ארכיון תגים | מגיפה

הפחד מטפטף כמו רעל או עזבו אותי מחרדת הקורונה הזאת באמא שלכם

“כולנו הולכים למות מקורונה," זעק הציוץ בטוויטר, ואני מצאתי את עצמי מסכים חלקית. כולנו נמות, עם העובדה הזו כמעט והשלמתי בשנים האחרונות, רק שאני לא בטוח שדווקא המגיפה המילניאלית הזו תחסל אותי. יש מגוון כל כך רחב של אפשרויות, למה להצטמצם לאחת?

אבל הקורונה היא הקוטל הגדול של הרגע, לפחות קונספטואלית. נכנסתי לשוק אחרי שהשומר בכניסה בדק שאין לי חום, בלי להציץ אל תוך התיק שלי, כי מה זה לבנת חבלה מקומית מול מגיפה עולמית. והשיח בטוויטר ופייסבוק מתמקד בווירוס, ממלא את הרשתית שלי בגרפים וטבלאות ומומחים מטעם עצמם ומביאי ציטטות של מומחים אחרים, ומסבירים שיהיה רע, או טוב, או באמצע. ויש עובדות, המון עובדות, שעליהן אי אפשר להתווכח. או שכן? למשל חולים קשים – מי הגדיר מה זה חולה קשה, והאם בכל בית חולים ההגדרה היא זהה? ועד כמה אמינות הבדיקות, ועוד ועוד ועוד. 

ובכל שולט הפחד, ומאחוריו אינטרסים. וכל אחד מתבטא מהפוזיציה. גורמי שלטון ועסקים שטוב להם קצת מגיפה, גורמים אחרים שפחות נוח להם סגר והגבלות, אנשי תקשורת שנמשכים כמו פרפר לכותרות לוהטות, ואין לזה סוף. אז למי להאמין? למי שהכי נראה לך, עשה לך רב קורונה. 

אינני מעוניין. אני קורא ומתעדכן, הולך עם מסיכה ונמנע ממקומות צפופים מדי, אבל מודע לבורות שלי, ומנסה להשתלט על החרדה. אני חושד בכל אפידמיולוגי הפיד. אני מניח שהם חשים את אותה חרדה שמקננת אצלי, לאו דווקא מהמחלה עצמה. אנחנו בתקופת לא נודע שלא היתה כמותה בימי חיי, העתיד לוט בערפל ברמה של חורף סקנדינבי קשה. ברגעים הרעים מה שמשתלט עלי הוא לא חשש לבריאותי, אלא צורך נואש במשהו להיאחז בו, בקרקע יציבה ויכולת לראות יותר משבוע-שבועיים קדימה. אני מניח שכשמישהו מצייץ "כולנו נמות מקורונה" ומוסיף גרף או שניים זה מספק לו תחושת שליטה. עצם הזעקה מסייעת להתמודדות עם הפחד, כמו לשרוק בסמטה אפלה. בהיעדר חלופה מעשית – אי אפשר לתפוס אלת בייסבול וללכת לפוצץ לווירוס את פיקות הברכיים – בוחרים בזעקה מנומקת וזעם כלפי מכחישי המגיפה, סרבני המסיכות ועוד נציגי "אחר" נוחים. 

אני לא רוצה לצעוק ואני לא רוצה לפחד. אני מנסה להשתחרר, להרפות. אין לי שליטה על מה שיקרה. אני יכול להתנהל באחריות, ולהפעיל שיקול דעת סביר וזהיר. ללכת עם מסיכה, לשמור על הילדים שלי, להשקיע בשמירה על העבודה המוצלחת שלי, ולחכות ולראות מה עוד יקרה ב-2020. ואני מבין את חרדת הפיד, אבל לא רוצה לתת לה להשתלט עלי. 

"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על־פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר." הציטוט הזה מ"חולית" יפה, אבל אפשר להתווכח איתו. פחד יכול להיות מנגנון הישרדותי לא רע בכלל, אם למשל אתה נתקל בנמר שדילג על ארוחה. אם הקורונה היתה עניין מקומי, פחד היה יכול להניע אותנו לברוח למקום בטוח יותר. אבל אין כזה כרגע, והחרדה והפחד מובנים, אבל לא עוזרים. אני לא רוצה לתת לפחד להשתלט עלי. כל עוד לא הכול קרס, אני מעדיף להמשיך ולחיות וליהנות עד כמה שאני יכול. סקס, סמים ורוקנ'רול עם מסיכה. בטח שעם מסיכה. 

ורק מזה אני פוחד

מה שמפחיד אותי במצב הזה הוא להתרגל. זו הצפרדע שמחממים את המים שבהם היא שוחה לאט לאט. אם יחממו מהר מדי היא תבין שמשהו לא בסדר ותקפוץ החוצה. חימום איטי מספיק והיא לא תשים לב, תסתגל עד שתמות.

אני לא מדבר על להתרגל לתנאים הטכניים. עם כל הכבוד אני מניח שיחסית לתנאי הסגר בסין מדובר בחופשה מאורגנת. בערך מאה מטר, הכול פתוח, אפשר לקנות הפוך קטן ולשבת איתו על המרפסת. מצבי טוב, אני יודע. ההסתגלות שמפחידה אותי היא הצורך להפסיק לתכנן, לחשוב על העתיד. אפשר לחשוב על מחר, יום יומיים קדימה, וגם זה באופן מוגבל למדי. פסגת התוכניות כוללת החלטה על מה להכין לאכול ביום שלישי. כל מחשבה מעבר לזה מעוררת גל של חוסר אונים. הייתי אמור להיות החודש בחו"ל, להעביר מצגת בכנס, ללכת להופעות. הכול נדחה, בוטל, נעלם, ואף אחד לא יודע מתי יהיה אפשר לסמן תאריך כלשהו בלוח השנה.

ויש משהו מצמצם בהלך הרוח הזה. קצת כמו ללכת כשהעיניים כבושות בקרקע, המבט מתנקז לפיסת המדרכה הבאה שעליה אצעד, במקום בראש מורם ומבט שבוחן את ההתרחשות בסביבה, חנות מעניינת, אנשים יפים, משהו. כשאתה מסתכל על הנעליים שלך וכמה סנטימטרים של מרצפת, העולם הופך להרבה יותר משעמם ומוגבל. אתה הופך לפחות שאפתן וסקרן, נחשף לפחות הזדמנויות. 

יש בהלך הרוח הזה גם דבר מה מפתה. החשש התמידי מלהחמיץ, התחושה המתסכלת שהאחרים יודעים משהו שאני לא, שקיימים חיים שלמים של כיף שאני לא שותף להם, הצורך לבחור לאן לצאת ומה לעשות – כל אלה נעלמו. זה מרגיע, כי לקבל החלטות זה מעייף. נחמד לקחת חופש מהצורך לבחור בעצמי ולנוח, להשהות מנגנונים ולשקוע בנמנום נעים. אבל זה סם. ולא מהסוג הממריץ והחביב, אלא מהז'אנר המרדים והממכר, המאיין, המסוכן באמת. 

מפחיד אותי שכדי לחיות מיום ליום צריך לסגל דפוסי מחשבה אחרים, רדומים יותר, ביקורתיים פחות, תובעניים פחות. שאם זה יימשך לאורך זמן הנזק עלול להיות משמעותי. כן, אני מדבר גם על פוליטיקה ועל עד כמה הגישה הזו רעה לדמוקרטיה, אבל גם במובן האישי אני חושש מלהשתנות, מלאבד משהו. המצב הזה מעודד חשיבה לטווח קצר, חששנית, הישרדותית. אחד הבוסים שלי אוהב לומר שאם תחשוב כמו חנווני תהיה חנווני, בלי להעליב אף חנווני בקהל, כן? אני מפחד לחשוב בצמצום.

 זה נראה לי חשש מגוחך ומופרך, בעיקר באור יום. בסך הכול שבועיים בבית, מה הסיפור. נשמע אידיוטי קצת, לא? לגמרי, בדיוק כמו הרעיון של מגיפה כלל עולמית שסוגרת רבע מהאנושות בבית ככה פתאום. 

%d בלוגרים אהבו את זה: