ארכיון תגים | כעס

מתגנבים דרך הסדקים הקטנים

אני אדם בוגר ומכיל, אני מתמודד עם משברים בעבודה, דאגות וחרדות עם הילדים, מנסה להבין את הצד השני בעימותים ולראות את המורכבות והתמונה הגדולה. אבל את האיש ששבר לי את הרגלית של האופניים החדשים אני רוצה לפוצץ במכות עם לום. 

אלה הסדקים הקטנים בסכר, החוליות החלשות בשרשרת. חלק גדול מהזמן שלי כאדם המתחזה לבוגר מוקדש לאיפוק. תחשוב על זה עוד רגע, תספור עד עשר, תשלח את המייל עוד שעה או מחר, תבין את הצד השני, את הזווית האחרת, את הפערים התרבותיים. תקבל, תכיל, כוסעמק. 

ורוב הזמן אני מצליח. אבל כשכל הגייסות מופנים אל חזית אחת, קל יותר למתגנבים יחידים לחדור מבעד לפרצות ולזרוע הרס וחורבן. אלו הקטנות ששוברות אותי. כי היכולת להתמודד היא משאב מתכלה. ואחרי שסיימתי להיות בוגר אחראי אל נוכח כל פיתולי העלילה שהחיים מזמנים, לא נותר בי כוח עוד. קשקשי השריון נשחקו עד דק, והעצבים נותרו חשופים מול זוטות הקיום.

אני זוכר את אמא שלי מחזיקה מעמד ביום הראשון של השבעה על אבא שלי ואז נשברת כשהתגלתה נזילה במדיח. כי די. וכך מצאתי את עצמי אחרי שבועות של פרויקטים מלחיצים בעבודה פלוס ענייני חופש גדול ושונות, מגיע לשחרר את האופניים, מגלה את הרגלית השבורה, ומאבד את הצפון לטובת פנטזיות על עצמות מנופצות ואגרופים מונפים.

אני לא יודע מיהו המפגע הדמיוני-דמוני, אבל נוח לי לדמיין אותו כאבטיפוס של הישראלי המכוער שעלה עם המכונית החדישה שלו על המדרכה, רמס את האופניים שלי, והפליג הלאה תוך צחוק מרושע כדי להתעלל  בקורבן הבא. קיימות עוד שלל אפשרויות כמובן. קשישה שלא שמה לב, טינאייג׳ר שרק עכשיו הוציא רשיון והיה לחוץ, פועל קשה יום שהחנה את המכונית קצת צמוד מדי. סיכוי סביר שאף אחד מהחשודים הסבירים הללו לא הרגיש אפילו את המכה הקטנה בכנף, טרודים בשגרה לחוצה ומהבילה של יולי. 

אבל מה לי ולכל התרחישים שוחרי השלום האלה. אני מעדיף ללהק לתפקיד הפוגע נבל חד מימדי. יש לי מספיק מורכבות מתישה ביום יום, והחיים הם לגמרי לא מה שהבטיחו לי בסרטי האייטיז שראיתי בקולנוע ברעננה. אז פעם בכמה זמן, דווקא בקטנות ומעצבנות, אני מאפשר לסופר אגו שלי אפטר קצר ומוציא את האיד למרפסת. וקצת להתפרץ, קצת לקלל, קצת לחשוב על ניפוץ פיקות ברך ופצפוץ מרפקים. קצת.

אין לי עצבים לזה או כך תכעסו נכון

היא לא באמת התכוונה לזה, נו, היא כעסה. כשכועסים אומרים דברים שלא מתכוונים אליהם. שולפים מחשבות שבדרך כלל נדחקות הצידה, מקללים, מכוונים מילים בדיוק למקומות שיכאיבו כדי לפגוע, לאו דווקא כי זה מה שחושבים. 

אני מבין את זה. החברה שמנסה להרגיע אותי אחרי ריב דרמטי במיוחד מסבירה יפה. אבל אני מתקשה לקבל. כעס זה חתיכת דבר. הוא משחרר עכבות, נותן אנרגיה, סם ממריץ. הוא יכול לעזור לך אם רק תיתן לו: להתפטר, לברוח מקשר רע, לדרוש את מה שמגיע לך. הוא יכול גם להרוס, והוא לא מתכון לשיקול דעת שפוי ומחושב. 

אז בסדר, אנשים רותחים ואז אומרים מה שבא להם. מה עכשיו? כל ריב הוא מופע של ד"ר ג'קיל ומר הייד? מהרגע שהצד השני הגיע לנקודת רתיחה מסוימת כל מה שהוא אומר צריך להימחק מהפרוטוקול, מהתודעה, מההיסטוריה האישית שלנו? כי אצלי זה לא עובד ככה. אני פקיד הסתדרות שקדן של ריבים, אני זוכר כל ביטוי מעליב, אני מתייחס לכל מילה ברצינות. ושולף אותן בריב הבא. מועיל זה לא, אבל תנסו את זה בבית ותראו שבזמן אמת זה מאוד מספק.

אבל לפני כל זה – אני לא מקבל, לא מוכן לתת פטור על סעיף עצבים גבוהים. הנה תיאוריה חלופית על הריב הדרמטי ההוא: כשאנשים כועסים, כשהם רבים, יוצאת החוצה איזו אמת. אמת בווליום גבוה, מחודדת, לבושה מכוער. אבל אמת. הדברים שהם חושבים ואז מעבירים במסננת בדרך למיתרי הקול. הדברים שהיא פחדה מהם, שלא נראו לה, אבל לא היה נעים לה לומר כי הם לא תאמו את התדמית שהיא רצתה לתחזק. מטענים שנצברו אבל לא התאימו לאיזה נרטיב ליברלי. אבל עכשיו רבים, כועסים, הלאה הליברליות, אש ברחובות! 

זה חלון קטן שנפתח ומספק הצצה למה שמאחורי הדמות המהונדסת בצד השני. כולנו מציגים, משל היינו אינסטגרם מהלך. מנסים לעדן ולשייף פינות, להראות את עצמנו כמו שהיינו רוצים להיראות, בלי החלקים הפחות מוצלחים. ריב זה פליטת שטויות בלי כיסוי? להפך, ריב זה האמת שבורחת מהשומרים שלה וצועקת המלך הוא עירום.

יש לזה צד שני. ביום שאחרי, כשהאמת חוזרת לתא שלה, וצריך לבחור בין כמה אפשרויות בזהירות. אפשר להכחיש ולהתעלם,אבל זה לא משהו. גרוע בהרבה זה לתפור סיפור שלם מסביב לכעס הנקודתי כדי להצדיק את ההתפרצות, להפוך אותה למשהו מושכל ואסטרטגי. זה לא שחטפתי ג'ננה על איזו שטות, יש כאן משהו גדול יותר. זה לגמרי פסול חיתון. 

ואפשר להתנצל ולהסביר. מאיפה נובע הפחד, מה גרם לכעס. זו כבר אמת אחרת, גדולה יותר. מי שמסוגל להכיר בד"ר ג'קיל שלו, בענק הירוק ששוכן בפנים, להסביר אותו ולהתעלות עליו, יקבל את הקול שלי. זה לא שאשכח את כל מה שנאמר. פקיד של ריבים, כן? אבל ההערכה והאהבה יתגברו על העלבון והזיכרון. וזה לא מעט.

%d בלוגרים אהבו את זה: