ארכיון תגים | לונדון

אופטימיות זהירה ולא מבוססת בכלל

פעם יצאתי עם מרצה שעסקה בפוליטיקה וממשל. יום אחד ניהלנו שיחה על ענייני השעה, ואני טענתי שאולי עידן הדמוקרטיה קרב לקיצו, שעם אנשים כמו טראמפ ונתניהו, בשילוב רשתות חברתיות וכל הג'אז הטכנולוגי הזה אבד על השיטה הכלח. הדוקטורית נתנה בי את המבט שהיה שמור למקרים כאלה, קצת חומל, ושלחה לי קטע מספר של חוקר בשם ליפמן, שפקפק גם הוא ביכולותיה של הדמוקרטיה בעידן הנוכחי – אבל בשנות העשרים של המאה הקודמת. הטכנולוגיות שאיימו על שיקול הדעת של הציבור היו קצת אחרות, העיקרון דומה.

אנחנו חיים בתקופה איומה. מצאתי ניסוח מדויק לזה בראיון עם הפסיכיאטר ירדן לוינסקי בגלובס. אי הוודאות, היעדר פג תוקף לעידן המסיכות, הריחוק החברתי וכל מה שנלווה לו, מחרפנים אותנו. זה קשה לכולם, גם לפריבילגים כמוני שבסך הכל לא נפגעו מהמצב בריאותית או כלכלית, לפחות בינתיים. את החרדה מתדלקת גם התחושה של מנהיגות רופסת שמנהלת את המשבר הזה רע מאוד. אין יד על הגה הספינה, רב החובל מושחת. ועדיין, בסופו של יום אני לא מיואש לגמרי. אולי קצת בזכות הדוקטורית וליפמן. 

אנחנו לא בבליץ על לונדון, או במגיפה השחורה, או בעוד שלל קטסטרופות שהמין האנושי ארגן לעצמו – ושרד את כולן. ואני מניח שבכל אחת מאותן מהתקופות הללו היו אנשים שהפטירו את האמירה שחוזרת ונשנית בפיד שלי בטוויטר, "כולנו הולכים למות". זה נכון אבסולוטית, אבל כנראה שזה לא יקרה דווקא עכשיו. וגם אז, הרוב שרד.

אני חושד שמדובר במנגנון אנושי בסיסי, כזה שאפשר לזהות בחרדה הורית שמתעוררת בכל פעם שהצאצאים חווים מצוקה כלשהי. אני מכיר היטב את גל האימה, הבעתה מלהחמיץ סימן מבשר רעות, להבין רק בדיעבד שיכולתי למנוע אסון. רציונלית אני יודע שאם כואבת לילד הרגל או אם הוא מאחר ולא עונה לטלפון סביר להניח שלא קרה שום דבר. אבל מה בין סביר לבין חרדה קיומית? וכך כנראה מגיבים גם למשברים כמו באג אלפיים, סארס, קורונה, וגם למה שקורה במגרש המשחקים המוזנח של הפוליטיקה. הפחד הוא מהגרוע מכל. התמוטטות רבתית וכליה. זו גם הסיבה לפער בין סרטים על מגיפות וסוף העולם לבין מציאות הקורונה. על המסך יש את החרדות הכי איומות שלנו, דם ואש ותמרות עשן. במציאות יש, ובכן, את המציאות. הרבה מסיכות ובדיקת חום בכניסה לסופר, ודאגות כלכליות.

אני זוכר במעומעם שיחה של הורי עם חברים, כשהייתי ילד, על האפשרות הלא סבירה שאריק שרון יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יתממש לא תהיה ברירה אלא לרדת מהארץ. אף אחד מהם לא קנה כרטיס טיסה בסופו של דבר. אני נוטה להאמין שהגרוע מכל לא יקרה. שבסופו של דבר הדברים יחזרו למסלול הפחות או יותר רגיל שלהם. זה ייקח זמן, ואני לא משלה את עצמי שלא יהיה לזה מחיר. אבל כשמדברים על סוף העולם, קץ הדמוקרטיה, הרס התרבות, אני מסרב להיכנס להיפרוונטילציה. יש הצדקה אבולוציונית לראות שחורות ולהיזהר מהן. אבל לרוב ובניכוי האפוקליפסה, השורה התחתונה היא בגוון קצת אחר.

לקחתי ילדה וחרדה וטסתי ללונדון

תנשום ותירגע קצת.

לא יקרה כלום, ואם יקרה? אז מה. התורים בשדה, האיחור, הגעגוע למי שנשאר בארץ שנייה אחרי ההמראה. ושדה תעופה שלא הייתי בו וצריך להבין איך יוצאים ממנו, איך עוברים את כל סיוטי התורים והמנהלות שאני תמיד חושד שנועדו לגבות תשלום על ההנאה האסורה שבחופש. רוצה הפסקה מהמירוץ? יש לזה מחיר, מותק.

הטיסה איחרה בכמעט שעה. המסע ללונדון משדה התעופה סטנפילד (סטנסטד? סטנסטון? נשבע שהמציאו את המקום הזה, בחיים לא שמעתי עליו) היה מפרך. נהג המונית התעצבן שחיכינו בצד הלא נכון של הכביש. חדר המלון תוכנן על ידי אדריכל כושל ואגורפוב. אבל זה לא מעניין. בת השבע היתה בטוחה שמדובר בארמון, והתפעלה מהעובדה שההגה בצד ימין. היא צעדה בחדווה ברחובות העיר כמו כיפה אדמה במעבה היער, בלי שמץ של מושג שמטר ממנה אורבים זאבים.

באנו, ראינו אותם, הלכנו לגינת משחקים

הזאבים היו האחריות שלי. אין גבול לחרדות הפוטנציאליות כשטסים עם ילדים. טיסה שתאחר עד תתבטל זה בקטנה. זה למתחילים. יום אחרי הביקור שלנו באולפני הארי פוטר פרצה בהם שריפה קטנה. חברה שלחה לי לינק וקראתי את הידיעה בחמדנות – הנה אישור לכל הפחדים כולם. יום אחד אחרי! השריפה פרצה בלילה וסביר שעד הבוקר הכול במכונה הקפיטליסטית תקתק כרגיל, בטח לא היינו מרגישים. אבל עבורי זה היה ניצחון קטן. אני לא פרנואיד.

הרכבת התחתית עצרה פעם אחת באמצע הדרך. רק שחור ניבט מהחלונות. ואולי היא לא תמשיך, אולי ניתקע כאן שעות. אולי למעלה מתרחשת רעידת אדמה, פעולת טרור, סוף העולם. למראית עין הכול בטוח, מכונה קפיטליסטית משומנת היטב שתספק כל גחמה בעבור סכום הולם ועוד קצת. למעשה, זהו גשר צר מאוד ופסיעה שגויה קטנה ואתה נופל לתהום.

לקח לי יומיים להירגע. ביום הראשון הצטיידנו במטריות, ותיק הגב היה טעון בסווטשרטים, אבל טיפה לא ירדה מהשמים. הרכבות והאוטובוסים הגיעו בזמן, אנשים נצמדו לימין במדרגות הנעות, מלכודות התיירים פעלו כסדרן. נשמתי. הילדה לימדה אותי שיעור או שניים, מהסוג שאלמד עוד בעתיד ולא אפנים כנראה אף פעם. כשנגה היתה קטנה קנינו לה צעצוע יקר. הנחנו את הקופסה על הרצפה, פתחנו, שלפנו את המתנה, והיא זחלה בהתלהבות והחלה לשחק עם האריזה. בת השבע ירדה מהגימיק היקר שנקרא The London Eye ודרשה סיבוב על ריקשת תלת אופן. זה עלה רבע, הנהג המטורף נסע נגד התנועה איפה שרק אפשר, והיה הרבה יותר כיף.

היו שיחות נפש, ארץ עיר ו-21 שאלות, זעם משותף על מסעדה מחורבנת, תורים וזמן שיעמום שהעברנו ביחד, אפס משברים. היה יקר רצח וקפיטליסטי להפליא, היה מצוין. לא החמצנו, לא איחרנו, לא רעבנו, השמים לא נפתחו. היה כיף. ביום שאחרי החזרה הביתה הרגשתי רפיון נעים בכל הגוף. לא צריך לדאוג לאף אחד, בקושי לעצמי. אני מחכה לנסיעה הבאה.

פגישה עם אמריקאית עייפה ממלחמות

האמריקאית אומרת שלא תישאר כי כל הזמן מלחמה כאן. כולם פה במלחמה. אני לא יורד לסוף דעתה. הקיץ הזה היה נטול כיפת ברזל ואזעקות. אנשים מצטרפים לשיחה. אני ביום הולדת, ופרופיל הדוברים דומה לזה של כלת השמחה: יהודים אמריקאים שנמצאים בארץ ארבע שנים בממוצע.

האמריקאית ממשיכה. היא לא מתכוונת  לטרור או מלחמות הקיץ הדו-שנתיות כאן. היא מנסה להסביר לי ומתארת מפגש עם נהג אוטובוס עצבני מוקדם יותר באותו יום. איזשהו חוסר הבנה לגבי כרטיס רגיל ורב-קו, לא משהו לכתוב עליו הביתה, אבל היא נסערת. ברור לי שהנהג שכח מהדיאלוג שנייה אחרי שהסתיים, בזמן שהיא נותרה מוטרדת כל היום, תוהה שוב לגבי הארץ הזאת.

 

היא חווה מלחמה שאני לא מרגיש. היומיום הסטנדרטי שלי הוא שדה הקרב שלה. ואולי לא. אני נזכר בעצמי בחו"ל. השקט הנפשי של התור, אני מכנה את זה. הידיעה שאף אחד לא יידחף. אמריקאים שעובדים איתי מתארים חוויה הפוכה: הם מוצאים את עצמם עומדים בתור בסופרמרקט בביקורי בית אצל ההורים באמריקה דרוכים וקפוצים, מחכים שמישהו ימרפק או יעקוף, כמו חיילים הלומי קרב.

וזה מערער אותי להתבונן במציאות מנקודת המבט שלהם. אני נזכר בשיחת עבודה. אני וקולגה ישראלי מנהלים שיחת וידאו עם שלושה אמריקאים במשרד שמעבר לים. אחת מהן עובדת חדשה. בסוף השיחה הבחור שלצידי אומר לה "אנד גוד לאק!" והאמריקאים בצד השני מתפוצצים מצחוק. לוקח לנו כמה שניות להבין. מה שאני והוא שמענו היה ברכה לבבית לעובדת חדשה. מה שהם שמעו היה תוקפני וסרקסטי. הם כבר מכירים אותנו ומרגישים נוח מספיק לצחוק. כמה פעמים זה קרה מבלי שאיש מאיתנו היה מודע לפגיעה בצד השני?

בחזרה לאמריקאית, שמתוודה שכנראה לא תישאר כי היא לא רוצה לגדל פה את הילדים שלה. מה זה אומר עלי ועל הילדים שלי? האם לתת להם לגדול פה עם הגיוס לצבא, הטרור, הלאומנות המבעבעת, יוקר המחיה והדחיפות בתור הופך אותי לאב רע? אני אמור לעודד אותם להגר? לקוות שיישארו כאן? והאם באמת כל כך טוב שם בחלום האמריקאי? שירותי הבריאות פחות טובים ומטורפים עם נשק אוטומטי שמרססים תלמידי בית ספר הם עניין שגרתי. אני מניח שבדרך לאותו בית ספר הם לא דוחפים אף אחד.

המבט מבחוץ לא באמת עוזר לי. במונחים אמריקאים אני גס רוח ותוקפני כמו כל ישראלי, ואני לא באמת מוכן או רוצה להשתנות. בסופו של דבר קל לי יותר עם נהג האוטובוס העצבני מאשר עם איש זר ומנומס שאין לי מושג מה הוא חושב באמת. והילדים שלי? נגה רוצה לגור בלונדון כשתגדל. תומר חולם על ניו יורק. אני חושב שדווקא אשמח לעמוד בתור בנתב"ג בדרך לביקור אצל אחד מהם. בלי לעקוף.

%d בלוגרים אהבו את זה: