Tag Archive | ים

תל אביב – לוס אנג'לס, פחד ואהבה

הייתי היחיד שצעד על המדרכה בדרך למשרד בלוס אנג'לס.  הכביש היה עמוס מכוניות, חלק גדול מהן יקרות למראה, אבל על המדרכה הצרה לא היה איש חוץ ממני. אחר כך ראיתי זוג שב מהים והומלס בפינת רחוב.

החלופה לרחוב הסואן אך שומם היתה צעדה דרך הטיילת של וניס ביץ', העמוסה תיירים והומלסים. לא הצלחתי להחליט איזו אפשרות מאיימת פחות. המוני ההומלסים גרמו לי לחשוב על סרטי זומבים. המכוניות הנוצצות מסביב רק הדגישו את התחושה של חברה על פי תהום, דקה לפני הקריסה, והנה תכף חסרי הכול מתקוממים ואש מתפשטת ברחובות והלך על ארוחת הבוקר שלי.

אז נמנעתי מהטיילת וצעדתי ברחוב, במדבר אנושי. הרחוב היה מלא בבתים גדולים ויפים ומוזנחים ומסוגרים למראה. בתים שעוררו שאלות לגבי מה שמתרחש בתוכם, במרתפים שתחתיהם. ובין הבתים, ולמעשה בכל מקום, נפערים חללים גדולים, שטח ריק שמייצר תחושה מבשרת רעות, שרק מחכה להתמלא באנרגיה זדונית. השראה מצוינת לספר של סטיבן קינג או לסתם רוצח סדרתי. בדרך חונות מכוניות חדשות לצד קראוונים עלובים שבהם מתגוררים אלה שנמצאים דרגה אחת מעל חסרי הבית. ויש גרפיטי, המון גרפיטי, גדול ומרשים ואלים.

אני אוהב ערים צפופות ומסבירות פנים. בהתחלה חשבתי שאני רואה רק חלק קטן מעיר ענקית, אבל שיחות עם תושבי חלקים שונים של לוס אנג'לס חיזקו את התחושה: זו עיר לאנשים ממונעים. המדרכות בחלק מהרחובות הן רק הערת שוליים, או לא קיימות בכלל.

בגיל 16 ידעתי בביטחון גמור שני דברים: אני אהיה עורך דין, ולא אגור בתל אביב. עורך דין כי "פרקליטי ל"א" ותל אביב כי היא רועשת ומלוכלכת בניגוד לרעננה הנקייה והמסודרת. ואני רוצה שקט וסדר וניקיון. אני גר בתל אביב מ-1995 ולא מתכנן לעזוב לעולם. לא ברמת אביב, לא בביצרון – בתל אביב ממש, באמצע. הבנתי את סוד הקסם שברעש: שקט הוא רפש, רעש הוא חיים. באזור שבו אני גר אפשר לצאת מהבית בכל שעה ביממה ולראות ולשמוע אנשים, ולמצוא מקום פתוח. או ארבעה. תכונה והמולה. וגם אם תמצא רחוב פסטורלי ושקט תוכל לראות את הבהוב האורות ולשמוע את קולות האנשים מהרחוב הסמוך, ממש ליד. החיים מתרחשים כאן בחוץ, לא בתוך בתים גדולים ומסוגרים.

לא תמיד אני מנצל את השפע הזה, אבל מרגיע אותי לדעת שהוא קיים. ואלה הערים שאני אוהב לבקר בהן בעולם, ערים שלא צריך להתאמץ כדי לגלות אותן. ערים שמעדיפות זוג רגליים או אופניים על פני ארבעה גלגלים, שאם תצעק בהן מישהו ישמע אותך. לוס אנג'לס עשתה לי בעיקר חשק לנהוג בקבריולט אדומה על כביש מהיר לשדה התעופה וחזרה הביתה. ללכלוך ולרעש של תל אביב.

למה אנשי מכירות רוקדים טוב יותר ופרידה מכריס קורנל

בערב השני חתכתי לחדר מוקדם. קצת שקט. לא במובן הדציבלים, אלא במובן האנשים, כלומר פחות מהם, כלומר אף אחד. אני עובד עם יופי של אנשים אבל באיזשהו שלב זה קצת יותר מדי. ואולי רק בשבילי?

יצאנו לנופש חברה. כולם נשלפו מהאופן ספייס והחליקו לבגד ים. משתזפים ומשחקים בפריזבי על החוף ובערב רוקדים. ואני נהנה, ואני אסיר תודה על כל הטוב הזה, אבל זה דורש ממני מאמץ וחשיבה ותכנון. עם מי לתפוס שיחה, מתי ללכת לאכול ובאיזה שולחן לשבת, מינגלינג ונטוורקינג ושיחות עבודה ורכילות. ללכת לפעילויות, לא ללכת, מה אני מחמיץ בכל רגע נתון, את מי אני מפספס.

וריקודים. אני לא יודע לרקוד. כמו שאמרה אחת הדמויות ב"13 סיבות" – אף אחד לא יודע לרקוד. זו שאלה של למי לא אכפת שיראו אותו מפזז כאילו חישמלו אותו בתא חקירות של השב"כ ולמי כן. וגם זה לא מדויק. מתברר שיש לא מעט אנשים שיודעים לזוז על הרחבה. אז לרקוד? לשתות כדי לרקוד? עד מתי להישאר, מה קורה בסוף המסיבה?

אני מסתכל מסביב ונראה לי שהעולם נחלק לשלושה: אלה שהאירועים האלה לא טבעיים להם, כמוני. מיעוט שדווקא שוחה בכל החברותא הזו כמו כריש בחופי אוסטרליה. ואנשי המכירות, שלקראת סוף הלילה משתלטים על הרחבה, ובמהלך היום נמצאים בכל מקום, מחייכים בקבוצות ונראים לגמרי בבית.

עמיתה לעולם ההייטק ניסתה לספק הסבר אנתרופולוגי לעליונות החברתית הזו: אנשי מכירות מתורגלים בנסיבות חברתיות בעלות פוטנציאל מבוכה עצום ורב. הם נפגשים עם לקוחות חדשים כל הזמן וסופגים דחייה ועוד אחת עד שהם מגיעים לפסגה המיוחלת של מכירה מוצלחת. הם סופגים עלבונות, ביטולים, עצבים. זה מכין אותם לחוף, זה מכין אותם לדי.ג'יי, זה מחשל אותם חברתית. בזמן הזה אני יושב במקום שלי מוקף אותם ארבעה אנשים. עם אוזניות.

אז אני רוקד קצת, או לפחות זז מצד לצד, ומוצא כמה אנשים מעניינים לדבר איתם, וקורא ספר על החוף. נהנה בדרך המוגבלת והמגושמת שלי ומנסה להיראות קליל וזורם. זה מה שאני מוכר. אולי מישהו יקנה.

כלבים מתים בסיאטל

שנאתי את המוזיקה של שנות השמונים בזמן אמת. סינתסייזרים ויורוטראש ודפש מוד – למה זה מגיע למישהו? ואז אלי ישראלי השמיע כל יום בתוכנית הצהריים שלו את אותם שני שירים של להקה חדשה ממה שכונה אחר כך "הסגנון של סיאטל", והעולם התרבותי הקטן שלי הפך למקום טוב יותר. הגראנג' נשמע כמו מוזיקה שמישהו כתב בשבילי. הייתי מאושר.

סאונדגארדן היו בצד הכבד יותר של העידן הזה, ולקח לי זמן לעכל אותם. אבל אחרי שחציתי את המחסום התאהבתי. ואז שמעתי את Temple of the dog והתפעמתי. בדרך הביתה לשבת חופשית מהצבא רצתי לפיקדילי מנוחתה עדן, והצלחתי להשתחל פנימה למרות שהם בדיוק סגרו ולקנות את הדיסק.

אחר כך הגיעה ההתמסחרות. Black hole sun הבלתי נסבל, מין ניסיון של סאונגארדן לפרוץ מחסום ולהיות פופולריים ממש, שלא ממש הצליח. אחר כך קורנל היה חבר באודיוסלייב הבינוניים, ואז ניסה להיות מין כוכב פופ אלקטרוני וכשל. יום אחרי שהוא מת שמעתי בגל"צ את הקאבר שלו לבילי ג'ין, וחשבתי שזה עצוב שדווקא ככה סופדים לאיש. קורט קוביין ירה בעצמו, אדי ודר ופרל ג'אם המשיכו לעשות בעקשנות את אותה מוזיקה, ודווקא קורנל, שצרח לי באוזניים הכי חזק והכי בועט, כבה והלך לאיבוד, בלע יותר מדי כדורים נגד דיכאון ומת. תהי מנוחתו עדן.  

מטקות: רשמים מחוף הים

הרושם הראשוני הוא של מכונת כתיבה ישנה ועצומה. תקתוקים ונקישות של עשרות כדורים שפוגעים בהמון מחבטים.

זה מעצבן. עשרות אנשים שמייצרים 3-4 שורות של חובטי כדורי פלסטיק, וחוסמים את הגישה למים. אם אתה רוצה לטבול רגל במים המלוחים והקרים, אתה צריך לחצות כביש סואן של כדורים מטורפים.

ויש גם צלחות מעופפות. שלפחות לא עושות רעש.

המנומשת הציעה קמפיין תקשורתי נגד התופעה. הבעיה: כשאתה מתחיל לשחק בעצמך – עם תומר למשל – זה כיף.

היו המון בחורות ששיחקו. אולי זה שוביניסטי, אבל זה הפתיע אותי. ביקיני לא נראה מתאים למטקות, משום מה.

ויש אקססוריז. כפפות משונות כאלה, שכנראה משפרות את האחיזה.

לא ברור למה: זה מטקות. לא ספורט תחרותי, אין טקטיקה. רק כדור גומי שחור שצריך לעקוב אחריו. או כחול, במקרה שלנו.

לקראת הערב רוב המטקאים נעלמים. רק אנחנו המשכנו עוד קצת לשחק.

%d בלוגרים אהבו את זה: