Tag Archive | ילדים

החלק החסר בסיפור של הילדים שלי

ישבתי עם נגה על הספה וצפינו ב-"13 סיבות", סדרה של נטפליקס על מה שקורה בתיכון כל אמריקאי רגע אחרי שאחת התלמידות התאבדה. היינו באותו חדר, מול אותם שחקנים אמריקאים טובי מראה ומה שכל אחד מאיתנו ראה היה שונה לגמרי.

האנה בייקר, תלמידה חדשה בתיכון ליברטי, החליטה להיפרד מהעולם הזה. לגיבור הסדרה מתברר שהיא השאירה אחריה קלטות – כן, קסטות – ובהן פירוט של ההתאכזרות וההטרדות של בני גילה שהובילו לצעד הסופני. מכתב ההתאבדות המוקלט הארוך שלה – 13 צדדים של קלטות ומכאן השם – חושף מערכת מסובכת של קשרים והירארכיות בין התלמידים. הטרדות מיניות, שיימינג, סטוקינג, גייז בארון, אלימות, סמים, מקובלים נגד דחויים: אין שום דבר ברשימת המכולת הזו שהסדרה מפספסת.

וסביב כל זה, נוכחים נפקדים, מרחפים המבוגרים. ההורים, המורים, היועצים. הם לא מוצגים כקריקטורות, הם גם לא מנותקים וחסרי עניין. הם חסרי אונים. ובזמן שהצופים המתבגרים עסוקים מן הסתם במה שקורה למקבילים שלהם על המסך, נשבר לי הלב מול דמויות ההורים, שרואים את הילדים שלהם סובלים ואין להם מושג איך לעזור.

בעצם יש להם מושג אבל כללי, קלוש. הם היו בתיכון פעם. הם זוכרים איך זה. הם רק רוצים לסייע, לתרום מהידע והניסיון והפרספקטיבה שרכשו עם השנים. אבל אין סיכוי שהילדים שלהם ישתפו אותם במשהו. גם אני הייתי בתיכון, פעם, גם אני רוצה לעזור ולשתף בידע ובניסיון שלי. התמודדתי עם הגירסה הישראלית הצנועה לשלל הצרות שמגיעות עם הגיל והמוסד, ועברתי כמה דברים מאז. לא שיתפתי את ההורים שלי ברוב מה שקרה שם. אין סיכוי שהילדים שלי ישתפו אותי.

וזה הורג אותי. אני כל כך רוצה לעזור. אהבות נכזבות? קשיים חברתיים? דימוי עצמי לקוי? דברו איתי ילדים, יש לי תשובות, מדריכים ועצות מועילות. כמה שתרצו. אני מרגיש כמו קסנדרה – האישה שהאלים במיתולוגיה היוונית קיללו בשילוב הקטלני של יכולת לנבא את העתיד מבלי שאיש יאמין לה. גם כשהם כבר מדברים איתי אין לי סיכוי, האמירות שלי על החשיבות היחסית או על איך הדברים ייראו בעתיד לא פוגעות במטרה. התפקיד והטייטל פוסלים אותי. אני האב, מכאן נובע שאני לא מבין כלום. נקסט.

"13 סיבות" עשתה המון רעש בארה"ב בגלל היחס שלה לנושא הנפיץ של התאבדות. כשעבדתי בעיתון למדתי שלא מפרסמים על מקרי התאבדות אלא אם יש בהם עניין לציבור – מישהו שסבל מהתעללות מצד המערכת למשל. החשש המבוסס הוא מפני התפשטות התופעה, מיחסי ציבור להתאבדות. אלו הטענות שהועלו נגד הסדרה – האדרה של ההתאבדות כפתרון רומנטי ומוצלח. אין לי מושג אם זה נכון, אבל היא בהחלט מפרנסת את החרדה ההורית שלי.

מגיל מסוים, חד ספרתי, ההורה הממוצע יודע מעט מאוד על מה שקורה לילדים שלו כשהם לא בבית. לפעמים, תודות למסכים מגדלים שונים, גם בתוך הבית. אני מספר לעצמי שהכל בסדר. אני חוקר ושואל ומתבסס על התשובות שאני מקבל, ומקווה שהן כל הסיפור. או רובו. אבל מה עושים עם החרדה הגדולה שאני מפספס חלקים קריטיים בעלילה.

נגה ראתה את הסדרה תוך שבוע, היא לא מבינה למה לוקח לי כל כך הרבה זמן בין פרק לפרק. לך תסביר שאחרי כל פרק אני צריך קצת זמן כדי לתרגל מחדש את כלי ההתמודדות ההורי הקלאסי, הדחקה. שאני מסתכל פחות על הדמות של האנה בייקר, ויותר על ההורים שלה.

כמה יתומי צה"ל צריך כדי להחליף נורה

היינו שלושה יתומי צה"ל בחדר אחד. לפני הצבא הכרתי רק עוד ילד אחד עם סיפור דומה לשלי, ובשירות הצבאי גיליתי שדומה זה עניין יחסי.

אבא של רועי נהרג בתאונה. ורטיגו שהוביל להתרסקות המטוס שהטיס. רועי היה עדיין בבטן. אמא שלו נישאה שוב לאיש שהוא קרא לו אבא. הוא סיפר לנו שבכיתה א' אחד הילדים סיפר בדיחה, על דני שמוצא אלבום תמונות מחתונת הוריו ונעלב כי לא הזמינו אותו. רועי לא הבין מה מצחיק את הילדים האחרים, הוא דווקא כן הוזמן לחתונה של ההורים.

אבנר, אחד האנשים המקסימים שפגשתי, איבד את אבא שלו במלחמת יום כיפור, כמוני. אלא שלא היה לו או לאמא שלו מושג מה בדיוק קרה. האב היה בסיירת מטכ"ל, והפרטים המדויקים של איך ומה היו אז – ואולי גם היום – חסויים.

לא לקחנו את כל עניין היתמות ברצינות, לכאורה, אבל דווקא דיברנו על זה לא מעט. רועי המציא את רעיון האב המחליף המתעכב. התברר לנו שאנחנו יכולים לנצל את ההטבות הכספיות שהמדינה מעניקה ליתומי צה"ל עד גיל 30. אחר כך מודיעים לך חגיגית שזהו, סיימת לחסות תחת הטייטל. לא עוד יתום! רועי טען שמדובר בייבוא אבות מסקנדינביה. התהליך לוקח זמן, המדינה משחקת אותה אבא עד מועד הגעת המחליף בהיר השיער.

היינו צעירים וטיפשים, ובעיקר עוד לא הורים בעצמנו. כשהפכתי להורה התאוריה לפיה מה שקרה קרה לאחרים – אמא, סבא וסבתא – התרסקה. היפוך הפריזמה הזה, הצפייה בבת שלי בגיל שבו אני הייתי אז, טילטל אותי. זה יצור אנושי זעיר עם מחשבות, רגשות וזיכרון, לא "תינוק". אבן היסוד הזו, "הייתי קטן מכדי שזה ישפיע עלי", הפכה לאבק.

אבל אז, בצבא, זה היה עדיין בגדר פולקלור משפחתי. רק מאוחר יותר הבנתי שהיינו דומים הרבה יותר משחשבתי. הסיפורים שלנו היו שונים, אבל שלושתנו לא הכרנו את האב הביולוגי. שנים אחר כך חשבתי על זה, כשקראתי את "יונה ונער" של מאיר שלו: גיבור הספר תוהה מה אמור לעשות אדם שהאירוע המכונן של חייו התרחש לפני שנולד. הרגשתי שאצלי – ואולי אצל אבנר ורועי – זה קרה רק קצת מאוחר יותר.

פעם ישבתי בעוד אירוע יום זיכרון ושמעתי יתום צה"ל מספר על אביו שנהרג. הוא היה בן 11 כשפרצה מלחמת יום כיפור. הקשבתי לו מתאר את הזיכרון מארוחת החג האחרונה עם אבא. וכל מה שהרגשתי הוא קנאה איומה מציפה את כולי.

לא תפגוש אתאיסטים בבתי חולים

החרדה האמיתית מזדחלת ב-17:21, כמעט לא מורגשת. הרופא אמר שעתיים, כולל הכנה, הרדמה והתאוששות. חלון הזמן הזה נסגר ב-17:20. בחדר ההמתנה מותקן צג, מעין לוח המראות-נחיתות כזה. ליד המספר הסידורי שמייצג את אמא שלי כתוב עדיין ״בניתוח״, בכחול כהה חמור סבר. הדקות חולפות. הסטטוס לא משתנה.

כאב בטן חריף שלא חלף הוביל לביקור במיון בבוקר, ולהחלטה על ניתוח בצהריים. כיס המרה. אני מחפש בגוגל מה זה ולמה צריך את זה. מתברר שאפשר לחיות גם בלי, אז חותכים. אבא שלי, האיש שייסע חצי מדינה כדי להחליף נורה למי מילדיו הבוגרים, אומר שאין סיבה להגיע. בקבוצת הווטסאפ של האחים יש קונצנזוס שהוא מדבר שטויות. אבא שלי כבר בילה בבתי חולים. בחלק מהמקרים זה לא נגמר טוב. אין סיכוי שהוא נשאר להמתין לבד עם החרדות שלו מחוץ לחדר הניתוח. אחי מודיע שהוא מגיע.

לא הרופא של אמא שלי

אני מתכנן לסיים כמה דברים בעבודה ולבוא, אבל מוצא את עצמי בוהה במחשב בלי יכולת להתרכז. אני צריך להגיע ולהיות שם כדי לקבל פרופורציות ולהרגיע את החרדה, חרדת נטישה של ילד שמפחד שאמא שלו תיעלם. בתי חולים מזכירים לפעמים את המובן מאליו, למשל את העובדה שאני אוהב את אמא שלי. אני קם ונוסע.

הסטטוס על הצג לא מתחלף. "בניתוח". אנחנו שקועים במסכים שלנו. הטלפון החכם הוא ידידו הטוב ביותר של הממתין החרד. פה ושם מדברים. על עבודה, על חדשות, על הילדים. אבא שלי נראה רגוע, כמו תמיד. אבל מאחורי המשקפיים אני מבחין בחרדה. או שאני משליך. מדי פעם אני נזכר במה שהרופא החביב אמר לפני שהחתים את אמא שלי על טופס. מונולוג של מהקל לכבד, מניתוח קליל של חצי שעה לשלל סיבוכים אפשריים. אמא שלי הביטה בו והעיניים שלה התרחבו עם כל עליית מדרגה בתיאור של מה שעלול להשתבש. אני מדחיק, מטביע את הבלחי הפחד.

עדיין ״בניתוח״. אני מנהל שיחת עבודה עם צמד אמריקאים מנומסים מהמסדרון. מתנצל, מבהיר שהכול בסדר, עוצר לרגע כשכורזים על ״קוד כחול במיון״. אחי יושב עם הלפטופ ועובד קצת. אבא שלי משוחח עם אישה שמחכה לבנה החייל שייצא מניתוח. אחר כך הוא מדבר עם גבר במקטורן, בשנות החמישים המאוחרות לחייו, שמסתובב אנה ואנה בחדר ההמתנה. הנעליים שלו מצוחצחות, והוא נראה כאילו הגיע לכאן מפגישת עסקים. הוא לבד. מדי פעם הוא מדבר בטלפון ומעדכן מישהו שאשתו עדיין בניתוח. שעת האפס שלה היא 12.30, שעתיים לפנינו. הוא שואל אותנו למה אנחנו מחכים. אני נזכר בסרטי כלא, האסיר הוותיק ששואל את האסיר החדש על מה הוא יושב. הוא מספר על הניתוח של אשתו, סיפור מסובך ומסוכן בהרבה משלנו, סיפור שלא נראה שיהיה לו סוף טוב.

אני מרגיש את המתח והחרדה מצטברים בכתפיים, בבטן. האיש במקטורן תוהה אם אחרי הניתוח מגיע לחדר ההמתנה רופא כדי לעדכן את בני המשפחה, כמו בסרטים. אני חש צורך עז לפרוץ לחדר הניתוח ולשאול את הרופא מה קורה, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, לתפוס בדש החלוק שלו ולנער אותו קצת תוך כדי. נו כבר. אחי ואבא שלי מעיפים מדי פעם מבט במסך. אנחנו מנסים להבין בפעם המי יודע כמה אם העדכון הוא בזמן אמת, או שאולי יש עיכוב. משהו להיאחז בו.

כמעט שעה אחרי הדדליין מפציע ״בהתאוששות״ על המסך בירוק בהיר ומרגיע. קצת אחר כך מגיע הרופא. נחמד ומסביר פנים. הכול עבר בסדר. כצפוי. למה שלא יהיה בסדר בעצם? אנחנו נפרדים מהאיש במקטורן, שנותר להמתין בדד. אני מאחל לו בהצלחה. אחרי שעה אמא שלי מגיעה למחלקה, מסטולית לגמרי מחומרי ההרדמה ומצחיקה מאוד. היא חוזרת על "כמה טוב שבאתם" בווריאציות שונות כל שלושה משפטים. אחי החמוד אומר שהוא חושב שהוא הדחיק אפילו את זה שהוא מדחיק. אבא שלי נראה אותו דבר, אבל בלי החרדה מאחורי המשקפיים.

יום וחצי של אשפוז, אמא שלי משתחררת הביתה והסיפור נגמר. אני חושב על האיש במקטורן ומקווה לטוב.

מה שבאמת מבדיל בין הגברים לנערים

זה היה הפסח הראשון שבו ניהלתי סדר. לא אירוע רב משתתפים. סדר בוטיק. שלושת הילדים, אמא של צמד הגדולים ואני. זה לא תוכנן כך מראש – אי אילו נסיבות הצטרפו להן יחדיו וזו הייתה האופציה הראויה.

אירועים משפחתיים נתפסו אצלי כמשהו שאני משתתף בו. על ההפקה והניהול יופקדו אחרים. המבוגרים, הגדולים, לאו דווקא כפונקציה של גיל. אני מסוגל לתפקד על תקן מבוגר אחראי בשלל תחומים. אני משלם חשבונות בזמן, מנהל קריירה, מגדל ילדים. ועדיין יש משימות ואירועים שנמצאים בספרה אחרת, מעבר לתקרת זכוכית.

אם יכריחו אותי למתוח את הקו בו עוברת התקרה השקופה אני מניח שיהיה מדובר בטקסים משפחתיים, כאלה שדורשים ראש שבט, שמצמידים לי תווית מחייבת. טקסים שמכריחים אותי להתייצב במרכז הבמה, לא לשבת בקהל, להישען לאחור ולמתוח ביקורת. וכשאתה חשוף על הבמה אתה מוותר על הגדרה עצמית לטובת הגדרה מבחוץ. לדוגמה, כשנגה הייתה בת שלוש הבאתי אותה לגן ושמעתי את אחת החברות שלה אומרת "הנה אבא של נגה רשף". זו הייתה הפעם הראשונה שבה העובדה שאני אבא, קודם כל אבא, הכתה בי במלוא העצמה.

החוויה של ניהול הסדר, ה-ארוחה המשפחתית בתרבות המקומית, הייתה דומה. אני זוכר שכבר תהיתי פעם,  מה יקרה כשההורים שלי כבר לא יהיו שם, ואני איאלץ להתמודד עם חגים ומועדים. זה נראה לי כל כך לא מציאותי ורחוק שנטשתי את המחשבה מיד. ופתאום הם עושים את הסדר בצפון, והנה זה בא. אני הבוס.

נגה רצתה סדר כהלכתו, והזהירה אותי מסתם ארוחה משפחתית. ערכתי חזרות בהתאם. סדר הפעולות, מה מקריאים מתי, קצת טריוויה בשביל הדאווין (כרפס במהופך הוא ס' ריבוא עבדים ופרך! מדהים) וגולת הכותרת: כתבי חידה שהוסתרו ברחבי הבית במסגרת הציד הקפיטליסטי אחרי האפיקומן. משחק מכור מראש שבסופו מתנה לבת החמש מתומר, מחופש באמצעים ביתיים מאוד לאליהו הנביא.

היה מוצלח. ביררתי עם הילדים הביקורתיים שלי אחרי. והיה קל. אף פעם לא טרחתי לעקוב אחר הניווט בין כללי טקס פסח ועד לארוחה. מתברר שזה לא לוקח הרבה זמן, אם לא מתעכבים על כל שטות, וגם לא מסובך. כמו בכל כך הרבה מקרים אחרים מתברר שהגבול המדומיין קל הרבה יותר לחצייה משחשבתי. רק להרים את הרגל, לעבור את הקו, ואתה בצד השני. קצת יותר חופשי, קצת יותר בוגר ובכל זאת צעיר לנצח. איזה יופי.

למטה לכבוד החג: השיר הכי מצחיק שאני מכיר על יציאת מצריים, וקטע אמנותי תרבותי גבוה.

 

בריונים במגרש של הבן שלי

עמדתי לצאת מהבית כשתומר סימס. הם היו במגרש של בית ספר סמוך כשחבורה של גדולים הגיעו, בעטו להם את הכדור החוצה וסילקו אותם. תומר חשב שהם בני 30, אבל הוא בן 13 כך שאין לדעת מה זה אומר. הוא שאל אם אני יכול להזעיק סיירת של העירייה או משהו.

ייעצתי לו לקחת את הכדור ואת החברים שלו ולעוף משם. אבל אז תקף אותי אי שקט והתקשרתי אליו. הכול בסדר? כן. לא היו מכות, אולי קצת דחיפות. הוא נשמע רגוע לגמרי. מצד שני תומר כמעט תמיד נשמע רגוע לגמרי, קו·ל כמו דצמבר. ניתקתי. אחרי עשר דקות התקשרתי שוב. הוא לא ענה, סימס אחרי 5 דקות, שאל מה רציתי. לא ידעתי להסביר לו. לדעת שאתה באמת בסדר? שאתה לא סוחב פגיעה באגו, שהנפש הגברית המתעצבת שלך לא חבולה?

כל ילד עובר את זה, את טקס הסילוק מהמגרש על ידי הגדולים. ההבדל המרכזי הוא שכשאני הייתי קטן לא היה טלפון. העיפו אותנו וזהו. מתוך הערפל של ילדותי מבליחים כמה זיכרונות בהירים כאלה. כל מפגש עם ילד גדול יותר שהחליט לנצל את כוחו חרוט שם. גם ברעננה המשמימה, הלבנה, המתורבתת, היו בריונים. המפגש הזה עם חוסר אונים, עם איום שאין דרך להתמודד איתו, מותיר צלקות.

אני חושב שבזמן אמת לא סיפרתי להורים. זה לא היה משהו שרציתי לדבר עליו מצד אחד, ולא קרה שום דבר קיצוני מצד שני. לך תסביר תחושת השפלה כשבפועל לא קרה כלום. מקסימום דחיפה קטנה. ועד שהגעתי הביתה מנגנוני ההתמודדות וההדחקה עשו את שלהם. אני לא יודע אם היכולת להזעיק בזמן אמת את אבא שלי למגרש כדי שיפצח ראשים, הייתה עוזרת לתחושת העלבון. אני לא חושב שהיא הייתה מסייעת להתבגרות ולהתחשלות. כמו ילד קטן שנופל – אם אין מבוגר בסביבה הוא יקום וימשיך הלאה. אין טעם בבכי כשאין קהל. לפעמים אתה לבד. תתמודד.

גם ביום שאחרי תומר נראה בסדר גמור. הוא והחברים שלו הלכו למגרש אחר. זה הדבר הנבון לעשות. אם יש בריונים בשטח – תתרחק. עכשיו הוא רוצה לנסוע עם חברים לישון בחוף, ואני מסרב. אם שם יהיו חיות ג׳ונגל גדולות יותר, זה כבר יהיה מסובך. אני אהיה רחוק מדי. יש חרדות שאני יכול להדחיק, זה כבר גדול עלי.

אני יודע שהעצה שלי לתומר הייתה הדבר הנכון. לקחת את הכדור וללכת משם. להיות שקול, להיות הגיוני. מה שהייתי רוצה לעשות זה להגיע למקום בריצה, חמוש ומצויד. לירות בכדור של הבני זונות, ואז לעבור לאש אוטומטית, לסיים בפגיעות מדויקות בנמלטים האחרונים, ואז לשרוף את בית הספר עד היסוד. ולחבק את תומר חזק חזק ולקחת אותו לאכול פיצה.

האריה, המכשפה והילדים שלי

על שתי תחנות יסוד בספרות המערב גדלים ילדי: ספרי נרניה ו״ההוביט״. זה הקנון. ״הארי פוטר״ יכול היה להיות המצטרף החדש לחבורה, ובצדק, אבל הוא חדש מדי ולא הוקרא מעולם לצד מיטה של ילד שרוצה רק עוד פרק אחד לפני השינה. ואילו בצד, באפלה, ניצב הכישלון החינוכי הגדול שלי – ״שר הטבעות״, אחד הספרים המכוננים של חיי שלא נקרא וכנראה גם לא ייקרא על ידי אף אחד מצאצאי.

בימים אלה הגיע שוב תורו של ״האריה המכשפה וארון הבגדים״, הראשון בסדרת נרניה. בת החמש סירבה בהתחלה לרעיון של ספר חדש, עד שנגה ואני רקמנו ביחד תוכנית זדונית. הפטרתי לחלל החדר בקול אדיש שאני מקריא עכשיו לנגה סיפור, ובאמצע הפרק הראשון הודיע קהל היעד האמיתי שהיא רוצה שנגה תקריא לה את הפרק הבא. מה יכול להיות רע בילדה, בערך בגילה, שמגלה עולם קסום מצידו השנה של ארון בגדים? ובמאמר מוסגר: .ק.ס לואיס חוזר שוב ושוב על האזהרה מפני הסתגרות בארון, סוג של ״ילדים אל תנסו את זה בבית״ שהיום נשמע כמו תמיכה בקהילת הלהט״בים.

אני מבין את סוד הקסם. הקו המקשר בין תושבי נרניה, מר פוטר ומר באגינס, הוא העיסוק של הספרים בהתבגרות ושינוי. בכולם יש דמויות שמגלות דברים מפתיעים על עצמם ובעצמם. שמגלות ייעוד וייחוד. בקיצור, מה שכל ילד היה רוצה לגלות. בנרניה יש גם דמויות נשיות, מה שמספק אובייקט הזדהות לבנות במשפחה, והספרים, למעט סדרת פוטר, נכתבו לפני עידן הפוליטיקלי קורקט ולכן מפחידים במידה הראויה וקצת מעבר. ג׳יי.קיי רולינג, ייאמר לזכותה, הצליחה להחדיר מספיק אפלה ואימה אמיתיים גם לסאגה שלה, באופן לא טיפוסי לעידן הנכחי.

״שר הטבעות״ הוא אופרה וגנריאנית אחרת. ילד אחרי ילד סירב לקרוא יותר מעמוד או שניים מיצירת המופת של טולקין. האשמתי את התרגום המיושן, את היעדר הדמויות הנשיות. עכשיו אני חושב שיש כאן עניין מהותי יותר. ב״שר הטבעות״ הדמות הראשית לא מתפתחת לשום מקום וגם לא מגלה שהיא מיוחדת, או בעלת גורל מופלא במיוחד. זו לא ההקבלה הפנטסטית לילד שגדל ומחפש את מקומו בעולם. הוא קרבן של הנסיבות, שנוטל על עצמו משימת התאבדות כפוית טובה כדי להציל את העולם מחורבן. לא נבואה ולא נעליים, סתם מזל נאחס.

נגה הגישה עכשיו עבודה  על ספרות פנטזיה וגיל ההתבגרות. לנרניה יש שם מקום של כבוד. גם אני כילד רציתי נורא לגלות בארון בגדים מזדמן עולם חדש, ולא בגדים שיהפכו לוינטאג'. אבל לא היה לי שום חשק להיכנס לעולם האפל והעומד להיחרב של "שר הטבעות", או להיות הגיבור הטראגי שלו. אולי בגלל זה הילדים שלי, אנשים בריאים בנפשם עם גישה חיובית לחיים בסך הכל, מעדיפים את הפנטזיה שלהם על הצד הקליל יותר, ומשאירים את הטבעת לי. 

האודיסיאה הסודית של החתולה

חתולונת עשתה את הדרך מתל אביב לרעננה בתיק של אמא שלי. מסע לא מתוכנן שאת תוצאותיו הדרמטיות לא שיער איש. כשהבעלים של חתולונת גילתה שבובת הפרווה שלה חזרה עם סבתא הביתה, היא מיאנה להינחם והבהירה את המצב בדמעות, רקיעות רגליים ובהצהרה שרק היא יודעת לטפל בבובה. בסופו של דבר אבא שלי – מועמד רציני לסב השנה – חזר לתל אביב בעשר בלילה עם חתולונת למודת התלאות.

חמורי נשכח בטיסה מפריז לארץ. התקשרתי למחלקת אבדות ומציאות נבוך, אבל הפקידה לא התרגשה. אני מניח שיצא לה לטפל בפניות משונות יותר מאשר חמור בד שאבד. קריאטיביות בבחירת שמות היא כנראה לא הצד החזק בגיל הרך – כשביקשתי שם מפחיד לקעקוע הדרקון שלי הילדה חשבה כמה שניות בסבר פנים רציני ופסקה – דרקוני.

באטמן נעלם בבית הדיור המוגן של סבתא שלי. הוא צץ שם מחדש כשכבר היינו בבית. כיוון שהיה ברור שייקח שבוע עד שישוב אלינו, כתבתי מכתב בשמו לבעלים החוקית והנסערת. היא לא מצמצה והכתיבה תשובה שבה ביקשה מבאטמן להביא איתו חבר או חברה לכשיחזור. הבנתי את הרמז. באטמן חזר הביתה עם וונדרוומן שסייעה לו בחלק מהדרך. גירל פאוור!

אין ברשותי שום חפץ שמסוגל לייצר תגובה רגשית כזו. יש משהו קשה בתלות הזו בחפץ, ובה בעת מעורר קנאה. מי ייתנני שעון עם ייחוס משפחתי נוסח ״ספרות זולה״, שרשרת עשויה ניצרה של רימון שלא התפוצץ ברגע קריטי – יש לי חבר שהולך עם דבר כזה סביב הצוואר – או צמיד שקיבלתי במתנה מאהבת נעורים. משהו.

אחרי שחתולונת שבה הביתה והלכה לישון, ניסיתי להעלות על דעתי חפץ שהייתי רוצה להציל משריפה פוטנציאלית בבית. כלום. כל הדברים החשובים באמת, מתמונות ועד מוזיקה, מגובים בענן. יש משהו משחרר בהיעדר התלות בחפצים, ובה בעת מעט מתסכל. גם אני רוצה את האושר שראיתי על פני בת החמש כשחתולונת חזרה. אני מניח שיש כאן יכולת של העתקת רגש לא רק לחפצים, אלא גם לבני אדם. יכולת לאהוב ולהיקשר ללא תנאי, ובעצם להסתכן בכאב, אובדן ואכזבה. יכולת שבאה בקלות בגיל חמש, והופכת לעניין הרבה יותר מסובך ארבעים שנה אחר כך.

אולי אני צריך להתחיל עם בובת פרווה של כלב או חתול. ולראות לאן זה ממשיך משם.

 

שיחות וסודות עם מתבגרים במכוניות

כשהגענו לשבט הצופים ברמת אביב הוא לא הסכים לתת לי נשיקה. לא שציפיתי. אני מכיר את הכללים ומכיר במציאות. אבל ביקשתי בכל זאת, חשבתי שאולי ההסעה בערב שבת קר וסוער תזכה אותי ברגע של חסד. טעיתי.

הסעתי את תומר וחבר. מגורים במרכז העיר לא מספקים הרבה הזדמנויות להסעה – הילדים מתניידים ברגל, באופניים, באוטובוס. הכול קרוב יחסית. אבל מדי פעם מזדמן לי להסיע חבורת נערים או נערות. זו חוויה אנתרופולוגית מעניינת – נראה שמהר למדי הנוסעים מתעלמים מהנוכחות ההורית, שנטמעת בחלל והופכת לנותן שירות שקט ותו לא. וכשהם מגיעים למצב התודעתי הזה, השיחה קולחת.

לפחות אצל הבנות. כשנגה והחברות שלה ברכב אני מרגיש כמו זבוב בר מזל על קיר. השיחה יכולה לסוב על חברים לכיתה או מורים, אבל גם על הורים וחיי משפחה. וכיוון שאנו בעת הזו ובמדינת תל אביב, הקונסטלציות המשפחתיות מגוונות למדי. הורים גרושים, פרק ב' ו-ג', חומרים לטלנובלות. והשיחה קולחת ועמוסת פרטים ורגשות.

תומר והחבר שלו בעיקר נהמו. דיבור קצר, כמעט צבאי. "הבאת את הכבל?" "כן, הבאתי את הכבל". מידע פרקטי עובר מצד לצד, בלי להאריך, בלי להיכנס לפרטים מיותרים. אני משתדל להישאר שקט, אבל זה לא משנה. הם מחרישים, חושבים על אלוהים יודע מה.

לפני שנה, כשהיו בני 12, החזרתי אותם ממסיבה ושאלתי איך היה. אחד הילדים ענה בקול שזה עתה התחלף "מגניב". ניסיתי להבין מה פירוש מגניב. "אחלה מוזיקה, בנות זורמות". הסתרתי יפה את הזעזוע. כשהורדתי את כולם ורק תומר נשאר שאלתי אותו למה התכוון החבר ב"בנות זורמות". תומר לא היסס: "הוא אידיוט", פסק, ולא הוסיף.

כשאני תופס אותו באחד-על-אחד נדיר, פורצת לה לפתע שיחה עמוקה ומרתקת. הילד חכם ורגיש ויודע להתבטא. אבל רוב הזמן החלוקה המגדרית היא קלישאה צפויה: בנות שמדברות הרבה ועל הכול, בנים שבעיקר נוהמים בהברות בודדות. אולי הם מסתירים משהו, אולי מפגש הצופים היה למעשה טקס פגאני אפל. ואולי המלל של הבנות היא טקטיקה שונה בעלת מטרה זהה לנהימות הבנים – הסתרת המפתח לחיים הסודיים של בני העשרה.

נטול נשיקה סובבתי את המכונית וחזרתי הביתה.

מה אני יכול לחלוק עם בתי המתבגרת

יום אחד גיליתי שגרים איתי עוד שני בני אדם, בערך, עם דעות, רצונות ונטייה לרדת עלי. אני לא יודע להצביע על הרגע המדויק שבו הילדים הופכים לישות חצי עצמאית. אני יודע שזה סירבל ובילבל אותי.

נגה היתה בת 12 כשראינו את "ביג". בשלב מסוים היא שאלה אותי בן כמה הילד בסרט. לפני שהספקתי לענות היא תפסה את השלט של "יס" ובדקה את תקציר העלילה. טום הנקס הוא ילד בן 12 בגוף של מבוגר, אם תהיתם. "אבא, הוא מפגר", היא פסקה. וחשבתי שהיא באותו שלב, לו היתה מתעוררת בגוף מבוגר, היתה שוכרת לה דירה בתל אביב וחיה את החיים. היא נראתה לי פתאום חכמה ובקיאה ומוכנה לכל.

היום היא בת 17. הפיתוי לחלוק איתה דברים גדול. אני שולח לה תמונות לאישור רכישה מאיקאה, מתייעץ איתה לגבי בחירת מסעדה. ההתנהלות שלי איתה אחרת לגמרי מזו שחוויתי כילד בעצמי. אני לא יודע אם זה ניסיון לייצר משהו אחר עבורה, או עוד תוצר של הגירושים. אני גם לא יודע מה זה עושה לה – נותן לה תחושת כוח והעצמה? מלחיץ? כל התשובות נכונות?

אנחנו יושבים בבתי קפה ביחד, מדברים, והיא רהוטה ואינטליגנטית ומנומקת. היא מספרת לי מה שעובר עליה, על המצוקות והחרדות והלבטים. לפחות על חלק מהם. והאנשים שעליהם אני רוצה לספר לה הם לפעמים סבא וסבתא שלה, או אחיה. ואני צריך להזכיר לעצמי שאין כאן מקום להדדיות מלאה. אמנם יש לה כבר תאריך גיוס, אבל היא עדיין ילדה ועדיף שאסתום את הפה.

היא ואחיה מזכירים לי מדי פעם את המונולוג של רובין וויליאמס המנוח ב"סיפורו של וויל האנטינג". וויליאמס בתפקיד הפסיכולוג מסביר לנער הגאון מאט דיימון שעם כל הכבוד לאינטלקט העילאי שלו, אין לו מושג מהחיים עצמם. הוא עוד לא היה מאוהב, ולמעשה לא חווה עדיין דבר. לנגה ולתומר יש לפעמים את הבעת ה"ראה הכול חווה הכול", אבל זה ידע יד שנייה. הם ראו את זה בסדרה בצפייה ישירה, או למדו על זה מיוטיובר. מדי פעם, בין הערה סרקסטית מחודדת אחת לשנייה, צצה הערה של ילד שעוד לא מכיר את העולם. היגיון מנומק שבינו לבין המציאות אין כלום.

היא רוצה לדעת, נגה. היא מזהה כשאני מוטרד או נסער. היא הייתה עדה לשיחת טלפון קשה ורוצה שאחלוק עמה. ואני מספר ובודק את עצמי תוך כדי. כמה לגלות, כמה לחשוף, איך ועד כמה זה משפיע עלי. אין בינינו חיץ ברור, מרחק מובנה שמעקר אפשרות לשיחה כזו. זה טוב, זה סוג ההורה שרציתי להיות. אבל זה מסובך.

ואני חושד שזה לא יהפוך פשוט יותר. לא משנה בני כמה נהיה. אני בספק אם יש שלב שבו אוכל לשבת עם יוצאי חלצי בבר ולספר הכול. בניגוד לעבודה ולנישואים, ההורות היא סוג של הוטל קליפורניה. אין נקודת יציאה.

מה מסתתר בשיחות הווטסאפ של הגן

אני מנסה להבין אם אני נמנע מלהעביר את קבוצת הווטסאפ של הגן למיוט לצמיתות כי אני באמת חושש להחמיץ פריט מידע חיוני, כגון חולצות לבנות למחר, קופסאות שימורים לתרומה, תחמושת חיה לתרגול מתקפת טרור, או כי אני נהנה להתנשא ולהתעצבן על השיח ההזוי שם.

זה הכול, הנושאים והווליום והכמות. חטיפים בימי שישי, כן או לא? דיון סוער בן 40 הודעות. מביאים מחר סופגניות לגן? התפלפלות של 37 הודעות עם תת-הסתעפויות. תוכנית אמנותית לקייטנה?  יותר מדי טלוויזיה? יום שלם של לכאן ולכאן ולפה ולשם.

הדיונים בקבוצה מתנהלים ללא הרף, ללא משוא פנים וללא הומור. אני לא מבין מאיפה יש להורים את הזמן והסבלנות, ויותר מזה אני לא מבין את הצורך. אני זוכר את עצמי הילד מקשיב לשיחות של מבוגרים על ביטוח ומכוניות ובתים, ונשבע לעצמי שהשיחות שלי עם חברים יהיו על נושאים מעניינים באמת. ספרים וסרטים ומוזיקה למשל. שלושים ומשהו שנים אחר כך אני עומד בזה באופן סביר. והמבחן העיקרי הוא מידת ההשקעה והזמן שאני מבזבז על נושאים משמימים. אם כבר חייבים לדבר על משכנתה, בוא נעשה את זה קצר, טוב?

ילדים זה נושא שיחה חשוב ומרתק. חולצות לבנות וחטיפים פחות. אם הבת שלי תאכל חטיפים בשישי בבוקר הגורל שלה לא ישתנה. לא זה מה שיגרום לה להיות בריאה או כריזמטית, נבונה או גבוהה, מנהיגת העולם החופשי או היפסטרית דלפונה. ויותר מזה, אין דיונים על מה מספרים לילדים בגן על אלוהים, החבר הדמיוני שבשמים, או איך מתווכים את רצח רבין הי"ד. יותר מעניין אותי ההסבר של הבת שלי על כך שאין אנשים רעים בעולם, חוץ מהמצרים, מאשר עוד שקית במבה בשישי או סופגנייה אקסטרה בקייטנת חנוכה.

רוב הדיונים האלה חסרי משמעות. הם בריחה ללוגיסטיקה של כללים וחוקים במקום דיונים במהות, גם כשהם נוגעים בנושאים חשובים כמו האם להזמין את כל ילדי הגן למסיבת יומולדת או רק קומץ חברים מיוחסים, הדיון עובר מהר מאוד לאיך ומה עושים, תוך ירידה לפרטי פרטים, במקום לדבר על העיקרון. לא רק שזה מעייף אותי, זה מעציב אותי. אני מרגיש שאנשים בצד השני כותבים על גלוטן וסוכר במקום על מה ששורף להם את הבטן. הם נכנעים לחיים עצמם, הם מבזבזים זמן קיום יקר על שטויות כי הם בורחים מהמהות.

יש לי חלום, ובו הווטסאפ של הגן מוצף בסיפורים שוברי לב על חרדות הוריות, שיברונות לב קטנים של הילדים, ספקות לגבי העתיד. קבוצת תמיכה נועזת שבה הכול מדובר, בלי טאבו וביקורת, הכול מתקבל ומותר ומעובד ומתגבש לקתרזיס מזכך. שהילדים יאכלו מה שבא להם ולא נורא אם הגננת מאחרת, כי כיף להם ביחד, הם עוד לא מבינים כלום. הניחו לחטיפים ובואו נתחיל לדבר באמת.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: