ארכיון תגים | ילדים

על איציק סעידיאן ושלושה יתומי צה"ל

היינו שלושה יתומי צה״ל בחדר במהלך השירות הצבאי, ומטבע הדברים דיברנו לא מעט על האב החסר. השוואת חוויות, הומור שחור, וגם התנאים וההטבות שהמדינה נותנת למי שאבא שלהם מת לבוש מדים. 

אבנר ואני איבדנו אב במלחמת יום הכיפורים. אבא שלי פיקד על מוצב בתעלה, אבא של אבנר היה ביחידה מובחרת ואבנר ואמו לא ידעו איך בדיוק נהרג ועל מה קיבל צל״ש. אבא של רועי נהרג בתאונת טיסה כשרועי עוד היה בבטן. אמא שלו התחתנה שוב מהר יחסית, ולכן כשבכיתה א׳ סיפרו בדיחה על ילד שמוצא את אלבום החתונה של הוריו ונעלב שלא הוזמן, רועי לא הבין את הפואנטה. הוא דווקא היה בחתונה של אמא ואבא. 

נזכרתי בשיחות שלנו בעקבות סיפור איציק סעידיאן שהצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום. סעידיאן נלחם על אחוזי נכות, 50% מול ה-25% שהמדינה הסכימה לתת. הבדל של מאות שקלים בחודש. אף אחד לא עשה בעיות לרועי, אבנר ולי. אין אחוזים במוות. בהתאם לזה ההטבות ליתומי צה״ל קבועות וברורות, או לפחות היו בזמני. המדינה מממנת ליתום שיעורי נהיגה, תואר ראשון, טיפול פסיכולוגי ועוד. כל זה, אגב, רלוונטי עד גיל שלושים. עברת את הגיל? ברכותינו, אתה כבר לא יתום. כשהייתי בן עשרים זה נראה לי לגמרי בסדר. היום הסיפור של סעידיאן, שהלך והצית את עצמו מול משרד של פקידים אטומים, גורם לי לזעם נוראי.

רועי אמר שמייבאים לנו אבות מחליפים וזה לוקח זמן, ובינתיים מספקים הטבות. עד גיל שלושים יגיע האבא החדש. אני לא הבנתי מה הבעיה. קראתי מדי פעם על דרישות ומחאות של ארגון אלמנות ויתומי צה״ל. הייתי בן עשרים וקצת, שלושים היה הרחק מעבר לאופק. ההטבות שקיבלתי מהמדינה נראו לי נדיבות למדי. 

אבל הזמן עובר. נגה נולדה, וכשהגיעה לגיל שבו הייתי כשאבי נהרג הבנתי שמשהו קרה כאן, שילד בין שנה וחצי שאבא שלו נעלם פתאום לא חווה מכה קטנה בכנף, אלא חתיכת שבר גדול. נגה הסתובבה בבית וחיפשה אותי כשהייתי בעבודה, ובפעם הראשונה חשבתי על עצמי כילד, מחפש אבא שלא חוזר. 

זה היה משבר מטורף, אבל לא ייחודי לי, למדתי שזה קורה ללא מעט יתומי צה״ל, ילד ראשון הוא משבר. הייתי בן 28 אז, ועוד יכולתי לנצל את הטבת מימון הפסיכולוג. תהיתי מה עם יתום צה״ל שהופך להורה בגיל 31 ועולמו מתערער? תמה היתמות, תסתדר לבד? אתה במשבר נוראי, היסודות שעליהם בנית את סיפור החיים שלך מתערערים כולם בבת אחת, ואם אין לך כסף לטיפול יש לך בעיה?

נגה תתחיל ללמוד השנה באוניברסיטה. אמא שלה ואני נשלם, ונסייע בהוצאות מחיה, ושילמנו גם על לימודי נהיגה ועוד. הכול באהבה ובשמחה, אבל פתאום, ההסכמה של המדינה לשלם במקום האב המת שלי נראית פחות נדיבה, ויותר כמו מינימום סביר. אמא שלי, כמו אמא של רועי, התחתנה שוב, ובחרה מצוין. אמא של אבנר לא. זו לא נדיבות של המדינה להיכנס כלכלית לנעלי האב המת. זו חובה בסיסית. 

איציק סעידיאן לא מת בקרב. חברה ששירתה כפקידה במשרד הביטחון אמרה לי פעם שעדיף להיות חלל צה״ל מאשר פצוע או נכה. לחללים מתייחסים יפה. לאיציק סעידיאן פחות. אחרי כל מה שעבר הוא נאלץ להיאבק על אחוזים, על סכומי כסף זניחים יחסית למה שנשפך כאן על דברים חשובים פחות מחיי אדם. זה משפיל, זה דוחה, זה מיותר. אם אדם מגיע למצב שבו הוא מצית את עצמו, משהו במערכת רקוב. 

ברור לי שיש אנשים שמנסים להוציא מהמדינה כספים במרמה. חללי ונכי צה״ל לא שונים משאר האוכלוסייה – כדורים פוגעים באנשים הגונים יותר ופחות. אז מה. אם יש תחום שבו עדיף לטעות לכיוון המקל, הרי הוא זה. המטרה לא צריכה להיות לאתר רמאים ולשלם כמה שפחות, אלא לסייע כמה שיותר לאנשים שצולקו פיזית ונפשית באופן בלתי הפיך. אנשים שאולי לא נהרגו אבל נפגעו ללא תקנה. עדיף לשלם יותר ממה שמגיע למתחזה, מאשר לסייע פחות לאדם שנפגע באמת. 

כל זמן שאנחנו חיים במדינה שחיה על חרבה, שדורשת מאנשים את הקורבן האולטימטיבי, אין למערכת זכות מוסרית להתנהג כמו קלישאה של חברת ביטוח נכלולית. שלחתם אנשים למות, להיפצע, להיפגע? תנו להם את הטיפול והכסף שהם צריכים ביד רחבה, ולא יזיק גם קצת – או הרבה – כבוד. 

סוכני תרבות שלי מהבית

לא היתה לי בעיה להפסיד בכוונה, להיות גמיש במכסת הממתקים ובאופן כללי לזרום כפלג ביום אביב,  עד שזה הגיע למוזיקה. כשנסענו לאנשהו הילדים נחגרו מאחור ואני שלטתי בפסקול ביד רמה, למעט חריגות קלות ומעטות של נכסי צאן ברזל כמו הכבש (מברזל!) השישה עשר. 

נושא החינוך למוזיקה חשוב לי עד מאוד. להורים שלי לא היה מושג למה אני מאזין, והתגובות נעו בין "תחליש את הרעש הזה" ל"שמעתי שהיא זמרת לא רעה" על אלבום של "Thin Lizzy" שקניתי באוזן השלישית. אני שאפתי  שילדי ירכשו טעם מוזיקלי משובח. וחלמתי על היום שבו מי מהם ישאל אותי אם אני מכיר להקה כלשהי ואני אשלוף את הדיסק שלהם מהמדף בנונשלנטיות אגבית. 

החלום המוגבל טכנולוגית שלי לא התגשם, אבל המטרה הושגה. זה התחיל בגאווה הורית על החיבה של נגה לפליטווד מק וההתלהבות של תומר מהארקטיק מאנקיז, ואז קיבל תפנית לא צפויה. בהתחלה הם גילו לי שירים שלא הכרתי של להקות שאני אוהב, אחר כך התחלתי לגלות דרכם דברים חדשים לגמרי. אם פעם סוכני התרבות הראשיים שלי היו הרדיו וחברים, היום הצטרפו לספוטיפיי וכמה חברים יודעי חן גם צאצאי והחבר של נגה. 

יש עונג מיוחד בהאזנה לשיר שהילד שלי השמיע לי לראשונה. קראתי פעם שאנשים נתקעים על המוזיקה שהכירו בגיל ההתבגרות בזכות הסערה הרגשית של התקופה, שירים שלנצח יזכירו חוויות חדשות, אהבות וגילויים. חשבתי שאי אפשר לשחזר את זה, אבל היום יש יותר ויותר שירים שמעוררים אצלי נוסטלגיה מפאזת האבהות שלי. 

הפעם הראשונה היתה במכונית. אני לא זוכר לאן נסענו, אבל תומר השתלט על הפלייליסט ופתאום שמעתי את הגיטרה המאוד מוכרת הזו. שאלתי מה זה וגיליתי רצועה לא מוכרת של הרד הוט צ'ילי פפרס. זה היה מוזר וחדש, תומר מגלה לי שיר ולא להפך. בכל פעם שהוא מתנגן הוא לוחץ לי על אותו כפתור רגש מאוד מסוים.

לנגה היה שלב של חיבה על גבול ההערצה לגרין דיי. הצעתי לה לקנות פוסטר ענק שלהם לחדר, והיא סירבה בטענה שהיא לא מוכנה שיחשבו שרק זה מגדיר אותה. היא טחנה את "אמריקן אידיוט", ואז התקדמה לעוד שלבים ברפרטואר שלהם שאני מעולם לא טרחתי לבדוק, והשמיעה לי את הדבר החמוד הזה. כמה שנים אחרי ראינו אותם במדריד בהופעה.

גם להופעה של הארקטיק מאנקיז הגעתי בזכות הצאצאים. תומר היה אז בשיא ההתלהבות מהם, וכיוונו את ההגעה לפסטיבל סיגט לפי מועד ההופעה של הקופים, מתעלמים מההופעה של אחד, קנדריק למאר. היום תומר לגמרי בעניין של ראפ, מבכה את ההחלטה ושולח אותי לשמוע טראביס סקוט. אבל אז, במסגרת ההכנות להופעה, הוא הכיר לי את השיר הנוגה והמקסים הזה שלא שמתי לב אליו מעולם.

אני לא זוכר בדיוק איך ומתי נגה נפלה חזק למיוזיקלס, אבל זה בטח קשור לגרין דיי שאמריקן אידיוט שלהם הגיע לבמות ברודוויי. כשטסתי עם תומר לניו יורק היא ספק התחננה ספק איימה והלכנו למיוזיקל המסוים הזה, הדסטאון, בעיקר בזכות השמעה חוזרת של שיר אחד, שהפך אקטואלי במפתיע בתקופת טראמפ.

את זה גיליתי בפלייליסט נסיעה שהכינו נגה והחבר החמוד שלה. מדובר במבחר שירים אקלקטי, שכולל את נגה ארז, בון ג'ובי וג'ון דנבר (כמעט גן עדן/מערב וירג'יניההההה), אבל גם מוזיקה ישראלית שלא היה לי מושג על קיומה, כולל הדבר הזה עם השורה המצוינת "אוצר מילים נמוך אבל עם יופי של חיוך". קדימה ילדים, תביאו עוד.

מכונת הזמן של הזיקנה והרגש

סבתא שלי קמה בלילה ונפלה. מה שהתחיל כסדק התפתח לשבר. והשבר הוביל לניתוח. אני מניח שככה זה כשאת בת 97. הכול שביר. כשאמא שלי שאלה אותה למה בכלל יצאה מהמיטה באמצע הלילה הודיעה לה סבתי שהיא היתה צריכה לעלות לשמירה. 

תורנות השמירה המדוברת, רלוונטית כנראה לאי שם בעת קום המדינה, בקיבוץ יד מרדכי אליו הגיעו סבי וסבתי, צמד סוציאליסטים שעלו לארץ עם הרבה אידיאולוגיה ותינוקת בבטן. כשהיא נושקת למאה, סבתא שלי כבר לא לגמרי צלולה, אבל הזכרונות צפים על המים העכורים.

סיפרתי את זה לתומר והוא אמר שזה כמו מכונת זמן. יש משהו מפתה ברעיון. הזיכרון שלי מחורר, חלקי ומתעתע. אני מגלה את זה בשיחות עם אנשים מהעבר, ובזכות העובדה שבעידן הזה הוכל מתועד לעייפה. פוסטים ישנים, אפליקציות נוסטלגיה כמו טיימהופ – כולם שולפים ציטוטים, תמונות ותובנות שלא זכרתי ששכחתי. 

גם הילדים שלי עושים את זה, רק שכאן זה כבר בעייתי. אם הזיכרון שלי סלקטיבי, מחורר וגמיש, סביר להניח שגם שלהם כזה. נגה בטוחה לחלוטין לגבי זיכרונות מגיל 6 למשל, גם אם אמא שלה ואני זוכרים אחרת. זה גורם לי לתהות לגבי הפרק ההוא במראה שחורה שבו לכולם מושתל צ'יפ בראש, שמקליט את כל מה שהם רואים. לא עוד זיכרון אנושי מתעתע, רק עובדות וזוויות צילום. 

זה אחד הפחדים הגדולים שלי, מין מקרה גליה עוז שכזה. זה נכון למערכות יחסים בכלל, אבל כשזה מגיע לילדים שלי זה משמעותי פי כמה. ויכוחים על מי אמר מה ומי פגע במי. זיכרונות משחקים במכוניות מתנגשות של אירועים, עובדות, תחושות. ובסופו של דבר פחות משנה מה קרה באמת, משנה התחושה שנשארת. עלבון, כעס, פגיעה. עובדות זה נחמד, אבל הפרשנות והזיכרון הם שקובעים. הצ'יפ המקליט ההוא לא היה מסייע באמת. הוא היה משתיק את הרגש ומנציח את ההיגיון. היגיון זה חשוב, אבל הוא לא יכול לכונן מונרכיה.

אולי כשאהיה קשיש ממש אשוב ואזכר גם אני באירועים ששקעו באבק הזמן. אכנס למכונת הזמן, לטוב ולרע. אבל בינתיים אני חושב שצריך להניח לזיכרון ולהתמקד בתחושות, זה מה שקובע. הוויכוח על מה באמת קרה מיותר. אם מישהו זוכר שהעלבת אותו, כנראה שפגעת ולא משנה באמת איך. עדיף לקבל את זה ולהקשיב, לא להתווכח ולשלול. 

ולגבי הזיקנה המתקרבת: בספר מדע בדיוני שקראתי פעם מגייסים את כל הקשישים בכדור הארץ לצבא ההגנה על המושבות בחלל. הם נשלחים לבסיס גיוס בתחנת חלל מרוחקת, ואיש לא רואה אותם עוד, אף אחד לא יודע מה קורה שם. ובכן, מתברר שהמוח שלהם, יחד עם כל הניסיון והחוויות, מועבר לגוף אנושי מהונדס גנטית, הפסגה הפיזית של בן אנוש.

בן לילה הופכת אוכלוסיית תחנת החלל מחבורת קשישים חצי דמנטיים על סף מוות, לאוסף של בני ובנות אלים, שילוב של דוגמני על ואתלטים אולימפיים. ומה הם עושים מייד? נכון, שוכבים כולם עם כולם. ובכן, מדענים – יש לכם עוד כמה עשורים לארגן לי את זה. בהצלחה.

שנה אחרי זה קרה ככה

סיכום יום הולדת 49. מספר קשה, דקה לפני המעבר לטריטוריה שאין להכחיש אותה. הקודם היה בסגר הראשון, זה שעוד הקפידו עליו קלה כחמורה. החלטתי לנצל את זה כראוי, בערך.

יום ההולדת הוא לא הזדמנות לחשבון נפש, התחלות חדשות ושאר קלישאות אמריקאיות. הוא כן מספק נקודה בזמן שאפשר לעצור בה רגע ולבדוק מה קרה, או אם להיות אקטואלי – מה נשתנה. אנשים שבשנה שעברה שלחו משהו לכבוד האירוע כי סגר והשנה נעלמו ונאלמו, אנשים שאיחלו מזל טוב אז ולא היום ולהפך. דברים שמעידים על שינויים בקשרים, שינויים בעולם, שינויים בי.

הגעתי ליום ההולדת הזה קצת פחות חובב דרמות, קצת יותר יציב ורגוע. מסביב לשולחן בבר ישבו החשודים הרגילים, אנשים שאת רובם אני מכיר יותר מעשור, ואחרי שסיימתי עם החרדות הרגילות – לא יבואו, ואז כן יבואו אבל ישתעממו – הסתכלתי מסביב והייתי מרוצה. חבורת חברים מצוינת, נשים וגברים כאחד, אולי צריך לעבוד קצת על גיוון אתני, אבל נו. 

והיו שם אנשים שאוהבים אותי ומקבלים אותי על שלל השריטות והדפקטים, וזה אולי השינוי המהותי – דמויות ביקורתיות יותר וסלחניות פחות מהעבר לא הגיעו להרים כוסית השנה. 

החגיגות כללו: סיור אוכל בנווה שאנן, מתנת חברה אהובה במיוחד, והכי קרוב ללהיות תייר בבנגקוק שאגיע אליו בקרוב. בר עם אותה חבורת חברים קטנה ואיכותית, טורניר פלייסטיישן סוער עם צאצאים והחבר של נגה, חגיגה משפחתית בקצה ליל הסדר, ועוד אי אילו מפגשי קפה או אלכוהול שקרו ויקרו. פסטיבל יום הולדת זהיר ונעים, כי עדיין קצת קשה נפשית להתקהל. 

וקיבלתי המון עוגות, קומיקס וטי שירטים, וגם זוג גרביים מגניב אחד. וגם ברכות ממיסות לב ושלל חיבוקים, והמון איחולים ברשתות החברתיות – חלקן מאנשים שאני לא מכיר, חלקן מאנשים שאולי יצטרכו ממני משהו פעם, חלקן מאנשים מהעבר הרחוק שתמיד כיף להיזכר בהם. אין לי תלונות. אפשר להמשיך הלאה.

הדברים שנעשה כשנשחה בכסף

התוכנית היא כזו: נקנה את הבניין שאנחנו גרים בו, נפנה אותו מדיירים, נקים בריכה בחצר עם מגלשת מים מאחת הדירות, ואז נאכלס את השאר: בדירה אחת יהיו כלב, תוכית מדברת ועזים. נצטרך מטפל עבור כל זה. דירה אחרת תשמש לאירוח חברים, דירה נוספת לבריסטה, חדר נעליים, חדר משחקים ועוד כהנה וכהנה. 

בת תשע למדה על קיום הגרלות נוסח עדות הלוטו מהטלוויזיה, ולכן שמנו פעמינו בשישי לדוכן בקינג ג'ורג' ומילאנו טופס. בזמן כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור אם אנחנו מיליונרים. אעדכן. אמנם שכשכתי בעבר עם האחים שלה בביצת הפנטזיות הטובענית של לו הייתי רוטשילד, אבל לא ציפיתי שהפריט הראשון ברשימת המימושים שלה יהיה נדל"ן. 

אז דנו במחירי דירות בתל אביב. המספרים לא מצאו חן בעיניה. התוכנית המקורית שלה כללה לא רק את רכישת הבניין שלנו, אלא בניין נוסף, אותו תציע לשכנים שלנו כחלופה, כי בכל זאת לא נעים לפנות שכנים. ואגב, השכנה מלמעלה עם הכלב? את כנראה תקבלי רשות להישאר. בכל מקרה, אחרי שתכננה את כל הכתוב לעיל, הבינה הילדה שבין הפרס הגדול בלוטו – 20 מיליון שקל – לבין שני בנייני דירות בתל אביב, יש פער לא קטן. וזה עוד לפני שהצליחה לפתור את בעיית הדיירים בבניין השני שנקנה.

ואז התחיל שלב המיקוח, כשהילדה נאלצה להתמודד בשתי חזיתות במקביל. באחת, עליה לצמצם חלומות ברמת המטר המרובע. בשנייה, היא צריכה להתמודד עם הסטטיסטיקה, כשתומר ואני מסבירים לה בעדינות שהסיכוי שנזכה ב-20 מיליון שקל קלוש עד לא קיים. הילדה דילגה בין שלבי האבל של קובלר-רוס בלי סדר והיגיון, רגע מוחה על חוסר ההגינות של יוקר המחיה, ובמשנהו משלימה עם הגורל ומתנחמת בסכום שיספיק לרחפן עם מצלמה, ואז חוזרת לחלומות הפרס הגדול כי היי, אולי בכל זאת.

יש משהו מהנה בכל הפנטזיות האלה, אפשר לרגע לחשוב שזה מה שמפעל הפיס מוכר באמת – כמה שעות או ימים של חלומות מתוקים על בריחה מהמציאות. הבעיה שככל שההיי מהסם הזה מוצלח, כך הנפילה קשה יותר. אני מסתכל על בת התשע ותוהה עד כמה אני שונה ממנה, כל כך מפתה לחפש קיצור דרך אל העושר והאושר והחירות הכלכלית באמצעות הטופס הזוכה, המניה המזנקת, משהו. 

אני מניח שהסכמתי לרכוש את הטופס גם כדי להעביר אותה נפילה קטנה ומבוקרת, להבהיר עד כמה ההגרלות האלה הן הימור נצלני ומיותר. כיף לפנטז, אבל הז'אנר המסוים הזה לא מעודד יצירתיות או מאמץ, אלא הסתמכות על מזל, כוח עליון, קצת כמו דת ממוסדת. כיף לחלום על בריכה בחצר (ודיר עזים!) אבל בסופו של דבר אני מתכנן להפוך את ההרפתקה הזו למסר על חוסר המוסר בקזינו המכובס שהוא מפעל הפיס, והעדפת פנטזיות שמצריכות יותר מאמץ ויצירתיות מסימון מספרים על נייר.

אלא אם כן זכינו, ואז תשכחו מכל מה שכתבתי, אנחנו בדרך למלדיבים, רוכשים את הרחפן הכי יקר בדיוטי פרי, נדבר אחרי.

עדכון: זכינו בעשרים שקל! הולך להתגלגל בערימת שטרות

זה לא הסקס

לקנות רובה ציד, הוא אמר, זה הפתרון. עכשיו היא בגיל ההתבגרות, אבל תכף היא תגדל, ובנים יתחילו להסתובב סביבה, והוא ימתין להם חמוש.

עמדנו ליד המדורה. זה היה אירוע חברה גדול ומושקע כמקובל בז׳אנר, אנשי הייטק נאורים כולם והאיש מדבר על לירות בטינאייג׳ר מבוהל שיעז לשים יד על הבת שלו. אלוהים, חשבתי לעצמי, איזה דביל. 

אף פעם לא הבנתי את העניין הזה, את המוסכמה של אבות שחשים דחף אלים לנוכח האפשרות שהבת שלהם תקיים יחסי מין. סקס זה דבר נפלא, אם עושים את זה בנסיבות ועם האנשים הנכונים, למה שלא תאחל לבתך חיי מין מספקים ומוצלחים? מצד שני הזכרתי לעצמי את כל הפעמים שבהן נתקלתי בסיטואציה שהיה לי ברור איך אגיב אליה, ומצאתי את עצמי מתנהל אחרת לגמרי. אז לך תדע.

חיכיתי. תקופת התיכון של נגה חלפה בלי שפגשתי או ידעתי על מחזרים וחברים. פעם אחת כשהיינו בסופרמרקט ראיתי בחור בשנות העשרים לחייו מביט בנגה, בת כ-15 אז, במבט הזה של מלמטה למעלה, ונתקפתי רצון עז לשבור לו אי אילו עצמות באמצעות פטיש גדול במיוחד. חשבתי שאולי זה זה. שגם אני ניאנדרטל מגונן.

ואז נהיה חבר, ואחריו עוד אחד. לילדה יש בן זוג, והוא מקסים וחמוד, ומעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה כפי שראוי וצריך. ואני מאושר בשבילה, ואוהב אותו, ולא חש שום דחף אלים או רצון להתחמש. איזה יופי, חשבתי לעצמי, נאור נאור נאור.

אבל לא. לא מזמן באה בת התשע להתרפק עלי קצת בערב, התחבקנו על הספה, ונזכרתי בנגה, כמה ימים לפני כן, יושבת על אותה ספה מכורבלת בזרועות החבר שלה. ופתאום חשתי צביטה חדה בלב. פעם מזמן נגה התרפקה עלי בדיוק ככה. והייתי מרכז עולמה, וכל החסרונות שלי היו סמויים מן העין הצעירה והיה ברור שכך יהיה לנצח. 

היום ההתמסרות הזו שמורה לגבר אחר, לבן הזוג שלה, וגם אם היא אוהבת אותי ומחבקת אותי עדיין, זו כבר אהבה מפוכחת, בלי כוכבים בעיניים, עם מטענים וכעסים. היא לא תראה אותי יותר אף פעם מבעד עיניים של ילדה מעריצה, זה שמור מעתה לגברים אחרים.

זה לא הסקס, טמבל. זה אור הזרקורים שעבר הלאה, לשחקן הראשי החדש שהחליף אותי והשאיר אותי מחוץ לבמה, בקהל, מוחא כפיים ודומע מול הזוג המאושר. זוג יפה וחמוד, ולי נותר רק לחכות לקאמבק מפתיע שיבוא עם הנכדים. 

לא בדיוק משימה לסופרמן

בסוף הגיע האיש וחתך, כל האירוע לקח שלוש דקות, הוא אפילו לא טרח להוריד את הקסדה. חתך, לקח את הכסף, ורכב לעבר השקיעה. 

זה היה מנעול יקר בעל שם מחייב – קריפטונייט, החומר היחיד ביקום שיכול לגרום לסופרמן לאבד את כוחותיו ולהפוך לסתם סאחי. זו חתיכת אמירה לקרוא ככה למנעול, אם סופרמן לא עומד מולו, איזה סיכוי יש לסתם גנב מהשורה? 

די גדול מתברר. המנעול אולי מגיע עם אחריות והבטחות ואריזה יפה ומנשא נאה, אבל כמו לא מעט דברים בתקופה האחרונה, מתברר שהמחויבות ליציבות וביטחון באה עם כוכבית קטנה. כל מה שצריך זה אדם נחוש עם מסור דיסק. כל מה שצריך זה וירוס קטן ומפגש בין עטלף לאיש רעב. כל מה שצריך זה מישהו שמחליט שהכללים הנהוגים לא מעניינים אותו – דמוקרטיה, כתבי אישום, הסתערות על הקפיטול, תבחרו אתם את זרע הכאוס שמתאים לכם.

רכשתי מנעול חדש. הרי אי אפשר להשאיר אופניים שעונים סתם כך על גדר ברחוב תל אביבי. ואולם, הפעם הבנתי שאני קונה אשליה, סימן מוסכם ביני לבין גנבים פוטנציאליים שיחשקו באופניים שלי. הכתום הזוהר של המנעול מסמן להם שכאן צריך להתאמץ קצת. עדיף לעבור הלאה, לקרבן קל יותר. 

החיים שלי מלאים קריפטונייט. דלתות חסונות, ביטוחים שריריים, סדר חברתי מוצק, הרגלי בריאות והיגיינה מבהיקים, יחסים יציבים עם בני משפחה וחברים. הכול מגיע עם אחריות והבטחות, פריך ושברירי ורק מחכה לדמות עטוית קסדה שאוחזת במסור הנכון ביד ימין שתפרק הכול תוך שלוש דקות.

בשיחה עם נגה היא שאלה אותי איך אפשר לדעת מה יקרה בעתיד, או יותר נכון – איך אפשר לדעת ששלל דברים רעים לא יקרו לה. ובכן, אי אפשר. צריך להצטייד בקריפטונייט, בגמישות מחשבתית ומוכנות נפשית ליפול מדי פעם על הפרצוף. ואז לקום, לחדש את מלאי האשליות, ולהמשיך.

חרדות ושריטות וציון

 ואחרי שהזהירה אותנו ש"לא הלך לי", קיבלה נגה בפסיכומטרי 732. לא שזה באמת הפתיע מישהו: בקבוצת הווטסאפ שנפתחה במיוחד לצורך הימורים על הציון רצו מספרים דומים (אמא שלה ניצחה). אנחנו למודי ניסיון עוד משנותיה בתיכון – תחזיות שחורות וציונים ורודים. 

אבל אני לא כותב את כל זה רק כדי להשוויץ בהישג של בתי המופלאה (732!!!). עם כל ההתבשמות שלי מקבלת אישור חיצוני על כמה שהיא מוצלחת, אני הרי יודע בוודאות מדעית שכל הילדים שלי הם נזר הבריאה ומתת האל לאנושות. העניין הוא לא הציון וההצלחה, אלא החרדה התמידית מכישלון. 

אני מביט בנגה ורואה את השריטות שלי. לא משנה כמה ציונים מעולים נרשמו בתעודות שלה לאורך השנים. הם לא מעידים על כלום. הצלחה היא תמיד במקרה, מזל, אינה מנבאת דבר. כל כישלון זערורי, מנגד, הוא האמת הצרופה, שסופסוף נחשפת. אפקט המתחזה. סוף סוף עלו עלי והבינו מי אני באמת. 

בתמונה: מוצלחת

זה מנגנון שמגיע עם רציונל. שימור החרדה והפחד מהכישלון הם ההפך משאננות. ברגע שארפה קצת תגיע המכה. אם לא אציב שומרים הברברים יפלשו בחסות הלילה. ולכן דואגים, וחוששים, ולא נותנים למציאות ולעובדות לבלבל. נגה סיימה את התיכון בהצטיינות עם תעודה לא שפויה, חרשה לפסיכומטרי (על אף שלא היתה זקוקה לו, הבגרות הספיקה לה לגמרי), ולא הניחה לכל זה להרגיע אותה. כי למה באמת. כמו שאמרה דמות בסדרה אמריקאית שראיתי פעם: Happiness is a kick in the balls waiting to happen.

ומעבר לחשש מחוסר הצלחה יש גם את הגישה הדיכוטומית לחיים. אין ביניים, יש פסגה או תהום. היום אני עובד בגוגל, ללא ספק מקום עבודה מוצלח ונקודה יפה ברזומה, ומחר – הומלס על ספסל ברוטשילד. אין אמצע, אין פשרות. לנגה יש את הנתונים להתקבל ללימודים בכל מקום ומסלול פחות או יותר, אבל זה לא מפחית ולו קצת מהחשש שלה מהעתיד. מה יהיה אם לא תתקבל ללימודים המסוימים שהיא רוצה? האם היא נדונה לחיים אפורים ומשמימים בעבודה בינונית ונטולת אופק? 

אצלי אפשר להסביר את זה בהיסטוריה משפחתית דרמטית שכוללת שכול ומלחמה. ואצל נגה? אני מתלבט בין גנים חרדתיים שהעברתי הלאה, לכשלונות שלי כהורה, ואולי בכלל קוקטייל של שניהם. אני מסתכל מהצד וברור לי שבלי קשר לציונים יהיה בסדר, בדיוק כמו שברור לי שלומר את זה לא יעזור. 

החרדה היא חלק בסיסי מאיתנו, מנוע הישרדותי שיש לו יתרונות וחסרונות. אצלי היא קצת נרגעה עם השנים. אני יכול רק לחכות שאצל נגה יתרחש תהליך דומה, ובינתיים ליהנות מהצד מכמה שהיא מוצלחת. בכל זאת, פאקינג 732.

ניצחון קטן על הזמן

באחת וחצי בלילה, כשכבר חשבתי שהכול בסדר, הגיעה ההודעה. נסעתי ברחובות הריקים מאדם להחזיר את הילדה הביתה. היא ירדה למטה, בפיג'מה ופרצוף עגמומי. החברה שלה נרדמה לפניה, והיא נתקפה חרדה. הדובי שנלווה כדי להגן על שנתה, ראש וראשון בהירארכיית הבובות שלה, לא סייע.

נהגתי חזרה ברחובות שקטים של תל אביב בסגר, ודיברנו על כמה היה לה קשה, ואיזה מזל שעוד הייתי ער, ועל איך הכול בסדר עכשיו. היא סיפרה איך הלכה רגע לשתות, וכשחזרה החברה שלה כבר ישנה. אופק של לילה נטול שינה ובודד ניבט אליה, והיא הזעיקה אותי לחילוץ. יכולתי להבין את הקושי בהמתנה נטולת ודאות ואופק בחשכת בית זר.

לפני שנים תומר הלך לישון אצל חבר. הם היו קבוצה, מעין מסיבת פיג'מות, והכול היה כיף ונחמד עד שכל חבריו נרדמו בזה אחר זה והוא נותר בודד וערני. הוא ניסה להתקשר אלי, אבל נתקל במכשול לא צפוי. עדיין לא היה לו טלפון משלו, והוא לא ידע שבבית המסוים ההוא צריך לחייג תשע לפני המספר. הוא התקשר אלי שוב ושוב בלי שהשיחה מגיעה אל היעד. כמה רחובות משם ישנתי עמוק בלי לדעת כלום. ותומר, ביישן מכדי להעיר את ההורים, נאלץ לצלוח את הלילה לבדו. 

ב"התיקונים" של ג'ונתן פראנזן יש סצינה של ילד שנשאר אחרון ליד השולחן , עד שיסיים לאכול את המנה שלו. הוא יושב שם שעות, לא מסוגל להיכנע ולאכול את התבשיל המאוס, בזמן שבני הבית כבר פורשים לישון. פראנזן משווה את ההמתנה הזו למבט ישיר אל השמש, חשיפה ממושכת מדי למימד הזמן, הוא אומר, עלולה לפגוע ולהותיר צלקות. יש משהו קשה בהמתנה בלי סוף ידוע. אבל כשזה קורה בבית זר, בחשכת הלילה שמטשטשת ומטילה ספק בכל מה שברור ומוכר באור יום, זה הופך לבלתי נסבל.

היה משהו מרגיע ומשמח בקלות שבה יכולתי לסייע, לחוש לעזרה כמו אביר רכוב על קאר טו גו. אני כבר יודע עד כמה היכולת הזו תצטמצם כשהיא תגדל. והיה משהו מספק בניצחון על הזמן. כעשר דקות חלפו מנחיתת הודעת המצוקה בווטסאפ שלי, ועד שהתייצבתי מתחת לבניין החשוך. שנים אחרי, הרגשתי שרגשות האשמה על הלילה ההוא של תומר צורבים קצת פחות. 

דקירה אחת קטנה וזה עובר

מעבר לדלת שמענו בכי מבוהל של ילדה קטנה וניסיונות הרגעה עקרים של אביה והאחות. רוב הילדים בכיתה ג', מתברר, נועזים מספיק כדי לקבל זריקה בלי ליווי. אבל לא הקטנה שלי. כדי להקל קצת על הלחץ ולהתעלם מהפסקול שמאחורי הדלת, בדקנו בגוגל מה זה בכלל חיסון. 

החיסון הראשון ניתן לפני קצת יותר מ-220 שנה. אדוארד ג'נר, רופא כפרי בריטי, שם לב שאנשים שטיפלו בבקר ונדבקו במה שכונה אבעבועות הבקר, לא נדבקו באבעבועות שחורות, מחלה עם אחוזי תמותה מבהילים. ג'נר ערך ניסוי שבמסגרתו הוא הזריק לבנו של הגנן שלו את נגיף אבעבועות הבקר, ואז הזריק לו בלי למצמץ אבעבועות שחורות. הילד שרד, ומכאן הדרך לחיסון הראשון – Vaccination מהמילה הלטינית לפרה, Vacca – היתה קצרה. 

בערך. לא מעט רופאים פקפקו בשיטה, הציבור לא מיהר להתחסן, כי אולי יש תופעות לוואי, ומי יודע אם זה בטוח, אם זה כדאי, אולי יגדל לי זנב, אולי פגיעה אנושה בפוריות?

טו מייק א לונג סטורי שורט, מחלת האבעבועות השחורות מוגרה, וב-1980 הוכרזה כמחלה הראשונה שהמין האנושי הצליח להכחיד. חיסונים הפכו לפרקטיקה נהוגה, המדע הוכיח את עצמו ככלי מופלא בשירות המין האנושי, ניצחון, כותרות, סוף.

אבל לא סוף פסוק. כי לא כולם רוצים להתחסן. לא בכלל, ובטח לא נגד הקורונה. אנשים שמוכנים להכניס לגוף החל מטבק וכלה בבוטוקס, נזהרים מהחיסון של פייזר, ומפקפקים בסטנדרטים הנוקשים של ה-FDA – בטח נוקשים יותר מהניסוי הלא אתי בילדים שערך ג'נר. יותר מ-200 שנה אחרי פריצת הדרך שהצילה את חייהם של מאות מיליונים ברחבי העולם המדע עדיין נתקל בחשדנות ועוינות נטולי הסבר הגיוני. 

גם הקטנה שלי לא רוצה להתחסן. אבל היא בת תשע ומפחדת מזריקות. מה התירוץ שלכם? האם זו פרנויה אנטי ממסדית, חשש מהלא נודע, פקפוק בכוחו של המדע? אני לא מחבב מחטים, אבל אתחסן ברגע שאוכל. בין החשש מהלא ידוע לחשש מהקורונה והנזק שהיא עלולה לגרום לאנשים שאני אוהב, אני בוחר במדע.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: