בשעה מסוימת זרם ההודעות הופך לטפטוף. עוד הודעה אחת, ואז משתרר שקט כחול גדול בווטסאפ, ואני מרגיש קצת לבד. 

יש משהו סוריאליסטי בהפרשי השעות בין מדינות. אני מסתובב באור יום ברחוב זר וכל מי שאני מכיר ואוהב ישן תחת שמים אפלים. זה החומר שממנו עשויים סיוטים. זה הניגוד המוחלט לכל מה שהטכנולוגיה עושה – שיחות וידאו, צ׳אט ומיילים שמחברים אותי לכל אחד בכל מקום כאן ועכשיו, והנה השמש שוקעת בחלק אחד של העולם והופ, נתק. בסופו של יום אתה אדם קדמון שמפחד מהחושך.

כל עניין אזורי הזמן חדש יחסית. הוא נכנס לז׳רגון רק במאה ה-19, כרגיל בזכות/בגלל מסחר וכלכלה. סחורות נעו ממקום למקום באוניות ורכבות, ואנשים היו צריכים להבין מה השעה לעזאזל ביעד. וכמו בכל תחום גם לנושא אזורי הזמן נכנסו ברגל גסה ענייני פוליטיקה ולאומנות: סין היא מדינת ענק עם אזור זמן רשמי אחד כי ככה החליטו. ולאיזו מדינה יש הכי הרבה אזורי זמן? תגידו רוסיה (עם 11) ותטעו. למה? כי קולוניאליזם: צרפת מובילה עם 13 אזורי זמן בגלל כל מיני שרידים מעברה המפוקפק, כולל שטח באנטרקטיקה. ולא נדבר על שעון קיץ ושאר ענייני קואליציה. 

כי בני האדם ממציאים המצאות ואז משתעבדים להן. וכך אני צועד בבוסטון במזג אוויר מופלא בארבע אחר הצהריים, ומתגעגע לילדים שלי שכבר הלכו לישון, או מתארגנים לתנומת לילה. אני נכנס לחנות למדוד עוד בגד יקר ואין למי לשלוח תמונה (״יש לך כבר כזה, אל תקנה״), אני רוצה לשמוע קול מוכר, להרגיש פחות זר, אבל בגלל קביעה שרירותית שנועדה להקל על יורדי ים פעם מזמן אין עם מי לדבר. 

במטוס בדרך חזרה, הגוף שלי מרגיש לילה אבל בחלון יש אור, ולמטה רואים ארץ טרשית ומוכרת. ותכף אנחת, ואכבה את מצב הטיסה, והווטסאפ יוצף בהודעות מאנשים שיושבים עכשיו בדיוק על משבצת הזמן שלי. איזה כיף לחזור הביתה, לגמרי GMT פלוס.

התוכנית היא כזו: נקנה את הבניין שאנחנו גרים בו, נפנה אותו מדיירים, נקים בריכה בחצר עם מגלשת מים מאחת הדירות, ואז נאכלס את השאר: בדירה אחת יהיו כלב, תוכית מדברת ועזים. נצטרך מטפל עבור כל זה. דירה אחרת תשמש לאירוח חברים, דירה נוספת לבריסטה, חדר נעליים, חדר משחקים ועוד כהנה וכהנה. 

בת תשע למדה על קיום הגרלות נוסח עדות הלוטו מהטלוויזיה, ולכן שמנו פעמינו בשישי לדוכן בקינג ג'ורג' ומילאנו טופס. בזמן כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור אם אנחנו מיליונרים. אעדכן. אמנם שכשכתי בעבר עם האחים שלה בביצת הפנטזיות הטובענית של לו הייתי רוטשילד, אבל לא ציפיתי שהפריט הראשון ברשימת המימושים שלה יהיה נדל"ן. 

אז דנו במחירי דירות בתל אביב. המספרים לא מצאו חן בעיניה. התוכנית המקורית שלה כללה לא רק את רכישת הבניין שלנו, אלא בניין נוסף, אותו תציע לשכנים שלנו כחלופה, כי בכל זאת לא נעים לפנות שכנים. ואגב, השכנה מלמעלה עם הכלב? את כנראה תקבלי רשות להישאר. בכל מקרה, אחרי שתכננה את כל הכתוב לעיל, הבינה הילדה שבין הפרס הגדול בלוטו – 20 מיליון שקל – לבין שני בנייני דירות בתל אביב, יש פער לא קטן. וזה עוד לפני שהצליחה לפתור את בעיית הדיירים בבניין השני שנקנה.

ואז התחיל שלב המיקוח, כשהילדה נאלצה להתמודד בשתי חזיתות במקביל. באחת, עליה לצמצם חלומות ברמת המטר המרובע. בשנייה, היא צריכה להתמודד עם הסטטיסטיקה, כשתומר ואני מסבירים לה בעדינות שהסיכוי שנזכה ב-20 מיליון שקל קלוש עד לא קיים. הילדה דילגה בין שלבי האבל של קובלר-רוס בלי סדר והיגיון, רגע מוחה על חוסר ההגינות של יוקר המחיה, ובמשנהו משלימה עם הגורל ומתנחמת בסכום שיספיק לרחפן עם מצלמה, ואז חוזרת לחלומות הפרס הגדול כי היי, אולי בכל זאת.

יש משהו מהנה בכל הפנטזיות האלה, אפשר לרגע לחשוב שזה מה שמפעל הפיס מוכר באמת – כמה שעות או ימים של חלומות מתוקים על בריחה מהמציאות. הבעיה שככל שההיי מהסם הזה מוצלח, כך הנפילה קשה יותר. אני מסתכל על בת התשע ותוהה עד כמה אני שונה ממנה, כל כך מפתה לחפש קיצור דרך אל העושר והאושר והחירות הכלכלית באמצעות הטופס הזוכה, המניה המזנקת, משהו. 

אני מניח שהסכמתי לרכוש את הטופס גם כדי להעביר אותה נפילה קטנה ומבוקרת, להבהיר עד כמה ההגרלות האלה הן הימור נצלני ומיותר. כיף לפנטז, אבל הז'אנר המסוים הזה לא מעודד יצירתיות או מאמץ, אלא הסתמכות על מזל, כוח עליון, קצת כמו דת ממוסדת. כיף לחלום על בריכה בחצר (ודיר עזים!) אבל בסופו של דבר אני מתכנן להפוך את ההרפתקה הזו למסר על חוסר המוסר בקזינו המכובס שהוא מפעל הפיס, והעדפת פנטזיות שמצריכות יותר מאמץ ויצירתיות מסימון מספרים על נייר.

אלא אם כן זכינו, ואז תשכחו מכל מה שכתבתי, אנחנו בדרך למלדיבים, רוכשים את הרחפן הכי יקר בדיוטי פרי, נדבר אחרי.

עדכון: זכינו בעשרים שקל! הולך להתגלגל בערימת שטרות

התחלתי למיין וזה הורג אותי. אחרי מעבר הדירה הקודם, טראומה בפני עצמה בחודש הגרוע בחיי, נשבעתי שבפעם הבאה זה יהיה אחרת. המשמעות המעשית היא כסף, במקום לארוז בפניקה מתגברת נוכח דדליין מתקרב משלמים למקצועניות אריזה, משלמים למוביל, משלמים על הכול.

אבל מהסלקציה אי אפשר להתחמק: מסמכים, תבלינים, רחפן שלא ריחף כבר שנים, דיסקים, די.וי.די, שרידים פרה-היסטוריים. כל כך הרבה רכוש שאגרתי. או בעצם שחששתי לזרוק. מי יודע מתי אזדקק לו לכבל הזה, לתעודת האחריות ההיא. שנים של דחיסה  למגירה שאפשר להפוך ולחפש בה ביום פקודה. ועכשיו – יאללה לפח.

והצעצועים? לתרום, לזרוק, להשאיר? בת השבע מתעבת שינויים, והדרך להתמודד עם האקט הטראומתי היא להעביר את העולם הישן אל הבית החדש. הצעצועים נשארים. 

אבל הספרים הם האתגר הכי משמעותי. איזה ספר ימשיך לחיות על המדף בדירה החדשה ואיזה יגווע על ספסל ברחוב? יש את הנימוק הרציונאלי – אולי איזה ילד ירצה לקרוא את הספר שכל כך אהבתי – אבל הוא זניח. אין סיבה שאדם סביר יחזיק בביתו יותר מעותק אחד של "ההוביט", אבל לי יש שלושה – שניים בעברית ואחד באנגלית – ואיני יכול לשלוח אף אחד מהם לספסל. כולם יעברו איתי דירה. זה נכון לגבי כל כך הרבה ספרים שלא אקרא שוב, לא אקריא לאיש, אבל אהבתי כל כך שפשוט איני יכול להיפרד. 

הייתי רוצה לקחת את הספרים בלבד ולהשאיר את כל השאר מאחור. כל גרירת הרכוש הזו, למה היא טובה בכלל? עניין של כסף שכבר הוצאתי ועכשיו מה, לזרוק? למה לא בעצם? האם אלו גנים של עם בפוסט טראומה, חשש לאבד הכול והיצמדות למה שכבר השגתי? למה לא לצייד כל דירה במכשירים ובחפצים ההכרחיים, לגרום לאיקאה לפשוט את הרגל, ולהעביר רק ספרים וכבלים לכל מה שיתחבר לאינטרנט. חיים בענן, בלי מוביל עצבני ובלי בלגאן.

קשה לי לעבור דירה. זה בסך הכול צעד טכני, ואני נשאר באותה עיר, אותה שכונה. אני אדם רציונלי, אתאיסט נטול אמונה. מה לי ולאנימיזם. אלא שלא מעט התרחש בדירה הזו. היא היתה מפלט אחרי פרידה טראומתית, והיו בה רגעים של אושר, ריבים, התנסויות, דכדוך, התעלות נפש ומה לא.

הדירה החדשה עולה על הישנה בכל מובן, ויימצא בה מקום לחפצים שלא אזרוק בסופו של דבר. אבל אתגעגע לישנה מאוד. החפצים יזכירו אותה, אבל זה לא יהיה אותו דבר. היי שלום ותודה על הכל.

דלת החדר שלי נפתחה ואמא שלי, אדם שרגישותו לרעש גובלת בכוח-על, דרשה ממני שאחליש את המוזיקה. ובכלל, היא רצתה לדעת, למה הוא צועק? מי שעורר את זעמה היה ברוס ספרינגסטין. ניסיתי להסביר לה שהוא צועק כי הוא שר על דברים שמכעיסים אותו. לא על פרחים. "אז שישיר על פרחים", היא אמרה. הייתי בן 15 או 16. החלשתי.

ראיתי השבוע את דייב גרוהל מהפו פייטרס, פעם המתופף של נירוונה, בטקס האוסקר. הוא לא צעק. הוא שר את בלקבירד של הביטלס, בביצוע ענוג ושקט ויפה. נוגע ללב כמו שכתבו ברולינג סטון הגריאטרי. התחשק לי לקחת ממנו את הגיטרה ולשבור אותה על הראש שלו. ואז לשאול אותו מה קורט קוביין היה אומר. אני אוהב את הפו פייטרס. אבל נו באמת. מצד שני קורט קוביין פוצץ לעצמו את הראש וגרוהל חי לא רע היום. מה עדיף.

כילד בורגני ברעננה אהבתי את מה שילדי מעמד ביניים בעולם המערבי אוהבים: היתה תקופה של רוק כבד, היתה תקופה של ראפ, והיתה התקופה ההיא שבה החומה של פינק פלויד נשמעה לי כמו אמת צרופה. לבגרות למדתי עם גאנס אנד רוזס באוזניות ואבא שלי אמר שאני נראה כמו תלמיד ישיבה, מיטלטל קדימה ואחורה בכיסא. המכנה המשותף לכל אלה היה רעש וכעס ופריצת גבולות. הקשבתי לזמרים ולהקות ששרו על סמים וסקס ומרד בממסד בזמן שהכנתי שיעורים והתכוננתי למבחנים ולא נגעתי בסיגריות או בבנות. המשוואה היא כנראה שהווליום עולה במקביל לרף החנוניות.

הרבה דברים השתנו מאז והטעם המוזיקלי שלי התפתח, אבל לאו דווקא השתנה. נוספו לו רבדים, אבל בזמנים קשים אני עדיין חוזר לגאנס אנד רוזס או לעידן המופלא של הגראנג'. וכמו ילד דביל אני מתקשה לקבל את העובדה שמדובר בתעשייה, שגיבורי הרוקנרול שלי הם מכונת מזומנים עם תדמית לשמר והופעות למכור. האינטגריטי שלהם, הזעם והמרד, הם חלק ממותג. ישבתי בחדר שלי בקוטג' ברעננה ומלמלתי בדביקות את "They say jump and you ask how high" עם רייג' אגיינסט דה משין באלבום הבכורה שלהם שיצא בלייבל ששייך לסוני, לא בדיוק חברה קטנה וחתרנית. מבחינתי הם דיברו על התחושות שלי מול בית הספר, והמדינה ובכלל. הייתי צעיר מכדי להיות מודע לפרדוקס. היום אני לא. הטעם המוזיקלי נתקע במקום, המודעות התקדמה. וחבל.

פה ושם יש יוצאי דופן. ברוס ספרינגסטין נשאר נאמן לעצמו תמיד, כולל הצהרות פוליטיות אמיצות ולא פשוטות, מאבקים משפטיים על החירות היצירתית שלו ואלבומים אישיים במקום אלבומי המשך ללהיטים גדולים. כשהוא שר על הייאוש בחיי היום יום אני עדיין מאמין לו. אבל בוס יש רק אחד. הרולינג סטונז, פעם יעד נחשק של המשטרה בארה"ב, נראו לי בהופעה שלהם בארץ כמו קשישים חביבים שעושים קריוקי על עצמם. סימפתיה לשטן, שיר שבזמן אמת עורר רעש ומחאה, נשמע בפארק הירקון כמו כוורת חוזרת. כנראה שקשה להיות פרוע באמת או נאמן לעצמך ובמקביל להצליח ולא למות ממנת יתר. אני לא יודע, לא ניסיתי. אבל משום מה אני מצפה מהמוזיקאים שאני אוהב לעשות את זה בשבילי, ללכת על הקצה.

המשימה שלהם היא לבטא עבורי את כל מה שאני מדחיק ומתמודד איתו באופן בוגר ושקול. כל הרגעים בחיים שבהם אני לא קם מתפטר והולך, או זורק על מישהו חפץ כבד או חד או גם וגם, או כל דבר אחר שהוא בלתי אחראי ומסוכן אבל מספק לגמרי כאן ועכשיו. כשהם צועקים, כמו ספרינגסטין שעצבן את אמא שלי, הם צועקים במקומי. וזו צעקה שקצת קשה לי להאמין לה אם הם הולכים לנגן פתאום על גיטרה אקוסטית בטקס האוסקר. זה מריח פתאום כמו כסף. לא כמו רוח נעורים.

אני באמת לא בטוח אם בסוני התכוונו לזה, אבל הפרסומת שלהם למשחק החדש ״סטאר וורס באטלפרונט״ לגמרי עושה מחנק בגרון, ולאו דווקא מהסיבות הנכונות, לפחות שיווקית. קודם כל תעיפו מבט, בסך הכל דקה:

אני מנחש שהרעיון לפרסומת היה בערך כזה: הנה ההזדמנות שלכם לשחזר את השמחה הילדותית ההיא מפעם, האושר הצרוף שילדים משיגים בקלות, ומבוגרים בעמל רב ובמחיר כבד. קנו את המשחק! תודה ושלום.

אבל מה שאני רואה הוא קינה על הילדות שאבדה וקיטורים חסרי תקווה על כל מה שהגיע במקומה. אני מניח שזה משליך עלי, בעיני המתבונן וכל זה, אבל בכל זאת. מלחמת הכוכבים היה אירוע מכונן בחיי כשהייתי בן 6-7, ואני לא לבד. אתרי מכירות הכרטיסים קרסו השבוע כשהמוני מבוגרים-ילדים ניסו לקנות חודשיים מראש כרטיסים לסרט החדש בסדרה. זה אידיוטי, אפשר לחשוב שזה מוצר מתכלה, שאי אפשר יהיה לראות את הסרט שבוע אחרי שייצא, נגיד. אני למשל קניתי מייד צמד כרטיסים לי ולצאצא, להקרנת חצות, ההקרנה הראשונה של הסרט בארץ.

המהות האגדתית של מלחמת הכוכבים, שאולי נראה כמו סרט מדע בדיוני אבל בתכלס מדע של ממש אין בו, הפכה את הסדרה לעל-זמנית, למיתולוגיה. היא גם הפכה אותה לאייקון וסמל של הילדות של דור או שניים. זו תגובה לגמרי פאבלובית. אני שומע את המוזיקה, רואה על המסך את הלוגו, וזהו. בלוטות הרגש והנוסטלגיה נכנסות לפעולה כאילו מעצמן. אין כאן באמת בחירה חופשית. העברתי את זה גם לצאצא, באחת מפסגות ההצלחה החינוכיות שלי.

ולא משנה שזה מזמן הפך לתאגיד, למכונת כסף. שג'ורג' לוקאס עבר לצד האפל, שדיסני קנתה גם אותו, יחד עם מרבל ופיקסאר, כדי לרכז את קסם הילדות של כל העולם המערבי ומעבר לו בקופה רושמת אחת. זה עובד. וכשאתה יושב במשרד וחושב על תשלומים – משכנתא או שכר דירה או מזונות – ועל שלל החרדות הקטנות והגדולות של הקיום היום יומי, כל מה שמתחשק לך הוא קצת אסקפיזם. או הרבה אסקפיזם. וכמה רחוק יותר אפשר לברוח מאשר גלקסיה רחוקה רחוקה מכאן.

מבחינתי הבחור בפרסומת לא זוכה בהפי אנדינג כשהוא מזנק לתוך האקס-ווינג, ובהשאלה אל תוך המשחק. אני מניח שלא על המסר הזה חשבו בסוני, אבל כשהוא מנפץ את חלון המשרד וקופץ החוצה השד יודע מאיזו קומה, זה נראה קצת כמו התאבדות.

עם כל הכבוד לסוני, הבחור צריך לארוז את בובת אר.טו.די.טו, להתפטר ולמצוא עבודה מספקת יותר, לצאת לכמה דייטים, לשתות, לשמוע מוזיקה, אולי לעשות ילדים ולראות איתם את סטאר וורס מההתחלה. ומדי פעם כשיש לו זמן גם לשחק במחשב או בקונסולה. אבל פחות לקפוץ מחלונות בייאוש. עדיף.

בוקר אחד, בהווה: הילדה מתעוררת (התעוררות שנייה, במיטה שלנו), פוקחת עיניים, והדבר הראשון שהיא אומרת הוא "כלב, למה לקחת לי את השניצל"?

כמה חודשים קודם לכן, יום כיפור: אנחנו בשדרה, הילדה מודיעה שהיא רעבה, ומכיוון שהיא פטורה מצום ואנחנו תל אביבים כופרים, היא מקבלת שניצל. כלב שעובר ליד מנצל הזדמנות ונוטל אותו בעדינות. הילדה נשארת עם יד ריקה מורמת באוויר, ומבט מופתע.

וזה החלום ממנו התעוררה בבוקר. על השניצל החטוף. "כלב, תחזיר לי את השניצל. נו נו נו".

וזו הטראומה המכוננת של חייה בשנתיים הראשונות. זה המקסימום. גזל השניצל. זה השיא, מחולל הסיוטים – לא לב שבור, לא בחינה קריטית, לא תסכול מקצועי, לא לבטי זהות, לא תהיות לגבי מהות החיים וריקנותם לנוכח היעדר האלוהים והמוות, לא ההתמודדות בין היצר לרציו, לא מינוס בבנק, לא חשבונות חודשיים, לא דרישות ובקשות של ילדים, לא עתיד תעסוקתי, לא האיום האיראני והמתנחלים. שניצל, וכלב, וצעצועים שילד אחר תפס, ודיסק של "הבית של יעל" שלא עובד.

אני מסתכל עליה מהצד ומקנא. עד לא מזמן היא היתה עם מטפלת. לפעמים, כשהיא היתה יושבת בעגלה ומחזיקה משהו שהרגע איבדה בו עניין, היא היתה מרימה יד לאחור, בלי להסתכל. מישהו מהצוות כבר ייקח את זה. ילביש אותה, יספר סיפור, יכין אוכל. סבא וסבתא עושים כל מה שהיא רוצה, כולל אחרי צהריים של גלידה, עוגייה במאפייה ואז פיצה. האחים הגדולים שלה סוגדים לה, גדולים מדי מכדי לקנא ועדיין בבית כדי לשחק איתה, להקריא ספר, לשים לה סרט.

ונודה על האמת – מכאן זה רק מידרדר. כבר עכשיו היא בגן, עם גננת על כל חמישה ילדים, לא מטפלת פרטית. ומה אחר כך? המתבגרת דיברה לא מזמן על קוד הלבוש בתיכון, ואיך קשה לחשוב כל הזמן על איך אתה נראה ומה חושבים. קוד הלבוש של קרני מורכב מהשאלה האם יש על החולצה שלה תמונה של חתול או לא. מה חושבים האחרים? אין לה מושג ואין לה עניין. כי היא בשיא הקיום האנושי, תקופה שהדבר היחיד שמשתווה לה הוא אולי חופש ארוך אחרי התפטרות ממקום עבודה כשאתה כבר יודע מה מקור הפרנסה הבא.

גיל שנתיים שולט. כל השאר זה הרעת תנאים ומדרון חלקלק.

אלון חסן הוא מאפיונר, מנהיג ארגון עובדים מושחת שמבוסס על נפוטיזם, אבטלה סמויה ומה שלא תרצו. טבע היא חברה מודרנית, חכמה, אלגנטית וטובת מראה. ההפך מכל מה שחסן מייצג.

את חסן והארגון שלו צריך להפיל, כדי לייעל, לשפר, להוזיל, לקדם. את טבע צריך לאתרג, כדי שתמשיך להשקיע בארץ, ולייצר מקומות עבודה. עד כאן שלל הנחות היסוד שמבקשים מאיתנו לקבל כאקסיומות. ועל כך נאמר: בולשיט.

כבר כתבו אנשים חכמים ממני על כך שחסן והאיגוד שלו הם לא באמת הבעיה. אם תשברו את ארגוני העובדים, לא תשלמו פחות בסופר. מישהו אחר, איש ה-1%, פשוט ירוויח יותר. לכם – ולי – יש שתי בעיות עם חסן ודומיו:

1. הם לא נחמדים. הם כוחניים, לעתים מושחתים, ומעדיפים את האינטרס הצר שלהם על זה של כלל החברה.
2. אנחנו מקנאים. כי תנאים, שכר ובעיקר ביטחון תעסוקתי כמו של נהג בנמל לא יהיו לנו. גם לא, למשל, לעובדי טבע.

אז מה עם טבע באמת, אותו פלא ישראלי של מודרניות וקדמה. 800 עובדים יישלחו הביתה בישראל בלבד, אומרות הכותרות. לא כי החברה מפסידה – היא מרוויחה, המון – אלא כדי למנוע פגיעה ברווח הזה בעתיד. אף בכיר לא ייאלץ להסכים לקיצוץ בתלוש או בבונוס או בהוצאות הנסיעה. 800 איש ילכו הביתה.

המקרה של טבע מרגיז כל כך כי הוא בוטה. החברה מקבלת הטבות ענק מהמדינה על בסיס תירוץ ייצור מקומות העבודה. מתברר שהיא לוקחת את הכסף ואז משתינה מהמקפצה. מעצבן? אולי. אבל בשורה התחתונה אנחנו אשמים.

בגללכם, כן?

כי טבע היא רק תוצר של השיטה. השיטה שמעדיפה את ג'רמי לוין על אלון חסן. השיטה שבה הדבר הכי קל ופשוט הוא לפטר עובדים. אין שום חסם שמונע את זה, והרי יכול היה להיות. אפשר להתנות הקלות מס ושאר הטבות במשרות, לא? אפשר להציב שלל תנאים לפיטורי עובדים, לא רק בטבע, שיהפכו אותם לפתרון מסובך, מורכב ויקר לחברה.

אבל אלה לא כללי המשחק של מפלגות השלטון שבחרנו. אלה לא כללי המשחק של אנשים שמה שמעניין אותם הוא ערך המניה (וכתב על זה יפה תומר קמרלינג). הנורמה השלטת מדברת על כוחות השוק, לא על זכויות אדם. לא באמת.

שם המשחק הוא קפיטליזם. סוציאליזם היא מילה גסה. התראה של חודש ואתה בחוץ, אחרי שהבוס עשה וי על חובת השימוע. נתניהו לא ינאם על זה במושב הפתיחה, לפיד יספר שדיבר עם ג'רמי לוין, ביקש ממנו לעשות טובה, ושמספר המפוטרים לא ידוע עדיין. אף אחד לא שואל למה שיהיו מפוטרים בכלל. למה מותר לפטר בכזו קלות.

בנמל זה לא היה קורה. ואם לעובדי טבע היה מין אלון חסן משלהם, האופציה הזו של פיטורים המוניים לא היתה ריאלית. אבל גם עובדי טבע שותפים לשיטה. גם אתם, גם אני. כולנו קרבנות פוטנציאליים מרצון. כשאתה חותם על חוזה נאה מול חברה מצליחה, אתה בעצם חותם גם על תנאי ההעסקה שלך ביום שבו השמיים יתקדרו. אתה הופך לחלק מהשיטה. אל תתלונן כשהיא תבעט לך בתחת. אני לא מדבר על עובד גרוע שקיבל צ'אנס ועוד אחד ופוטר. אני מדבר על מסות שנשלחים הביתה על קידוש המניה.

אפשר לבוא בתלונות לחברות – יש כאלה שבוחרות להתנהג בהגינות לעובדים, וראויות לכל שבח. אבל מי שיכול לשנות את המצב היא הממשלה. זה עניין של סדר יום, של החלטה. כך שבעצם הכדור חוזר למגרש של העובדים, כלומר האזרחים, שבוחרים במפלגות שדופקות אותם. שמעדיפים את לפיד התקווה הלבנה החדשה, ומשאירים באופוזיציה אנשים עם רקורד חברתי מוכח.

אלון חסן הוא לא הבעיה. חסן הוא דוגמה רעה לתופעה חיובית – ועדי עובדים שמטרתם ביטחון תעסוקתי, וזכויות לעובד באשר הוא. עובדי טבע הם דוגמה טובה (?) לתופעה שלילית – שוק חופשי שבו העובד הוא הדבר הראשון שזורקים כדי להקל את משקל הכדור הפורח, ושבו העובד הוא שותף מרצון לשיטה, כי מי יודע, אולי מחר הוא יישב בכיסא המנכ"ל ויפטר אנשים בלי לגעת לעצמו בבונוס.

 במקום לכעוס על השכר של נהג בנמל, תתחילו לכעוס על הקלות הבלתי נסבלת שבה יכול המעסיק להפוך את היום יום שלכם לאין עתיד. מהפכה? לאו דווקא. אחריות חברתית ושינוי כללי המשחק מן היסוד? כן, בבקשה, תנו לי קצת מזה.

סוף סוף ראיתי את הסרט הדוקומנטרי על wish you were here, האלבום של פינק פלויד שאני הכי אוהב. מומלץ, אפשר לראות אותו גם כאן, למטה. אחד הדברים שתפסו אותי שם היתה מערכת היחסים בלהקה באותו זמן, שהזכירה זוג בורגני במודיעין: עייף ועל סף גירושים.

זה היה יכול להיות בקלות סרט על כישלון ופירוק הלהקה, למעט עובדה אחת – האלבום הצליח. לא לגמרי ברור איך. פינק פלויד היו אחרי הצלחת הענק של dark side of the moon. הם היו קצת שבעים, ומאוד מבולבלים. מה עכשיו, ומה הטעם אחרי המעבר מתופעת קאלט למגה הצלחה מסחרית.

היחסים בלהקה היו גם הם לא משהו. הראיונות הנפרדים עם דיוויד גילמור החביב ורוג'ר ווטרס המעופף על עצמו בשחקים, מספרים את הסיפור. שניהם מדברים אחד על השני בהערכה מקצועית, אבל ברור שלא מתחשק להם לשבת יחד באותו חדר. או אותה מדינה.

בקיצור: ההקלטות התקדמו לאט, כי חלק מהחברים לא טרחו להגיע או איחרו מדי יום. מריבות וויכוחים כל הזמן. את אחד מהשירים הכי מוצלחים באלבום שר בכלל רוי הארפר, שבמקרה היה באולפנים ליד, והציע לעזור אחרי שווטרס וגילמור לא הצליחו להגיע לגירסה נורמלית. מתכון לכישלון.

אבל התקליט כאמור הצליח. מה שגורם לי לתהות לגבי כל מיני נוסחאות פלא לניהול ותכנון. הייתי פעם בפגישה שנועדה לבחור שם לאתר אינטרנט חדש. נציג משרד הפרסום שהשתתף אמר ששם טוב הוא שם של משהו שהצליח. אף איש פרסום לא היה חושב שגוגל זה אחלה שם, למשל.

אבל אי אפשר להוציא ספר הדרכה למנהלים ולהמליץ בו על שילוב של כישרון ומזל. זה לא ימכור, ואי אפשר לשחזר את זה. וזה לא שתהליכים מסודרים לא עוזרים ומקדמים דברים, בעיקר כשלא מדובר במשהו בסדר גודל של להקה.

ועדיין, יש משהו משמח במחשבה שלא הכל הוא חלק מנוסחה, חלק מהמכונה. שיש דברים שפשוט, איכשהו, באופן כאוטי ולא מוסבר, פשוט זורחים כמו יהלום משוגע.

אם ראיתם את הסרט, אתם חושבים מן הסתם שהתרומה המרכזית של שון פרקר לפייסבוק היתה המון מגניבות, ולהוריד את ה-the מהשם. וזהו.

מצויד בצלקת הטראומתית הזו, ייעץ פרקר לצוקרברג איך להימנע מהסיטואציה הלא נעימה. הדירקטוריון של פייסבוק כלל 5 מושבים. אחד לצוקרברג, ושניים למשקיעים. שני מושבים נוספים נותרו ריקים, ובשליטה מוחלטת של צוקרברג. לפי הכללים שפרקר עזר לנסח, בכל רגע נתון יכול צוקרברג למנות צמד דירקטורים שסרים למרותו. המשמעות – שלטון מוחלט של צוקרברג.

המצב הביזארי הזה – שלטון יחיד של ילד בן 22 בחברה – גרם למשקיעים ולאנשי המסחר בפייסבוק לא מעט כאבי ראש לאורך השנים. פייסבוק אמרה לא להצעת רכש של 1.6 מיליארד דולר מויאקום כשעוד היתה חברה קטנה יחסית ומפסידה. היא סירבה להעלות באנרים בעמוד הראשי, סירבה לשנות את צבעי האתר ליום אחד תמורת מיליון דולר – בתקופה שבה הפסידה חצי מיליון בחודש – וכן הלאה וכן הלאה.

כל זה נשמע אולי הגיוני בדיעבד, היום, כשלפייסבוק כמעט 700 מיליון משתמשים והכנסות שצפויות להגיע ל-4 מיליארד דולר ב-2011. אבל לפני 4 ו-5 שנים, כשמייספייס היתה גדולה ממנה, ומודל הכנסות אמיתי לא נראה באופק, זה גרם למשקיעים ואנשי המכירות לקפיצת פיוזים סדרתית. לא היה היגיון בלסרב למודעות מכניסות. לא היה היגיון בלסרב להצעות רכש של מיליארדים, שיהפכו את אנשי פייסבוק למיליונרים. אבל צוקרברג לא היה מעוניין. הוא טען שככל שהמשתמשים יהיו מרוצים יותר, כך יגדל מספרם. ההכנסות והשווי יגדלו בהתאם.

והוא צדק. ונכון, פייסבוק הצליחה גם כי צוקרברג גאון, וכי האנשים סביבו השלימו אותו, וכי כל זה קרה בעיתוי הנכון. אבל: אי אפשר להכחיש שהעובדה שהכוח היה כולו בידי אנשי המוצר והתוכן, ולא בידי אנשי המסחר, הפכה את פייסבוק למה שהיא. אפשר רק לדמיין איך היו נראים אתרים אחרים, אם מדיניות ההשקעה והתוכן של קובעי המדיניות בהם היתה דומה.

לפעמים טוב שיש איזונים ובלמים, ואנשי כספים מציאותיים עם רגליים על הקרקע. לפעמים. אבל לא פעם הם נכנעים לאינטרסים קטנים ולמבט לטווח הקצר, על חשבון החזון לטווח הארוך. על חשבוננו.