השבוע נזכרתי בנובמבר 2016. ישבתי לקפה עם חברה, דיברנו על הכותרות – הפיכה משפטית, החלשת בג״צ – הסכמנו שהמצב מדכא, ואז היא הוסיפה: ״אבל אני לא מאמינה שזה באמת יקרה״. 

ב-2016 הייתי בכנס עבודה בדבלין, אירלנד, מוקף אמריקאים זחוחים שהריצו דחקות על הבחירות שעמדו להתקיים באותו לילה במולדתם. הכנס נמשך יומיים, והבחירות שיכריעו בין הילארי קלינטון לדונלד טראמפ עמדו להגיע לישורת האחרונה אי שם כשכולנו נישן. האמריקאים סביבי לא היו מוטרדים, כי כל בר דעת הבין שלטראמפ אין סיכוי. הם התלוצצו לא מעט בנוסח ״אם הוא נבחר אני נשאר באירלנד״, וזהו בערך.

באותו יום נכנסתי לחנות ספרים דבלינאית ונתקלתי בספר שהמליצה לי עליו חובבת ספרים מוערכת. קניתי, קראתי והתווכחנו עליו אחר כך לא מעט. תכף אסביר למה. לספר קראו ״סיפורה של שפחה״, ובבוקר שאחרי התעוררתי כשהוא ליד המיטה שלי, וטראמפ נשיא. האמריקאים סביבי נראו כמו צלי אדם. המומים, הלומים, מנסים ליישב את הסיוט שהם חיים בתוכו לפתע עם האשליה הגדולה שנקראת ״מציאות״.

זו היתה נקודת מפנה גם עבורי. מאז שטראמפ נבחר הבנתי שכל מיני דברים שלא ייתכנו או לא יעלו על הדעת, לגמרי עלולים לקרות. נסו להיזכר רגע בעצמכם של פעם, אי שם ב-2012, נגיד. דמיינו שאדם זר, לבוש בגדים קצת משונים, ניגש אליכם בשלהי אותה שנה, מודיע שהוא נוסע בזמן מהעתיד הלא רחוק, ומספר לכם את שלוש העובדות הבאות:

• טראמפ, איש העסקים הכושל מ״המתמחה״, הופך לנשיא ארה״ב
• איתמר בן גביר, הכהניסט הליצן, מתמנה לשר לבטחון פנים
• קוונטין טרנטינו, הבמאי של ״ג׳נגו״ שהוקרן באותה שנה, יגיע לצפות בפסטיגל

אני מניח שלא הייתם מקבלים מהאיש טיפים להשקעות (פייזר!), ומאחלים לו אשפוז נעים. 

בחזרה לחברה ולוויכוח הספרותי. ״סיפורה של שפחה״ בגירסת הספר – וזהירות, אנחנו נכנסים כאן לטריטוריית ספוילרים – מסתיים באופן אמביוולנטי. אבל אחר כך יש אפילוג: דיון אקדמי עשרות שנים אחרי נפילת רפובליקת גלעד, התיאוקרטיה הפשיסטית שעלתה לשלטון בארצות הברית. ברור לנו מהאפילוג שהכול בסדר, שוב יש שלטון נאור וליברלי, והדיון ברפובליקה הישנה שנון ומשועשע. החברה-ממליצה טענה שזה נראה כמו סוף מודבק, משהו שנועד לגרום לקורא להרגיש טוב יותר, האפי אנדינג. 

אני טוען שלהפך. לא מדובר בסוף טוב אלא באזהרה. זרעי הסכנה נטמנים ומתחילים לנבוט באדמה שאננה, מדושנים היטב בזחיחות של אלה שבטוחים שהכול בסדר וימשיך להיות בסדר. שלא יעלה על הדעת, שלא יקרה, שהם לא יעזו, שהמבוגר האחראי יופיע ויעצור אותם. ובכן לא. הלא ייאמן של אתמול הוא העובדה המובנת מאליה של היום. אסור לקחת חופש, זכויות אדם ועוד כמובן מאליו. ורק ההבנה המוחשית שהרע והנורא עלולים לקרות – באמת – יובילו למאבק שימנע מכל זה לקרות. אז קדימה הפגנה, ועוד אחת. עד הסוף הזהיר והבלתי שאנן.