ארכיון תגים | יתומים

יתומים, אופניים ובצלאל סמוטריץ'

במהלך השבוע האחרון פרצה סערה בטוויטר. בצלאל סמוטריץ' העלה תמונה שבה הוא יושב על כיסא פלסטיק בפלג קטן. יצא לטיול. חש צורך לשתף. הגיוני.

מכאן הכול הידרדר: גולשים חדי עין מיהרו לציין שהחולצה שסמוטריץ' לובש היא של סיום מסלול גולני, למרות שהאיש היה ג'ובניק. הדיון נסק לגבהים של איקונוגרפיית סמלים צבאית. כשהתברר שהחולצה היא לא של גולני, עבר הדיון לתחום זכויות יוצרים, ועלתה השאלה אם הסמל היוקרתי נגנב או לא נגנב לצורכי ייצור החולצה הסגולה של המסלול שבו כן עבר האיש טירונות.

זאפה. רוצים קונטקסט? תקראו עד הסוף

היסטוריונים מטעם עצמם הגדילו את התמונה, באמצעים מתקדמים מן הסתם, ודנו בתאריך שמופיע על החולצה, והאם הוא תומך או סותר את גירסת הסמוטריץ'. אוהדי האיש הוסיפו נופך הומו-ארוטי כשדיווחו על מקרים שבהם לבשו חולצות סוף מסלול של אחים או חברים. אוהד אחר מצא באופן פלאי צילום של ציון לשבח שמוכיח שאולי ג'ובניק, אבל ג'ובניק מוערך, אז הנה לכם.

בשלב מסוים צצו צייצנים שכתבו את המובן מאליו, כלומר שמדובר בדיון אינפנטילי. מה שעורר ויכוח חדש על מהות הציוצים בטוויטר, כללי נימוס אינטרנטיים ועוד. צייצנית שטענה שאולי כדאי לעסוק בהיבטים אחרים של הסמוטריץ' ננזפה על ידי צייצן אחר שביקש ממנה לא "להסגביר" על מה מותר לצייץ, ולא "למשטר" את הדיון. כשאני שומע "למשטר" או "למשמע" אני נתקף גירוד חריף.

סמוטריץ' ארגן את מצעד הבהמות, והודיע שאינו מעוניין בשירותם של רופאים ערבים, כלומר פסל אותם אך ורק על סמך השתייכות לאומית או דתית. כדי להגיע לאופל גדול מזה צריך להתחכך בתומכי כהנא או לאכול כריך מלפפונים במסיבת תה של הקו קלוקס קלאן. אבל היי, החולצה שלו.

***

הטור האחרון של ניר גונטז' צד את עיני מסיבות ברורות – תמיד מעניין לקרוא על גילדה שאתה משתייך אליה. ההיכרות שלי עם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל שטחית. אני אמנם יתום מלחמה, וכילד יצא לי לבלות בקייטנה או שתיים שיועדה לשכמותי, אבל זה נגמר מהר מאוד ואמא שלי מעולם לא חיבבה את הרעיון של להיות אלמנה מקצועית. היא התחתנה שוב והמשיכה הלאה. יש מספיק טקסי זיכרון והזדמנויות כואבות להיזכר, תודה.

לא שאני מזלזל בארגון. או לפחות לא זלזלתי. יש חשיבות לזכויות יתומים ואלמנות, ומישהו צריך להילחם עליהן. פעם למשל איבדו אלמנות צה"ל את הקצבה ממשרד הביטחון ברגע שהתחתנו שוב, מה שגרם להמון נשים לחיות בזוגיות ללא טקס. רק אחרי שנים ארוכות שונה החוק. אבל כנראה שלא רק בזה עוסק הארגון. הטור של גונטז' דן בהדרה של יתומים מטקסים וייצוג של אלמנות בלבד, ומחיקת תגובות מחאה על כך בעמוד הפייסבוק של הארגון.

יאללה מכות! אלמנות נגד יתומים. וחכו חכו, עם כל ענייני השוויון המגדרי האלה תכף יצטרפו גם אלמני צה"ל לקטטה ויהיה כיף. למה לעסוק בזכויות, או אולי אפילו באקטיביזם פציפיסטי כדי למנוע הוספת חברים לארגון בעתיד, אם אפשר לריב על ייצוג ושליטה.

***

גם אצלי התחוללה שערורייה. משבר אמון קשה שאין לדעת את סופו פרץ לאחר שהבטחה מפורשת לאימון על אופניים ללא גלגלי עזר הופרה חד צדדית וללא נימוק. גם מו"מ קשוח והבטחה לצעצוע בסוף אימון ראוי לא שינו דבר, ורק הובילו לגל נוסף של הטחת האשמות הדדיות, ולבסוף לניתוק מגע ולהסתגרות צד אחד בחדר עם ברביות וספר של הארי פוטר.

***

“הממשלה היא חטיבת הבידור של הקומפלקס הביטחוני-תעשייתי," אמר פראנק זאפה. תכף מלחמה, פשיסטים לאומנים משני הצדדים כבר על הגדרות, אבל למי יש זמן לכל זה כשהחולצה הסגולה של סמוטריץ' מלהיטה יצרים. אני הולך לרוץ שוב ליד אופניים זעירים. אולי בטעות גם אגיע. לאנשהו.

כמה יתומי צה"ל צריך כדי להחליף נורה

היינו שלושה יתומי צה"ל בחדר אחד. לפני הצבא הכרתי רק עוד ילד אחד עם סיפור דומה לשלי, ובשירות הצבאי גיליתי שדומה זה עניין יחסי.

אבא של רועי נהרג בתאונה. ורטיגו שהוביל להתרסקות המטוס שהטיס. רועי היה עדיין בבטן. אמא שלו נישאה שוב לאיש שהוא קרא לו אבא. הוא סיפר לנו שבכיתה א' אחד הילדים סיפר בדיחה, על דני שמוצא אלבום תמונות מחתונת הוריו ונעלב כי לא הזמינו אותו. רועי לא הבין מה מצחיק את הילדים האחרים, הוא דווקא כן הוזמן לחתונה של ההורים.

אבנר, אחד האנשים המקסימים שפגשתי, איבד את אבא שלו במלחמת יום כיפור, כמוני. אלא שלא היה לו או לאמא שלו מושג מה בדיוק קרה. האב היה בסיירת מטכ"ל, והפרטים המדויקים של איך ומה היו אז – ואולי גם היום – חסויים.

לא לקחנו את כל עניין היתמות ברצינות, לכאורה, אבל דווקא דיברנו על זה לא מעט. רועי המציא את רעיון האב המחליף המתעכב. התברר לנו שאנחנו יכולים לנצל את ההטבות הכספיות שהמדינה מעניקה ליתומי צה"ל עד גיל 30. אחר כך מודיעים לך חגיגית שזהו, סיימת לחסות תחת הטייטל. לא עוד יתום! רועי טען שמדובר בייבוא אבות מסקנדינביה. התהליך לוקח זמן, המדינה משחקת אותה אבא עד מועד הגעת המחליף בהיר השיער.

היינו צעירים וטיפשים, ובעיקר עוד לא הורים בעצמנו. כשהפכתי להורה התאוריה לפיה מה שקרה קרה לאחרים – אמא, סבא וסבתא – התרסקה. היפוך הפריזמה הזה, הצפייה בבת שלי בגיל שבו אני הייתי אז, טילטל אותי. זה יצור אנושי זעיר עם מחשבות, רגשות וזיכרון, לא "תינוק". אבן היסוד הזו, "הייתי קטן מכדי שזה ישפיע עלי", הפכה לאבק.

אבל אז, בצבא, זה היה עדיין בגדר פולקלור משפחתי. רק מאוחר יותר הבנתי שהיינו דומים הרבה יותר משחשבתי. הסיפורים שלנו היו שונים, אבל שלושתנו לא הכרנו את האב הביולוגי. שנים אחר כך חשבתי על זה, כשקראתי את "יונה ונער" של מאיר שלו: גיבור הספר תוהה מה אמור לעשות אדם שהאירוע המכונן של חייו התרחש לפני שנולד. הרגשתי שאצלי – ואולי אצל אבנר ורועי – זה קרה רק קצת מאוחר יותר.

פעם ישבתי בעוד אירוע יום זיכרון ושמעתי יתום צה"ל מספר על אביו שנהרג. הוא היה בן 11 כשפרצה מלחמת יום כיפור. הקשבתי לו מתאר את הזיכרון מארוחת החג האחרונה עם אבא. וכל מה שהרגשתי הוא קנאה איומה מציפה את כולי.

%d בלוגרים אהבו את זה: