Tag Archive | ילדים

עשרה איחולים לשנה החדשה

עשרה דברים שאני מאחל לעצמי, למדינה וליקום לשנה החדשה

  1. שהצבא ונגה יסתדרו זה עם זו. ויעשו טוב אחד לשנייה.
  2. שכיתות א' ו-ט' יקלטו, יכילו ויהיו טובות לאחים שלה.
  3. שלא תהיה מלחמה גרעינית.
  4. או מלחמת אחים, או בני דודים, או קרה, או חמה. או פלישת חייזרים או צונמי.
  5. שיהיה מצוין בעבודה, או לחלופין שייפול לידי סכום כסף שערורייתי. שיאפשר להפסיק עם הדבר הזה שנקרא "עבודה".
  6. שאגלה ספרים טובים לפחות כמו  "התיקונים" המופלא של פראנזן.
  7. ש"מלחמת הכוכבים" הבא יצדיק את הציפיות ואת ההשקעה בנסיעה להקרנת חצות עם תומר, השותף שלי לענייני "הכוח".
  8. שהחברים שלי, מעטים אך משובחים, לא יילכו לשום מקום ושיהיה להם רק או בעיקר טוב.
  9. מוזיקה, המון המון מוזיקה, רצוי בשיתוף הילדים שלי.
  10. ובעיקר ומעל לכול, בלי טלפונים מבשרי רעות בבוקר, בלי קריעת וטלטול העולם, בלי לוויות ובלי שבעות. אני מקבל בהכנעה את העובדה שכל אלה עוד יגיעו. אבל אני צריך הפסקה.

אני לא מקבל את העניין הזה של איחולי שנה טובה, בטח לא השנה העברית. אני חי לפי ינואר-דצמבר, לא תשרי-אלול, ואלה גם אלה הם מעשה מחשבת אדם, מכניזם שנועד לעשות סדר וקיבל חיים משלו.

אבל למדתי שלא תמיד משנה מה אני מקבל או לא. לתאריכים, למספרים ושמות יש כוח משלהם. בערב ראש השנה הרמתי כוס יין לזכר האב הראשון, שהיה צריך להיות באותו יום בן 71, ולזכר דוד אהוב שהיה צריך להיות בן 60. אני לא יכול להתכחש להשפעה של התאריך הזה עלי, לצורך לציין אותו, לצורך בטקס שייקח את הרגשות שלי ויעשה בהם סדר. ומכיוון שהשנה החולפת הייתה מהגרועות בחיי, אם לא הגרועה מכולן, לא נותר לי אלא לאפסן את ההיגיון בצד, ולאחל ולקוות. שנה טובה. ובלי טלפונים בבוקר.

זה כבר כמעט נגמר ואז מתחיל מהתחלה

המדיה החברתית מלאה בתמונות של תיקים גדולים על ילדים קטנים ואני מרגיש בעיקר עייפות קשה. או יותר נכון, כמו ביל מארי ב"לקום אתמול בבוקר" (תרגום פח ל-"Groundhog day"), מתחיל מחדש את היום שכבר חשבתי שעבר ונגמר.

כיתה א'. ושוב אני עומד מחוץ לשער מוקף בהורים, ממתין לאות להתפרץ פנימה אל מה שהוא כבר לא גן אבל קשה להאמין שהוא לגמרי בית ספר. לפני חודשים ספורים הייתי בטקס סיום תיכון, ועכשיו אני שוב במשבצת הפתיחה, על קו הזינוק לפני המירוץ בו אני והילדה עומדים לרוץ, תחילת המסלול. רק לפני רגע עמדתי על מדרכה כמעט זהה. נדמה שרק הפרצופים מסביב התחלפו.

ואני כבר יודע לחזות את העתיד. ההתלהבות מבית הספר, הבלטת חזה עם סמל המוסד על החולצה, הנכונות לזנק מהמיטה כי כיתה א' זה פצצה, שיתחלפו עם השנים בקיטורים על שיעורים, תלונות על מורים לא הוגנים, לא אינטליגנטים, לא מוצלחים. ימי הורים, טקסים, קלישאות ארוזות היטב בנאום חגיגי, אישורים לטיול השנתי, יוזמות של הוועד, עבודות שורשים.

והספיישלים, המיוחדים שלנו להיום, המנות שמוסיפות עניין וריגוש לתפריט: חרם? מורה בעייתית במיוחד שתעוף במהלך השנה בלחץ ההורים רק כדי לגלות שאין כרגע מי שיחליף? שיבוץ בכיתה בלי החברים? מיני-שערורייה שכוללת תמונות לא נאותות שהופצו על ידי ילד קצת מפותח מדי לגילו?

וכל זה יוביל לנקודה שבה אני נמצא בדיוק עכשיו, קצת אחרי לחץ הבגרויות ועיכול העובדה שתם תפקידה של מערכת החינוך, קצת לפני שאדע מה יעולל השירות הצבאי, לטוב ולרע.

אני מתנחם בניואנסים. יש לא מעט דמיון בין התיכוניסטית בדימוס למתחילת כיתה א', אבל יש גם הבדלים בגישה לחיים, ברמת הדוגמטיות. הנרטיב יהיה מן הסתם שונה בנקודות מפתח, יהיו קצת פיתולים בעלילה. לגבי שינויים במערכת עצמה אני ספקן.

אבל בסופו של דבר, אני מניח, מדובר יהיה שוב בהקפדה על שיעורי בית, חיבוקים אחרי ימים קשים וציונים פחות מוצלחים והישרדות בטקסי חג ומסיבות סוף שנה. בהצלחה לכולם. מתחילים. שוב.

איך למדתי לאהוב את "ריק ומורטי"

משעמם לי. אנחנו חיים בתור הזהב של הטלוויזיה ומשעמם לי. יש המון סדרות טובות שצריך לבחור ביניהן, ואז לדבר עליהן, חוץ ממדורת השבט, לוהטת באש דרקונים, של "משחקי הכס". ומשעמם לי. כי "משחקי הכס" היא אחלה אבל לא באמת יצירת מופת כמו שעושים ממנה. אחלה סצנות אקשן ופורנו לייט, פה ושם דרמה מוצלחת, אבל בסופו של דבר הספרים יותר טובים.

יש המון סדרות טובות שמתחזות למצוינות, עשויות היטב ומוקפדות, עם שחקנים מצוינים שיובאו מהמסך הגדול, אבל את התבנית אני מכיר. ומשעמם לי. "בלש אמיתי" היתה מצוינת, "פארגו" היא יצירת מופת, ועדיין, הן צועדות ברגל בוטחת בדרכים הידועות. אני מחכה לאחת שתטלטל את עולמי. ואז הפציעה "ריק ומורטי". בהתחלה שמעתי עליה במשרד וכהרגלי פסלתי בלי סיבה – עוד סדרה מצוירת למבוגרים, יופי. "איש משפחה" היתה שם קודם, "הסימפסונס" היו שם בעידן האבן. אחר כך המליצו חברים. ואז התברר לי שגם תומר בעניין.

תיאור הולם של העונה הראשונה יהיה "הסימפסונס" פוגשים את "בחזרה לעתיד" ועושים סמים קשים מאוד ביחד. סינופסיס: מדען מזדקן גר בבית בתו, וגורר את בנה הלא מאוד מבריק להרפתקאות בשלל מימדים מקבילים. עד כאן אחלה, אבל לא פורץ דרך.

מה שמופרע באמת ב"ריק ומורטי", במובן של מקורי וכאוטי ומטלטל, הוא ההתייחסות האגבית לשלל נושאים שבמקומות אחרים בטלוויזיה הם טאבו. ב"משחקי הכס" מציגים המון ישבנים חטובים ושדיים זקורים, ואחד ממרכזי העלילה הוא גילוי עריות בין אח לאחות. כל זה נע על הספקטרום שבין פורנו לטלנובלה. כאילו חתרני, אבל הקו בחול בין המוסרי ללא מוסרי ברור לגמרי.

ב"ריק ומורטי" פרות הודיות מדושנות נשחטות על ימין ועל שמאל סתם ככה על רקע העלילה המרכזית. באחד הפרקים נכנסים ריק ומורטי לתודעה של המורה של מורטי למתמטיקה, ומגלים שהיא כוללת פנטזיות מיניות קינקיות למדי על האחות המתבגרת – והקטינה – של מורטי. בפרק אחר מורטי מקבל מסבא רובוטית מין שהוא מוצא בחנות בין-גלקטית ומסתגר איתה בחדר. סבא ריק הוא אלכוהוליסט חובב סמים שמנצל ילד בן 14 באופן שהיה גורם לעובד סוציאלי לעבור התמוטטות עצבים. וכל זה הוא לא הקונפליקט המרכזי בסדרה. זה המובן מאליו.  

זה לא שסדרות אחרות לא עוסקות בסקס, סמים ורוקנ'רול, אבל אף אחת מהן לא עושה את זה בצורה כה עוכרת שלווה. הדמויות המופרעות באמת, שעוברות על כמעט כל טאבו אפשרי הן לא דמויות המשנה כאן – הן בקדמת הבמה.

ובתוך כל הטירוף שארוז בכל פרק מצאתי את עצמי לא פעם נע באי נחת על הספה המאוד נוחה שלי. אני חי בחברה מתקדמת לכאורה שבה מדברים על הכול, חוץ מהדברים המטרידים באמת. אף אחד לא מגיע לעבודה ומספר על הסקס שהיה לו אתמול, או חולק במטבחון את התסכול העמוק שלו מבחירות מכריעות שעשה בחייו. "ריק ומורטי" שועטת קדימה בחדווה בדיוק במקומות שבהם סדרות אחרות עוצרות ומהססות היכן להניח כף רגל רועדת. היא לא גורמת לי להרגיש מרוצה מעצמי, או לחלופין לכבות את המוח ולהתמסר. היא בועטת לי בבטן. ועדיין משעמם לי, אבל הרבה הרבה פחות.

 

אורגזמות שמאל וראש ממשלה בחקירה

הפיד סער, הטלפון רטט ממתקפת התראות של בעלי טורי דעה מעיתון "הארץ" בעקבות עסקת עד המדינה עם ארי הרו (אגב, אחלה שם לדמות מספר מתח של מייקל קונלי). העניין סגור, התנשפו כולם בווריאציות, השאלה היא של זמן ומחיר – מלחמה בקיץ? – עד שנתניהו ייפול.

שזה מאוד מגניב ונחמד אבל לא משמח אותי. אני מתעב את נתניהו. הוא פופוליסט, דמגוג, מנהל גרוע ועושה עלי רושם של בנאדם די מחורבן. אני לא אצטער אם הוא יילך. אבל אני מודאג מהיום שאחרי, כשכולנו נתעורר ונתחיל לייחל לפוסטינור. לפני הבחירות הקודמות עמדתי בהפגנה בכיכר רבין, זו שבה דיבר מאיר דגן ז"ל, וניסיתי לדמיין את המשך המשפט "רק לא נתניהו". מסביב שרתה אופטימיות לא מוסברת, ואני תהיתי מה בדיוק אני מחמיץ. מי כן?

עוד אחד שנפל על חקירות

מה אמור לקרות ביום שאחרי שסגול השיער יובל באזיקים במסדרונות מעשיהו. דינג דונג, המכשפה מתה? זהו? נתניהו ייצא בחוץ, אבל הערכים שעליהם הוא רכב לעשור בראשות הממשלה, מה איתם? אני לא קונה את הדמוניזציה לפיה האיש השחית וסיאב והסית וגרם לנזק עצום. כאילו, מה? לפניו הכול היה אחלה? מה שמפחיד אותי הוא שהאמת הפוכה – נתניהו ניצל הלך רוח ומחשבה קיימים ורכב עליהם, כפי שטראמפ עשה, לא יצר אותם.

המורה הנערץ עלי להיסטוריה דיבר תמיד על הלפיד והקש. בוויכוח על האם ההיסטוריה מונעת על ידי אישים כמו נפוליאון, סטאלין והיטלר, או על ידי נסיבות, הוא הלך על האמצע. האישיות לא תצליח בלי התנאים הנכונים, התנאים לא יבשילו בלי האדם הנכון.

מה שמפחיד אותי וגורם לי לחשוש לעתיד ילדיי הוא לא נתניהו, אלא התנאים שאפשרו לו להריץ את מופע האימים שלו. וכל אנשי הפיד שלי בפייסבוק וטוויטר שרוטטים לקראת הנפילה מעצבנים אותי בקוצר הרואי שלהם, בחוסר ההבנה שאחרי נתניהו יגיע מנהיג ימין אחר, כזה שיאמץ את מה שעבד לבוס הקודם ואולי ישכלל וישפר איפה שצריך. מפחידים אותי גזענות ולאומנות ואלימות, לא אישיות זו או אחרת, נאלחת ככל שתהיה.

מה שצריך לשנות זה לא את ראש הפירמידה, אלא את המצב המנטאלי של המצביעים שלו. את הגישה לחינוך, לסכסוך, לכיבוש, להתנחלויות, למיעוטים, לדת ומדינה. הם ואני צריכים לקבל חלופה ראויה ולוחמנית, כי אחרת נקבל את בנט, רגב, חזן ודומיהם. דרמות בית משפט לא ישנו דבר. צריך מישהו שיידע לנצל את התנאים הקיימים ולשנות כיוון.

בהצלחה לכולנו.

ובכן טירונות, אנחנו נפגשים שוב

בשעת בוקר בבית קפה בראשון לציון חשבתי על הטירונות שלי. הסעתי את נגה למיונים בצריפין וישבתי לחכות לה. המפגש המחודש עם הצבא לא משמח אותי למרות שיש עכשיו אפליקציה למתגייס והודעות על זימונים. בסוף זה אותו בלגן אבל דיגיטלי.

הטירונות שלי היא תקופה אפלה שהודחקה היטב. היינו שמונה טירוני רובאי 2 באוהל. אנשים ממקומות שילד טוב רעננה לא מכיר, שבנו על תפקידים שלא חשבתי עליהם, עם ססמאות כמו "או כלבן, או קב"ן". התחושה הייתה שהכול – מהציוד, דרך האוהל ועד המפקדים – הוא באיכות הנמוכה ביותר שאפשר היה למצוא, כאילו מישהו התאמץ כדי לספק חוויה מבאסת במיוחד. בבקרים היינו אמורים לארגן את האוהל למסדר. זה היה יום אחרי יום של ויכוחים חסרי תוחלת שבסופם אני ועוד טירון אומלל עושים הכול. עליבות וחידלון עם חבורת נרפים מעצבנים.

ובבית לא הרגשתי נוח לקטר ולספר. החברים שלי, נטולי היסטוריית שכול ואמא שלא תחתום, הלכו לקרבי. מה לתלונות שלי על טירונות קצרה וקלה פיזית אל מול המסעות והטרטורים שלהם. שתקתי וסבלתי וחיכיתי שזה ייגמר. וכשסיימתי סופסוף את הגיהנום סירבתי להשתתף בשבירת דיסטנס – אתם לא חברים שלי, אנשים שצעקו עלי ארבעה שבועות – ודחפתי את הזיכרונות עמוק למרתפי התת-מודע.

לקראת סוף השירות השתתפתי בקורס צניחה. החוויה דומה למדי לטירונות – משמעת קפדנית שנועדה להפוך אותך לאוטומט חף מטעויות במקום לכתם לח על הקרקע. היינו שישה באוהל. אנשי סיירות ויחידות מובחרות, טיפוס שאסור היה לו לספר מה הוא בכלל עושה, ואני. ביום הראשון היינו צריכים להקים אוהל. הספקתי להרים יתד ולמצמץ והאוהל כבר עמד, מוכן ומדוגם. מסדרים, עניינים, הכול תוקתק. והבנתי איך זה היה יכול להיות עם חבורה של אנשים שעובדת ביחד, ועם מפקד קורס שמתחשק לך להיות חבר שלו. והרגשתי לגיטימציה מאוחרת לקיטורים שצונזרו כמעט שלוש שנים קודם.

נגה חוששת מאיך יהיה בצבא, איך יהיה בטירונות, וכל מה שאני מקווה זה שחבורת הבנות שתנחר על הדרגשים לידה תהפוך את החוויה שלה לנסבלת עד מוצלחת. שם זה מתחיל ושם זה נגמר.

רוקנרול במדריד ומה הילדים שלי חייבים לי

הפיצוץ הגיע ביום האחרון לטיול, או כמו שהיטיבה נגה להגדיר: "למה דווקא היום?!?" כמו בכל מערכת יחסים הטריגר לא משנה והעיתוי גרוע. בקיצור, אחרי מספיק פרצופים עקומים מצד צמד מתבגרים שהוטסו למדריד לפסטיבל רוק – התפוצצתי. רבנו וצעקנו והשלמנו. אבל זה היה על הסף של להרוס את הכול.

למחרת ישבנו במטוס אלעל שנתקע בהמתנה לשער בנתב"ג. במושב שמאחורינו ישבו שני חברים, בערך בגילי, שחזרו גם הם מהפסטיבל בעל השם התמוה "Mad Cool Festival". התפתחה שיחה. הם שאלו את תומר מה אהב ומה לא, ואחד מהם הסביר לו שהוא צריך לנשק את כפות הרגליים שלי בשנה הקרובה לאות תודה על היותי אב מסור ומופלא שלוקח את הילדים שלו לאירוע כזה.

תומר לא צריך. היה לי נוח ונעים לשמוע את המשפט הזה, אבל הוא צלצל מזויף. את הנסיעה הזו תכננתי לפני יותר מחצי שנה. ביוזמתי. אחרי שנים של חינוך מוזיקלי מוצלח רציתי לקצור את הפירות וליהנות מכמה הופעות מגניבות ומטיול בחו"ל בחברת שניים מתוך שלושת האנשים האהובים עלי בעולם. אני החלטתי, אני הנהגתי, אני ניווטתי. בין היתר גם כי כמה כיף להיות אבא מגניב שלוקח את הילדים לראות את ה"פו פייטרס" ו"גרין דיי". ההורים שלי לא הבינו מה זה הרעש שאני שומע בחדר. אני החלטתי שאצלי זה יהיה אחרת.

הילדים שלי גדלים בעולם שונה מהותית מזה שבו אני גדלתי. האפשרויות בו מגוונות יותר, והקרבה התרבותית בינינו גדולה פי כמה ממה שהייתה בדורות קודמים. טיסה לחו"ל היא לא חלום רחוק ויקר, לפחות לא בסביבה שבה הם חיים. כל זה נתון, לא הישג פרטי שלי. אני עדיין חושב שמגניב מצידי לטוס איתם לפסטיבל במדריד שבו מופיעות להקות שהם אוהבים. אבל הם לא צריכים להיות אסירי תודה מכאן עד לירח ובחזרה. אני כן יכול לצפות מהם לשיתוף פעולה ויחס חיובי, לשקלל לתוך המשוואה את הגיל שבו הם נמצאים ולהחליט מה אני מוכן לספוג ומה לא.

הם יכלו מן הסתם להשקיע קצת יותר באותו יום בתור שותפים לטיול, אבל זה לא שהם שותפים שווי זכויות. אחת הבעיות המרכזיות בתפקיד המבוגר האחראי היא שהוא פרמננטי, בלי אפשרות לקידום או פיטורים. במילים אחרות: עשית ילדים? לקחת אותם לחו"ל כדי לשוטט במדריד ולקפוץ מול במה בין מלא ספרדים? תתמודד. כי הריב הגדול נולד לא רק מההתנהגות של הצמד, אלא מהלחץ שלי לספק להם כיף במקסימום בכל רגע נתון, חוויה בלתי נשכחת עם אבא. וזה לא התיק שלהם. מותר להם פה ושם להחמיץ פנים.

נרגעתי, חיבקתי, השלמנו, הלכנו לראות הופעות. והם היו מקסימים ומתוקים וקפצו ורקדו. נגה בחרה לי בגדים, תומר התלהב מהבניינים עם השיק האירופאי והמאפים עם הטעם של עוד. היה רוקנ'רול.

וכמה מילים על הפסטיבל:

  • "גרין דיי" מנצחים בנקודות ספורות בתחרות ההופעה הכי טובה. ל"פו פייטרס" יש שירים מוצלחים הרבה יותר, אבל דייב גרוהל לועס מסטיק, מסביר שלא בכבוד שלהם לעשות הדרן – הם פשוט מנגנים עד הסוף – ובאופן כללי נראה כמו טווס חביב אך מרוצה מעצמו. בילי ג'ו ארמסטרונג והחברים שלו, לעומת זאת, חמודים להפליא ורק רוצים שתאהבו אותם. ועולים לשני הדרנים.
  • הכול היה מאורגן להפליא עד לרגע לפני ההופעה של "גרין דיי". אקרובט שנפל ממנוף ומת. לא הבנו מה קרה בזמן אמת. הנפילה נראתה בהתחלה חלק מההופעה. רק למחרת קראנו שהוא לא שרד. תאונה אידיוטית שלא הייתה סיבה שתתרחש. זה פסטיבל רוק. תמכרו בירה ותעשו מוזיקה. זה מספיק.
  • חצי מהספרדים בקהל נראו כמו לוחמי שוורים, עם חלוקה לערס-מטאדור והיפסטר-מטאדור. והם נדחפים כמו ישראלים.

פחד ואימה בטקס סיום התיכון

טקס סיום הוא קצת כמו טקס אשכבה לרעיון, לתקופה. שני טקסי הסיום שצלחתי בשבוע האחרון היו ארוכים ומתישים. כמו סרטים הוליוודיים, נראה שהם מתארכים בשנים האחרונות בלי הצדקה ברורה. כמעט ארבע שעות כדי לחגוג את סיום התיכון, שלוש לסיום הגן.

טקס סיום הגן לא הותיר עלי רושם גדול – בעיקר שמחתי ששלוש שעות בחוץ בקיץ הישראלי עברו ללא סבל בלתי סביר. היה נחמד. לא יותר. את כיתה א' אני מכיר, אני יודע עם מה אצטרך להתמודד. מורים מעצבנים, תלמידים מעצבנים, שיעורי בית מעצבנים, מבחנים מעצבנים. לא דרמה גדולה. לא אתגר שלא אוכל לו. בסרט הזה כבר הייתי.

זוכר אותם מגיל שלוש

טקס סיום התיכון, מנגד, עורר בי מועקה. אני לא מחבב את מערכת החינוך, אבל רק כשישבתי באולם הענקי באוניברסיטת תל אביב, מחכה שההפקה הבומבסטית תגיע אל סיומה, הבנתי כמה יציבות וסדר היא סיפקה לי. מגיל שלוש נגה פוקדת אותה מסגרת. מדי כמה שנים פאזה אחרת. השעות קבועות, האתגרים ברורים, העתיד ידוע. פיתולים לא חדים בעלילה של תסריט בנאלי שסופו צפוי וידוע מראש.

ועכשיו נגה כאילו פסעה מתוך המסך אל העולם האמיתי. התיכון נגמר, ואין לי מושג מה יהיה מכאן והלאה. יש תאריך גיוס רחוק ולא לגמרי ברור, כי עוד לא ידוע איפה היא תשרת. איפה באמת? ואחר כך? החיים שלה נפרשים כמו אופק רחוק, בלתי נתפס, משל הייתי מגלה ארצות שעבר את הנקודה הממופה האחרונה. מכאן והלאה יש סיכוי לפגוש דרקונים.

אחרי הטקס של התיכון כולם נעמדו בשלל הרכבים להצטלם. המון ילדים, שקפאו בזיכרון שלי כשאספתי את נגה מהגן או בית הספר, חייכו למצלמה, גבוהים ממני, אנשים. כבר לא חלק מהפריים, כבר לא סטטיסטים בסצנה. הזמן, שהתגנב מאחורי גבי , הרשה לעצמו לצחוק לי בפרצוף. הרגשתי זקן, הרגשתי מופתע, הרגשתי מבוהל.

וגאה. לקראת סוף הטקס, כשאני מחפש תנוחה חדשה על הכיסא, הכריזו על הזוכים בתעודות הצטיינות, ונגה ביניהם. אולי זו ערובה לעתיד? אני רוצה ערובה. הבטחות. שיהיה בסדר, לא יותר. אני מרגיע את עצמי ומתנחם בכך שהילדים שלי מוצלחים ממני. אם אני שרדתי את כל זה, גם הם יתמודדו. כל זמן שהחיים לא יפתיעו יותר מדי.

בינתיים, עד הצבא, יש פסק זמן, הפוגה עד ששוב הכול יתחיל. ואת היום הראשון של כיתה א', כדי להירגע, כדי ליהנות מהמוכר והידוע. זה א'-ב'.

בהצלחה.

היתרונות והחסרונות של מריבה משפחתית

"כשעצם בלתי ניתן לעצירה פוגש עצם בלתי ניתן להזזה מתרחשת מריבה משפחתית". אני מצטט מהזיכרון את הפתיח לאחד מספרי הילדים-נערים האהובים על נגה, "הבריון של ארצ'ר" של דיאנה ווין ג'ונס. השבוע הזה עמד בסימן מריבות משפחתיות, והמשפט הזה מתאר במדויק את האופי של הקונפליקטים המאוד מסוימים האלה.

יצא לי לנהל ריב משפחתי, ומנגד לשמוע על כמה כאלה במשפחות אחרות. כמו שקורה לי בדרך כלל, ההשוואה עם חוויותיהם של אחרים גרמה לי להרגיש קטנוני. שמעתי סיפור על נתק בין אחיות שלא מדברות כבר שנים בגלל ריב מר על הטיפול באמן החולה, שמתה מאז. ואצלי? ההיילייט של השבוע היה אי הבנה ועלבון פולניים על הזמנה חמוצה לביקור פלוס קצת משקעי עבר. נו באמת.

"משפחה לא בוחרים" היא קלישאה טעונה ובעייתית. מצד אחד היעדר הבחירה הוא פריביליגיה. המשפחה תמיד תהיה שם, לפחות לכאורה. זה לא חבר טוב שהיום הוא נצחי ומחר תריבו, או תתרחקו. זה גם לא מקום העבודה שמספר לכם שפה זה משפחה, ועלול לפטר אתכם אם המניה או ההכנסות יצללו. לא חייבים להתאמץ כדי להישאר חלק ממשפחה. זה בילט אין.

מצד שני משפחה זה לא החבר הטוב שבחרת בעצמך, ושהיחסים ביניכם חושלו בניסיונות משותפים ושעות צרה ומצוקה בהן נחלצתם זה לעזרתו של זה. לבחירה מושכלת יש את היתרונות שלה. וכשנאלצתי לעזוב את הדירה הקודמת בהתראה קצרה ונסיבות רעות מי שהגיע לעזור לי לפרק ולארוז את החיים שלי היה חבר, למשל.

עוד ריב אחיות ששמעתי עליו השבוע נגמר בטריקת טלפון. אין ברירה, הוא יצטרך להיפתח ולהיפתר. אי אפשר להתנתק, להיעלם לחתוך. אבל אל חשש – לא חייבים גם להשלים לגמרי. אפשר לסחוב מטענים, לגרור טינות, לנהל סכסוכים שנים קדימה. אף אחד לא הולך לשום מקום. אף אחד גם לא משתנה. המריבה המשפחתית היא אירוע מתגלגל, היסטוריה מתמשכת, פרפטום מובילה שמתחזק את עצמו. אין היפרדות גמורה ואין שלום, למעט מקרים קיצוניים ולרוב בצד העצוב של הספקטרום.

החלק המשמח בפרדיגמה של "משפחה לא בוחרים" היא שהילדים שלי תקועים איתי לנצח. הם יכולים לסרב להתחבק איתי בפומבי או להתקמצן על נשיקות, אבל אני לא הולך לשום מקום. כשהם יגדלו וייצאו מהבית ויריבו אחד עם השני אני אהיה כאן כדי לפשר ולהציק שיפסיקו עם זה כבר. כשלא אהיה עסוק בהתקוטטות משלי. ואולי בסוף עוד יבוא שלום.

החלק החסר בסיפור של הילדים שלי

ישבתי עם נגה על הספה וצפינו ב-"13 סיבות", סדרה של נטפליקס על מה שקורה בתיכון כל אמריקאי רגע אחרי שאחת התלמידות התאבדה. היינו באותו חדר, מול אותם שחקנים אמריקאים טובי מראה ומה שכל אחד מאיתנו ראה היה שונה לגמרי.

האנה בייקר, תלמידה חדשה בתיכון ליברטי, החליטה להיפרד מהעולם הזה. לגיבור הסדרה מתברר שהיא השאירה אחריה קלטות – כן, קסטות – ובהן פירוט של ההתאכזרות וההטרדות של בני גילה שהובילו לצעד הסופני. מכתב ההתאבדות המוקלט הארוך שלה – 13 צדדים של קלטות ומכאן השם – חושף מערכת מסובכת של קשרים והירארכיות בין התלמידים. הטרדות מיניות, שיימינג, סטוקינג, גייז בארון, אלימות, סמים, מקובלים נגד דחויים: אין שום דבר ברשימת המכולת הזו שהסדרה מפספסת.

וסביב כל זה, נוכחים נפקדים, מרחפים המבוגרים. ההורים, המורים, היועצים. הם לא מוצגים כקריקטורות, הם גם לא מנותקים וחסרי עניין. הם חסרי אונים. ובזמן שהצופים המתבגרים עסוקים מן הסתם במה שקורה למקבילים שלהם על המסך, נשבר לי הלב מול דמויות ההורים, שרואים את הילדים שלהם סובלים ואין להם מושג איך לעזור.

בעצם יש להם מושג אבל כללי, קלוש. הם היו בתיכון פעם. הם זוכרים איך זה. הם רק רוצים לסייע, לתרום מהידע והניסיון והפרספקטיבה שרכשו עם השנים. אבל אין סיכוי שהילדים שלהם ישתפו אותם במשהו. גם אני הייתי בתיכון, פעם, גם אני רוצה לעזור ולשתף בידע ובניסיון שלי. התמודדתי עם הגירסה הישראלית הצנועה לשלל הצרות שמגיעות עם הגיל והמוסד, ועברתי כמה דברים מאז. לא שיתפתי את ההורים שלי ברוב מה שקרה שם. אין סיכוי שהילדים שלי ישתפו אותי.

וזה הורג אותי. אני כל כך רוצה לעזור. אהבות נכזבות? קשיים חברתיים? דימוי עצמי לקוי? דברו איתי ילדים, יש לי תשובות, מדריכים ועצות מועילות. כמה שתרצו. אני מרגיש כמו קסנדרה – האישה שהאלים במיתולוגיה היוונית קיללו בשילוב הקטלני של יכולת לנבא את העתיד מבלי שאיש יאמין לה. גם כשהם כבר מדברים איתי אין לי סיכוי, האמירות שלי על החשיבות היחסית או על איך הדברים ייראו בעתיד לא פוגעות במטרה. התפקיד והטייטל פוסלים אותי. אני האב, מכאן נובע שאני לא מבין כלום. נקסט.

"13 סיבות" עשתה המון רעש בארה"ב בגלל היחס שלה לנושא הנפיץ של התאבדות. כשעבדתי בעיתון למדתי שלא מפרסמים על מקרי התאבדות אלא אם יש בהם עניין לציבור – מישהו שסבל מהתעללות מצד המערכת למשל. החשש המבוסס הוא מפני התפשטות התופעה, מיחסי ציבור להתאבדות. אלו הטענות שהועלו נגד הסדרה – האדרה של ההתאבדות כפתרון רומנטי ומוצלח. אין לי מושג אם זה נכון, אבל היא בהחלט מפרנסת את החרדה ההורית שלי.

מגיל מסוים, חד ספרתי, ההורה הממוצע יודע מעט מאוד על מה שקורה לילדים שלו כשהם לא בבית. לפעמים, תודות למסכים מגדלים שונים, גם בתוך הבית. אני מספר לעצמי שהכל בסדר. אני חוקר ושואל ומתבסס על התשובות שאני מקבל, ומקווה שהן כל הסיפור. או רובו. אבל מה עושים עם החרדה הגדולה שאני מפספס חלקים קריטיים בעלילה.

נגה ראתה את הסדרה תוך שבוע, היא לא מבינה למה לוקח לי כל כך הרבה זמן בין פרק לפרק. לך תסביר שאחרי כל פרק אני צריך קצת זמן כדי לתרגל מחדש את כלי ההתמודדות ההורי הקלאסי, הדחקה. שאני מסתכל פחות על הדמות של האנה בייקר, ויותר על ההורים שלה.

כמה יתומי צה"ל צריך כדי להחליף נורה

היינו שלושה יתומי צה"ל בחדר אחד. לפני הצבא הכרתי רק עוד ילד אחד עם סיפור דומה לשלי, ובשירות הצבאי גיליתי שדומה זה עניין יחסי.

אבא של רועי נהרג בתאונה. ורטיגו שהוביל להתרסקות המטוס שהטיס. רועי היה עדיין בבטן. אמא שלו נישאה שוב לאיש שהוא קרא לו אבא. הוא סיפר לנו שבכיתה א' אחד הילדים סיפר בדיחה, על דני שמוצא אלבום תמונות מחתונת הוריו ונעלב כי לא הזמינו אותו. רועי לא הבין מה מצחיק את הילדים האחרים, הוא דווקא כן הוזמן לחתונה של ההורים.

אבנר, אחד האנשים המקסימים שפגשתי, איבד את אבא שלו במלחמת יום כיפור, כמוני. אלא שלא היה לו או לאמא שלו מושג מה בדיוק קרה. האב היה בסיירת מטכ"ל, והפרטים המדויקים של איך ומה היו אז – ואולי גם היום – חסויים.

לא לקחנו את כל עניין היתמות ברצינות, לכאורה, אבל דווקא דיברנו על זה לא מעט. רועי המציא את רעיון האב המחליף המתעכב. התברר לנו שאנחנו יכולים לנצל את ההטבות הכספיות שהמדינה מעניקה ליתומי צה"ל עד גיל 30. אחר כך מודיעים לך חגיגית שזהו, סיימת לחסות תחת הטייטל. לא עוד יתום! רועי טען שמדובר בייבוא אבות מסקנדינביה. התהליך לוקח זמן, המדינה משחקת אותה אבא עד מועד הגעת המחליף בהיר השיער.

היינו צעירים וטיפשים, ובעיקר עוד לא הורים בעצמנו. כשהפכתי להורה התאוריה לפיה מה שקרה קרה לאחרים – אמא, סבא וסבתא – התרסקה. היפוך הפריזמה הזה, הצפייה בבת שלי בגיל שבו אני הייתי אז, טילטל אותי. זה יצור אנושי זעיר עם מחשבות, רגשות וזיכרון, לא "תינוק". אבן היסוד הזו, "הייתי קטן מכדי שזה ישפיע עלי", הפכה לאבק.

אבל אז, בצבא, זה היה עדיין בגדר פולקלור משפחתי. רק מאוחר יותר הבנתי שהיינו דומים הרבה יותר משחשבתי. הסיפורים שלנו היו שונים, אבל שלושתנו לא הכרנו את האב הביולוגי. שנים אחר כך חשבתי על זה, כשקראתי את "יונה ונער" של מאיר שלו: גיבור הספר תוהה מה אמור לעשות אדם שהאירוע המכונן של חייו התרחש לפני שנולד. הרגשתי שאצלי – ואולי אצל אבנר ורועי – זה קרה רק קצת מאוחר יותר.

פעם ישבתי בעוד אירוע יום זיכרון ושמעתי יתום צה"ל מספר על אביו שנהרג. הוא היה בן 11 כשפרצה מלחמת יום כיפור. הקשבתי לו מתאר את הזיכרון מארוחת החג האחרונה עם אבא. וכל מה שהרגשתי הוא קנאה איומה מציפה את כולי.

%d בלוגרים אהבו את זה: