Tag Archive | ילדים

מכתב מבית הספר של הארי פוטר

כשהיתה בת ארבע בערך הקטנה שוחחה עם צעצועי האמבטיה שלה. אני דיבבתי אותם כשענו לה. תמיד תהיתי אם היא באמת לא שמה לב שהפלסטו בו כולן עונות לה דומה לקול שלי, שלא לדבר על העובדה שישבתי לידה ושכישורי כפיתום מפוקפקים במקרה הטוב. בשלב מסוים העמדתי את העניין לבחינה. היא סירבה לחפוף ראש ואני הצעתי שנשאל לדעתן של הבובות. באופן מפתיע הן הביעו תמיכה בעמדתי, מה שגרם להתקף עצבים קל. ״לא נכון, זה אתה עושה את הקולות שלהן!״ ובכן, יודעת.

לפני כמה חודשים התחלנו לקרוא את "הארי פוטר". את הספר הראשון הקראתי, את השני והשלישי היא כבר קראה כמעט לגמרי בעצמה. אחרי כמה ימים תחת השפעת המיתולוגיה של ג׳יי.קיי רולינג ביקשה הקטנה לבדוק את תיבת הדואר. למה? סתם. וכך שוב בימים שאחרי. היה ברור שהיא מחכה למכתב מבית הספר לקוסמים הוגוורטס.כשהבנתי שהעניין מסרב לדעוך החלטתי לעשות מעשה, ובסיוע נגה כתבתי לה מכתב מהוגוורטס, בחתימת המנהל אלבוס דמבלדור. הם שמחים שהיא מגלה עניין, ובטוחים שלכשתגיע לגיל 11 (הגיל שבו ניתן להתקבל להוגוורטס), היא תתאים למוסד החינוכי המכובד שלהם.

אני לא יודע למה ציפיתי. חשבתי שזה מגניב, חשבתי שהיא תשמח, לא חשבתי שהיא תיקח את העניין ברצינות תהומית. הילדה היתה מאושרת. היא מחכה לתחילת שנת הלימודים כדי להראות אותו למורה שלה, ולהציג לחברים הוכחה שהנה, יש דבר כזה קסם. היא כבר חושבת על רכישת ציוד לתחילת שנת הלימודים הראשונה, אי שם בגיל 11. היא הודיעה לי שאיאלץ לטפל בזמן החופשות בינשוף שלה (קוסמים משתמשים בינשופים כדי להעביר דואר). היא אמרה לאמא שלה במבט נוגה שתתגעגע אליה כשתלמד להיות מכשפה באנגליה.

אני לא בטוח שאני מבין מה קורה כאן. האם מדובר באמונה תמימה או בגירסה מתוחכמת יותר לצעצועי האמבט, במשהו שהוא מעין אשליה עצמית. אני בעיקר תוהה מה תחשוב כשתסיים לקרוא את הספרים. אזהרת ספוילר, אם טרם קראתם עצרו כאן – דמבלדור, שחתום על המכתב שקיבלה, מת בהמשך. מה יקרה כשהיא תגלה את זה? מה יקרה כשתגדל קצת ותפיסת המציאות שלה תתגבש? האם המכתב גירה את דמיונה ויהווה זיכרון משעשע ומתוק, או שהוא מבוא לאכזבה ומפגש עם קרקע המציאות הקשה?

אני אוהב את סדרת הארי פוטר. מעבר לעושר ההמצאות (והגניבות המוצלחות משלל ספרים ואגדות) הלב שלה נמצא במקום הנכון, והיא מעבירה מסרים חינוכיים בלי להיות דידקטית או מתנשאת, ומבלי לוותר על הנאה צרופה. אני שמח שהקטנה קוראת אותה וחושב שהיא תעשה לה רק טוב. נותר רק לקוות שהמפגש בין הדמיון והמשאלות למציאות יסתיים ללא נזקים ושברון לב.

מה שקורה בבודפשט נשאר בבודפשט

  • בתור הארוך שבכניסה לפסטיבל "זיגט" עומדת בחורה יפנית במעין אוברול שהחלק העליון שלו הוא גופייה והתחתון הוא, בהיעדר הגדרה אחרת, חוטיני. אף אחד לא מסתכל כי זה לא לעניין, אבל כולם מסתכלים. אני מניח שגם בני המתבגר. בפנים יש המון אנשים. מכנסיים קצרצרים חושפים פלחי ישבן, בגדי ים זעירים, גברברים עם קוביות בבטן ובלי חולצה, עור חשוף מכל עבר, גופים שנעים ומתחככים. אבל אני מניח שזה הדבר האחרון שמישהו רוצה לשוחח עליו עם אבא שלו, אז אני שותק. ומסתכל.

  • אנחנו משוטטים בין שלל הבמות ונופלים על הופעה של משהו שנראה כמו להקת צוענים שמחה במיוחד. תומר מצטרף למפזזים ואני אחריו, וכשמנהיג הלהקה, חצוצרן עם קוקו בלונדיני, קורא לקהל להצטרף לשירה תומר הולך על זה. הוא מסביר לי שבצופים כשמישהו מתחיל מוראל חייבים להצטרף אליו, ולא משנה כמה זה אידיוטי, כדי לא להביך או לבייש אותו. תמיד תהיתי לגבי הצופים, איפה בדיוק הערכים, מה הם מלמדים את החניכים שלהם, באיזה מטען הם מציידים את הבן שלי. ובכן, אני מתחיל להבין. קצת עכשיו, ועוד יותר בהמשך הערב.
  • השמים כחולים וחמסין. הרמקולים מכריזים על גשם כבד שצפוי בין שש לשמונה בערב. נו באמת. אני מתעלם. השמים מתקדרים בסביבות שש, וחמש דקות אחר כך תומר ואני רטובים עד לשד עצמותינו. את תומר זה לא מעניין. שעתיים וחצי לפני ההופעה המרכזית אנחנו תופסים מקום קרוב לבמה. אני שורד בקושי את ההופעה של "דה וור און דראגס", בזמן שתיירים מכל העולם דוחפים אותי, שופכים עלי בירה, נשענים עלי. שני ישראלים בתלבושות מלאות של ספיידרמן עוברים אותנו בדרך ליעד לא מוגדר. לפחות הגשם פוסק. כמו שדני גלובר אמר אני כנראה זקן מדי בשביל החרא הזה, ואולי אף פעם לא הייתי צעיר מספיק. תומר לא מוכן לזוז אחורה, הוא יביט לאלכס טרנר בלבן של העיניים. אני שואל אותו אם הוא יסתדר בלעדי. ברור שכן. אני מפלס את דרכי החוצה מתוך הקהל ומתוך התקף חרדה קרב ובא.

  • אלכס טרנר נראה כמו כוכב רוק, זז כמו כוכב רוק, יודע שהוא כוכב רוק. שאר הלהקה מרגישה נוח מספיק להשאיר לו את הזרקורים ופשוט לעמוד על הבמה ולנגן. הם מעולים, אבל התחושה היא שאני צופה במקצוענים שלא ממש אוהבים את מה שהם עושים. הם באו לדפוק כרטיס, לעשות את היומית. יש יותר מדי הפסקות בין השירים, והתקשורת עם הקהל עקרה. ועדיין, המוזיקה מעולה, הסאונד מצוין, הקהל עף. אחרי שהכול נגמר אני עושה את דרכי בין המוני האנשים, מדשדש בבוץ שהשאיר אחריו הגשם, לנקודת המפגש עם תומר.

  • הוא באקסטזה. איך היה לו בלעדי? קל יותר. הוא ידע שאני לא שם לדאוג לו והרשה לעצמו לרקוד עם אנשים זרים, לשיר איתם. נסחף קדימה ואחורה, קרוב קרוב לבמה. הוא צופיפניק, מה לו ולרתיעה מההמון הזועם, ממגע עם הקבוצה, מהיסחפות. מה לו ולציניות, מודעות יתר, ריחוק של ספק התנשאות ספק ביישנות. איזה כיף לו.
  • הוא לא מתרגש מהמסע הארוך חזרה למלון, שכולל המתנה לאוטובוס שמבושש לבוא, ואז מגיע צפוף כמו קרון לאושוויץ ביום עמוס במיוחד. יש לו סבלנות, הוא יודע שיהיה בסדר. כך גם למחרת כשאנחנו יושבים שעה וחצי במונית מחוץ לשדה התעופה, שנסגר בגלל אירוע בטחוני. נהג המונית נעזר בגוגל טרנסלייט כדי להסביר שמצאו שם Radiant matter. או שהוא התבלבל עם חומר רדיואקטיבי, או שלהונגרים יש בעיה עם עודף נצנצים. אני בלחץ אטומי. תומר אדיש. בסופו של דבר הטיסה מתעכבת בשעתיים אבל אנחנו יוצאים משם. המטוס מלא ישראלים, שתכף מתגייסים או זה עתה השתחררו, וחוזרים מהפסטיבל גם הם. אני יכול לדמיין את תומר עם חברים במתחם האוהלים של "זיגט", בז לאיתני הטבע, נדחף הכי קדימה שאפשר לבמה. לא מקטר, לא מוותר.

  • בנקודה מסוימת בתחילת המסע שלנו לבודפשט, כלומר לפסטיבל "זיגט", כלומר להביא את תומר הכי קרוב שאפשר ל"ארקטיק מאנקיז", הוא מעיר לי בעדינות שאני מקטר. ברור שאני מקטר. זו תמיד נראתה לי זכות אנושית בסיסית, מה גם שאני טוב בזה. אבל פתאום זה טרחני ומיותר כי אין לי פרטנר – תומר לא מקטר. מקסימום מודיע שהוא עייף או רעב, וגם זה רק אחרי לפחות חצי יום בלי שינה או מזון. הוא חיובי להחשיד. הוא מתלהב מהנוף, מהאוכל, מהמלון, מהכול. מוטציה גנטית של אור ושמחה ומיקוד ותושייה וחיים בהווה. הוא בא לראות את המופע של אלכס טרנר. אני מבין שבעצם באתי להביט בהערצה בו. 

בשבחי הנחמדות

אי אז, מזמן, בימים האפלים והנפלאים של היותי עיתונאי, אמר כתב אחד לבוסית שלי שאני מאוד נחמד. נעלבתי. אף אחד בעיתון לא התכוון לשום דבר טוב כשהוא השתמש בתואר "נחמד". הכתב ההוא, איש בעל הערכה עצמית שאינה מחוברת למציאות, לא אהב את איך שטיפלתי בטקסט שלו, ושלף את הסופרלטיב במסגרת שטיחת טיעוניו מול הממונה עלי. רוצה לומר: אין לו מושג מה הוא עושה אז שיוריד את הידיים מהכתבות זוכות-הפוליצר-בפוטנציה שלי.

יצא לי לעבוד עם מגוון נרחב של פסיכופתים בימי בעיתונות. צרחות, קללות, זלזול ואנטיפתיות לא באמת הטרידו מישהו מהממונים, אלא אם הגיעו לכדי אלימות קשה. לא סתם איזו דחיפה, כן? רוצה תגובה מההנהלה, תנגח במישהו. אחרי עבודה עם מנהלת פרויקטים שהתנהלה כמו גודזילה ביום רע במיוחד בפרברי טוקיו, פניתי אל המנהל שלה. הוא הסביר לי שאין מה לעשות, ככה זה גאונים. אתה חותם על עסקת חבילה כשאתה יוצא איתם לדרך אל עבר פרויקט חדש – יום אחד הם ישלפו רעיון מבריק, יום אחד הם ישליכו עליך עצם קהה ויילכו הביתה בזעם. וואלה, אמרתי לו ולעצמי. כנראה שזה נכון, ואיזו באסה שאני סתם איש נחמד.

איש לא נחמד

ואז עברתי להייטק. וכולם היו נחמדים. ממש. באופן שעורר בי חשד, כמו משפחה בסרט אימה שעוברת לבית יפה ושקט מוקף בשיחי בוגנוויליה ושכנים מאירי פנים שברור לך שלפחות אחד מהם מחזיק מצ'טה בארון ושלדים במרתף. אבל זה נמשך, ונמשך. יום אחד ישבתי עם חבר צוות במשרדה של המנהלת שלנו וניהלנו דיון לגבי פרויקט הייטקי כלשהו. קצת אחר כך היא קראה לי שוב למשרדה והתנצלה על העובדה שבמהלך הדיון הטונים שלה עלו קצת. לא היה לי מושג על מה היא מדברת. זה היה כמו לצפות בסאטירה מוגזמת על קנדים.

לפחות בשתי חברות ההייטק שצלחתי עד כה נחמדות היא אמצעי, נכס, משאב. מכנים את זה בשמות אחרים. מדברים על "תקשורת", על "כישורי בני אדם" בתרגום חופשי. מכמתים את זה, מציינים את זה בהערכה החצי שנתית, זה יכול להשפיע על המשכורת. האנשים ההם מהעיתון, הגאונים עם הרעיונות המבריקים שמקציפים קצת בפה בכל ירח מלא, לא היו שורדים יום בעולם החדש. וזה הגיוני. נחמדות מייצרת סביבת עבודה נעימה יותר, יעילה יותר, שמבזבזת פחות זמן על ריבים וויכוחים ותחרויות למי יש יותר גדול.

ועדיין נחמדות זה לא סקסי. תשאלו כל טינאייג'ר והוא יענה לכם בפרצוף זועף. אני חושב על התכונה הזו לא מעט בזכות המתבגרים הפרטיים שלי, שלא מאוד מעריכים נחמדות, לפחות לא כשזה מגיע להורים שלהם. מול העולם שבחוץ הם משתמשים בה קצת יותר, אבל אני לא בטוח שהם מבינים עד הסוף את הערך והכוח שגלומים בה. את היכולת שלה להוציא מהזולת שיתוף פעולה, לרכך אותו, לחדור את שריון חוסר הביטחון והפגיעות הקודמות שהוא עוטה. את החשיבות שלה למהות של להיות בן אדם.

גם בעיתון, כשעבדתי עם כתבים עתירי אגו עד להתפקע, סביר להניח שהצלחתי לגשר על פערים ולשכנע אותם לקצץ קצת את יצירות המופת שלהם, או להביא פרט חסר או ציטוט נוסף, כי הייתי נחמד. בסופו של יום מפרך ומעצבן אנשים יעדיפו לשתף איתך פעולה אם אתה מחייך אליהם, אמפתי כלפיהם, מנסה להתפשר. יש מספר מקצועות שבהם נחמדות היא חיסרון – כתב חוקר, קטגור, רוצח שכיר. כל השאר? שיחייכו קצת יותר.

גבר אחי

לפני כמה ימים התווכחתי עם חברה על ג'ון וויין. זה התחיל מדיון על מגדר ופוליטיקלי קורקט כי להט"ב וזה והגיע לג'ון וויין, ה-גברגבר. היא אמרה שהוא בטח הצחין מזיעה. היא מעדיפה מטרוסקסואלים.

אחר כך התחלתי את העונה השנייה של פאודה וחשבתי שאני רוצה להיות ג'ון וויין, במובן הכולל של התשוקה הגברית המסוימת הזו. ג'ון וויין הוא הארכיטיפ, האב הרוחני של הגבר 

המערבי הקשוח לדורותיו. בשנות נעורי אלה היו שוורצנגר וסטאלון ולרגע ברוס וויליס. בפאודה מתקיימת אותה תבנית, כאילו לא השתנה דבר. גבר אמיתי הולך עם אקדח תקוע בחגורה מאחור, מדבר קצר, אומר אחי, הורג בלי למצמץ אבל רק כשצריך ובוכה עם הגב למצלמה.

רוב ילדותי, רוב נעורי, רוב חיי עברו במודעות לחוסר ההתאמה שלי לתבנית. הכללים לא היו כתובים בשום מקום אבל ברורים לי לגמרי. לא הייתי טוב בכדורגל או כדורסל, לא הרגשתי נוח להוריד חולצה על המגרש או על החוף או בבריכה. לא היו לי חבר'ה, לא הבנתי במכוניות. אני זוכר את המורה לנהיגה שלי מתפלץ כשחלקתי איתו את העובדה הזו, מסרב להאמין. הייתי תלמיד טוב, היו לי חברים, קראתי המון ספרים ובאופן חצי מודע תהיתי מה כל זה שווה אם אני לא יודע ללכת מכות או לתקן דברים.

גיבורי התרבות שלי, מנגד, היו מן הסתם מזהים את המודל המדויק של רכב חולף רק לפי צליל המנוע וגם זה תוך כדי חילופי אש כבדים. בספרים ובסרטים הם היו זריזים על ההדק, מיומנים בחרב, עמידים מול כל פגיעה. לא היתה להם בעיה להוריד חולצה, לשלוף כדור תועה מהכתף באמצעות סכין חלוד, לקלל ולהמשיך הלאה. הם לא התלבטו, לא סבלו ממודעות יתר, לא העסיקו את עצמם בתהיות על מה בנות חושבות עליהם. או אם הן חושבות עליהם. והם היו חרב פיפיות: האנטיתיזה לכל לבטי המתבגר שלי היתה מצד אחד מפלט, ומצד שני רק חיזקה את התחושה שאני לא עומד בציפיות של קהל לא ברור.

העובדה שמעלי ריחף זכרו של אב גיבור מלחמה לא עזרה. הוא היה קרבי וגילה אומץ תחת אש, אני הייתי בחיל האוויר וגיליתי להקות רוק חדשות במגורים הנוחים של היחידה המפונקת שבה שירתתי. אחלה מוזיקה, אבל מה עושים עם כל הטסטוסטרון הזה?

מחכים, מתברר. כמו רוב הדברים בחיים אין פתרון, יש רק את הזמן שעובר. נשים, מתברר, מחבבות גם גברים שלא מסתובבים עם קרקפות בחגורה. העולם האמיתי לא מתגמל רק מצ'ואים בעלי יכולות ורבליות מינמליות. וכמו בתחומים אחרים, הדברים שמציקים ומטרידים לא נעלמים, אבל מאבדים את החדות והעוקץ.

ונולד לי בן, עוד חרדה גדולה שהסתובבתי איתה – אני אצטרך להיות מודל לחיקוי? איך בדיוק? ובכן גיליתי שאפשר לגדל אותו גם בלי לשחק המון בכדור ולקדוח רנדומלית בקירות, והוא יצא ממש בסדר. ועדיין, כשאני רואה את בני המתבגר טס על אופניים עם חברים, או חוזר מיוזע וחתיך מאימון קרב מגע, משהו ראשוני ורדום בי מתעורר ומתרגש, כמו מגיב לצליל בראשיתי: וואלה, איזה גבר.

תכף הגלגלים יעלו

תכף אני ממריא.

הריטואל: מזמין מונית לשעה שנקבעה אחרי ויכוח פנימי מתיש, כמה זמן מראש? בין השלוש שעות המומלצות לבין ניסיון העבר לבין פאקינג יולי וכולם טסים, אבל בעצם עוד לא זוועות אוגוסט. בסוף מזמין לשעת פשרה בידיעה ברורה שאמצא את עצמי יושב בין דוכני קפה דלוח וסנדוויצ'ים עבשים שעולים כמו משכורת חודשית של שוטף כלים במסעדה תל אביבית, מחכה.

אורז תוך עשר דקות, מתלבט רבע שעה אחרי מה שכחתי, מחליט שזה לא משנה כי אפשר לקנות הכול שם, ואז מתלבט עוד קצת.

בודק במונית שלוש פעמים שהדרכון בתיק. שהוא בתוקף. צועד מהמונית אל הדלתות האוטומטיות מיישיר מבט קדימה, מנסה לא להיראות חשוד או סתם בן מיעוטים לשומר בכניסה, מקווה שלא יהיה תור, עומד בתור, בודק מה השעה, הקדמתי מדי לעזאזל, מקווה שלא יעצרו אותי בבדיקה הבטחונית, מקווה שלא יעצרו אותי בביקורת דרכונים. למה שיעצרו אותי? למה לא?

צועד אל הדיוטי פרי, תכל׳ס לא צריך כלום. קונה אלכוהול כי למה לא וממתקים לילדים כי אחר כך למי יש כוח וזמן לחפש ומתנה בחנות הצעצועים. ויושב ומחכה בין דוכני קפה פח ומאפים קשיחים במחיר מופקע.

וחושב:

על מה ששכחתי, על מה יקרה אם המטוס יתרסק, ואיפה עדיף שיתרסק? ים, יבשה? מה יהיה עם הילדים אחרי מותי הדרמטי? עורך חשבון קצר, האם החיים שלי היו בסך הכול בסדר עד השלב הזה, מה היה ההספק, האם אפשר לפרוש עכשיו ולקרוא לזה שיא, בהנחה שאין אלוהים וכל העסק חד פעמי?

לפחות הזמנים השתנו ואני לא חושב על חטיפה ורילוקיישן מאונס למדינה זרה בעלת משטר מפוקפק. אפילו לא על מטען חבלה. סתם התרסקות. הסטטיסטיקה אומרת שבטוח יותר לטוס מאשר לרכוב על האופניים שלי כל יום לעבודה. אז אומרת.

יושב בגייט ומחכה שהתור יסיים להתנחשל פנימה, צועד לכיוון השרוול ומתעלם ממבטים נוזפים של אנשי צוות, בכל זאת נתקע בפקק קטן בכניסה למטוס. מחייך באדיבות לדיילת, מקווה לשבת ליד אישה יפה ומסתורית, יושב ליד גבר גדל גוף וקטן דיאודורנט, מתעלם מסרטוני ההנחיה על איך להתרסק נכון. מעביר למצב טיסה, מקשיב לרחשים של המטוס כשהוא צובר תאוצה, נשען אחורה וקצת נאחז במושב כשמתנתקים מהקרקע, מציץ בחצי עין מבעד לחלון, וזהו.

הטרדות נוטשות את הראש באחת, הידיים מרפות, המסע התחיל.

למצוא את המפקדת מוריה

הבת שלי סוחבת אותי, נרגשת, לפגוש את המפקדת שלה. חם נורא בנגב, והצבא לא מאמין בצל. גם אני מתרגש. שמעתי המון על המפקדת מוריה, אבל זה מעבר לזה. המעמד סוריאליסטי, אני עוד לא מעכל את הסטטוס של ילדה בצבא. מה מפקדת עכשיו מה.

אנחנו מחפשים נואשות, רחבת המסדרים מלאה חיילות. כולן נראות פחות או יותר אותו דבר לעין הלא צבאית, הלא מנוסה. "תחפש כומתה ירוקה בהירה". יש פה רק מדבר והמון ירוק, על מה את מדברת?

מלא ילדות בתחפושת

הגענו שעתיים קודם, כי ככה היה כתוב בהזמנה: מגיעים בשלוש וחצי כדי לבלות ב"פארק המבקרים" שעתיים עם הילדות. סליחה, החיילות. מצאנו את עצמנו יושבים ליד שולחן מעאפן ברחבה צחיחה נטולת צל, שירותים ותקווה. הילדות, סליחה החיילות, התעכבו כי הרס"ר התעקש להשאיר אותן לעוד ועוד אימוני ת"ס תס"ח. ההורים יכולים להתייבש בזמן שהוא עמל על הצדקת כל סטראוטיפ שאי פעם חובר לו יחדיו לדמות הרס"ר.

בסוף הן מגיעות הילדות-חיילות. מתחבקים ופורקים צידניות עמוסות בכמות אוכל מוגזמת לכל הדעות, ברוח האמרה המיתולוגית של סבתא שלי: "לא אכלתם כלום, נשאר יותר משהכנתי". נגה עצבנית. בגלל הרס"ר הדביל יש לה פחות משעה איתנו. יושבים בפיסת הצל ומדברים, ואני כל הזמן מסתכל על כמה היא יפה וגדולה החיילת-ילדה.

הגיע הזמן ואנחנו נדחקים בתור ישראלי בכניסה לרחבת הטקס: התגודדות חסרת צורה ומולה שלוש חיילות אומללות עם רשימות בפונט מיניאטורי. תומר נשלח לשמור מקומות, מפלס את דרכו בהמון, חותך את התור כמו נינג'ה ונעלם. החיילות מנסות להשליט סדר. אמא שלי צועדת קדימה ועוברת אותן בלי שמישהו יבדוק אם היא איום בטחוני קטלני. יאללה בלגן.

והנה אנחנו על רחבת המסדרים. עוד מעט יתחיל הטקס באיחור אלגנטי-למה-מה-קרה של שש דקות, כי צה"ל לא מאמין בצל וגם לא ממש מאמין בזמנים, או משמעת, או בכלל. עוד מעט נגה תעמוד מחייכת מאוזן לאוזן בדום ואז נוח ושוב דום, עוד מעט היא תזרוק את הכומתה גבוה. אבל כל זה עוד לא קרה ועכשיו מחפשים נואשות את המפקדת מוריה. אני סקרן לפגוש את האישה והאגדה – ראיתי את חוות הדעת המדויקות והחכמות שהיא כתבה לנגה, ראיתי את השינוי וההתבגרות שחלו בבת שלי לא מעט בזכות המפקדת. 

והנה היא, נגה מזהה אותה בקרב ההמון וגוררת אותי אליה נרגשת, וגם אני נרגש, כי המפקדת מוריה קיבלה מימדים מיתולוגיים בחודשים האחרונים, כי שמעתי עליה המון, כי ברור שזו פרסונה. והנה אנו מולה, ונגה נעמדת על ידה. ואני מסתכל ורואה שתי ילדות במדים זו לצד זו. שתיהן מחייכות, שתיהן קורנות ויפות. ונגה מתעצבנת עלי אחר כך שלא אמרתי כלום, ושלא החמאתי למפקדת מוריה. היא אומרת שנמאס לה מציניות, ובאמת יש לה שני הורים ציניקנים, כל אחד בדרכו, שמפקפקים על בסיס קבוע. היא ואח שלה הרבה יותר מוצלחים, הרבה יותר חברותיים, הרבה יותר פתוחים.

אבל באמת שלא היה לי מה לומר, באמת שלא הבנתי איך כל זה קרה, באמת שלא ידעתי מה להגיד. שתקתי וחייכתי אל המפקדת מוריה ולתיכף מפקדת נגה, שלפני שתי דקות חיבקה אותי בכניסה לבית הספר בדרך ליום הראשון בכיתה א', ועכשיו התחפשה ומשחקת משחק אחר לגמרי עם עוד ילדה שהתחפשה בדיוק כמוה. שתי ילדות במדים.

למה אני מקנא במי שצופה במונדיאל

פעם, מזמן, צעדתי כרגיל הביתה במעלה רחוב קפלן אחרי יום עבודה, וגיליתי, להפתעתי, שאני מוקף בהמון צועדים נלהבים. אלה היו ימי הפרה-סמארטפון ואת הסיבה הבנתי מקטעי משפטים נרגשים שנשמעו סביבי. ובכן, מסתבר שמכבי תל אביב בכדורסל זכתה באליפות אירופה, והיעד של הצועדים היה הבריכה בכיכר רבין.

הרגשתי בודד מאי פעם. קינאתי באנשים שסביבי, באקסטזה ובקלות שבה הם משתייכים למועדון, לקבוצה בעלת הגדרה ברורה. מעולם לא הבנתי את מושג ה"אהדה" בספורט. אני מבין את ההתפעלות ממהלך יפה, ממקצוענות, מיכולת פיזית נדירה. אני יכול להבין הערצה לשחקן ספציפי כמו מייקל ג'ורדן או ליאו מסי. יש דרגות כישרון שגורמות גם לבור מוחלט להבין שהוא צופה בעילוי ללא מתחרים בתחומו. אבל אהדה לקבוצה? אהבה ללא גבולות ליישות אמורפית בלי קשר לזהות השחקנים והמאמן? איך מגיעים לדרגה רוחנית כזו שגורמת לך להתאחד עם עוד אנשים שכמותך?

אני לא צופה במונדיאל, ושוב מרגיש בודד. עמיתים בעבודה משוחחים על משחקים, מתאמים צפייה משותפת. אני לא אדם של חבר'ה. למען האמת אני סנוב שמחבב את הסטטוס הזה. הדבר הכי קרוב להנאה מצפייה באירוע ספורט שהגעתי אליו היה להתעורר מוקדם בבוקר עם תומר כדי לראות לוחמי UFC מכים זה את זה עד עילפון. זה היה תענוג, בעיקר בזכות החוויה ההורית וגם כי בכל זאת, מכות.

אני מקנא באלה שמסוגלים ליהנות ולהתמסר לחוויה הזו. אני מקנא במי שמתענג על צפייה במשחק בחברותא, לא עם חבר או שניים, אלא בחבורה של ממש. אני לא יודע אם אלה כישורים חברתיים שחסרים לי או פגם מולד.

ולגבי הספורט עצמו: לצפות במשחק כדורגל שלם זה משעמם רצח. במונדיאל 2006 הזמינה אותי ידידה לצפות בגמר בבר. בירה ויד על הירך בשילוב האפקט הדרמטי של גמר הפכו את החוויה לנעימה, אבל הכול השתנה כשזינדין זידאן נגח בשחקן איטלקי והורחק. זו דרמה! המשחק האחרון בקריירה, הגמר, עלבון, אלימות, נקמה, אובדן תהילה טראגי. הנה חומרים שאני יכול לעבוד איתם. תשמעו את השדר הצרפתי מאבד עשתונות וחוזר שוב ושוב על !Pourquoi!, Pourquoi. שתי קבוצות של אתלטים שבועטות או זורקות כדור? כנראה שלעולם לא אשתייך למועדון הזה. וחבל.

תיהנו.

כשהילד לא עונה כבר רבע שעה

תומר לא ענה לטלפון ולא להודעת ווטסאפ. בחלק העליון של המסך נכתב שהוא היה אונליין לפני חצי שעה. הרגשתי את החרדה מטפסת מהבטן ומתפשטת בכל הגוף. קבענו שהוא יבוא לאכול איתי בעבודה אחרי בית הספר. אמרתי שאהיה בישיבה עד אחת. הוא אמר שיגיע רבע שעה לפני  וימתין. יצאתי מהישיבה והוא לא היה.

ירדתי ללובי של הבניין והסתובבתי הלוך ושוב, מביט החוצה, מתקשר ולא מקבל תשובה. הוא נוסע על אופניים, וצריך לחצות את איילון, והתנועה סואנת, ומי יודע כמה הוא זהיר, וכמה זמן ייקח לי להגיע למיון של איכילוב, למרות שלא קרה כלום, אני בטוח שלא קרה כלום, אבל החרדה מתעלמת מההיגיון שמתעמעם , ולמה הוא לא עונה, ורק שלא קרה משהו, ועוד בגלל שהוא נסע לפגוש אותי.

ואז ראיתי אותו מדווש בקלילות, נעצר לקשור את האופניים בחוץ בשלווה של נזיר בודהיסטי. הוא לא הבין למה אני מחבק אותו ככה. היתה אי הבנה, הוא לא תכנן לחכות. למה שיחכה באמת? החרדה נעלמה כבר מזמן, כאילו לא היתה. הלכנו לאכול.

***

המנהלת דיברה אבל חלק גדול מההורים לא בא לשמוע. הם הגיעו חמושים מהבית והיו נחושים לירות. תומר אמר לי לא לבוא אבל הלכתי בכל זאת, מוותר על הקפה של שישי בבוקר לטובת מפגש בנושא מגמות והרחבות בכיתה י'. אחרי פחות מעשר דקות הבנתי שהילד, כמו בדרך כלל, צדק. המנהלת הסבירה בהרחבה את מה שהוא הסביר לי בצמצום. כמה ואילו מקצועות צריך ואפשר להרחיב לבגרות ואיך זה משליך על המערכת. אבל ההורים לא השתכנעו.

למה לא מלמדים מקצועות פרקטיים? למה מערכת כל כך ארכאית? במקומות אחרים מלמדים דיפלומטיה. ולמה ערבית ספרותית ולא מדוברת? ומה אם הילד רוצה גם פיזיקה וגם גרמנית? ולמה בשעות כאלה שדופקות לילד את הלו"ז של הצופים? מה עם מדעי הרוח? זה הרי הכי חשוב!

בדקתי מיילים. למה אתם מצפים, הורים תל אביבים מרגיזים. שהמנהלת תגיד וואללה, צודקים, הנה אני משנה את המערכת ואת כל תוכנית הלימודים שקבע משרד החינוך? ובכלל, כולכם הייתם תלמידים למופת שהפיקו את המירב מבית הספר, לא הברזתם, לא השתעממתם, לא עשיתם אחר כך עם החיים שלכם דברים שאין בינם לבין ערבית ספרותית או פיזיקה דבר וחצי דבר?

אני בעד מאבקים לשינוי ושיפור מערכת החינוך. חשוב לנהל אותם בוועד ההורים, בעמותות, ארגונים, תגובה לאירועים בזמן אמת. להשמיע דעה נחרצת ונרגנת במפגש כזה לא ישיג דבר חוץ מאפקט שופוני קטן. הדעה שלי על חשיבות בית הספר לעתיד הילדים דומה לדעתי על תפקידי כהורה. אני צריך לספק בסיס והמון אהבה. לדאוג כשצריך ולקוות שהתשתית תגרום לתומר לנסוע בזהירות על האופניים ולעדכן אם הוא מאחר.

בית הספר צריך ללמד את הבסיס, לחשוף ילדים לכל מיני אפשרויות, ולספק מורה או שלושה שייחרטו בזיכרון. פעולות הצופים שתומר מקפיד עליהן באדיקות חשובות לא פחות. והכי חשוב שלא יקרה לו כלום ולחבק אותו כמה שהוא מרשה. בסוף בסוף זה מה שקובע.

פוסט אורח שהגיע מהצבא עם הרבה כישרון והמון אהבה

והפעם פוסט אורח באדיבות צה"ל. נגה קיבלה מטלת חיל חינוך לכתוב על הקשר שלה לשפה העברית, והלכה על ספוקן וורד בואכה ראפ. ומכיוון שזה מקסים אני משתף. לקרוא בקצב המתאים, ואם ראיתם את "העיר הזאת" מה טוב (אם לא, כדאי לכם).

למה לי עברית?

למה לי עברית באמת? למה לא כל שפה אחרת? למה אני לא מוותרת על עבודה קשה וכל כך מיותרת ובמקום זאת חותרת אל שפה יותר מוכרת?

כמו אנגלית למשל. זו שפה נהדרת. היא עשירה ומפורסמת, ידועה בכל העולם, אפשר לתקשר בה פחות או יותר עם כולם. יש להם מילים כמו ספונטני ורלוונטי ואידיאלי שכל אחת מכירה, ואנחנו שואלים ממנה בלי לשאול ולא מחזירים בתמורה. באנגלית אין מגדר כשמשתמשים בפעלים, אין בה ח' ואותיות גרוניות ויוצאים מן הכלל לכל הכללים. למה דווקא שפה שמדוברת על ידי כל כך מעט אנשים? שלפני מאה שנה בכלל לא היו לה משתמשים? שבתקופות מסוימות הדוברים בה היו מנודים, שבגללה בחו"ל לוחשים: דבר בשקט, שלא ישמעו שאנחנו יהודים.

שפה זה כוח על מופלא, זה הדם שזורם בלב עמים ומדינות, זה כלי מסוכן בידיים הלא נכונות, כלי שאוצר סודות והיסטוריה וזמנים משתנים, זו הדרך להוציא החוצה את מה שגועש בפנים. כמה זה מוזר ששנינו נרצה להגיד את אותם הדברים, אבל יש הבדל במילים שאנו בוחרים, בנקודות שאנו מבהירים ואם בסוף מהרהרים במה שבאמת אנחנו אומרים, יוצא שאל אוויר העולם הגיחו משפטים שונים וזרים.

כמה אפשר לשפוט אדם לפי המילים בהן הוא משתמש, כמה אפשר להביע בהדגשה של הברה קטנה, כמה אנחנו רגישים לכל הטעמה וצליל, מי ששולט באלו, ידו על העליונה.

אבל למה דווקא עברית? מבחינתי אין פה שאלה. זו השפה הכי מיוחדת, הכי יפה, הכי בלתי רגילה. היא שפה קשה אבל ערבה לאוזן כמו שיר, כי אולי היא מצומצמת אבל השימוש בה יכול להיות אין-סופי ועשיר. היא שונה, יש בה קסם, היא מתפתחת ומתעדכנת. היא מבודדת אותנו מהעולם אבל גם מחברת בינינו ומאזנת. במשך המון שנים היא הייתה קדושה ולא מדוברת, בהדרגה היא נכנסה לחיינו ולשגרה, ואין לנו שפה אחרת. כי יש בה מילים כמו יפהפייה ואיצטרובל, דמדומים וצמרמורת, קרקוש ומרושלת, ארטישוק פיהוק ומערבולת. כי כובע חובשים, גרביים גורבים, נעליים נועלים ומשקפיים מרכיבים. שפתנו היא כמו הדוברים בה – זה גם זה מורכבים.

התחלתי ליצור שירים לא הרבה אחרי שלמדתי לכתוב, שירים קצרים, קטנים, כתובים דרך עיניים של ילדה, שמצאה משהו שעושה לה טוב. שירים הם אוסף של מילים שמתחברות למשמעות שונה, משם התקדמתי לסיפורים והתחלתי להרגיש קצת פחות קטנה. קראתי וכתבתי וחקרתי ושאלתי, את אוצר המילים שלי חימשתי והרחבתי, כי כל אחד צריך מקור כוח, נקודה שממנה מתחילים, ובשבילי זו השפה, הביטוי, המילים. אני יודעת להגיד מה אני רוצה, מה אני מרגישה, להעביר נקודה רעיון או גישה, אני מתרגשת מניסוח מדויק או מקורי, אני יודעת לחרוז ולהתחכם וכשאני כותבת מבחינתי הכל אפשרי.

אז אני אתעקש, אני אתעקש מתוך אהבה לשפה, שזה מכנסיים ולא מכנס, גרב יפֶה ולא יפָה, חמישה דברים ולא חמש, כי זאת השפה שלנו, ואי אפשר להתגמש. אני יודעת לאהוב את השפה, למרות שיש בה המון דברים מוזרים, נגיד – אור, אורות, אבל חור, חורים.

השפה זה הדבר שמחבר בינינו, מגשר, מותח קו דק של הדדיות ובין כולם מקשר – לחילוניים, שמאלנים, חרדים, ימנים – העברית בארץ זרה תעלה חיוך על הפנים. אבא של סבא שלי לא חלם עליה ואצלי בחלומות היא בלעדית, היא היוותה מקור נחמה למיעוט שחלם על רוב במדינה יהודית. השפה יוצרת תקשורת ומגשרת על פערים, היא מאפשרת לנו לחיות יחד ולא להרגיש כמו זרים גמורים.

אני לא אוהב חיות ווידויים נוספים

אני לא מחבב חיות מחמד ולא מתעב אותן, פשוט אדיש. אלא שבמרחק לא רב מהן מתקיימים יצורים שחלקם מעוררים בי רגשות שליליים עזים, הלא הם הבעלים.

העניין עולה מדי פעם, למשל בעלת החתולים שאמרה לי "לא נורא, אני פשוט מצטערת בשבילך". כאילו אני סובל מנכות קלה. מדוע חשים בעלי כלבים וחתולים צורך כה עז להסביר לי שוב ושוב שאם אני לא מחבב הולכים על ארבע משהו בי פגום כאדם וכדאי שאבדוק את עצמי?

הם פילוסופים חובבים, בעלי חיות המחמד, ופסיכולוגים לעת מצוא. כשבת השש נבהלה מכלב ששוטט חופשי בגינת ילדים והעזתי להציע לבעלים לקשור אותו, הוא הביט בי במבט רחום שכולו זן וחכמת חיים ואמר שנראה לו שאני לחוץ יותר מהילדה. האם זה משנה שהילדה היתה צמודה אלי, מסרבת לעזוב? האם זה משנה שבגינה יש שלט שמבהיר שהכניסה לכלבים אסורה ושממש ליד הקצו להם גינה ייעודית? לא. הסיבה לחרדה של הילדה, אגב, היתה כלב לא קשור שזינק עליה בידידותיות יומיים קודם לכן והפיל אותה על הרצפה. בעלת הכלב, הרצועה בידה, לא זיכתה אותנו במבט או התנצלות.

אני יכול להבין את החיבה לחיית מחמד. בניגוד לילדים בפרט ובני אדם בכלל, היא לא תענה לך, וגם לא תפתח עצמאות ותעזוב. היא לא תטרוק דלתות, לא תודיע לך שאתה לא מבין כלום וגם מעצבן ואז תבקש כסף, ובקיצור – לא תציב אף אתגר מורכב מהסוג שמציבים בני אדם. יצור חי ונושם שנמצא תחת שליטתך המלאה מההתחלה ועד סוף ימיו. איפה תמצא דיל כזה מחוץ לקהילות ב.ד.ס.מ מאוד מסוימות?

אני מגזים. ראיתי אנשים שמנהלים קשרים יפים עם החיות שלהם. והרי בכל קשר, גם בין בני אדם, יש תן וקח ומילוי צרכים הדדי. הבחורה שראיתי פעם רצה בשינקין כשדמעות זולגות על לחייה, ואז כורעת ברך ופורשת זרועות שאל ביניהן זינק כלב שכנראה הלך לאיבוד, הצליחה להרטיט גם את לבי המאובן. זו השיפוטיות שאני לא סובל, ותחושת עליונות שמתבטאת גם בבעלות לא ברורה על המרחב הציבורי. אם מתחשק לי לשבת בבית קפה בלי שכלב זר ילקק לי את כף הרגל אני לא אמור לקבל מבט נוזף מהבעלים. יצא לי לשבת עם ילדים קטנים מאוד בפומבי, ואיכשהו הם אף פעם לא ניגשו אל אדם זר וליקקו אותו.

תחזיקו כלב, חתול, תוכי או עבד בבגדי עור, מה שבא לכם. אבל הניחו לי עם השיפוטיות וההתנשאות. אתם ממלאים את הצורך המסוים הזה באמצעות יצור פרוותי ואני מוצא פתרונות אחרים. זכותי להכריז "אני לא אוהב חיות" בלי להפוך מטרה לסקילה מטאפורית.

וגם לא אבוקדו.

%d בלוגרים אהבו את זה: