חזרתי מטקס יום הזיכרון המדמיע בכיכר הבימה ובמקום קצת אסקפיזם לנשמה התחלתי לצפות ב"דפיקה בדלת", הדוקו של "כאן" על האנשים שמוסרים את הידיעה למשפחות הנופלים. הצלחתי לסיים אותו רק למחרת. זה סרט מעולה ומומלץ, אבל קל או כיף הוא לא. 

למחרת נסעתי לבית הריק של אמא שלי שבחו"ל כדי לעבור על אלבומים ישנים. דפדפתי בתמונות שחור לבן וקצת בצבע, מנסה להתחבר לפנים הזרות. הנה אני מחייך ומאושר ביחד איתו, הרי פעם הכרנו די טוב, לא? לא זוכר, לא יודע. 

אחד המודיעים בסרט מדבר על חוויית ההליכה אל עבר הדלת שמאחוריה נמצאת המשפחה שעומדת לקבל את ההודעה שתשנה את חייה לעד. הוא מתאר דימוי שחוזר ורודף אותו, של סכין דקה וחדה שחותכת את ציר הזמן, סכין שעוד זמן מה תרד ותפריד בין מה שהיה עד כה, לבין החיים של מעתה והלאה. 

הסתכלתי על התמונות של האב שלא הכרתי והבנתי שאני מקבל הזדמנות להציץ אל העולם של לפני הסכין. והבנתי גם למה התעקש המודיע על סכין דקה – כמעט ולא רואים את החתך, הרי הזמן המשיך לנוע, החיים התקדמו במסלולם, והצלקת כמעט בלתי נראית. ובכל זאת, זה כמעט מדע בדיוני, טכנולוגיה שהמציאו בני אדם ומאפשרת לי להציץ אל מציאות חליפית, ציר זמן שנקטע לפני הרבה שנים ולא התקדם. 

בחרתי כמה תמונות, עמדתי בצפירה, ונסעתי חזרה לתל אביב. יומיים אחר כך רכבתי לחנות צילום כדי להגדיל אותן. עוד התחכמות לגורל, כאילו שאם הן יקבלו מידות ומיקוד ואפילו צבע, המבט אל העבר יהיה צלול יותר. כשהגעתי לחנות התברר שיש הפסקת חשמל בכל הרחוב, משל אלי הגורל מפגינים מורת רוח קלה מול ההיבריס שלי. השארתי את התמונות שיחכו וחזרתי הביתה לחכות לבת שלי, הנכדה של האיש מציר הזמן ההוא, שתבוא לאכול צהריים. 

באחד הפרקים של "הסופראנוס" טוני סובל מדיכאון וכלום לא מוציא אותו מזה. הכדורים לא עובדים, המילים של הפסיכולוגית עוברות מעל הראש, האיש שקוע ביגון קיומי תהומי, חצי קטטוני. עד שצמד מתנקשים מנסה לחסל אותו. זו המקבילה לזריקת האדרנלין ב"ספרות זולה", הוא הורג אותם ודקה לפני שהוא מאבד הכרה מרוח לו חיוך שמח ומלא חיים על הפרצוף.

ישבתי השבוע עם נגה בבית קפה ירושלמי מוצלח ממש ודיברנו קצת על התקפי חרדה. אמרתי שאני מצטער שלא חטפתי אחד כשהיא היתה בתיכון, מה שהיה עוזר לי להבין הרבה יותר טוב את מה שעובר עליה. יש הבדל בין להבין תיאורטית, לבין להבין ממש, בגוף. והחודשיים האחרונים, שנסובו סביב שכול ואובדן של אחד האנשים האהובים עלי בעולם לימדו אותי את זה יפה.

זו מין שארית אבולוציונית מיותרת, תגובה של הגוף לסכנה שלא קיימת, כמו מערכת אזעקה שהתקלקלה. זה מתאים לסיטואציה שבה לפתע מופיע לו אריה. הוא רעב, אתה נראה טעים ומזמין, והגוף עובר למצב חירום – שרירים מתקשחים, מערכות מיותרות מפסיקות לקבל משאבים ואתה כבר לא רעב, לא חושב על סקס או גמר המונדיאל, כולך ממוקד באיך לא להפוך לבראנץ' אריות. אבל אין אריה, ומה שנשאר הן בחילה, סחרחורת, לחץ בחזה וודאות די גבוהה שאתה עומד למות, אולי. 

זה עובר, הגוף לא מסוגל לתחזק מצב חירום יותר מדי זמן. וטוב מזה, ברגע שמבינים את המכניזם התגובה משתנה בהתאם. האזעקה שבפעם הראשונה הקפיצה אותך, מבועת, גורמת לך עכשיו לנשוף במיאוס. מה עוד פעם עכשיו. הרי אין אריה. 

ובאופן חצי מפתיע, אם נחזור לטוני סופראנו, מצבי לחץ אמיתיים עוזרים. מצגת מלחיצה בעבודה, אימון איגרוף – אלה כנראה רותמים את החרדה ומנצלים אותה היטב. הגעתי בחודש האחרון לאימונים קצת סחרחר ולא בטוח, ויצאתי מהם דואב פיזית ומפוצץ מאנרגיה ושמחת חיים.  

אני לא אוהב חלק גדול מהשינויים שהגיל מביא איתו. לא את המשקפיים שאני צריך כדי לקרוא, ובטח לא התקפי חרדה. מי צריך את זה עכשיו. אבל בניגוד למשקפיים אני מקבל אותם כתג מחיר הכרחי. הם מאלצים אותי להתמודד עם הוודאות של המוות ועם הכאב והאובדן ששזורים בחיים, ומאפשרים לי להבין טוב יותר אנשים שאני אוהב. מקטר אבל מקבל.

בשעה מסוימת זרם ההודעות הופך לטפטוף. עוד הודעה אחת, ואז משתרר שקט כחול גדול בווטסאפ, ואני מרגיש קצת לבד. 

יש משהו סוריאליסטי בהפרשי השעות בין מדינות. אני מסתובב באור יום ברחוב זר וכל מי שאני מכיר ואוהב ישן תחת שמים אפלים. זה החומר שממנו עשויים סיוטים. זה הניגוד המוחלט לכל מה שהטכנולוגיה עושה – שיחות וידאו, צ׳אט ומיילים שמחברים אותי לכל אחד בכל מקום כאן ועכשיו, והנה השמש שוקעת בחלק אחד של העולם והופ, נתק. בסופו של יום אתה אדם קדמון שמפחד מהחושך.

כל עניין אזורי הזמן חדש יחסית. הוא נכנס לז׳רגון רק במאה ה-19, כרגיל בזכות/בגלל מסחר וכלכלה. סחורות נעו ממקום למקום באוניות ורכבות, ואנשים היו צריכים להבין מה השעה לעזאזל ביעד. וכמו בכל תחום גם לנושא אזורי הזמן נכנסו ברגל גסה ענייני פוליטיקה ולאומנות: סין היא מדינת ענק עם אזור זמן רשמי אחד כי ככה החליטו. ולאיזו מדינה יש הכי הרבה אזורי זמן? תגידו רוסיה (עם 11) ותטעו. למה? כי קולוניאליזם: צרפת מובילה עם 13 אזורי זמן בגלל כל מיני שרידים מעברה המפוקפק, כולל שטח באנטרקטיקה. ולא נדבר על שעון קיץ ושאר ענייני קואליציה. 

כי בני האדם ממציאים המצאות ואז משתעבדים להן. וכך אני צועד בבוסטון במזג אוויר מופלא בארבע אחר הצהריים, ומתגעגע לילדים שלי שכבר הלכו לישון, או מתארגנים לתנומת לילה. אני נכנס לחנות למדוד עוד בגד יקר ואין למי לשלוח תמונה (״יש לך כבר כזה, אל תקנה״), אני רוצה לשמוע קול מוכר, להרגיש פחות זר, אבל בגלל קביעה שרירותית שנועדה להקל על יורדי ים פעם מזמן אין עם מי לדבר. 

במטוס בדרך חזרה, הגוף שלי מרגיש לילה אבל בחלון יש אור, ולמטה רואים ארץ טרשית ומוכרת. ותכף אנחת, ואכבה את מצב הטיסה, והווטסאפ יוצף בהודעות מאנשים שיושבים עכשיו בדיוק על משבצת הזמן שלי. איזה כיף לחזור הביתה, לגמרי GMT פלוס.

התקשורת שלי עם כוחותינו בחזית מתבצעת בעיקר באמצעות ווטסאפ. וי כחול, דיווח על שמירות, עדכון על שעות שינה, צפי להגעה הביתה. לרוב הכול בסדר, חוץ מהרגעים שלא, אלה שבהם נבעים סדקים. ודווקא אלה הרגעים שמעניקים לי שלווה.

תומר מעולם לא היה דרמטי. יש לא מעט דברים טובים לומר על פרופורציות ותפיסת מציאות בריאה. אבל פה ושם צריך להגביר ווליום. לפעמים הילד באמת רואה זאב, וכדאי שאנשי הכפר יבינו שלא מדובר באזעקת שווא, אלא בשיניים חדות בתוך פה גדול. וזה הפחד שלי. מה יקרה אם אחמיץ  את המצוקה, את רגע הקריאה לעזרה.

ולכן אני רגוע כשהוא מספר שבסך הכול האנשים אחלה, והתנאים, ובכן אחלה, ושהתפקיד בסדר ובכלל. אבל משהו מציק לי. וגם כשהוא מקטר בעדינות על עייפות ועל שמירות, או על שעות ביציאה בגלל איזו שטות, זה לא משקיט את הקול הקטן ששואל: אבל מה אם? מה אני לא יודע?

כי שקט הוא רפש. כל מנהל קהילות יודע שקהילה שקטה מבשרת רעות. אם ההמון מתלונן הכול בשליטה. אולם אם הוא שקט מדי כנראה שהוא משחיז סכינים לקראת מהפכה אלימה. אם הכל בסדר, משהו לא בסדר. אולי זו הסוואה, ניסיון להרגיע, להרדים. ואני לא רוצה להירגע, אני חרד לגלות שהייתי שאנן בדיעבד.

ולכן ברגעים הבודדים שהוא נסדק מעט, משהו בי משתחרר. כשהוא מספר על שביזות יום א׳, על תחושת מיאוס כללית מהדבר המגוחך הזה שנקרא צבא, כשזו לא עוד תלונה על אי נוחות לוגיסטית אלא קושי אמיתי, ייאוש קל מהסוג שכל מי שצלח את השירות בצה״ל מכיר. רק אז אני מצליח להאמין לכל מה שבא קודם. לגישה הבריאה והמדודה, ליכולת להכיל ולראות את הדברים כמו שהם. הסדקים הקטנים הם מה שהופכים את התמונה הגדולה לשלמה ואמינה.

ואני נרגע. עד הפעם הבאה.

תפסנו את פינת הצל היחידה בשטח והבטנו בחיילים מתרוצצים אנה ואנה, מחפשים חברים, קרובי משפחה ומזון, לאו דווקא בסדר הזה. המשפחות הגיעו בחלקן בחולצות שהודפסו במיוחד לכבוד האירוע: וריאציות על תמונה של הילד/ה וכיתובים בנוסח ״המפקדת שלכם, הגאווה שלנו״. משפחה אחת הגדילה לעשות והביאה פוסטר ענק של הבת, כולל בלונים צמודים מלמעלה.

תומר ניגש אלינו, נרגש, מלווה במ״מ שלו. הוא הציג אותו בשמו בלבד, ואמא של תומר, שלא שמה לב לדרגות, שאלה את המפקד בנימוס ״ואיפה אתה משובץ?״

מעבר לעובדה שמדובר ברגע קומי שכאילו נלקח מסרט ישראלי היה שם זיקוק מדויק של מהות הצבא. תומר ראה מולו את ה-מפקד, דמות סמכותית, בוגרת, כל יודעת. אני זוכר איך נראו לי המפקדים בטירונות והוותיקים ביחידה. ספק בני אדם ספק בני אלים, שאוצרים במוחם ניסיון וידע כבירים שאני יכול רק לייחל להם. אמא של תומר ראתה את מה שאני של היום ראיתי – עוד ילד במדים. גדול מתומר בשנה-שנתיים, נו בסדר.

ועל זה בנוי הקונספט של צבא – קח ילדים בגיל הנכון, הכפף אותם למרות של ילדים אחרים, שווק להם ערכים וקוממיות, סלק ציניות, אינטרסים ופוליטיקה, והופה – צבא. חלק מהילדים האלה יישארו בארגון, ויתבגרו כשהם מוקפים כל הזמן בילדים בני 18, שחייבים לציית להם ונוטים להעריץ אותם, ומזה שום דבר טוב כבר לא יצמח.

במקביל הסתיימה השבוע סאגת סרגיי מנדל. מאז 2018 אני מקבל אימיילים שמיועדים לאיש מילואים בשם זה. למה? ככה. נסיונות ליצור קשר עם הצבא הקטן והחכם והמוסרי בעולם כדי לפתור את העניין עלו בתוהו. אחד המיילים עסק בנושא העברת תשלום לסרגיי עבור הימים בהם הגן על המדינה. הוא כלל פרטי חשבון בנק, תעודת זהות ועוד. אחרי ששקלתי הונאה פיננסית קטנה ופסלתי, התקשרתי לטלפון שהופיע בין שאר הפרטים, והמלצתי לסרגיי להסדיר את העניין. הוא הבטיח לי במבטא רוסי קל שיעשה זאת, ושום דבר לא השתנה. המיילים המשיכו להגיע.

השבוע הגיע עוד מייל כזה. הפעם הצלחתי למצוא באתר הלא ידידותי של צה״ל אופציית יצירת קשר. אחרי יום הגיעה תשובה. התבקשתי לספק תעודת זהות, ואחרי כמה שעות הגיעה תשובה נוספת – מתברר שמשום מה האימייל שלי מופיע במסגרת פרטיו של מילואימניק אחר. נו שיט שרלוק. 

הבטיחו לי שהעניין יתוקן, ודמיינתי איך מערכת רעועה של ילדים עובדת על זה. ילדה שהתגייסה לפני חודשיים נושאת עיניים מעריצות אל ילדה שהתגייסה לפני שנה, שמעבירה את המידע לילד שנמצא בצבא כבר שלוש שנים, שמאשר את השינוי עם כבר-לא-כל-כך ילד שחתם קבע, שמעביר בקשה מסודרת למישהי שכבר החליטה על קריירה במדים. בסוף השרשרת הזו ממתין סרגיי מנדל לצו מילואים, הפעם למייל הנכון. אולי בגלל המבצע העונתי בעזה, אולי סתם ככה. תדע כל אם עברייה שהמייל יגיע, בסוף, לכתובת הנכונה.

"יאללה מגניב" – גם אם אלו לא היו המילים המדויקות זה בהחלט היה הלך הרוח שסיכם את השיקולים שלי כשדנו באפשרות לעשות ילד. הייתי צעיר ולא חכם, כל העניין נראה לי טבעי לגמרי, ולך תחשוב מחוץ לקופסה שאתה שקוע בתוכה עד שאתה אפילו לא רואה את הדפנות.

10 חודשים אחרי שהתחלנו לנסות נולדה ילדה מושלמת מכל בחינה אפשרית ועוד קצת, בלידה סטנדרטית לגמרי. כי מה כבר הסיפור, לא? טבע וכל זה. 

כאמור צעיר ולא חכם במיוחד. השנים עברו והחיים הבהירו ששום דבר לא פשוט. האח של הילדה המושלמת לא הגיע בכזאת קלות, ומסביבי ראיתי חברים וחברות שעוברים דברים שהם לגמרי מהטבע, אבל מהצד האכזר והכואב שלו. החל מהריונות קשים, דרך הפלות, לידות חירום, ומגוון סיבוכים שאחרי. כיף במקסימום.

להריון, לידה והורות יש יחסי ציבור מטורפים בישראל. לעשות ילדים זו כמעט חובה, לא במובן החוקי אלא במובן הטוטאלי יותר, התרבותי. לכולם ברור מה המסלול – זוגיות וילדים – ולא מעט מגלים את סלעי המציאות החדים כשהם מנסים לשוט בנתיב הזה. בחודשים האחרונים שני אנשים שאני אוהב הפכו להורים, שניהם לא בדיוק במסלול הנורמטיבי, זה שאני גדלתי עליו כאחד ויחיד ואין בלתו. לא היה להם קל, והצעידה בשביל הצדדי לוותה בהמון התלבטויות וקשיים, וגם סכנות וסיבוכים, כי למה לא אם אפשר.

בשישי הייתי במסיבת השקת תינוק של אחת מהם. האירוע היה מושקע במיוחד, מה שגרם לי להרים גבה מטאפורית. אבל אז האם נשאה דברים, ולא השאירה עין יבשה על המדשאה. היא דיברה על הבת הבכורה, שנולדה היישר אל סגר הקורונה הראשון, ובמקום להסתובב איתה בגאווה בחוצות היה צריך להסתתר איתה מהנגיף. על אבא שלה שנפטר בלי להספיק לפגוש את הנכדים, ועל נטל האחריות של גידול ילדים בלי בן זוג. ואני חושב שהבנתי את הצורך בהשקה, בסוג של סימן קריאה.

אני זוכר את עצמי צועד עם נגה במנשא ברחובות, סופג את מבטי וחיוכי ה"איזה חמודה" ומחשב להתפקע מאושר, גאווה, משהו. ובמקביל את ניצני המחשבות על הסבא שיש לה מול זה שהיא לא תכיר, ניצנים שילבלבו ויהפכו למשבר לא קטן. עברו כמה שנים טובות עד שהבנתי כמה חרדות ותוגה וגעגוע כרוכים בדבר הקל, הפשוט והטבעי הזה, ילדים.

מזל טוב ליולדים וליולדות, מי ייתן ותשנו הרבה ותפחדו מעט. אני כבר בשלב שבו אני רודף אחרי זמן איכות עם הילדים הגדולים, אתם עוד מחליפים חיתול בשעות לא סבירות, אבל תכל'ס כולנו באותו מועדון משונה עם חברות לכל החיים. תיהנו?

שוב ושוב עולה השאלה מה עושים כשהילד לא מרוצה מהקייטנה הנוכחית, מהחוג, מבית הספר. שעת ערב, הילד מקטר בווטסאפ שלא כיף לו בצבא, אבל ממש, ואני בבית חי את החיים הטובים על הספה, ומה עכשיו? לארגן רכב, תחמושת וצבעי הסוואה ולצאת לחלץ אותו? 

כי כיף זה קדוש, ולילד קשה, וקשה יש רק בלחם ופורסים אותו בעדינות כדי שיישאר רק הרך ומורחים שכבה עבה של שוקולד. ומסיעים ומשלמים, ולוקחים על הידיים מעל חול טורדני, טובעני, תובעני. כדי לא לצלק, לא להכאיב, וכי באנו להרים.

כשנגה היתה בגנון היא סירבה לצעוד על חול. אלה היו זמנים אחרים, גינות תל אביב לא היו מרופדות בחומר מרכך הזעזועים של היום, ותחושת הגרגרים הקטנים בין האצבעות לא באה לילדה טוב. וכך נשאתי אותה ממתקן למתקן, מנדנדה למגלשה, עד שנהיה כבד ונמאס. ניסיתי לשכנע, ניסיתי לאיים, אבל כלום לא עבד. בסוף תמיד נשברתי וסחבתי. 

עד שנגמרה השנה, והגננת שלחה תמונות כמקובל בימי טרום הסמארטפון, תמונות שבהן נגה משחקת בחדווה בארגז החול, כי מי בדיוק הפראייר שיסחוב אותה במשפחתון. ובזאת תם עידן ייסורי המצפון והרכבת האווירית למגלשה האדומה.

לכאורה המסקנה פשוטה – בעד הורות קשוחה, אולד סקול, נגד פינוק יתר. במקום להרים על הידיים הייתי צריך להרים את הקול ולסגור עניין. אבל אולי בדיוק להפך. אולי ההפרדה בין המקום בו היא יכולה להתמסר לקשיים ולחששות שלה לבין המקום שבו יש חול ואין ברירה עשתה לילדה רק טוב. אולי התפקיד שלי בשבתי כבית הוא לתת מקום לבכי, קיטורים ונהי, לחולשה ולוויתור, כדי שהם יהיו חזקים יותר בחוץ?

אין לי מושג איפה עובר הקו, אני מאלתר על בסיס יומי ומקווה לטוב. רב עם הקטנה על ללמוד להסתדר עם האופניים שלה בעצמה ברחבי העיר, ואין לי שמץ אם זה הזמן הנכון, ואולי מוקדם מדי, או מאוחר. כמו ממשלת ישראל אין לי אסטרטגיה, רק טקטיקה, אלתורים ותקווה להתערבות של אלוהים או מדינה זרה, מה שיבוא קודם. 

כרגע, אחרי כינוס הקבינט הפנימי, החלטתי על הפשרה הבאה – כן להסיע את הילד אל ומהצבא, אבל להימנע מלפרוץ לבסיס כדי לקחת אותו מהקייטנה הלא כיפית בעליל הזו הביתה. ונסיים בסטיקר שהילד שלח בווטסאפ כדי לחתום את השיחה: לא קצונה ולא קבע, רק סמים ומסיבות טבע. אמן.

מי מתגייס בחניון? ועוד של ספורטק?? איזה צבא חזק, חכם, נחוש, מוסרי וצודק מגייס את לוחמיו בחניון – של ספורטק! – בהרצליה, עיר שתהילתה על ים וקצת הייטק, בטח לא על סכין בין השיניים???

לקח לנו עוד דקה שתיים למצוא את המקום, אבל אחרי יומיים של התקף חרדה מתגלגל, שבא הולך בלי אזהרות או היגיון, מה זה עוד קצת ניווט בשטח. תומר, אחרון המתגייסים מבין חבריו, כבר הכיר את השטח. יום לפני כתבתי לו שאנסה לא לעשות פדיחות, אבל שקשה לי כל זה. לא נורא, הוא ענה לי, תבכו אחרי זה באוטו.

החניון עצמו היה רחב ידיים ונטול כל סממן צבאי, למעט חיילת חביבה שניגשה אלינו וביקשה להזדרז קצת, כי האוטובוס האחרון צריך לצאת. היא הזכירה יותר דיילת קרקע מנומסת שמזרזת נוסעים בדרך לאי יווני. הסברנו שאנחנו מחכים לאחותו – מי יודע, אולי נתקפה ערפול חושים בדיוטי פרי – והיא הניחה לנו. 

לא היו הרבה אנשים מסביב, ובעיקר לא היה הרבה צבא. בקצה החניון היו מין מחסומי משטרה, מהסוג שמשמש במרתונים ואירועים אחרים. בין המחסומים היה פתח קטן, שדרכו עברו רק המתגייסים, ומעבר לזה שולחן קטן ומאחוריו צמד לובשי מדים. כל מתגייס ניגש לשולחן, הציג כל מיני מסמכים, ונעלם מאחורי שיח קטן לכיוון האוטובוסים הבלתי נראים. 

עמדתי שם מנסה לא לתת למחנק בגרון לקבל קול וצורה, וחשבתי שאולי כל זה בכוונה, אולי ככה ההורים מרגישים פחות כאילו מסרו את ילדיהם לארגון חמוש שעוסק באלימות בצורות שונות ומגוונות, ויותר כאילו ליוו את הצאצאים לטיול שנתי. אם לא ראינו את האוטובוסים, את המפקדים, את הבקו"ם, האם הם קיימים? 

אולי מישהו חשב ותכנן את כל זה. ההורים עסוקים 18 שנה בשמירה ואתרוג של ילדיהם, ואז נדרשים לשלוח אותם ללבוש מדים ולאחוז בנשק. אולי הם ימרדו? יסרבו? כדאי להרדים אותם, להטעות, בתחבולות תעשה לך מלחמה. בוא נשלח אותם להרצליה, ניתן לאצבעות להקליד בווייז "ספורטק", נחביא את כל הצה"ליות הזו מאחורי שיח, ויהיה בסדר. 

חיכינו עוד כמה דקות, אולי הילד או הצבא יתחרטו, והוא יחזור. לא חזר. אחותו הקטנה ביקשה חיבוק ובכינו קצת ביחד. אחר כך קיבלנו דיווחים. האנשים שאיתו נחמדים, המפקד נראה אחלה, האוכל בסדר, הכול טוב. הילד צופיפניק וטיפוס מסתדר. הבעיה היא לא איתו. הבעיה היא עם אבא שלו, עם ההיסטוריה המשפחתית, עם ההיסטוריה הלאומית, עם העולם. מלחמה וצבא, למה זה טוב כל זה. אבל היי, האנשים נחמדים והוא יצא שבת, ואולי יהיה בסדר, גם אם לא שלום.

האדם מתכנן תוכניות והקורונה מצחקקת בביישנות ומתפשטת לכל עבר. וכך בוטלו הזמנות, נדחו אירועים, וסופ"ש היומולדת נע וזע. אבל אני הגעתי לנקודה הזו במצב רוח פילוסופי, וקיבלתי הכול בשלווה, ובעיקר צייתתי לעצתה של חברה טובה והפסקתי לצפות. תכל'ס המתכון האולטימטיבי לאושר. 

וכך ארוחת שישי לכבוד הגיוס של תומר והיובל שלי הפכה לקטנה ואינטימית ורוויית צ'יפס, ונגה הגיעה בגפה יום אחרי עם עוגה מושקעת, ובבוקר יום האירוע קמתי לשולחן ממתקים ומתנות כהלכתו שסודר למופת – הישג מרשים לאור העובדה שהמסדר ביצע את עבודתו אי שם בשלוש לפנות בוקר ויש מצב שאחרי בירה או שתיים.

והייתי מרוצה ושמח, והפסקתי לפקפק ולחשוב ולתהות, ופרשתי ידיים לצדדים ונתתי לשטף האהבה הדיגיטלית לעטוף אותי. לייקים והודעות טקסט ברוב הערוצים הקיימים, מאנשים שאני לא ממש מכיר, מאנשים שאני אוהב מרחוק גם אם לא שומר איתם על קשר יומיומי, ביניהם כאלה שאני שומר להם חסד כזה או אחר, ומכמה חברים שכבר אוהב לנצח.

וצחקו עלי שאני זקן, וסיפרו לי שאני לא נראה יום יותר מגיל מופרך כזה או אחר, ואיחלו איחולים לעתיד והבטיחו שההווה מוצלח. והעתירו עלי קלוריות, והגדילה לעשות אישה חשובה במיוחד שעצרה מתחת לבית שלי בדרך לטיול עם ילדים בדרום, וחיכתה למטה עם עוגה ונרות שאנשוף ואקח לפני שהיא מפליגה הלאה. והיה לי מתוק ונעים בלב, והנחתי את המחשבות על זיקנה ואובדן ובינוניות ועתיד לפחות עד מחר או עד סוף השבוע, שעוד צופן בילויים עם אנשים אהובים, כי למה לא לגרור את כל הטוב הזה רק עוד קצת.

עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן, חזרו ואמרו כשהייתי בצבא וחשבו על פז"ם ועל שחרור בעוד שנה או שנתיים, ולא הבינו כלום. אני צריך לשחרר ולהפסיק להיאבק בכוח הבלתי ניתן לעצירה, ליהנות מהקיים, לא לחסל את כל העוגות מהר מדי, להודות על מה שיש וקצת להדחיק. תודה לכל המברכים, ובסדר. 50.