בארוחת ערב משפחתית, כששיתפתי וסיפרתי קצת, עלתה השאלה למה צריך את זה בכלל. האם זה לא עצוב שאנשים צריכים עזר חיצוני כדי לשמוח. ישבנו סביב שולחן עמוס פחמימות מתוקות, מזגן על הטמפרטורה הנכונה, ואור ומקום לרוב. והיינו ביחד ושמחנו על זה, ואולי היינו שמחים גם אם היה חשוך, חם רצח כי אוגוסט ומשבר אקלים, ובלי פירור לאכול. או שלא. אי אפשר לנתק את הפנים והחוץ, את הדיאלוג בין מה שקורה אצלי בפנים ומה שמתרחש בעולם שסביבי. אפשר להצמיד לזה תוויות של גיל, פאתטיות, וסטיגמות אחרות. אז מה.

כבר כתבתי על היחס העקום של החברה לסמים. בסופו של דבר זה עניין של אופי, מינון ואחריות. כולם משתמשים בעזרים חיצוניים כדי לווסת את מצב הרוח. זו יכולה להיות כוס יין אחרי העבודה, מוזיקה, חברים טובים בעיתוי הנכון או אמונה באל פרי הדמיון האנושי. אנשים צורכים משהו חיצוני כדי לשמוח, לא לאבד תקווה, להמשיך הלאה. אבל אמצעי העזר לא יעבוד בלי יסוד בסיסי שנמצא עמוק בפנים. אלכוהול, סמים, דת – אם אין להם נקודת אחיזה בנפש פנימה הם לא יספיקו. אם כן, יהיה שמח.

עניין של גבריות מורכבת

בסוף הרכבנו את הרהיטים לבד. שילמתי לאורזות מקצועיות ולמוביל ומי שלא יהיה כדי להקל לעצמי על החיים, אבל ברגע שפרסמתי בפייסבוק שאני מחפש מרכיב לרהיטי איקאה גורלי נחרץ. המתקפה על הגבריות שלי נפתחה, והתקפלתי.

אני שונא את איקאה. אני שונא להרכיב רהיטי איקאה. זו לא גזענות, אני לא אוהב להרכיב גם רהיטים ממוצא  אחר. איני חש חדווה ארוטית כשאני אוחז במברג, אין לי לדרמן, לא מבין בזה. זה ככה מילדות, לא מעכשיו. תמיד העדפתי את פליימוביל, גרסת העצלנים ללגו. 

אבל ההפצצה התחילה בפייסבוק ועברה גם לערוצי תקשורת אחרים. היו גם צדיקים ששלחו מספרים של מרכיבים, ומולם אנשים שהתפלצו מעצם הרעיון, כולל רמיזות על ההשפעה של צעד נמהר כזה על הסקס אפיל שלי, כאילו שלהרכיב שידה עם שם של סוכן ביטוח שוודי מעיד על יכולות  מיוחדות במיטה.

ואני לא עמדתי בזה. כי לארוז זה דבר אחד, אבל כשמגיעים למחוזות ההברגה דורסים ברגל גסה את טריטוריית הגבריות, סוואנה בוגדנית וטובענית שאין לדעת מה יתרחש בה. והספקות התגנבו ללב, ובאמת כמה זה מסובך כבר, ואולי באמת גבר אמיתי נמדד ביכולתו לחבר זה לזה חלקי שולחן קפה מעיסת שבבי עץ

היחסים שלי עם איקאה הם, בהיעדר מילה אחרת, מורכבים. אני שונא את איקאה כי היא המונית, כי כולם שם, כי היא מכלאת בקר שמובילה אותי בנתיב אחד שאין בלתו. אני מתעב את העובדה שהגעתי לשם רק כי זה זול, ושההרכבה העצמית היא חלק ממה שהופך את המחיר סביר לשכמותי. אני שונא את ההוראות שלהם שמחזיקות לי את היד כאילו הייתי ילד טעון טיפוח, כך שגם בסוף, אחרי שהצלחתי לסיים את המלאכה, אני מרגיש בה בעת גאה ומגוחך. 

ומה לכל זה ולגבריות? מדוע אני מגדיר את הגבריות שלי באמצעות כלי עבודה?. למה אחד מרגעי השיא שלי כאב לבן היה הרכבת מערכת תופים אלקטרונית. לדעתי, לא לדעת הבן, כן? אבל אני לכוד ברשת. גבריות = מקדחה רוטטת בעוצמה. 

נשברתי, והחבר הכי טוב שלי הגיע לסייע ביום המעבר עצמו, ואכן תוך ארבע שעות בערך הצלחנו לבנות שני שליש משידת טלוויזיה שמי ייתן והשטן יעניק טיפול אישי צמוד למתכנן שלה. כן, אחד החלקים היה פגום ומנע את השלמת העבודה, אבל גם בלעדיו זה היה תענוג מפוקפק של ניסוי טעייה, ואז עוד קצת טעייה, כי פאקינג סקנדינבים והרהיטים המודולריים שלהם. זה נעים כשחבר נחלץ לעזרה, זה מעצבן להרכיב רהיטים, ואת גבריות המקדחות והמברגים אני משאיר למישהו אחר.

מה שלא תדע על קפריסין

זו היתה אחת מהשיחות שבהן תומר מביט בי כאילו אני אידיוט ורק חצי צודק. יש נושאים כאלה, שחייבים לדבר עליהם ואין דרך לצאת מהם טוב. החל מקונדומים וכלה באלכוהול.

הטריגר היה האונס של התיירת הבריטית בקפריסין על ידי חבורת נערים. לפני צבא, עטופים בכל התארים המטרידים שמצמידים לחשודים במקרים כאלה: אם מישהו מספר שאתה "נורמטיבי", "בן טובים", ואולי גם "מועמד לשירות קרבי", ברכותי – אתה כנראה במעצר. ראיתי את הסרטון שבו אביו של אחד מהנערים מסביר שאין סיכוי שזה הבן שלו. הוא מכיר אותו, אם היה שומע שהסתבך בקטטה ו"דקר שלוש אנשים", היה מאמין. לגעת בבחורה? זה לא. אחלה סולם ערכים. 

אבל מהות העניין היא שכל הורה בטוח שהוא מכיר ויודע הכול על הילדים שלו, וכל הורה – כולל אני – טועה. זה לא שאני לא מכיר ויודע, זה החלק של ה"הכול". וזה הפער שנוצר כשהם מתבגרים, פרקי הזמן ההולכים וגדלים שבהם הם לא איתי, מבלים עם חברים ואנשים אחרים, קשובים וסופגים מהעולם החיצון. אני זוכר את תחושת ההקלה ששטפה אותי כשהגעתי במקרה יום אחד למקום שבו תומר העביר פעולה בצופים. הילד אכן בתנועת נוער ולא ברון סמים, איזו הקלה.

מה שמפחיד בסיפור הנערים בקפריסין הוא עניין המדרון החלקלק. ההורים לא מאמינים שהילדים שלהם אנסים. במובן מסוים הם צודקים. סביר להניח שאף אחד מילדיהם לא היה מזנק על נערה זרה בסמטה חשוכה. באותה מידה נער יכול לצאת לבלות ערב עם חברים בלי שום כוונה לשתות, ולסיים את הלילה במיון עם הרעלת אלכוהול. חברה טובה, אחות במיון ילדים, מספרת שההורים שמוזעקים לאיכילוב בשעות הקטנות של הלילה תמיד מופתעים.

כי זה מתחיל במשהו שנראה לגמרי בסדר. משהו כיפי ונעים, וכלום לא קורה. לא בכוס הראשונה או בפלירטוט השני. והצעד הבא נראה בלתי מזיק באותה מידה, ואז עוד צעד קטן ועוד חצי. ובשלב שבו מגלים שקו הגבול כבר מזמן נחצה זה מאוחר מדי. אותו קו גבול שאף אחד לא היה חושב לחצות בצעד נחרץ ובכוונת מכוון. 

כל אדם אחרי גיל מסוים זוכר את המקרים שבהם הגיב אחרת ממה שחשב ודמיין שיגיב, את חציות הגבול, התמהיל הרעיל של לחץ חברתי, תחושת ה"יהיה בסדר", וחוסר המשמעות של פעולה אחת. רק אחרי, רק כשמביטים לאחור על המכלול, מבינים פתאום מה קרה. ואז לרוב מאוחר מדי. מה שלא הצלחתי להבהיר לתומר זה שהסכנה לא טמונה בקבלת החלטה לא נכונה ולא מוסרית. הסכנה היא בלא לזהות את הרגע שבו מתחילה ההידרדרות, את תחילת המדרון. 

אמרתי לו את הדברים הנכונים. הבהרתי שאין בעולם נערה שמעוניינת לקיים יחסי מין עם 12 ילדים. גם לא עם פחות. אני יודע שהוא אדם טוב וערכי ואמפתי. אני בוטח לגמרי בילד המצוין שלי. אבל הוא עדיין ילד, ואני סומך הרבה פחות על העולם המתעתע שמסביבו.  

לקחתי ילדה וחרדה וטסתי ללונדון

תנשום ותירגע קצת.

לא יקרה כלום, ואם יקרה? אז מה. התורים בשדה, האיחור, הגעגוע למי שנשאר בארץ שנייה אחרי ההמראה. ושדה תעופה שלא הייתי בו וצריך להבין איך יוצאים ממנו, איך עוברים את כל סיוטי התורים והמנהלות שאני תמיד חושד שנועדו לגבות תשלום על ההנאה האסורה שבחופש. רוצה הפסקה מהמירוץ? יש לזה מחיר, מותק.

הטיסה איחרה בכמעט שעה. המסע ללונדון משדה התעופה סטנפילד (סטנסטד? סטנסטון? נשבע שהמציאו את המקום הזה, בחיים לא שמעתי עליו) היה מפרך. נהג המונית התעצבן שחיכינו בצד הלא נכון של הכביש. חדר המלון תוכנן על ידי אדריכל כושל ואגורפוב. אבל זה לא מעניין. בת השבע היתה בטוחה שמדובר בארמון, והתפעלה מהעובדה שההגה בצד ימין. היא צעדה בחדווה ברחובות העיר כמו כיפה אדמה במעבה היער, בלי שמץ של מושג שמטר ממנה אורבים זאבים.

באנו, ראינו אותם, הלכנו לגינת משחקים

הזאבים היו האחריות שלי. אין גבול לחרדות הפוטנציאליות כשטסים עם ילדים. טיסה שתאחר עד תתבטל זה בקטנה. זה למתחילים. יום אחרי הביקור שלנו באולפני הארי פוטר פרצה בהם שריפה קטנה. חברה שלחה לי לינק וקראתי את הידיעה בחמדנות – הנה אישור לכל הפחדים כולם. יום אחד אחרי! השריפה פרצה בלילה וסביר שעד הבוקר הכול במכונה הקפיטליסטית תקתק כרגיל, בטח לא היינו מרגישים. אבל עבורי זה היה ניצחון קטן. אני לא פרנואיד.

הרכבת התחתית עצרה פעם אחת באמצע הדרך. רק שחור ניבט מהחלונות. ואולי היא לא תמשיך, אולי ניתקע כאן שעות. אולי למעלה מתרחשת רעידת אדמה, פעולת טרור, סוף העולם. למראית עין הכול בטוח, מכונה קפיטליסטית משומנת היטב שתספק כל גחמה בעבור סכום הולם ועוד קצת. למעשה, זהו גשר צר מאוד ופסיעה שגויה קטנה ואתה נופל לתהום.

לקח לי יומיים להירגע. ביום הראשון הצטיידנו במטריות, ותיק הגב היה טעון בסווטשרטים, אבל טיפה לא ירדה מהשמים. הרכבות והאוטובוסים הגיעו בזמן, אנשים נצמדו לימין במדרגות הנעות, מלכודות התיירים פעלו כסדרן. נשמתי. הילדה לימדה אותי שיעור או שניים, מהסוג שאלמד עוד בעתיד ולא אפנים כנראה אף פעם. כשנגה היתה קטנה קנינו לה צעצוע יקר. הנחנו את הקופסה על הרצפה, פתחנו, שלפנו את המתנה, והיא זחלה בהתלהבות והחלה לשחק עם האריזה. בת השבע ירדה מהגימיק היקר שנקרא The London Eye ודרשה סיבוב על ריקשת תלת אופן. זה עלה רבע, הנהג המטורף נסע נגד התנועה איפה שרק אפשר, והיה הרבה יותר כיף.

היו שיחות נפש, ארץ עיר ו-21 שאלות, זעם משותף על מסעדה מחורבנת, תורים וזמן שיעמום שהעברנו ביחד, אפס משברים. היה יקר רצח וקפיטליסטי להפליא, היה מצוין. לא החמצנו, לא איחרנו, לא רעבנו, השמים לא נפתחו. היה כיף. ביום שאחרי החזרה הביתה הרגשתי רפיון נעים בכל הגוף. לא צריך לדאוג לאף אחד, בקושי לעצמי. אני מחכה לנסיעה הבאה.

חיילות יוצאות מהבועה

החברה של נגה מהבסיס גרה בהתנחלות. היא מוטרדת מהבחירות הקרובות כי אין לה מושג למי להצביע: היא לא תצביע לביבי כי הוא מושחת, לגנץ כי יאיר לפיד, לבית  היהודי כי כהניסטים. אם לנסח זאת אחרת היא אותו זן נדיר שאני לא פוגש ביומיום או בכלל – ימנית אינטליגנטית בעלת מצפון. האמת שאפשר לעצור בימנית. כמה ימנים אני מכיר?

אנחנו נפגשים עם עוד כמה מהחברות לשירות של נגה שנשארו גם הן שבת. חלקן מסרבות בנימוס לאוכל שהבאתי כי הוא לא כשר. הן מגיעות מכל מיני מקומות בארץ, רובן ככולן מחוץ לבועת תל אביב. יש משהו נעים ונוח בלגדול בבועה. מתישהו בתיכון נגה אמרה לי שהיא לא מבינה, הרי כבר אין אפליה נגד נשים ומזרחים. בבית הספר של בת השבע יש ילדה שמעדיפה שיפנו אליה בלשון זכר, ואף אחד מהילדים לא עושה מזה עניין. כמה נאור, נעים ונוח בין הירקון לאיילון.

והומוגני מדי. צה"ל, מבלי דעת וכוונה, מטלטל את ההומוגניות הזו, את התפיסה החד מימדית. ואולם, לא תמיד: אני שירתתי ביחידה קטנה ומתנשאת שכמעט ולא פרצה את גבולותיי. בטירונות פגשתי את העולם האמיתי, אבל זה היה לתקופה קצרה וביחידה עצמה שירתתי בחברת חיילים שדמו לי הרבה יותר מדי. למעט מתנחל אינטליגנטי ומפחיד ("נוער כהנא לא כל כך קיצוני כמו שעושים ממנו") שהופיע ונעלם, כל שאר חבריי לשירות הגיעו מיישובים שהיו שיבוט של רעננה של ילדותי. שמאלנים מהשבט הלבן.

בדיעבד זו החמצה. אני עובד יחד עם לא מעט אנשים שהיגרו לארץ בצעירותם ומתייחסים לשירותם הצבאי כטרנספורמטיבי, חוויה מעצבת שהכניסה אותם בשערי הישראליות. עבור מי שנולד פה החוויה דומה למה שנגה עוברת. היכרות עם האחר, עם אנשים שגדלו חצי שעה נסיעה ממנה ושנות אור תרבותיות. זה מעניין, פוקח עיניים, מטלטל ומגבש. ולפעמים גם משעשע – ביקור בעיר אחרת שגרם לנגה לסמס לי "ברוך שעשני תל אביבית".

אני לא פגשתי אנשים כאלה. פגשתי אנשים שהכירו לי מוזיקה חדשה וספרים חדשים, אבל מתוך עולם ישן ומוכר. האופקים שלי, למעט אלה התרבותיים, נותרו ברוחבם המקורי,  אלה של נגה נמתחים למימדים חדשים. ואני שמח נורא. וגם מקווה שהחברה מההתנחלות תבחר נכון.

בראוניז מהירח ובטמן מהלב

בת השבע הודיעה לי שבדרך מבית הספר צריך לעבור בחנות לקנות מתנה "למישהו". אני חוקר למי. היא חושבת רגע. לאבא של חבר. למה? כי היא רוצה לחדש קשר עם החבר ומתנה לאבא שלו זו התחלה טובה. הגיוני.

בכניסה לחנות היא מורה לי לחכות לה בחוץ, ונכנסת עם שטר של 100 שקל שנתתי לה. אחרי כמה דקות היא יוצאת עם מתנה עטופה ועודף. בבית היא מורה לי לפתוח בהבעת ניצחון. הפתעה! הכסף שלי רכש מתנת יום הולדת עבורי! אני מזייף הלם ונמס לשלולית קטנה. הילדה תפעלה את המוכר כולל כתיבת פתק ואריזת מתנה. מרשים.

יום ההולדת הזה לא בא לי טוב. אני מתקשה להיזכר ביום הולדת שכן, מאז שגיל 40 הפך ממשהו שלא יקרה אף פעם לעובדה מוגמרת שפירושה הוא שאי פעם בעתיד הרחוק אני אמות. המטרה לא היתה דכדוך יום הולדת, יגון ונהי. יותר בכיוון של מעבר על פני מכר לא מאוד חשוב ברחוב. מהנהנים, חיוך מנומס, ממשיכים בלי להאט.

אלא שהמכר המטאפורי התעקש לעצור ולחבק. ולא סתם לפיתה קצרה, אלא החיבוק מפוקק העצמות במפתיע שקיבלתי מתומר על הבוקר. כן, אלה היו גם המזלטובים לכל אורך היום, בעולם האמיתי ובפייסבוק, מחברים ומאנשים חצי מוכרים ברשת. אבל הדבר המרכזי היה הדיוק של הילדים שלי. ביומיום קל להרגיש כמו ספק שירותים שסופג נהמות מהנוער. אבל תומר הכין לי בראוניז בעצמו, והשאיר במקרר יחד עם פתק הומאז' לספר שפעם הקראתי לו ולאחותו ("אוהב עד הירח ובחזרה"). נגה חזרה מהבסיס אחרי שנשארה שבת, ואחרי ארבע שעות נסיעה מיהרה לקנות לי גרביים מגניבים ואת עוגת הפרג החביבה עלי. ובת השבע תכננה מזימה שלמה שנועדה לקנות לי צעצוע של גיבור העל שהיא יודעת שאני הכי אוהב – באטמן, שחגג 80 אתמול.

הורות פירושה רגשי אשמה חלק נכבד מהזמן, בצדק או שלא. יום ההולדת הזה הזכיר לי את התקשורת הלא מובנת מאליה שיש לי עם הצאצאים, הידיעה וההבנה שלהם אותי ושלי אותם (במגבלות, כן? רואה את גלגול העיניים של נגה עד כאן). משהו באפשרות של מחוות אישיות וקרובות ומדויקות ביני לבינם מילא אותי אושר עילאי. עוגות ועוגיות וברכות של חברים ואהובים רק הוסיפו לכל הנחת המפתיעה הזו.

זה לא משנה את העניין המצער הזה של בן תמותה. אבל זה מנחם ומשמח. וטעים.

הכיבוש על אופניים

זה בסופו של דבר מאבק על שטח, על מיקום במרחב. עמדת כוח, גישה. ככה זה מרגיש, במקום ריקוד עדין ומתואם היטב, כוננות בלתי פוסקת.

על האופניים, כשאני רוכב בין הפוסעים באמצע המדרכה עם צוואר כפוף, פרצוף נעוץ בטלפון, צועדים קצת לאט וקצת הצידה כמו זומבים. בתורים, במשרדים, בבתי קפה. כולם מתמקמים איכשהו באמצע, לא מותירים נתיב למעבר או מילוט. כאילו הם פוחדים לוותר, לא סומכים על הצד השני שיותיר להם מרחב מחיה. המזרח התיכון וכל זה, שטח שלא תשלוט בו יילקח.

חברה שחזרה משהות של שנים בארה"ב סיפרה לי פעם על החרדה שלה מתורים ישראליים. שם היא עמדה בתור וחיכתה, וידעה שהוא יתקדם, לינארי ומסודר, והיא תגיע אל סופו. כאן היא בכוננות מתמדת, בודקת שאף אחד בהתגודדות הכאוטית לא עקף אותה במקרה. אם לא תעמוד על המשמר היא עלולה לחכות לנצח. יש פה משהו קשוח, חשדני, שסובב סביב שטח קטן מדי, לא ודאי. זה מעייף, זה דורש תשומת לב בלתי פוסקת. חלק מאי הוודאות הכללית של התקופה. אני רוצה לדווש או לצעוד לעבודה בקו ישר. בלי להביט לצדדים. זה בן דוד רחוק של הנטייה הישראלית לחקור ולשאול, להיכנס לרחם, להעביר ביקורת. גם זו חציית גבולות. ובכל זאת, לעניין הטריטוריה מאפיינים פרנואידיים משלו.

***

לא מזמן שיחקתי לראשונה בקטאן, משחק קופסה שנולד בגרמניה וכבש את העולם. זה משחק מעולה, אפילו הצעתי לילדים לקנות ושאלתי בקבוצת הווטסאפ המשפחתית אם הם ישחקו איתי. תומר ענה: "קודם תסביר מה זה ואז נגיד לך לא". המטרה בקטאן היא להשתלט על טריטוריה. במקרה הזה אי. כל שחקן מתחיל בבעלות על  שטח ומשאבים, והמטרה היא להשתלט על כל מטר פנוי.

אבל בלי אלימות.

רק דיפלומטיה ועסקאות. אסור לדחוף, להכות, לירות, לפצפץ, לשסף, להשמיד, להוביל ברכבות, לדפוק איזה בליץ אווירי, לפלוש בחורף. אסור! למרות שזה כל מה שמתחשק לעשות. אתה תחום בשטח שלך, צמא למרחבים ומשאבים, והשחקן היריב עומד בדרכך. איני מעוניין לנהל איתו משא ומתן. אני רוצה לכסח לו את הצורה.

זה מרגיש כמו גרמניה 2.0, הגירסה המודחקת, הנשלטת. עדיין רעבה למרחבים אבל הפעם בדרכי שלום והסכמי סחר. המאבק האלים על טריטוריה הוחלף בריקוד, במשחק כיסאות. ברחובות שבהם אני צועד זו עדיין גירסה 1.0. אף אחד לא מפנה מקום. כאן עדיין נדחפים.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: