Tag Archive | מארבל

הנסיכה הקסומה וגריז או פמיניזם כפי שהסבירה לי בתי

"זה לא ממש סרט פמיניסטי", אמרה נגה, קצת לפני שווסלי ניצח את ויזיני בקרב מוחות עד המוות. זו לא הפעם הראשונה, או השנייה, או ה-17 שהיא צופה בנסיכה הקסומה, אבל פתאום זה הטריד אותה. זה סרט של גברים פעילים ואישה פסיבית שמחכה שמישהו יציל אותה כבר. המקסימום שהיא מוכנה לעשות זה להתאבד. תודה באמת. שימו לב לסצינה בביצת האש – היא לא טורחת להרים מקל ולחבוט במכרסם הענק שמנסה לנסוג בווסלי, עד שהיא עצמה בסכנה.

אבל בעוד שבמקרה של "הנסיכה הקסומה", סרט מקסים לכל הדעות, אני מוכן לקבל את הכל בהבנה, הרי שהצפייה החוזרת ב"גריז" היתה מזעזעת. שוביניזם, החפצה, הטרדות מיניות על גבול האונס וב"גריז לייטנינג"? ג'ון טרבולטה מבטיח שאחרי השיפוץ והפחחות היא תהיה לגמרי pussy wagon. בדקתי, אלה המילים הרשמיות.

אלא שלנגה דווקא היו דברי סנגוריה. קודם כל זו רוח התקופה, היא טענה. וחוץ מזה הם מציגים את זה באור שלילי – הבנים מגוחכים, וההתנהגות שלהם מזויפת ומושפעת מלחץ חברתי (כל התיכוניסטים האלה נראים על גבול גיל 30, אגב. אם מישהו מהם היה מתקרב לתיכון אמיתי ההורים היו מחסלים אותו דעאש סטייל). 

מה שכן הטריד אותה הוא שבסופו של דבר מי שמשנה את עצמה היא הבחורה. כן, טרבולטה עושה קולות של התאמה לבחירת לבו, אבל לא באמת רוצה או מוכן להשתנות. מי שנוטשת את תדמית החסודה שלא נותנת היא סנדרה די, שעוברת לבגדי עור שחורים וצמודים, כי ככה הגבר שלה רוצה.

יש לא מעט לומר בזכות הדמויות הנשיות ששולטות בעולם התרבות של בנות 15 היום. מקטניס אברדין ממשחקי הרעב ועד סקרלט ג'והנסון בסרטי מארבל. עצם העובדה שהביקורת של נגה על הסרטים הישנים שאנחנו צופים בהם (מרצונם החופשי של הילדים, כן?) כל כך ברורה וטבעית משמחת אותי. אפשר להתווכח על הייצוג הנשי, והדרך עוד ארוכה עד לשוויון אמיתי, אבל האבטיפוס שנגה גדלה עליו שונה באופן רדיקלי מהעלמות במצוקה הצווחניות ששלטו בקולנוע כשאני הייתי בתיכון. אותי, בשבתי על הספה כאבא, זה מרגיע.

"איירון מן 3": חסר קצת קונג פו

מאוד נהניתי מאיירון מן 3. מאוד. ראיתי אותו עם הילדים, מה שמשדרג את החוויה אוטומטית. ובאיימקס! מה שמייקר את החוויה אוטומטית. וגם נעים בעין.

Iron-Man-3-Poster

אבל יום אחרי לא זכרתי כמעט כלום מהסרט. כלומר זכרתי פחות או יותר, אבל לא היה בו שום דבר – שורה, תמונה, סצינה, שנחרטו לי במוח. בעצם אולי קטע אחד – בלי ספוילרים, אבל יש שם מישהו עם קוקו נוסח שנות השמונים, והסצינה היא יותר מחווה מאשר מחשבה מקורית.

אני אוהב סרטי ז'אנר – סרטי אפקטים, גיבורי על, מדע בדיוני, כל מה שנכנס מתחת לשמשייה הזו. ובכל שנה אני מחכה לאלה שיעזו קצת לסטות מהנוסחה. והדרך הטובה ביותר לזהות את אלה היא מבחן הזיכרון. מה נשאר אחרי שהרעש, ההמולה והתלת מימד גוועו.

סרט פופ מוצלח באמת, קראתי איפשהו, נמדד בכמות הציטוטים שהותיר אחריו. אני מכיר אנשים ראויים למדי שלא ראו את "מלחמת הכוכבים" מעולם, אבל יודעים לצטט מתוך הסרט. כך נמדדת השפעה תרבותית. לפחות בתרבות השטחית שאני מחבב.

אני מדבר על משהו כזה. ניאו וההכרה המפתיעה, הפתאומית, המסעירה:

 

או אפילו כזה, ג'וס וודון סטייל:

 

או כמובן משהו מופלא וקאנוני כמו זה:

 

אבל איירון מן השלישי לא הכיל שום דבר מכל זה. הוא היה מקצועי ומגניב וכיפי ובלתי זכיר. ואחרי הסרט הראשון, ואחרי "קיס קיס בנג בנג" של שיין בלאק, ציפיתי ליותר. ומה שאולי מרגיז במיוחד הוא היומרה: יחסי הציבור של הסרט ניסו להדגיש כל הזמן כמה הסרט הזה שונה, אפל יותר, כנראה בהשראת המיליארדים שעשה באטמן של נולאן. זה רחוק מלהיות מדויק, והשימוש בדימויי בן-לאדן ורמיזות לטרור, דקה אחרי המרתון בבוסטון, לא עובר יפה, כמו שנכתב בדיוק מרושע בניו יורק טיימס.

סופרמן החדש ופסיפיק רים מעבר לפינה, ואולי אחד מהם יצליח לספק את הסחורה. אבל בינתיים דווקא מארבל, החברה שפחות או יותר אחראית לתחילת גל סרטי הקומיקס עם אקס-מן וספיידרמן, לא מצליחה לספק בשנים האחרונות יותר מסרטי פופקורן נחמדים. הם אולי בועטים לדי.סי בתחת בפרינט, ורוב הזמן בקולנוע, אבל אני עוד מחכה לסרט שלהם שיספק, למשל, רגע כמו מחיאות הכפיים המאולתרות של הית' לדג'ר, הג'וקר. הנה דמות קולנועית לפנתיאון.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: