אני מנסה להבין אם אני נמנע מלהעביר את קבוצת הווטסאפ של הגן למיוט לצמיתות כי אני באמת חושש להחמיץ פריט מידע חיוני, כגון חולצות לבנות למחר, קופסאות שימורים לתרומה, תחמושת חיה לתרגול מתקפת טרור, או כי אני נהנה להתנשא ולהתעצבן על השיח ההזוי שם.

זה הכול, הנושאים והווליום והכמות. חטיפים בימי שישי, כן או לא? דיון סוער בן 40 הודעות. מביאים מחר סופגניות לגן? התפלפלות של 37 הודעות עם תת-הסתעפויות. תוכנית אמנותית לקייטנה?  יותר מדי טלוויזיה? יום שלם של לכאן ולכאן ולפה ולשם.

הדיונים בקבוצה מתנהלים ללא הרף, ללא משוא פנים וללא הומור. אני לא מבין מאיפה יש להורים את הזמן והסבלנות, ויותר מזה אני לא מבין את הצורך. אני זוכר את עצמי הילד מקשיב לשיחות של מבוגרים על ביטוח ומכוניות ובתים, ונשבע לעצמי שהשיחות שלי עם חברים יהיו על נושאים מעניינים באמת. ספרים וסרטים ומוזיקה למשל. שלושים ומשהו שנים אחר כך אני עומד בזה באופן סביר. והמבחן העיקרי הוא מידת ההשקעה והזמן שאני מבזבז על נושאים משמימים. אם כבר חייבים לדבר על משכנתה, בוא נעשה את זה קצר, טוב?

ילדים זה נושא שיחה חשוב ומרתק. חולצות לבנות וחטיפים פחות. אם הבת שלי תאכל חטיפים בשישי בבוקר הגורל שלה לא ישתנה. לא זה מה שיגרום לה להיות בריאה או כריזמטית, נבונה או גבוהה, מנהיגת העולם החופשי או היפסטרית דלפונה. ויותר מזה, אין דיונים על מה מספרים לילדים בגן על אלוהים, החבר הדמיוני שבשמים, או איך מתווכים את רצח רבין הי"ד. יותר מעניין אותי ההסבר של הבת שלי על כך שאין אנשים רעים בעולם, חוץ מהמצרים, מאשר עוד שקית במבה בשישי או סופגנייה אקסטרה בקייטנת חנוכה.

רוב הדיונים האלה חסרי משמעות. הם בריחה ללוגיסטיקה של כללים וחוקים במקום דיונים במהות, גם כשהם נוגעים בנושאים חשובים כמו האם להזמין את כל ילדי הגן למסיבת יומולדת או רק קומץ חברים מיוחסים, הדיון עובר מהר מאוד לאיך ומה עושים, תוך ירידה לפרטי פרטים, במקום לדבר על העיקרון. לא רק שזה מעייף אותי, זה מעציב אותי. אני מרגיש שאנשים בצד השני כותבים על גלוטן וסוכר במקום על מה ששורף להם את הבטן. הם נכנעים לחיים עצמם, הם מבזבזים זמן קיום יקר על שטויות כי הם בורחים מהמהות.

יש לי חלום, ובו הווטסאפ של הגן מוצף בסיפורים שוברי לב על חרדות הוריות, שיברונות לב קטנים של הילדים, ספקות לגבי העתיד. קבוצת תמיכה נועזת שבה הכול מדובר, בלי טאבו וביקורת, הכול מתקבל ומותר ומעובד ומתגבש לקתרזיס מזכך. שהילדים יאכלו מה שבא להם ולא נורא אם הגננת מאחרת, כי כיף להם ביחד, הם עוד לא מבינים כלום. הניחו לחטיפים ובואו נתחיל לדבר באמת.

 שנים שרציתי לקרוא את הביוגרפיה של דן בן אמוץ, ועכשיו, בעמוד 41, אפוף תחושת זוהמה וסליז וחשק להתקלח, אני מבין למה היססתי.

אני אוהב דמויות. עלילה זה יופי, אבל סיפור אהבה אמיתי ביני ובין ספר יפרח רק אם תהיה שם דמות שארצה להיות חבר שלה, או לקחת אותה למיטה, או שאפחד ממנה עד מוות. בשלב מסוים הבנתי שזה לא מאוד שונה בחיים עצמם. פוליטיקאים, זמרים, שחקנים, מורים של הילדים שלי – אני בונה דמות בראש על סמך סיפורים, פגישות אקראיות, כתבות בעיתון. ככל שאדם רחוק יותר מחיי היומיום שלי, אני נוטל לעצמי, מבלי דעת, חירות יצירתית וממציא אותו לעצמי יותר.

דן בן אמוץ היה דמות בחיי. גם אמנון דנקנר. קראתי כתבות בעיתון וספרים וסיפורים של שניהם. וקראתי אודותיהם. בן אמוץ היה הבוהמיין המבריק, רב אמן, רב שגל, מסוגל לכתוב טורים ציניים וסרקסטיים בעיתון וגם את "לזכור ולשכוח" ספר פוסט-שואה מצוין ואמיץ (כיבוש בסיקסטיז, מי היה מאמין). דנקנר היה דמות רצינית יותר, ספרותית יותר, אידיאליסטית יותר, חדה וסרקסטית לא פחות.

ואז בן אמוץ מת. הביוגרפיה התפרסמה והכול התפוצץ. על רקע סיפורי סקס עם קטינות וגילוי עריות נדמה היה שדנקנר מנהל קרב מאסף מול כול הברנז׳ה, אצולת הבוהמה של פעם. הייתי בסוף התיכון או בתחילת הצבא והסיפור שקראתי בעיתון וראיתי בטלוויזיה היה ברור: האנדרדוג חושף האמת מול האליטה המושחתת שמנסה להשתיק אותו. בסרט הזה כבר הייתי, היה לי ברור את מי אני מעודד מהיציע.

השנים חלפו. בן אמוץ נדחק לשולי הזיכרון התרבותי-הקולקטיבי. דנקנר חזר למרכז הבמה והחליף תפקיד. באותה תקופה שאני עבדתי ב"ידיעות" ושיחקתי פטריוט במוזסלנד, הוא ערק למעריב של נמרודי, הפך לספק ימני, סיפורים אודותיו מתעלל בעובדיו צצו מכל עבר, ובאופן כללי היה נראה שבחר בצד האפל. את הביוגרפיה של בן אמוץ לא ראיתי בחנויות הספרים ולא התאמצתי להשיג אותה.

עד לפני שבוע. פרצופו של בן אמוץ המתנוסס על הכריכה הציץ לעברי מחלון הראווה של חנות הספרים המשומשים שליד הקפה של שישי. בלי לחשוב יותר מדי קניתי. וטעיתי. בהקדמה דנקנר מפרט את המחויבות העיתונאית שלו לאמת, וטורח לציין שבן אמוץ לא עמד בהסכם ביניהם ושיקר לו לא מעט. ואז הוא מתחיל לספר, והלב מתכווץ. אמת עיתונאית היא אבן יסוד במקצוע, אבל דנקנר לא באמת כתב תחקיר, הוא כתב סיפור. אמנם סיפור המבוסס על חיים של דמות בשר ודם, אבל כזה שאי אפשר לאמת ולחקור בכלים עיתונאיים מקובלים, ושמטרתו בה בעת לבאר, לברוא ולהנציח דמות מסוימת.

והתחושה היא שדנקנר כתב כאן סיפור על דמות שהוא לא אהב, דמות שהוא נהנה קצת להשפיל ולהתאכזר אליה. הוא מתאר באופן דוחה, מציצני ופורנוגרפי אירועים שכל השותפים להם מתו מזמן, ושאת רובם המכריע לא יכול היה לראיין בעצמו. אין בכתיבה שלו חמלה או הבנה. יש בה בעיקר תחושת זוהמה. אני לא יודע מה הניע את דנקנר. אני יכול לדמיין קנאה באדם שנתפס בעיניו כהולל ויצרי ויצירתי ממנו, או מוסרנות מושרשת שהתקוממה מול סגנון החיים של בן אמוץ. זה לא משנה.

ועכשיו אין לחזור לאחור. שתי הדמויות, דנקנר ובן אמוץ, הוכתמו. כל ספר של אחד מהם שאקרא ייקרא אחרת. הבנתי, בדיעבד ומאוחר מדי, מדוע נרתעתי מהביוגרפיה, בדיוק כפי שאני נרתע מלחפור ולגלות מידע אודות אנשים אהובים או חשובים בחיי שמתו, או נעלמו. רומן גארי כתב שכדי לשכוח מישהו באמת צריך לפגוש אותו שוב. יש אנשים – אמיתיים, פיקטיביים ובין לבין – שאיני רוצה לשכוח.

צירפו אותי מכוונות טובות. לקראת סוף השבוע גיליתי שאני חבר בקבוצת פייסבוק בעלת השם המטעה: ״עיתונאי ידיעות אחרונות עבר הווה״. עבר יש שם המון. הווה קצת פחות. עתיד – לא ממש.

אני אוהב ומתעב נוסטלגיה. אני נהנה להתפלש בזיכרונות ולהתרפק על תחושת ה״פעם היה יותר טוב״ אבל אני יודע שאני משקר לעצמי. נגה שאלה אותי למה זה מפריע לי בעצם, זה הרי לא משנה את איך שאני תופס את ההווה.

אז זהו שכן. כשאני מביט אחורה, אל התקופה הנוצצת בעיתונות, הצבעים של עולם ההייטק הופכים עמומים ואפרוריים יותר. כשאני מתרפק על אהבות ישנות, מה זה אומר על זו הנוכחית? המוזיקה של פעם היתה מרגשת יותר, הסרטים עמוקים יותר, הספרים סיפרו לי משהו על החיים שלא ידעתי. אני יודע שאני לוקח את העבר ומסנן אותו מכל התסכולים והחרדות והשיעמום שהיו מעורבים בו. אני יודע שהתסכולים והחרדות של היום יעברו סינון דומה בעתיד. אז מה. זה לא עוזר לעמעם את הזהר של ימי ידיעות העליזים.

שש שנים עבדתי בידיעות אחרונות, מקום העבודה שבו שרדתי הכי הרבה. תור הזהב שלפני שלדון אדלסון וישראל היום, לפני פייסבוק, כשפרשן כלכלי בכיר בעיתון הסביר לי שאינטרנט מהיר הוא לא משהו שבאמת יזדקקו לו. האינטרנט היה חידוש מלהיב  שכתבתי עליו לא מעט לעיתון. לא הבנתי שאני יושב בתוך חומות האימפריה ומביט על הברברים בשער.

והייתי צעיר ונוח להתרשם וכולם נראו לי מתוחכמים, ומגניבים ואקסצנטרים. עורכים נוירוטים, צלמים גסי רוח וכתבים לא שפויים. אני זוכר שתי תחושות עיקריות: אני במרכז העולם, במקום הכי חשוב ומשפיע ומעודכן, ואני מוקף באנשים שאינם כאחד האדם, עילאיים ומתוחכמים ומתנשאים, מודל בוהמייני לחיקוי. 

המעבר לעולם ההייטק היה דומה, אני מניח, למעבר מישראל לאיסלנד. הלחץ, הרעש, היצריות והחום הלוהט מתחלפים בשקט קריר וקצת מנומנם. אני מניח שבשני המקרים זה מטעה. האנשים בעיתון צרחו את הליבידו שלהם בלי מעצורים או התחשבות בסביבה. בהייטק מפלטרים הכל. לטוב ולרע. אני מניח שבשני המקרים מציק אותו געגוע מזויף. אני זוכר את החום והאקשן והסקס באוויר ומדחיק כל מה שנלווה אליהם. אני שם לב לצנזורה המובנית בסביבה שלי, לחוסר הלגיטימציה של הסרקזם והציניות, ומתקשה להעריך את היתרונות שבסביבה לא רעילה שכזו.

עמוד הפייסבוק של עובדי ידיעות היה מלא בתמונות ישנות של אושיות מדסק החדשות, כתבים, צלמים. אנשים שהיו בעיני עצמי בן ה-25 נפילים. הלחיצות על בלוטות הנוסטלגיה היו תכופות עד בלתי נסבלות. זה היה נעים וחמים, כמו להתפלש בביצה סמיכה במיוחד.

ואז התחלתי להזכיר לעצמי את החלקים הפחות מוצלחים. הכתב שאיים עלי כשחשב שאני כותב על משהו שקשור לתחום שלו. העורך הראשון שלי, שהיה צורח עד צרידות בגלל כל שגיאה. הלילות שבהם התקשיתי להירדם, מנסה להיזכר אם טעיתי בכותרת או בכיתוב תמונה. את החרדה מכל מגע עם מחלקת משאבי אנוש – עד שהגעתי לשדות ההייטק הירוקים ״כוח אדם״ היה מבחינתי שם נרדף לקיצוצי שכר, הרעת תנאים ופיטורים אפשריים.

אני לא רוצה להיות קשיש נרגן שמתרפק על כמה הכול היה טוב יותר פעם. המוזיקה, הסרטים, הטלוויזיה. ויש לי את הפוטנציאל, אני מרגיש את הדחף מכרסם בי. אני מניח שאנשים אחרים יכולים ליהנות מהנוסטלגיה בלי לטבוע בה. לי קל מדי להתמסר לעבר המוכר. ההווה והעתיד דורשים יותר מדי מאמץ והסתגלות. בינתיים אני מצליח. 

נכנסתי לעמוד ולחצתי על כפתור הנטישה. זה היה קשה רק קצת יותר ממה שחשבתי.

איך הגעתי למצב הזה, אמרה לי השבוע חברה טובה. זה היה קצת אחרי ששאלה אותי אם הכל יהיה בסדר. בטח שיהיה בסדר. אני חושב בכל אופן שיהיה בסדר.

זו שאלה שמעסיקה אותי לא מעט בשנים האחרונות. איך הגעתי לכאן. אין כאן תלונות על הנקודה שבה אני נמצא. זו הדרך, או יותר נכון ההיעדר שלה. אני יכול לנתח בדיעבד איך הדברים קרו, ואיך הגעתי לאן שהגעתי. אבל אין בזה שום דפוס, תוכנית, משהו שאני יכול להצביע עליו ולטפוח לעצמי על השכם על בחירת אסטרטגיה נכונה.

כשהייתי בתיכון ידעתי שאני אתגייס לצבא ואחרי הטיול לחו״ל אירשם לאוניברסיטה, ואז חתונה, ילדים, וזהו בערך. עד הפנסיה והמוות. ובהתחלה זה פחות או יותר מה שקרה. את השינויים הראשונים בקושי הרגשתי. שינוי בבחירת תחום הלימודים, יעד חלופי לטיול הגדול לחו״ל, דברים כאלה. פסיעות קטנות בשולי השביל הסלול.

ואחר כך הגיעו השינויים הגדולים. לפעמים מתוך בחירה שנובעת יותר מדחף או תובנה של רגע, לפעמים בגלל נסיבות חיצוניות. ופתאום אני כבר לא על השביל, בקושי רואה אותו. אני כבר לא נשוי, אני לא כותב או עורך ואיכשהו החיים שלי לא דומים כמעט בכלל לתוכנית המשורטטת היטב מגיל 16. אני מוצא את עצמי יושב במכונית בעיקול להרצליה פיתוח, מוקף בעוד רכבי ליסינג שתקועים איתי בפקק, בוהה במעקה הבטיחות ומנסה להבין איך זה שאני בהייטק, מה הקשר אלי, מה בעצם קרה לעניין הזה של עיתונות, זוגיות, הורות. זו הצלחה, זה כישלון. איך בדיוק הגעתי לכאן.

ויש אנשים שאצלם זה אחרת. החבר הכי טוב שלי ידע בגיל 16 שהוא רוצה שיהיה לו אופנוע, ושהוא רוצה ללמוד ולעסוק במחשבים. היום יש לו – כמו מאז ומעולם – אופנוע, והוא איש הייטק. הוא נשוי לחברה שלו מהתיכון. ולא שלא היה לו קשה בדרך, אבל היתה לו תוכנית והוא התמיד בה.

מנגד יש גם אנשים כמוני. גם אם הם מרוצים מהמקום שבו הם נמצאים, משהו בתהליך מטריד אותם. אם לא ברור לי איך הגעתי לכאן, זה משאיר אותי באפלה, בלי אופק להביט אליו קדימה ולהרגיש בטוח. אני יודע שזו אשליה. אני אחראי לטוב ולרע למקום שלי בחיים היום. ואם הסתדרתי עד עכשיו, כנראה שאסתדר גם בהמשך. אבל בין זה לבין תחושת יציבות אין שום קשר. הכל נראה מקרי, כאוס מתגלגל.

לקראת סוף השבוע פגשתי שתי עמיתות לעבודה ליד המעלית, מסתכלות על תמונות של שמלות כלה באייפון. הן מתחתנות בקרוב. הסתכלתי עליהן כמו שאני מסתכל על הזוגות שמגיעים לכיכר הבימה לסשן צילומים לפני החתונה – בפליאה גדולה. זה נראה לי מוזר שאנשים ממשיכים להתיישב ליד שולחן הרולטה הזה, להיכנס למסגרת הזו שנראית לי היום מסובכת עד בלתי אפשרית. אני מניח שהגישה שלהן נובעת מהתחושה הזו שיש לך בהתחלה. אתה מביט קדימה ואין פיתולים, רק השביל הישר והברור שמשתרע הרחק לעבר האופק. הכל נראה מובן ומבטיח. מה כבר יכול להשתבש. איחלתי להן מזל טוב. ובהצלחה.

והפעם שני שירים. הנה המתכון:

וזו המציאות, לפחות עבורי:

1. סיימתי את Horns, הספר השני של ג׳ו היל שקראתי. אחרי צמד ספרים (ונובלה אחת, עם אבא) אפשר כבר לקבוע שמדובר בתופעה. הרעיון של הבן של סטיבן קינג יכתוב ספרי אימה גרם לי לחשוב על ג׳וליאן לנון. כשאבא שלך נמצא בספירת האלים בתחום שבו הוא בחר לעסוק, הסיכוי שלך ללכת בעקבותיו בלי להיות פאתטי נראה קלוש. ובכן, הפתעה.

היל – השם של אמא במקור – מצליח לגמרי להיות מין קינג 2.0, ולא חיקוי חיוור של אבא. יש משהו מטריד בדמיון בין הספרים שלהם: אותה עיר אמריקאית קטנה, אותה נטייה לפירוט יתר יחד עם כישרון סיפור מעולה. אותה חיבה לאזכורי תרבות פופ – בעיקר מוזיקה, אבל ב-Horns היל משתמש בהשוואה לקילוחי הדם בקרי, הסרט המבוסס על הספר הראשון שכתב אבא-קינג. משעשע? מטריד? גם וגם.

שניהם גם מחבבים מכוניות ואופנועים, ושניהם אוהבים ללכת על הצד האפל בכל מה שקשור לתיאורים מפורטים של אלימות, ולרמיזות מיניות קינקיות. שניהם כתבו גם קומיקס. אה, ולשניהם יש עניינים לא פתורים עם אלוהים.

מה שאין להיל, בינתיים, זה את הטירוף של אבא. לקינג יש ספרים – סדרת המגדל האפל למשל – שבהם הוא מתחרפן לגמרי, ו/או על סמים קשים. לעולמות שלו, כשהוא מגיע לספירות האלה, אין חוקים. למספר הדמויות שמתרוצצות בספר אין גבול. זה יכול להיות מביך, זה יכול להיות מדהים. זה לא משעמם. היל לא שם. יש מבנה, יש מספר דמויות סביר ונשלט, יש היגיון. זה יתרון – הוא לא צולל לתהומות ביזאר כמו אבא – וגם חיסרון. סביר להניח שזה קשור לנסיבות שונות: לקינג יש היסטוריה מתועדת של סמים ואלכוהול ודכאונות. את הבן שלו הוא חינך כנראה באווירה בריאה וטובה יחסית, מה שעושה טוב לבנאדם, קצת פחות ליוצר.

2. Dazed and confused הוא אולי סרט התיכונים האמריקאי הכי מתוק שראיתי. חברה טובה אמרה לי פעם שהיא את ילדותה הדמיונית בילתה בעיר קטנה בארה"ב, ולא באזור השרון. זו צפיית חובה בשבילה – הנוסטלגיה המדומיינת האולטימטיבית. הכל מתרחש ביום הסיום של תיכון אמריקאי. אין עלילה של ממש, רק שלל סיפורים קטנים של התבגרות וסוף והתחלה. בלי קיטש, בלי הומור פלוצים וזימה נוסח ג'אד אפטאו, ועם המון שחקנים מעולים שרובם די נעלמו אחר כך או לא מיצו את הפוטנציאל – אדם ברודי, איך לא הפכת לכוכב ענק, לעולם לא אבין.

קראתי שריצ'רד לינקלייטר, הבמאי והכותב, חטף תביעה משלושה בוגרי תיכון שלמדו איתו. הוא לא טרח להסוות את הפן האוטוביוגרפי בסרט, כולל השמות של חלק מהגיבורים. הפואנטה היא שהסרט נראה כמו מכתב אהבה מריר-מתוק לנעורים של הבמאי, ולא כמו מוצר שתוכנן ושווק לטינאייג'רים חרמנים. ומתיו מקונוהי מופיע כאן בתפקיד הראשון שלו בקולנוע, עם ה-alright alright alright המפורסם, והוא מעולה.

3. מייקל – הצגת פרינג' מעולה, ובאמת לא מתחשק לי לספר עליה יותר – הגעתי אליה בלי לדעת כלום, מעבר להמלצה אמינה, וככה עדיף. זה מצחיק, זה הזוי, וסביר שזה יזכיר לכם קטעים משפחתיים כאלה ואחרים משלכם. וליאת הרלב מותק שזה משהו. כן, הבנתי שאני מגלה את זה מאוחר, אז מה.

מזמן לא קראתי ספר ככה, במכה אחת. את העמוד הראשון קראתי שנייה לפני ששער העלייה למטוס נפתח, את האחרון שעה לפני הנחיתה בניו יורק. בין לבין גם ישנתי וקצת דמעתי כמו ילד והשתדלתי שהדיילות לא יראו.

״אשמת הכוכבים״ של ג׳ון גרין הוא לא ספר שהייתי קורא בנסיבות רגילות. קודם כל הוא ״ספר סרטן״, ובאופן כללי ז׳אנר ספרי המחלות והדמע מרתיע אותי. הוא גם ספר נוער, אבל ספציפית כרגע זו דווקא היתה סיבה כן לקרוא אותו. קיבלתי עליו המלצה ממקור אמין, והבת המתבגרת האישית שלי קראה אותו ואהבה.

וזה העניין: אחת מהחלטות האבהות שלי, שעמדתי בה חלקית מאוד, היתה לקרוא ספרים שהילדים שלי קוראים. חשבתי שזו דרך טובה להתחבר אליהם, לייצר שפה משותפת, וגם להעביר אליהם את המורשת של ספרים שאהבתי והשפיעו עלי בילדות (מה שקצת פחות הצליח). 

אשמת הכוכבים נראה כמו משהו שמגשים את המטרה הראשונה: מדובר בסיפור אהבה בין נער ונערה חולי סרטן שנפגשים בקבוצת תמיכה. זה נשמע רע, אני יודע, אבל זה כתוב מעולה. אין כאן כתיבה מצויצת ומפונפנת, אין חלוקה דיכוטומית למתבגרים מגניבים מדי והורים חד מימדיים. נראה שהסופר מבין ומכבד את הקהל שלו, וזה מקסים. הילדים מצליחים להיות שנונים ובעלי הומור שחור ועדיין להיות מתבגרים אמינים, וההורים שלהם קצת מגוחכים אבל גם חכמים ורגישים ומאוד מאוד אנושיים.

זה ספר עצוב, כמובן. לא צריך להיות גאון כדי להבין שרומן בין שני בני נוער שסוחבים איתם את ה-מחלה הקטלנית הגדולה לא ייגמר טוב. ולא, זה לא ספוילר. אבל מה שמציל אותו מנפילה ללא מעט בורות מלאי סכרין טובעני היא המודעות העצמית של הסופר, שבין היתר דואג לומר מגרונה של הדמות הראשית כמה אין לו כוח לספרות הז׳אנר. נראה שהוא מאוד מתאמץ – ומצליח – להוכיח שאפשר לרגש גם בלי להיות קיץ׳ ולדרוך ברגל גסה על בלוטות הדמעות.

ומה שהוסיף לעניין שבקריאה היה התהייה על איך נגה רואה את הדברים. היה לי ברור שבזמן שאני מזדהה עם נקודת המבט של ההורים, היא רואה דברים אחרת. ותהיתי מה היא חושבת על סיפור האהבה שם, ועל בנים–בנות בכלל, וניסיתי לדמיין איך היא רואה את הדברים. תרגיל מחשבתי לא רע בכלל.

בקיצור, מומלץ לקריאה, רצוי בלוויית טישו והורות לילדים מתבגרים. עכשיו גם עושים ממנו סרט, אגב. הנה הטריילר שנראה די מעפן.

הייתי מצרף לינק לטור של רענן שקד ב"שבעה ימים", אבל אין כזה. בהתאם למדיניות העיתון בו הוא עובד, ולגישה שלו עצמו, לא תגיעו לטור הזה סתם ככה, חינם. אז אם לתמצת: שקד מקטר על כך שהאינטרנט הוא עץ שיונק ומייבש את כל שאר היער שסביבו (דימוי יפה), הופך את הכל לחינמי, ומייתר את המקצוע שלו ושל כולכם. 

מה נשאר? רק לעבוד בהייטק, מספר דו ספרתי של שעות ביום, ולא לראות את הילדים לעולם. האישה תטפל בהם. עבדות מודרנית, תוגה, סוף.

מה שמעצבן בכל זה, ובכלל בגישה של שקד לאינטרנט (זה לא הקיטור האנטי דיגיטלי הראשון שלו), הוא שאין לה באמת בסיס עובדתי. מילא אם שקד היה מדבר על העיתונות בלבד. גם אז אפשר היה להזכיר לו שקבוצת התקשורת שבה הוא עובד מתנסה בתקופה הזו ממש במכירת תוכן מקוון עם אפליקציות לכלכליסט, ידיעות אחרונות ובלייזר, למשל. אבל שקד מדבר על כו-לם.

אם שקד היה משתמש בגוגל – למרות שמדובר בטור דעה, ותאורטית אין סיבה לטירחה שבעבודה ממשית – הוא היה מגלה כמה עובדות מעניינות שרלוונטיות לטיעונים שלו. נתחיל בטענת החינם, שכבר מזמן רחוקה מלהיות נכונה. אייטונס של אפל רשמה הכנסות שיא של 2.4 מיליארד דולר ברבעון הראשון של 2013, ממכירות ספרים, מוזיקה, סרטים ואפליקציות. ב-2012 הכניסה החנות של אפל 4.3 מיליארד דולר ממוזיקה בלבד. 60% מהכנסות תעשיית המוזיקה באותה שנה הגיע מאפל. הנתון הזה במגמת עלייה, ולא מעט מחקרים מראים שהורדות פיראטיות לא פוגעות בהורדות החוקיות כלל. 

הלאה. שקד מזכיר את גוגל ופייסבוק. הוא לא מזכיר את אמזון, שמוכרת באינטרנט מוצרים של ממש, כולל הדבר ההוא, ספרים. גם בפורמט דיגיטלי – פורמט שגם ידיעות אחרונות מקדם בארץ, בתשלום. אמזון מאפשרת לחנויות קטנות להשתמש בפלטפורמה שלה, ובאופן דומה אתרים כמו Etsy ו-eBay מאפשרים לאנשים פרטיים וחנויות קטנות להגיע לקהלים גדולים בלי להשקיע בפלטפורמה כלשהי. 

ועוד לא הזכרנו את עוזי וייל וגיוס הכסף לספר שלו דרך האינטרנט, ועוד שלל מיזמים וחידושים שמאפשרים לאנשים למכור את פרי עמלם וכשרונם ברשת, תמורת כסף.

עכשיו לעניין עבדות ההייטק – שקד שולף שם ראיון עם יזם שמספר איך הפקיר את אשתו עם הילדים ונעלם בערבות הרצליה פיתוח במרדף אחר האקזיט. זה מדגם סטטיסטי מרשים, יזם אחד. מה לעשות שהייטק זה לא רק סטארט-אפים. יש גם לא מעט חברות עם שעות עבודה מסודרות, ואנשים (כולל נשים! אפילו אמהות!) שמצליחים לשלב בין קריירה למשפחה ואפילו תחביב או שניים. 

אגב, היכרתי עורך חדשות בכיר שנשבע לא לחזור לתפקיד אחרי שגילה שהוא גוזל ממנו כל שעה פנויה עם ילדיו. בעיתונות. המודפסת. האיזון בין קריירה למשפחה הוא שאלה של אופי והחלטה אישית.

ולבסוף – הרומנטיקה. מה עם הספר או הדיסק ששינה את חייכם. איך בדיוק האינטרנט יספק תחליף לזה? די בקלות האמת. הבת שלי חושבת ש-Wish you were here הוא השיר הכי טוב בעולם, אחרי ששמעה את האלבום דרך תיקיית הדרופבוקס שבה אנחנו חולקים מוזיקה. ואת הספר הנפלא שאני קורא עכשיו הורדתי מהרשת, היישר לקינדל שלי. בלתי נתפס.

מה שמרגיז בנרגנות האנכרוניסטית הזו, היא שהיא פשוט מיותרת. האינטרנט הוא פלטפורמה, אמצעי, שצריך להסתגל אליו. העידן הדיגיטלי עדיין בראשיתו, עדיין מתעצב. קביעות גורפות כמו של שקד לא שונות בהרבה מאלה של קשישים נרגנים בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת שראו בזיגי סטארדסט, ששקד מתרפק עליו בטור, תועבה שאינה קשורה למוזיקה איכותית בשום צורה.

כמו שכתב פעם מאיר שליו, קולגה של שקד, על מתנגדי הספרים הדיגיטליים: הריח של ספר מודפס הוא ריח של נייר ודבק. וגם כשעברו מכתב יתדות לפפירוסים, היו בטח טיפוסים שטענו שאין כמו משקל לוח האבן ותחושת האותיות המסותתות בו, ולעזאזל, הנה הולכת השכונה. כנראה שזה לא האינטרנט – זו הקדמה, שתמיד מצליחה להפחיד ולעצבן את מי שלא מנסה להסתגל אליה.

דברים שאי אפשר לכתוב עליהם

אם אתה לא מז'אנר החשפנים, מן הסתם.

* אנשים שאתה עובד איתם

* קרובי משפחה

* חברים

* חברים של חברים

* הילדים שלך 

או. אז זהו.

שיחה עם נגה, בת 13 ומשהו

על מה את חושבת?

על הבלוג שלך.

מה על הבלוג שלי?

על זה שאתה לא כותב עלינו יותר.

כי אתם כבר גדולים ויכולים לקרוא את מה שאני כותב. חשבתי שזה מעצבן אותך שאני כותב דברים שאמרתם. שזה פוגע לכם בפרטיות.

לא ממש. וגם אם נתעצבן זה כיף שאתה כותב עלינו.

למה?

כי זה מראה שאתה חושב שאמרנו דברים חכמים. וזה גם נחמד שאנשים יקראו איזה ילדים מוצלחים יש לך, ואחר כך כשהם יפגשו אותנו הם יגידו "אה, אלה הילדים המוצלחים שלך שאתה כל הזמן מדבר עליהם".

אז בעצם את רוצה להיות מפורסמת?

קצת.

סיכום 2012 של הבלוג, באדיבות וורדפרס. מאוד מגניב. ולגבי מילות החיפוש יש לי רק דבר אחד לומר לכם: סוטים.

והנה קטע קצר:

4,329 films were submitted to the 2012 Cannes Film Festival. This blog had 14,000 views in 2012. If each view were a film, this blog would power 3 Film Festivals

Click here to see the complete report.

מוזיאונים גורמים לי לאי נוחות בדרך כלל. תחושה של מבקר בארץ שהשפה בה רק חצי מובנת, זרה.

וזה רק מחמיר כשאני קורא את הטקסטים שתלויים על הקיר, ליד היצירה.

תמיד אומרים לי שאמנות זה עניין של רגש. תביט ביצירה, תבדוק איך אתה מגיב לזה. ואם אני מבין נכון, גם אוצר התערוכה אמור לעשות משהו דומה, ברמה מעט יותר מתוחכמת – לכתוב מעין פרשנות משלו. אלא שהטקסטים האלה לרוב איומים. לא נגישים, לא ברורים, משדרים תחושה של גילדה סגורה ומנוכרת, עמוסי ז'רגון ופיתולים לא קוהרנטיים. מעשים מגונים בטקסט, לא פחות. במקום לקרב את הקהל הסמי-תרבותי (אני) לאמנות, נראה שהם רוצים להרחיק אותו. לגרום לו לדעת את מקומו.

וזה תמיד מזכיר לי את הסיפור של מישהו שהיכרתי בצבא: בתיכון איפשרו לו ולשאר בני כיתתו להגיש עבודת גמר במקום מבחן כתוב, בנושא השואה. חיבור, ציור, פסל, מה שבא להם. האיש, לא בדיוק הטיפוס האקדמי, דחה את העניין לרגע האחרון. ואז נחלצה אמא שלו לעזרתו: היה לה סטודיו לקרמיקה, והיא הכינה לו פסל קטן של איש נושא ידיים למעלה, לשמיים, בזעקה/תפילה/משהו בנוסח. המשימה שלו היתה לפלח מהגדר של השכנים חתיכת תיל שתקיף את הפסל כמו גדר. אלא שהחתיכה שהביא היתה קצרה מדי. לא נורא, אמרה אמו, נקרא לזה "פתח לתקווה".

בטקס הסיום של בית הספר הוא נקרא לבמה לקבל פרס ואות הצטיינות על העבודה שלו, בלוויית נאום על המשמעות הסימבולית של הפתח לתקווה, אז והיום.

אין פואנטה. אני אמשיך להרגיש שאני מחמיץ משהו, אנשים ימשיכו להסביר לי שאני בעצם לא, ואוצרים – אוצרים ימשיכו לכתוב כמו קריקטורות של סנובים אינטלקטואלים.