ארכיון תגים | יתומים

על איציק סעידיאן ושלושה יתומי צה"ל

היינו שלושה יתומי צה״ל בחדר במהלך השירות הצבאי, ומטבע הדברים דיברנו לא מעט על האב החסר. השוואת חוויות, הומור שחור, וגם התנאים וההטבות שהמדינה נותנת למי שאבא שלהם מת לבוש מדים. 

אבנר ואני איבדנו אב במלחמת יום הכיפורים. אבא שלי פיקד על מוצב בתעלה, אבא של אבנר היה ביחידה מובחרת ואבנר ואמו לא ידעו איך בדיוק נהרג ועל מה קיבל צל״ש. אבא של רועי נהרג בתאונת טיסה כשרועי עוד היה בבטן. אמא שלו התחתנה שוב מהר יחסית, ולכן כשבכיתה א׳ סיפרו בדיחה על ילד שמוצא את אלבום החתונה של הוריו ונעלב שלא הוזמן, רועי לא הבין את הפואנטה. הוא דווקא היה בחתונה של אמא ואבא. 

נזכרתי בשיחות שלנו בעקבות סיפור איציק סעידיאן שהצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום. סעידיאן נלחם על אחוזי נכות, 50% מול ה-25% שהמדינה הסכימה לתת. הבדל של מאות שקלים בחודש. אף אחד לא עשה בעיות לרועי, אבנר ולי. אין אחוזים במוות. בהתאם לזה ההטבות ליתומי צה״ל קבועות וברורות, או לפחות היו בזמני. המדינה מממנת ליתום שיעורי נהיגה, תואר ראשון, טיפול פסיכולוגי ועוד. כל זה, אגב, רלוונטי עד גיל שלושים. עברת את הגיל? ברכותינו, אתה כבר לא יתום. כשהייתי בן עשרים זה נראה לי לגמרי בסדר. היום הסיפור של סעידיאן, שהלך והצית את עצמו מול משרד של פקידים אטומים, גורם לי לזעם נוראי.

רועי אמר שמייבאים לנו אבות מחליפים וזה לוקח זמן, ובינתיים מספקים הטבות. עד גיל שלושים יגיע האבא החדש. אני לא הבנתי מה הבעיה. קראתי מדי פעם על דרישות ומחאות של ארגון אלמנות ויתומי צה״ל. הייתי בן עשרים וקצת, שלושים היה הרחק מעבר לאופק. ההטבות שקיבלתי מהמדינה נראו לי נדיבות למדי. 

אבל הזמן עובר. נגה נולדה, וכשהגיעה לגיל שבו הייתי כשאבי נהרג הבנתי שמשהו קרה כאן, שילד בין שנה וחצי שאבא שלו נעלם פתאום לא חווה מכה קטנה בכנף, אלא חתיכת שבר גדול. נגה הסתובבה בבית וחיפשה אותי כשהייתי בעבודה, ובפעם הראשונה חשבתי על עצמי כילד, מחפש אבא שלא חוזר. 

זה היה משבר מטורף, אבל לא ייחודי לי, למדתי שזה קורה ללא מעט יתומי צה״ל, ילד ראשון הוא משבר. הייתי בן 28 אז, ועוד יכולתי לנצל את הטבת מימון הפסיכולוג. תהיתי מה עם יתום צה״ל שהופך להורה בגיל 31 ועולמו מתערער? תמה היתמות, תסתדר לבד? אתה במשבר נוראי, היסודות שעליהם בנית את סיפור החיים שלך מתערערים כולם בבת אחת, ואם אין לך כסף לטיפול יש לך בעיה?

נגה תתחיל ללמוד השנה באוניברסיטה. אמא שלה ואני נשלם, ונסייע בהוצאות מחיה, ושילמנו גם על לימודי נהיגה ועוד. הכול באהבה ובשמחה, אבל פתאום, ההסכמה של המדינה לשלם במקום האב המת שלי נראית פחות נדיבה, ויותר כמו מינימום סביר. אמא שלי, כמו אמא של רועי, התחתנה שוב, ובחרה מצוין. אמא של אבנר לא. זו לא נדיבות של המדינה להיכנס כלכלית לנעלי האב המת. זו חובה בסיסית. 

איציק סעידיאן לא מת בקרב. חברה ששירתה כפקידה במשרד הביטחון אמרה לי פעם שעדיף להיות חלל צה״ל מאשר פצוע או נכה. לחללים מתייחסים יפה. לאיציק סעידיאן פחות. אחרי כל מה שעבר הוא נאלץ להיאבק על אחוזים, על סכומי כסף זניחים יחסית למה שנשפך כאן על דברים חשובים פחות מחיי אדם. זה משפיל, זה דוחה, זה מיותר. אם אדם מגיע למצב שבו הוא מצית את עצמו, משהו במערכת רקוב. 

ברור לי שיש אנשים שמנסים להוציא מהמדינה כספים במרמה. חללי ונכי צה״ל לא שונים משאר האוכלוסייה – כדורים פוגעים באנשים הגונים יותר ופחות. אז מה. אם יש תחום שבו עדיף לטעות לכיוון המקל, הרי הוא זה. המטרה לא צריכה להיות לאתר רמאים ולשלם כמה שפחות, אלא לסייע כמה שיותר לאנשים שצולקו פיזית ונפשית באופן בלתי הפיך. אנשים שאולי לא נהרגו אבל נפגעו ללא תקנה. עדיף לשלם יותר ממה שמגיע למתחזה, מאשר לסייע פחות לאדם שנפגע באמת. 

כל זמן שאנחנו חיים במדינה שחיה על חרבה, שדורשת מאנשים את הקורבן האולטימטיבי, אין למערכת זכות מוסרית להתנהג כמו קלישאה של חברת ביטוח נכלולית. שלחתם אנשים למות, להיפצע, להיפגע? תנו להם את הטיפול והכסף שהם צריכים ביד רחבה, ולא יזיק גם קצת – או הרבה – כבוד. 

יתומים, אופניים ובצלאל סמוטריץ'

במהלך השבוע האחרון פרצה סערה בטוויטר. בצלאל סמוטריץ' העלה תמונה שבה הוא יושב על כיסא פלסטיק בפלג קטן. יצא לטיול. חש צורך לשתף. הגיוני.

מכאן הכול הידרדר: גולשים חדי עין מיהרו לציין שהחולצה שסמוטריץ' לובש היא של סיום מסלול גולני, למרות שהאיש היה ג'ובניק. הדיון נסק לגבהים של איקונוגרפיית סמלים צבאית. כשהתברר שהחולצה היא לא של גולני, עבר הדיון לתחום זכויות יוצרים, ועלתה השאלה אם הסמל היוקרתי נגנב או לא נגנב לצורכי ייצור החולצה הסגולה של המסלול שבו כן עבר האיש טירונות.

זאפה. רוצים קונטקסט? תקראו עד הסוף

היסטוריונים מטעם עצמם הגדילו את התמונה, באמצעים מתקדמים מן הסתם, ודנו בתאריך שמופיע על החולצה, והאם הוא תומך או סותר את גירסת הסמוטריץ'. אוהדי האיש הוסיפו נופך הומו-ארוטי כשדיווחו על מקרים שבהם לבשו חולצות סוף מסלול של אחים או חברים. אוהד אחר מצא באופן פלאי צילום של ציון לשבח שמוכיח שאולי ג'ובניק, אבל ג'ובניק מוערך, אז הנה לכם.

בשלב מסוים צצו צייצנים שכתבו את המובן מאליו, כלומר שמדובר בדיון אינפנטילי. מה שעורר ויכוח חדש על מהות הציוצים בטוויטר, כללי נימוס אינטרנטיים ועוד. צייצנית שטענה שאולי כדאי לעסוק בהיבטים אחרים של הסמוטריץ' ננזפה על ידי צייצן אחר שביקש ממנה לא "להסגביר" על מה מותר לצייץ, ולא "למשטר" את הדיון. כשאני שומע "למשטר" או "למשמע" אני נתקף גירוד חריף.

סמוטריץ' ארגן את מצעד הבהמות, והודיע שאינו מעוניין בשירותם של רופאים ערבים, כלומר פסל אותם אך ורק על סמך השתייכות לאומית או דתית. כדי להגיע לאופל גדול מזה צריך להתחכך בתומכי כהנא או לאכול כריך מלפפונים במסיבת תה של הקו קלוקס קלאן. אבל היי, החולצה שלו.

***

הטור האחרון של ניר גונטז' צד את עיני מסיבות ברורות – תמיד מעניין לקרוא על גילדה שאתה משתייך אליה. ההיכרות שלי עם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל שטחית. אני אמנם יתום מלחמה, וכילד יצא לי לבלות בקייטנה או שתיים שיועדה לשכמותי, אבל זה נגמר מהר מאוד ואמא שלי מעולם לא חיבבה את הרעיון של להיות אלמנה מקצועית. היא התחתנה שוב והמשיכה הלאה. יש מספיק טקסי זיכרון והזדמנויות כואבות להיזכר, תודה.

לא שאני מזלזל בארגון. או לפחות לא זלזלתי. יש חשיבות לזכויות יתומים ואלמנות, ומישהו צריך להילחם עליהן. פעם למשל איבדו אלמנות צה"ל את הקצבה ממשרד הביטחון ברגע שהתחתנו שוב, מה שגרם להמון נשים לחיות בזוגיות ללא טקס. רק אחרי שנים ארוכות שונה החוק. אבל כנראה שלא רק בזה עוסק הארגון. הטור של גונטז' דן בהדרה של יתומים מטקסים וייצוג של אלמנות בלבד, ומחיקת תגובות מחאה על כך בעמוד הפייסבוק של הארגון.

יאללה מכות! אלמנות נגד יתומים. וחכו חכו, עם כל ענייני השוויון המגדרי האלה תכף יצטרפו גם אלמני צה"ל לקטטה ויהיה כיף. למה לעסוק בזכויות, או אולי אפילו באקטיביזם פציפיסטי כדי למנוע הוספת חברים לארגון בעתיד, אם אפשר לריב על ייצוג ושליטה.

***

גם אצלי התחוללה שערורייה. משבר אמון קשה שאין לדעת את סופו פרץ לאחר שהבטחה מפורשת לאימון על אופניים ללא גלגלי עזר הופרה חד צדדית וללא נימוק. גם מו"מ קשוח והבטחה לצעצוע בסוף אימון ראוי לא שינו דבר, ורק הובילו לגל נוסף של הטחת האשמות הדדיות, ולבסוף לניתוק מגע ולהסתגרות צד אחד בחדר עם ברביות וספר של הארי פוטר.

***

“הממשלה היא חטיבת הבידור של הקומפלקס הביטחוני-תעשייתי," אמר פראנק זאפה. תכף מלחמה, פשיסטים לאומנים משני הצדדים כבר על הגדרות, אבל למי יש זמן לכל זה כשהחולצה הסגולה של סמוטריץ' מלהיטה יצרים. אני הולך לרוץ שוב ליד אופניים זעירים. אולי בטעות גם אגיע. לאנשהו.

כמה יתומי צה"ל צריך כדי להחליף נורה

היינו שלושה יתומי צה"ל בחדר אחד. לפני הצבא הכרתי רק עוד ילד אחד עם סיפור דומה לשלי, ובשירות הצבאי גיליתי שדומה זה עניין יחסי.

אבא של רועי נהרג בתאונה. ורטיגו שהוביל להתרסקות המטוס שהטיס. רועי היה עדיין בבטן. אמא שלו נישאה שוב לאיש שהוא קרא לו אבא. הוא סיפר לנו שבכיתה א' אחד הילדים סיפר בדיחה, על דני שמוצא אלבום תמונות מחתונת הוריו ונעלב כי לא הזמינו אותו. רועי לא הבין מה מצחיק את הילדים האחרים, הוא דווקא כן הוזמן לחתונה של ההורים.

אבנר, אחד האנשים המקסימים שפגשתי, איבד את אבא שלו במלחמת יום כיפור, כמוני. אלא שלא היה לו או לאמא שלו מושג מה בדיוק קרה. האב היה בסיירת מטכ"ל, והפרטים המדויקים של איך ומה היו אז – ואולי גם היום – חסויים.

לא לקחנו את כל עניין היתמות ברצינות, לכאורה, אבל דווקא דיברנו על זה לא מעט. רועי המציא את רעיון האב המחליף המתעכב. התברר לנו שאנחנו יכולים לנצל את ההטבות הכספיות שהמדינה מעניקה ליתומי צה"ל עד גיל 30. אחר כך מודיעים לך חגיגית שזהו, סיימת לחסות תחת הטייטל. לא עוד יתום! רועי טען שמדובר בייבוא אבות מסקנדינביה. התהליך לוקח זמן, המדינה משחקת אותה אבא עד מועד הגעת המחליף בהיר השיער.

היינו צעירים וטיפשים, ובעיקר עוד לא הורים בעצמנו. כשהפכתי להורה התאוריה לפיה מה שקרה קרה לאחרים – אמא, סבא וסבתא – התרסקה. היפוך הפריזמה הזה, הצפייה בבת שלי בגיל שבו אני הייתי אז, טילטל אותי. זה יצור אנושי זעיר עם מחשבות, רגשות וזיכרון, לא "תינוק". אבן היסוד הזו, "הייתי קטן מכדי שזה ישפיע עלי", הפכה לאבק.

אבל אז, בצבא, זה היה עדיין בגדר פולקלור משפחתי. רק מאוחר יותר הבנתי שהיינו דומים הרבה יותר משחשבתי. הסיפורים שלנו היו שונים, אבל שלושתנו לא הכרנו את האב הביולוגי. שנים אחר כך חשבתי על זה, כשקראתי את "יונה ונער" של מאיר שלו: גיבור הספר תוהה מה אמור לעשות אדם שהאירוע המכונן של חייו התרחש לפני שנולד. הרגשתי שאצלי – ואולי אצל אבנר ורועי – זה קרה רק קצת מאוחר יותר.

פעם ישבתי בעוד אירוע יום זיכרון ושמעתי יתום צה"ל מספר על אביו שנהרג. הוא היה בן 11 כשפרצה מלחמת יום כיפור. הקשבתי לו מתאר את הזיכרון מארוחת החג האחרונה עם אבא. וכל מה שהרגשתי הוא קנאה איומה מציפה את כולי.

%d בלוגרים אהבו את זה: