אף פעם לא אהבתי את הדגל, לא את דגל ישראל ולא דגלים אחרים. דגל היה סמל למשהו ממוסד, תחום, כפוי. לאומני, עם רמז לתרועות מלחמה ועשן. 

הדגל הישראלי נולד ב-1897, במושבה ראשון לציון, אומץ כדגל הציונות, ומשם המשיך בדהרה לפסגה, עוקף הצעות עיצוב אחרות כמו שבעת הכוכבים של הרצל, והופך לדגל הרשמי של המדינה ב-1948. על פי וויקיפדיה הוא מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה ואזרחיה. לגבי הסעיף האחרון אני לא כל כך בטוח.  

הדגל בשבילי היה טקסי יום הזיכרון לאבי המת, מיתוס יפי הבלורית והתואר, פסאדה של אחדות והקרבה שמסתירה בקושי מחדלים ויוהרה ושכול ויגון. הדגל מתנופף מעל, פוליטיקאים ואנשי צבא נואמים קלישאות על המשקל, ובקהל יושבים הפצועים וההלומים והנטושים. ועכשיו נא לעמוד לשירת התקווה!

הדגל היה המערכת, השיטה, The Man. הממסד המושחת, האנשים ששרים את ההמנון בזמן שהם גונבים ומספחים. הדגל היה שמיכת כחול-לבן קצרה מדי, שלא מצליחה להסתיר את הפילוג והשיסוע, הגזענות והרוע. הדגל, כל דגל, הוא הסמל ללאומנות, הפרדה, חלוקה מלאכותית של בני אדם לקבוצות וקדימה למלחמה. הדגל הוא דגל הקונפדרציה האמריקאי שנועד להזכיר שהשאיפה לבדלנות, לעליונות של קבוצה אחת על אחרת, לא עברה וכנראה גם לא תעבור מן העולם.

וכהרף עין, במהלך מיתוגי גאוני, הפך דגל ישראל לסימן הזיהוי של האנרכיסט המצוי. אדם צועד לו ברחוב עם הכחול ולבן מתנופף מאחוריו? הוא שמאלן, דיסידנט, עוכר ישראל, פרוגרסיבי מטורלל וישראל הראשונה על מלא וקצת בא לי לחבק אותו. הוא קם ויצא מהבית כדי למתוח קו בחול ולהילחם על אופי המקום בו הוא גר. איזה יופי.

מניפי הדגל סופגים אלימות מאנשי ארץ ישראל השלמה, ומסורבים כניסה למוסדות ציבור, במה שיוצר מטאפורה מבריקה למצב: הממסד, זה שאמור להיות ה-מדינה, הוא בעצם האויב שלה. ה-סמל של ישראל הפך לתו התקן של ההתנגדות למדיניות הרשמית שלה. מה יעשו ביום העצמאות? איך יניפו רגב-את-נתניהו הפקות את סמל ההתנגדות עצמו בפריים טיים?

הדגל עבר צד. כשאני מסתכל עליו עכשיו הוא לא מסמל את הקיים, המסואב והמאיים, אלא עתיד מדומיין, נחשק, של מדינה: ליברלית, נאורה, צודקת. חסרים בו עדיין המון דברים. הוא מונף בגאון בתל אביב ועדיין לא נוגע בכיבוש ובערבים, בחרדים שלא הולכים לשום מקום. אבל לפחות הלב שלו נמצא במקום הנכון – בדיוק באמצע המגן דוד, על קפלן בדרך לחסום את האיילון. 

העונש של החייל מחברון הומתק, איזה יופי, או אולי בעצם זה נורא? הוא רק אמר משהו על בן גביר, אבל בעצם הוא ערבב צבא ופוליטיקה וזה אסור, והוא גם חייל קרבי וצריך לחבק אותו, ומנגד הוא איים לתקוף אזרח פעיל שמאל וצריך לגנות אותו, הוא הילד של כולנו, הוא אזרח אחראי מעל גיל 18, הוא כל כך הרבה דברים. 

הוא לא משנה. אני מתעב את ז׳אנר הסרטון של דקה ועשרים, סימן קריאה שבא להוכיח משהו בלי הקשר, היסטוריה, תהליך. חייל קם בבוקר, אחרי שעבר שבועות של גהינום במרכז חיכוך מסויט ומיוזע ושוקק פונדמנטליסטים, אזרחים אומללים וזועמים, פעילים פוליטיים קיצוניים ומעצבנים, ואלימות, המון אלימות, פיזית ומילולית שמכוונת אליו, או לידו, ספוגה באוויר. האימונים בטירונות הכינו אותו לכוחות אויב חמושים, לא לכל החרא הזה. ועכשיו מה? הוא מתוח ועצבני, במינוס שעות שינה, והגיעו לו עד לכאן כולם. ואז הוא מונצח בסרטון קצר, משהו שיעבור חלק בחך של צייצנים וגולשים שאין להם סבלנות למשהו ארוך יותר משיר פופ ממוצע, ונשפט על ידי כולם, גיבורי מקלדת שיודעים בביטחון מלא שהם היו מגיבים אחרת, נכון יותר, יפה יותר, כי יש להם עצבים מפלדה ואצבעות זריזות.

והוא לא הבעיה. גם בן גביר הוא לא הבעיה, הם רק תוצאה. זו חלק מההשטחה והרדידות של הכל, העיסוק בסימפטומים, החיטוט בזוטות במקום לעסוק בסיבה. במרכז הכל ניצב פצע שהולך ומחמיר ואף אחד לא מטפל בו: באותו שטח חיים שני סוגי אזרחים, סוג א׳ שמצביע בבחירות ונהנה מכל הזכויות ומתמיכת המערכת, וסוג ב׳, שלא יכול להצביע, והזכויות שלו פחותות, והמערכת מדכאת אותו ומכפיפה אותו למערכת משפט אחרת. ולתוך הקלחת הזו משליכים חיילים, וכשהם לא עומדים בזה שולחים אותם לכלא לכמה ימים, שעיר נוח לעזאזל לשני הצדדים של המפה הפוליטית. 

כי זה קל יותר מאשר לחשוב על פתרון. וזה לא עניין של ימין או שמאל. רוצים לספח? לכו על זה. גירוש וטרנספר? קדימה, תיערכו להשלכות ויאללה לוגיסטיקת היסעים. לתת אזרחות לכולם? היפרדות ושלום שלום? הולך. לא משנה מה לדעתי הפתרון הנכון, כי לאף אחד אין רצון ואומץ לנסות פתרון כלשהו. מבחינה זו הממשלה הקודמת והממשלה הבאה לא ממש שונות. כולם רק רוצים לשמר איזה מצב ביניים, כאילו לחיים ולהיסטוריה אין דינמיקה, כאילו אפשר להקפיא את הזמן, לעצום עיניים ולא לראות את האסון שבדרך. 

ובינתיים מורידים את הראש, גם אני, ששמח שהבן שלי משרת רחוק ממחסומים ומפגשים בלתי אפשריים עם אוכלוסייה אזרחית. מתעסקים בשלל בעיות אחרות, רק לא להסתכל על הפצע הממאיר שבמרכז כל זה. כמו איש שסובל מכאבים אבל לוקח אקמול במקום ללכת להיבדק. ומתפלאים על העלייה באלימות, על ההקצנה, על המשיחיות. שוקינג. אז חייל אחד איבד עשתונות והרביץ, ולאחר נמאס מהכל והוא איים. מי שצריך ללכת לכלא, האנשים שצריכים להיזרק הביתה ולחשוב טוב טוב למה הם אפסים חסרי ביצים, הם הפוליטיקאים והקצינים הבכירים ששולחים את החיילים האלה למשימה אבודה מראש. ובינתיים נילחם נגד אבי מעוז כאילו אין כיבוש, ונתעלם מהכיבוש כאילו אין מחר.

הפיד סער, הטלפון רטט ממתקפת התראות של בעלי טורי דעה מעיתון "הארץ" בעקבות עסקת עד המדינה עם ארי הרו (אגב, אחלה שם לדמות מספר מתח של מייקל קונלי). העניין סגור, התנשפו כולם בווריאציות, השאלה היא של זמן ומחיר – מלחמה בקיץ? – עד שנתניהו ייפול.

שזה מאוד מגניב ונחמד אבל לא משמח אותי. אני מתעב את נתניהו. הוא פופוליסט, דמגוג, מנהל גרוע ועושה עלי רושם של בנאדם די מחורבן. אני לא אצטער אם הוא יילך. אבל אני מודאג מהיום שאחרי, כשכולנו נתעורר ונתחיל לייחל לפוסטינור. לפני הבחירות הקודמות עמדתי בהפגנה בכיכר רבין, זו שבה דיבר מאיר דגן ז"ל, וניסיתי לדמיין את המשך המשפט "רק לא נתניהו". מסביב שרתה אופטימיות לא מוסברת, ואני תהיתי מה בדיוק אני מחמיץ. מי כן?

עוד אחד שנפל על חקירות

מה אמור לקרות ביום שאחרי שסגול השיער יובל באזיקים במסדרונות מעשיהו. דינג דונג, המכשפה מתה? זהו? נתניהו ייצא בחוץ, אבל הערכים שעליהם הוא רכב לעשור בראשות הממשלה, מה איתם? אני לא קונה את הדמוניזציה לפיה האיש השחית וסיאב והסית וגרם לנזק עצום. כאילו, מה? לפניו הכול היה אחלה? מה שמפחיד אותי הוא שהאמת הפוכה – נתניהו ניצל הלך רוח ומחשבה קיימים ורכב עליהם, כפי שטראמפ עשה, לא יצר אותם.

המורה הנערץ עלי להיסטוריה דיבר תמיד על הלפיד והקש. בוויכוח על האם ההיסטוריה מונעת על ידי אישים כמו נפוליאון, סטאלין והיטלר, או על ידי נסיבות, הוא הלך על האמצע. האישיות לא תצליח בלי התנאים הנכונים, התנאים לא יבשילו בלי האדם הנכון.

מה שמפחיד אותי וגורם לי לחשוש לעתיד ילדיי הוא לא נתניהו, אלא התנאים שאפשרו לו להריץ את מופע האימים שלו. וכל אנשי הפיד שלי בפייסבוק וטוויטר שרוטטים לקראת הנפילה מעצבנים אותי בקוצר הרואי שלהם, בחוסר ההבנה שאחרי נתניהו יגיע מנהיג ימין אחר, כזה שיאמץ את מה שעבד לבוס הקודם ואולי ישכלל וישפר איפה שצריך. מפחידים אותי גזענות ולאומנות ואלימות, לא אישיות זו או אחרת, נאלחת ככל שתהיה.

מה שצריך לשנות זה לא את ראש הפירמידה, אלא את המצב המנטאלי של המצביעים שלו. את הגישה לחינוך, לסכסוך, לכיבוש, להתנחלויות, למיעוטים, לדת ומדינה. הם ואני צריכים לקבל חלופה ראויה ולוחמנית, כי אחרת נקבל את בנט, רגב, חזן ודומיהם. דרמות בית משפט לא ישנו דבר. צריך מישהו שיידע לנצל את התנאים הקיימים ולשנות כיוון.

בהצלחה לכולנו.