ביום שלישי, האמריקאים באירוע העבודה שהייתי בו עוד התבדחו. מרצה אחד סיפר על שיחה טרנסאטלנטית עם הבן, שתהה: אם טראמפ ינצח באמת נעבור לקנדה כמו שאמא אמרה? ביום שאחרי, כשהבלתי נתפס הפך לכותרות ראשיות, האמריקאי וחבריו כבר לא צחקו. הם נראו בהלם. לא אבלים, לא כועסים. שוק.

גם אני הגבתי באופן דומה. נגה סימסה לי "אבא, מה עובר על העולם". לא לגמרי ידעתי מה לענות לה. קראתי ושמעתי את הרציונליזציות, בנוסח מה שהיה הוא שיהיה, ואין מה להתרגש. אני לא קונה את זה. בפעם הראשונה אני מרגיש דייר בעולם נטול מבוגר אחראי. עולם שהכול עלול לקרות בו, גם הבלתי סביר. בועה שנסדקה, גם עבור האמריקאים וגם עבורי.

אני לא פוחד מתרחישי אימה. טראמפ לא יכריז על עצמו כקיסר דונלד, הראשון לשמו, חודש אחרי הבחירות. אני חרד מפיחות זוחל. אני חרד מלא להרגיש את הנחשול התת קרקעי עד שיהיה כבר מאוחר מדי, גם שם באמריקה וגם פה, בביבילנד, שתהפוך נטולת איזונים ובלמים החל מינואר הקרוב. מלהיות הקרפדה בניסוי: כזו שתזנק החוצה מקערת מים רותחים, אבל אם האש תחמם אותם לאט לאט היא תישאר בפנים עד שתמות.

חשבתי על "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות, ספר היסטוריה חלופית שבו צ'רלס לינדברג, גיבור אמריקאי, הטייס הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי ואנטישמי חובב נאצים, נבחר לנשיאות ארה"ב במקום רוזוולט. בהתחלה הכול לכאורה בסדר, ולינדברג אפילו ממנה רב יהודי לצוות היועצים שלו. ההידרדרות היא הדרגתית. פה פוגרום קטן, שם חקיקה שנועדה לכאורה לסייע למיעוטים להתערות בארה"ב, ולמעשה היא טרנספר. ארה"ב לא נכנסת למלחמת העולם השנייה, ומארחת מנהיגים נאצים. הכיוון ברור, אבל המדרון לא חלקלק מספיק. בכל רגע נתון אפשר להסתכל קדימה ולהניח שהיי, יהיה בסדר.

הסתובבתי ברחובות דבלין בתחושת מועקה. החיים נמשכו כסדרם, הייתי מוקף באנשי העולם המערבי, חמושים בטכנולוגיה מתקדמת, ממהרים לכל עבר. נורמליות זועקת, נסיעת עבודה במסגרת המשרה הנוחה והנעימה שלי. חשבתי על איפה אוכלים עכשיו, ובמקביל על אחי הניו-יורקי, והאם הוא צריך להתחיל לעבוד על תוכנית מילוט. לעקוב אחרי המתרחש, ולהיות מוכן להגדיר את הנקודה שבה הוא קם ועוזב. אבל מה הנקודה? איך מבחינים באמצע החיים הנוחים והמפנקים יחסית שלי ושכמותי, שצריך להתחיל לרוץ?

סביר להניח שלא יקרה כלום, שהרציונליזציות מוצדקות. אני אתרגל ואשקע חזרה לנמנום בעולם הפריבילגי הנוח שלי, והבהלה שלי תשקע ותישכח. הנקודה הזו שבה צריך לקום ולברוח לא תגיע. אני רק מקווה שלא אחמיץ אותה חולפת על פני אם כן.

הקהל בהקרנה של "סיפור אהבה סורי" היה מרוצה. הסרט אולי לא עשוי כל כך טוב, אבל איזה סיפור! שון מקאליסטר, קולנוען בריטי, נפל במקרה על מכרה זהב דוקומנטרי והצליח לא לפשל יותר מדי. התוצאה  מבלי להתכוון היא סרט פיל גוד מעולה לקהל האשכנזים שמילא למחצה את האולם. ההגדרה הזו כוללת גם אותי כן? שמעתי את האנשים מדברים בדרך החוצה לרחבת הסינמטק. הם אוהבים קולנוע דוקומנטרי, הם נהנו מהסרט. גם אני נהניתי, אבל גם פחדתי. זה היה קצת כמו להסתכל על ספינה טובעת מעל סיפון משחתת שעוברת ליד. נעים לדעת שאני בטוח. מפחיד לחשוב שגם מתחתיך יש מצולות.

מקאליסטר הגיע לסוריה קצת לפני פרוץ האביב הערבי. הוא חיפש אקשן ומוצא את עמר. אשתו, רגדה, היא אסירה פוליטית. שלושת הילדים מתגעגעים אליה והקטן, בוב, הוא אולי הכוכב של הסרט. הוא מתוק וניתוחי המצב שלו על מה שעובר על הוריו שוברי לב. אין לילדים מושג מתי אמא תחזור הביתה. כל זה בפני עצמו כבר מספק חומר לא רע לסרט, אבל אז פורצת המחאה נגד משטר אסד, והאירועים יוצאים משליטה.

בקצרה: רגדה משתחררת מהכלא כחלק מהלחץ על אסד להרגיע את המצב. אין לה כוונה להפסיק להיאבק. מקאליסטר עצמו נעצר על ידי כוחות הביטחון, שמחרימים חומרים מפלילים שצילם על הזוג. כתוצאה מכך נאלצים עמר ורגדה להימלט ללבנון. עמר אולי רוצה שקט, אבל רגדה מוצגת כמכורה למאבק. היא נוטשת את עמר והילדים וחוזרת לסוריה, נמלטת שוב ללבנון, הם מקבלים אשרות פליטים ומגיעים לצרפת ועוברים תהפוכות במערכת היחסים ביניהם. המתח בין סיפור האהבה של הזוג מחד והלהט המהפכני של רגדה מאידך מתפוצץ. "את לא יכולה להיות גם צ'ה גווארה וגם אמא", אומר עמר לרגדה בשורה שכל תסריטאי היה שמח לחתום עליה. רגדה בוחרת בסוף – זהירות ספוילר – בדרכו של המהפכן.

אבל זה לא מתוסרט. בידור הצהריים האינטלקטואלי שלי הוא סיפור אמיתי קורע לב. האנשים על המסך חווים חוויות שאני לא מסוגל לדמיין אבל חרד מהן. אני מוכן להתערב שגם שכני לאולם לא חוו שום דבר דומה – הם נראו בדיוק כמו שהייתי מדמיין שקהל של דוקאביב ייראה. הורדתי את הגיל הממוצע והעליתי קלות את ממוצע צפיפות הפיגמנטים, ואני לא צעיר או מזרחי במיוחד. כמה זה רחוק ממני, מכולנו באולם – להיות פליט, להיות ערבי, לחשוש מנקישה בדלת. אנחנו עסוקים בקריירה, באנשים שעצבנו אותי במשרד, בענייני זוגיות, בחופשה הבאה. נעים לשכוח מהטרדות האלה ולהכניס אותן לפרופורציות. אז יש קצת עניינים בבית הספר של הילד, אבל לפחות יש שם בית ספר ולא עיי חורבות אחרי הפצצה.

אבל בשורה התחתונה הפער הזה הוא שקר. מתחת לאדמה היציבה שעליה אנחנו עומדים זורמים הכוחות הכאוטיים של ההיסטוריה, ואני לא יודע מתי הם יתפרצו. "סיפור אהבה סורי" מציג כמה מהפחדים הגדולים שלי על עצמי ועל הילדים שלי. מקאליסטר הזחוח מתעקש להידחף לפריים ולסיפור, מדבר עם הזוג אנגלית במקום להיעזר במתורגמן, ובאופן כללי נראה קצת פוץ מרוצה מעצמו. התחושה היא שגם הוא מסתכל על הדברים מהצד ומלמעלה, עף על עצמו ועל הסיפור שמצא. גם אצלך בבריטניה זה יכול לקרות בנאדם. גם פה בתל אביב.

הקהל באולם לא מכיר את עמר ורגדה, או את התרבות והסביבה שלהם. הם שתי דמויות על מסך, נטולות ממשות, באותה מידה יכלו להיות שחקנים. מה שקורה להם קורה רחוק, בסוריה הפרימיטיבית והשסועה. אצלנו? אצלנו זה לא יכול לקרות, אמרו המון אנשים לפני שהמון דברים רעים מאוד קרו במהלך ההיסטוריה. נותר רק לקוות שאף פעם לא אהיה חומר מעניין מספיק לסרט דוקומנטרי.

"כמו שנמר לא יהפוך את עורו״, אמר העמית שלי לעבודה. הסתכלתי עליו, מנסה להחליט אם הוא צוחק עלי או לא. זו היתה שיחה די סטנדרטית עד לאותו רגע, ואז הגענו לדיון על פוליטיקאי כלשהו והסיכוי שלו להשתנות. ״אצל הנמר זה החברבורות״, אמרתי לו. ״אה כן, זה הזאב שלא משנה את עורו, נכון״?

לא נכון. הביטוי המקורי משתמש לא רק בחיות, אלא גם בבני אדם. אבל בסביבה הסטרילית שבה אני חי ביטוי כזה – גם אם מקורו בתנ״ך – לא עובר. אני עובד בסביבה המכילה והמקבלת ביותר בעולם. כנראה ללא תקדים בהיסטוריה. אין בה מקום לאזכורי מיעוטים, הערות על נטיות מיניות, שוביניזם וכו׳. זה חלק כל כך בסיסי בתרבות, זה מוטבע בחלקיקי האוויר הנקי שאני נושם בחלל העבודה הפתוח, עד שאני באמת לא בטוח אם האיש שדיברתי איתו ידע ובחר לא לומר את המילה המפורשת, או שהוא כבר הטמיע את הקודים והמילה ״כושי״ נמחקה מאוצר המילים שלו לבלי שוב.

דילוג קטן בזמן, כחמש עשרה שנים אחורה, לתקופת העבודה שלי ב״ידיעות אחרונות״, סביבת עבודה שונה לגמרי. הייתי אחראי על כפולת עמודים מסוימת בעיתון היומי, יחד עם עורכת נוספת. היינו עורכים ידיעות, ו״מורידים״אותן – זה היה הז׳רגון –  לדפוס. מכיוון שעבדנו יחד העלמה שעבדה איתי נהגה לשלוח לי במערכת המסרים הפנימית הודעות כמו ״הורדת את הידיעה של גד כמו ש(התייחסות לקרובת משפחה כלשהי ופעילות פיזית מז׳אנר מסוים שהיא מבצעת עם עובדים זרים)״? ואני הייתי עונה שכן, ושואל אם היא הורידה את הידיעה על משרד האוצר כמו שאחותה… וכו׳ וכו׳.

מכיוון שזה היה מנהג שהיא התחילה בו, ומכיוון שהוא שעשע אותה מאוד, אני מניח שהיא לא הוטרדה מהעניין. אם זה היה קורה במקום העבודה הנכחי שלי סביר ששנינו היינו מאבדים את פרנסתנו מהר מאוד. אין מקום להומור כזה יותר. וכאן מגיע השלב שבו אני אמור לקטר על מהפכת הפוליטיקלי קורקט, וכמה זה נורא, ואיך אי אפשר לומר יותר כלום, וסתם מחמאה לאישה יפה – או ביטוי מהתנ״ך – יכולים לגרום לך לנזק בלתי הפיך. איפה סביבת העבודה היצרית ועמוסת הליבידו והעניין של העיתון, מול המעבדה הסטרילית נטולת הרגש של עולם ההייטק.

אין לי תלונות, לא באמת. אני אוהב יותר את הסביבה הפתוחה עד פרוצה ההיא של פעם, כן. אבל זו לא חוכמה. לא מזמן הלכתי ברחוב הקטן שבו אני גר בשעת ערב, ונהניתי מאוד מהשקט והשלווה. בחורה שהלכה לפני הסתכלה אחורה, ועברה את הכביש. אני נהנתי מהפסטורליה, אבל היא מצאה את עצמה צועדת לבד ברחוב חשוך עם גבר זר. העורכת ההיא מאוד נהנתה מההומור הגס שהתפתח בינינו, אבל גם סיפרה לי על כתב התרבות הרגיש שהציע לה הצעות מגונות, והוא לא היה היחיד. כך שאני יכול להעדיף אישית את התקופה שבה היה מאוד כיף להיות גבר סטרייט לבן ואשכנזי, אבל גם להבין שללא מעט קבוצות אחרות התקופה ההיא היתה פחות נעימה.

ובשורה התחתונה הגישה שלי לנושא מתחילה ונגמרת במתבגרת. עם כל הכבוד לליברליזם וערכים, אני קודם כל חושב עליה. ואם אני צריך לבחור באיזו סביבת עבודה היא צריכה לשרוד, התשובה ברורה מאליה. אני רוצה שהיא תגיע לעבודה בלי לחשוב לרגע על איך היא לבושה, מה היא אומרת, ובכלל מה המגדר שלה. שאף אחד לא יקרא לה דעתנית, או היסטרית, ולא ירגיש נוח לחוות דעה על המחשוף שלה או להתקרב מדי אליה כשהיא רוקדת באירוע חברה.

היא צריכה להרגיש בטוחה לגמרי, בלי לפחד, בלי לחצות כביש מטאפורי לצד השני. אני ושכמותי יכולים להתלונן שמשעמם לנו בשיחות פרטיות בחדר סגור. זה מחיר שאני מוכן לשלם בחפץ לב, יחד עם הוויתור על הכושי של ירמיה. יש מספיק פתגמים וביטויים אחרים. נסתדר.

דלת החדר שלי נפתחה ואמא שלי, אדם שרגישותו לרעש גובלת בכוח-על, דרשה ממני שאחליש את המוזיקה. ובכלל, היא רצתה לדעת, למה הוא צועק? מי שעורר את זעמה היה ברוס ספרינגסטין. ניסיתי להסביר לה שהוא צועק כי הוא שר על דברים שמכעיסים אותו. לא על פרחים. "אז שישיר על פרחים", היא אמרה. הייתי בן 15 או 16. החלשתי.

ראיתי השבוע את דייב גרוהל מהפו פייטרס, פעם המתופף של נירוונה, בטקס האוסקר. הוא לא צעק. הוא שר את בלקבירד של הביטלס, בביצוע ענוג ושקט ויפה. נוגע ללב כמו שכתבו ברולינג סטון הגריאטרי. התחשק לי לקחת ממנו את הגיטרה ולשבור אותה על הראש שלו. ואז לשאול אותו מה קורט קוביין היה אומר. אני אוהב את הפו פייטרס. אבל נו באמת. מצד שני קורט קוביין פוצץ לעצמו את הראש וגרוהל חי לא רע היום. מה עדיף.

כילד בורגני ברעננה אהבתי את מה שילדי מעמד ביניים בעולם המערבי אוהבים: היתה תקופה של רוק כבד, היתה תקופה של ראפ, והיתה התקופה ההיא שבה החומה של פינק פלויד נשמעה לי כמו אמת צרופה. לבגרות למדתי עם גאנס אנד רוזס באוזניות ואבא שלי אמר שאני נראה כמו תלמיד ישיבה, מיטלטל קדימה ואחורה בכיסא. המכנה המשותף לכל אלה היה רעש וכעס ופריצת גבולות. הקשבתי לזמרים ולהקות ששרו על סמים וסקס ומרד בממסד בזמן שהכנתי שיעורים והתכוננתי למבחנים ולא נגעתי בסיגריות או בבנות. המשוואה היא כנראה שהווליום עולה במקביל לרף החנוניות.

הרבה דברים השתנו מאז והטעם המוזיקלי שלי התפתח, אבל לאו דווקא השתנה. נוספו לו רבדים, אבל בזמנים קשים אני עדיין חוזר לגאנס אנד רוזס או לעידן המופלא של הגראנג'. וכמו ילד דביל אני מתקשה לקבל את העובדה שמדובר בתעשייה, שגיבורי הרוקנרול שלי הם מכונת מזומנים עם תדמית לשמר והופעות למכור. האינטגריטי שלהם, הזעם והמרד, הם חלק ממותג. ישבתי בחדר שלי בקוטג' ברעננה ומלמלתי בדביקות את "They say jump and you ask how high" עם רייג' אגיינסט דה משין באלבום הבכורה שלהם שיצא בלייבל ששייך לסוני, לא בדיוק חברה קטנה וחתרנית. מבחינתי הם דיברו על התחושות שלי מול בית הספר, והמדינה ובכלל. הייתי צעיר מכדי להיות מודע לפרדוקס. היום אני לא. הטעם המוזיקלי נתקע במקום, המודעות התקדמה. וחבל.

פה ושם יש יוצאי דופן. ברוס ספרינגסטין נשאר נאמן לעצמו תמיד, כולל הצהרות פוליטיות אמיצות ולא פשוטות, מאבקים משפטיים על החירות היצירתית שלו ואלבומים אישיים במקום אלבומי המשך ללהיטים גדולים. כשהוא שר על הייאוש בחיי היום יום אני עדיין מאמין לו. אבל בוס יש רק אחד. הרולינג סטונז, פעם יעד נחשק של המשטרה בארה"ב, נראו לי בהופעה שלהם בארץ כמו קשישים חביבים שעושים קריוקי על עצמם. סימפתיה לשטן, שיר שבזמן אמת עורר רעש ומחאה, נשמע בפארק הירקון כמו כוורת חוזרת. כנראה שקשה להיות פרוע באמת או נאמן לעצמך ובמקביל להצליח ולא למות ממנת יתר. אני לא יודע, לא ניסיתי. אבל משום מה אני מצפה מהמוזיקאים שאני אוהב לעשות את זה בשבילי, ללכת על הקצה.

המשימה שלהם היא לבטא עבורי את כל מה שאני מדחיק ומתמודד איתו באופן בוגר ושקול. כל הרגעים בחיים שבהם אני לא קם מתפטר והולך, או זורק על מישהו חפץ כבד או חד או גם וגם, או כל דבר אחר שהוא בלתי אחראי ומסוכן אבל מספק לגמרי כאן ועכשיו. כשהם צועקים, כמו ספרינגסטין שעצבן את אמא שלי, הם צועקים במקומי. וזו צעקה שקצת קשה לי להאמין לה אם הם הולכים לנגן פתאום על גיטרה אקוסטית בטקס האוסקר. זה מריח פתאום כמו כסף. לא כמו רוח נעורים.

יש לי חברה שניהלה מערכת יחסים של כמה חודשים כי שיעמם לה בשדה התעופה. אחרי שכבר מיצתה את הדיוטי פרי היא התיישבה בצד על קפה יקר מדי ושלחה סמס ארוך לאקס. משם זה הידרדר לפיאסקו ידוע מראש אבל היי, משעמם זה לא היה.

לנוצרים יש דעה מוצקה על הקשר בין ידיים חסרות מעש לשטן, ובמקרה הזה יכול להיות שהם עלו על משהו. בשבוע החולף יצא לי לחשוב לא מעט על מה השעמום גורם לי לעשות. אני לא מדבר על כמה דקות להרוג בלי משחק ראוי לשמו בסמארטפון או בהיעדר ווי-פי. אני מצוין בלבהות ולחשוב. החברה מהפסקה הקודמת לא חזרה לאקס הבעייתי רק בגלל העיכוב בטיסה. אני מדבר על שעמום במובן העמוק יותר. על חוסר שקט פנימי שמכריח אותך, כשיש לך את המשאב המסוכן הזה זמן, להסתכל על החיים שלך מהצד, לגבש דעה ולקבל החלטות.

שיעמם לו

זה דפוס שחוזר על עצמו. אני מחפש את היציבות והביטחון שיש בזוגיות, בהתמקצעות בתפקיד הנכחי בעבודה, בעמידה במקום. ואז נתקף חוסר שקט בואכה חרדה. הכל יציב מדי, רגוע מדי, ברור מדי. אין עניין ואתגר מצד אחד, ויש את החרדה מהנפילה. אם לא אטפס למעלה, אולי אתחיל ליפול למטה בלי להרגיש – בהתחלה לאט, ואחר כך, כשאשים לב שהקרקע מתקרבת מהר מדי, כבר אי אפשר יהיה לעצור את זה.

לפני יותר מעשור ישבתי בפינת העישון של "ידיעות אחרונות" ברחוב מוזס והסברתי לעמיתה לעבודה למה אין לי שום רצון או צורך להתקדם ולהעמיס על עצמי עוד אחריות וכאב ראש. כמה טוב לי להיות עורך, עכשיו כשאני כבר מיומן ומהיר ושולט במלאכה, ולכתוב מדי פעם על נושאים שמעניינים אותי. גם טוב וכיף בעבודה, גם זמן פנוי למכביר אחריה לקרוא ולראות סרטים ולשחק במחשב. אני חושב ששנה אחר כך כבר לא הייתי שם. התקדמתי הלאה. לתפקיד בכיר יותר בארגון אחר, ומשם בזיג זג לא ברור עד לעבודה הנכחית המוצלחת מאוד שלי.

שזה אחלה, לא? להתקדם, להתפתח, לקבל משכורת שמנמנה יותר. אם הייתי חי בשלום עם השקט והיציבות הייתי מדשדש במקום, תקוע. ובכן אני לא בטוח. יש משהו מתיש ושוחק במחזוריות הזאת. ואני לא יודע מה היה קורה אם הייתי מסוגל להישאר באותו מקום ולהפוך למוצלח יותר במשהו אחד מסוים שאני עושה. יש לחוסר המנוחה הזה מחיר. ומילא אם רק אני הייתי משלם אותו. לדברים שעשיתי בשם חוסר השקט הזה היו השלכות גם על חיים של אחרים, על הילדים שלי. והיו התנסויות והרפתקאות שהותירו מאחור צלקות שלא יימחו.

נכון לעכשיו לא משעמם לי בכלל, שלא לומר אולי קצת מעניין מדי ואם אפשר להרגיע זה יהיה נחמד. אני מקווה להיות מספיק חכם בפעם הבאה כדי לבעוט לעצמי בתחת כשחוסר השקט ירים ראש וינסה לברר מה עושים עכשיו. לא בונה על זה.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על יהדות הוא ג׳קי מקייטן. הייתי בחטיבת הביניים, ולכיתה נכנס איש מקריח עם כיפה שבא לדבר איתנו לקראת הבר מצווה. הוא נראה חביב ונבון, דוד נחמד שכזה, עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. עיקר ההרצאה היתה על חשיבות הדת והתורה, אל מול התרבות הקלוקלת וחיי היומיום של החילונים. דעתו על ההעדפות התרבותיות שלנו הסתכמה במשפט ״זה לא השירים האלה של ג׳קי מקייטן״.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מקייטן היה זמר מזרחי ששר את הלהיט הגדול והלא ממש נעים ״המענטזת״. לא היה לו שום קשר לעולם התרבותי שלי. למוזיקה ששמעתי, לספרים שקראתי. המסקנה הברורה והמיידית הייתה שלדוד שעומד מולי אין מושג. ושיש סיכוי מצוין שהוא לא ממש אינטליגנטי. כמה שנים אחר כך מקייטן חזר בתשובה, הפסיק להופיע מול קהל מעורב של נשים וגברים, ומן הסתם היה מוכן לחבור לסיבוב הופעות לטמבל שהרצה לנו על יהדות.

מערכת היחסים שלי עם הדת נשארה מאז יציבה למדי: זרות וריחוק. את הרבנות לא פגשתי בחתונה, אבל כן בגירושים. פחות בגלל ענייני מסורת, יותר בגלל רתיעה מהממסד המושחת והכופה. אבל מתברר שגם אם הרחקת עד קפריסין כדי להתחתן אזרחית, להתגרש בכל זאת צריך דרך המדינה. כל העניין היה מגוחך. בשלב מסוים ישבתי בחדר עם צמד מעובדי המקום. אחד כתב על נייר דמוי קלף את כתב הגירושין. השני כנראה תמך בו מוסרית. מכיוון שחוץ ממוראל לא היה לו מה לעשות שם, הוא פטפט איתי. כשהבין שהנישואים היו אזרחיים, הסביר לי שזו הסיבה לגירושים. ״אין בהם קדושה״. החבר שלו המשיך לכתוב בדיו מקסת שעשויה חתיכת קרטון מודבקת לחפיסה של פאל-מל. לא ראיתי מחשב בשום מקום, אבל כרטיסי אשראי הם קיבלו.

זה היה כל מה שמאוס עלי בדת מאורגנת: חשוך, צבוע, חמדני ומנותק מכל מה שקשור לחיים שלי. גלולה מרה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה בחיים.

פה ושם הצלחתי לראות את הדת באור שונה. בעיקר בכל מקום שהממסד נעדר ממנו. פגשתי דתיים שחיבבתי והערכתי, שהסבירו את האמונה ואת דרך החיים שלהם באופן שיכולתי להבין, ובעיקר בלי מיסיונריות מחד והתנשאות מאידך. ולמדתי להעריך את החשיבות והכוח שבטקסים מסוימים. לקרוא קדיש מעל קבר למשל. אין קשר לאמונה באל נקמן והומופוב. הטקסים האלה הם בעלי השפעה פסיכולוגית, ולפעמים אתה הולך עם מה שעובד. למדתי להבדיל בין מסורת לדת.

זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בשבת בבוקר בודק בית כנסת שעליו המליץ חבר לעבודה. תומר יהיה בן 13 השנה ויעלה לתורה. למה? כי החברים שלו עולים לתורה, וכי יש משהו יפה במנהג הזה – טקס התבגרות שהמדינה והרבנים לא מתערבים בו. טקס שממוקם בצד השפוי והנאור של המסורת מבחינתי. 

המקום שהגענו אליו לא היה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי. החלל בפנים נראה רגיל לגמרי, כולל מחיצת הפרדה נמוכה בין נשים לגברים שאף אחד לא באמת התייחס אליה. האנשים בפנים לבשו בגדים רגילים לגמרי מתחת לטליתות ולכיפות. הממליץ מהעבודה הצביע על נציגת תא גאה של מפלגה אחת, בזמן שבין העולים לקרוא מהתורה היו גם גברים וגם נשים. האווירה הייתה צבעונית ורגועה ונעימה.

זה נראה נורמלי לגמרי. וזה לא נעשה במסגרת פורצת גבולות או חתרנית. סתם בית כנסת של קהילה סובלנית, מתקדמת ובעיקר לא מתאמצת. אבולוציה ולא רבולוציה. מבט מבעד חלון שנפתח למציאות חלופית שבה הדת מתקדמת לה בקצב נינוח ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לא היהדות של האיש ההוא שנכנס לכיתה שלי וחשב שכל החילונים עסוקים בלשמוע מוזיקה מפגרת נחותה. לא היהדות של סמוטריץ׳ ההומופוב, של החרדים מדכאי הנשים וחופש הביטוי, של המקובלים שמוכרים נסים מפוקפקים תמורת סכומי עתק.

הלכתי הביתה, לילדים שלי שלומדים בבתי ספר במדינת תל אביב במסגרת משרד החינוך מצנזר הספרים של הבית היהודי. בדרך, באחד הקיוסקים הפתוחים בשבת, ראיתי תמונה של חולדאי על השער של Time Out עם הציטוט: "תל אביב היא הדוגמה לאיך שמדינת ישראל הייתה צריכה להיות״. ונאמר אמן.

להסתובב לבד בעיר זרה יכול להיות מסוכן לנפש. המון זמן לחשוב מחוץ לאזור הנוחות, במקום שבו הרגליים לא צועדות מאליהן בלי צורך לנווט בלי גוגל מפס, מא' לב' בלי שלדרך עצמה יש חשיבות כלשהי.

אבל ניו יורק היתה טובה אלי. שלושה ימים הייתי רק תייר, ואורח של אחי וזוגתו והילד המתוק שלהם, ושום דבר אחר. והנה כמה מהרגעים היותר מוצלחים בעיר.

• Books of wonder היא חנות ספרי ילדים מקסימה שאני תמיד הולך אליה כשאני בניו יורק. חלק מהנטייה שלי להרגלים על גבול ה-OCD הקל, יש מקומות שאני צריך לעשות עליהם וי. היא ברחוב 18, מול הסיטי בייקרי, שגם בה אני חייב לעבור. אין בה ספרי דיסני ושאר מותגי על. יש בה תמיד דברים מקסימים, כמו בובה של אחד מהיצורים מ"ארץ יצורי הפרא" שקניתי פעם.

  
  כשנכנסתי ראיתי מייד את סט סימניות הארי פוטר על הדלפק, משהו שיארגן לי הכרת טובה והון פוליטי אצל הילדים ליום-יומיים לפחות. כמה עולה? לא עולה. רק מי שיקנה את הגירסה המאוירת החדשה של הארי פוטר יזכה בסימניות. הספר עולה 40 דולר, ואין שום סיבה אמיתית לקנות אותו. באסה. הסתובבתי בחנות, בחרתי ספר אחר וניגשתי לשלם. ואז המוכרת, באקט לא אמריקאי בעליל, סימנה לי עם אצבע על השפתיים שזה הזמן לשמור על חשאיות, והחליקה את הסימניות לשקית שלי. זה היה כה מרגש עד שלא ידעתי מה לומר.

• הלכתי לשלושה מוזיאונים. תכננתי ללכת לאחד, אבל החוויה היתה כל כך מוצלחת במפתיע שהתפרעתי כאילו אני פנסיונר מרמת אביב. התחלתי במומה כי צריך. הסתובבתי עם אייפוד שמחלקים בכניסה לכל דורש (חינם!) ומספק סיור אודיו מעולה לגמרי. המכשיר גם מאפשר לך להקליד את כתובת המייל, ובסוף הסיור אתה מקבל אימייל עם פירוט היצירות שהתעניינת בהן במיוחד. במקרה שלי הרוב היו פסלים של פיקאסו, שאלמלא האודיו הייתי מפספס לגמרי חצי מהניואנסים שבהם. בין היתר: מתברר שבשנות מלחמת העולם השנייה פיקאסו התעקש להישאר בפאריז הכבושה, למרות שהנאצים הגדירו אותו "אמן מסואב", ופיסל בסתר בברונזה – חומר שאסור היה להשתמש בו לאיזושהי מטרה חוץ מייצור תחמושת. יפה לו.
  

  Gettin religion של מר מוטלי

•  הבא בתור היה הוויטני. ליווי האודיו שם עולה 6 דולר ואתה לא מקבל למייל כלום. התערוכה המוצלחת שם היתה של ארצ'יבלד מוטלי, צייר שהיה האפרו-אמריקאי הראשון שלמד בבית הספר לאמנויות של שיקגו. הציורים מקסימים, וככל שהם מתקדמים בסדר כרונולוגי הביקורת הפוליטית-גזעית שבהם בולטת יותר, עד לציור האחרון שבו כבר אפשר לזהות את מרטין לותר קינג, קנדי, ואיש קו-קלקס-קלאן. כל המבקרים בתערוכה היו לבנים. פה ושם אפשר היה לראות שומר או איש צוות שחור.

  בניו מוזיאום הציגו תערוכה של ג'ים שואו. באחד הציורים הראשונים שנתקלתי בהם בתערוכה הפלאש מבצע בסופרמן מעשים, ולא נראה שאיש הפלדה מתנגד. שאר התערוכה כוללת לא מעט סקס פרוע ואזכורים וחיבורים לתרבות פופ, שזה אחלה.

• שטתי במעבורת, בין ברוקלין למנהטן, נערה עובדת שיק (אם אתם מבינים את הרפרנס אתם קצת זקנים).
•  והסתובבתי סתם, ואכלתי מעולה, ולא חשבתי בשום שלב שיש סיכוי שמישהו ידקור אותי, ושום רוח לאומנית-דתית לא נשבה.

לא ברור מתי אחזור שוב, ואני כבר מתגעגע.

ברגע שזהבה גלאון עלתה לנאום פתח בחור אחד בצעקות: "איך את לא מתביישת, איך את לא מתביישת". לא ברור מתביישת על מה, היא עוד לא התחילה לדבר. הוא עמד צמוד לגדר המאולתרת שסביב הבמה וצרח. ולרגע היה הלם קל, כי זו הפגנת שמאל מנומסת כזאת, אבל אז רץ אליו ספק מאבטח, ואחריו עוד בחור בחולצה ירוקה של מרצ, ועוד מישהו ותוך דקה הם גררו אותו משם, לא בעדינות, לקול צעקות בוז של המפגינים.

וכל זה לא מנומס, ולא יאה, כי זו הפגנה נגד הסתה ונגד אלימות, ולרגע הרגשתי אי נוחות גדולה. ואז הבנתי שאני הבעיה.

אם יש משהו מעצבן בשמאל זו  האהבה לייאוש ולדכדוך. קראתי את הטור של גל אוחובסקי, שמחבר בין תאוות הנקמה לגדעון סער והחלב בשבת להומואים ולציניקנים. קלאסי. באמת נהיה בלתי נסבל כאן, כאילו שלא זרקו כבר רימון יד פעם על מפגיני שמאל, כאילו לא היה ברוך גולדשטיין, רצח רבין ועוד ועוד. כל זה היה מבאס, אבל עכשיו? עכשיו ממש לא כיף.

ויש גם את הטור המצמרר ומכמיר הלב של סייד קשוע. הצד השני והקשה הרבה יותר של המטבע.

רק שבהפגנה אתמול אף אחד לא דיבר ככה. דיברו על לשנות, על להילחם, על להחליף את הממשלה הזאת, או כמו שדב חנין אמר בפאתוס מרשים: להיות אור במקום לקלל את החושך.

וזה כולל גם הורדת כפפות כשזה מגיע לבריונים וקיצונים מהצד השני. אני לא חושב שצריך לעצור אנשים שהיו טיפשים מספיק כדי לקרוא למוות של עם שלם.  כשמתחילים להתעסק עם חופש הביטוי המדרון הופך חלקלק מהר מאוד. צריך לגנות אותם, צריך להשמיע מסרים הפוכים, צריך לייצר סדר יום אחר, להפוך את העמדה שלהם ללא לגיטימית, כי גזענות היא לא לגיטימית. ואפשר גם להעיף אותם הצידה כשהם מנסים לסתום פיות.

היו לא מעט אנשים נורמלים אתמול בהפגנה, יותר ממה שציפיתי לראות. זה היה משמח, בעיקר כי גם הילדים שלי היו שם כדי לראות ולשמוע. ואני מניח שהיו עוד לא מעט בבית או בעבודה. אני לא חושב שצריך להתארגן על דרכון זר תוך כדי קיטורים ולפני הקפה של שישי בבוקר. ההיסטוריה מלאה במספיק הפתעות, מחומת ברלין ועד משטר מובראק. אין סיבה שלא תקרה אחת כזאת גם כאן – עם קצת עזרה מאנשים שפויים שירימו את הקול ולא יפחדו גם לדחוף קצת כשצריך.

אף פעם לא מאוחר מדי: בגיל 42, באדיבות מקום העבודה שלי, מצאתי את עצמי פונה שמאלה אחרי הדיילת במקום ימינה, למחלקת עסקים. ויש לומר – זה מאוד מגניב ומאוד לא הוגן.

החלוקה המעמדית במטוס היא דימוי מצוין לעולם המערבי הלא יציב שאנחנו חיים בו היום. מי שחווה כבר את הפינוק שבביזנס יכול לדלג לפסקה הבאה. למי שלא: ובכן, בזמן שמרחב הרגליים במחלקת תיירים (מי תרגם אקונומי לתיירים?) מספיק בקושי לטיריון לניסטר, במחלקת עסקים אתה מתרווח על כורסה מתכווננת שיכולה להפוך למיטה כשעדיין נותר מקום לעבור בין השורות. יחס המלצרים המעופפים לנוסע הוא כמעט אחד לאחד, יש תפריט יינות מגוחך, תיק כלי רחצה פה, מטלית חמה שם, ויחס אישי. התעוררת? דייל חביב יזנק .לשאול אם תרצה קפה, ויוסיף איזה מאפה קטן בצד.

וכל זה מאוד לא שוויוני, ומעורר תרעומת. בהשאלה לעולמנו נוסח דה מרקר והמהפכה החברתית – בקדמת המטוס יושב מיעוט שבע ונהנתן, ומאחור מצטופפים כל היתר. מה היה קורה אם היו מבטלים את המחלקות, ומסדרים את המושבים אחרת, עדיין לאותו מספר נוסעים? כולם היו יושבים באותם תנאים, מרווחים יותר ממחלקת תיירים היום, ונהנים משירות טוב יותר וקצב קבלת קפה תכוף יותר.

יש שתי בעיות עם התאוריה הזו, אני יודע. הראשונה כלכלית – כרטיסים למחלקת עסקים ומחלקה ראשונה יקרים הרבה יותר, וסביר להניח שאם המחלקות הללו היו מבוטלות, מחיר הכרטיס הרגיל היה עולה. כל זה לא פוגע בסמליות של המצב כמובן.

הבעיה השנייה שזה לא הוגן כשאתה בתיירים, אבל כיף גדול כשאתה מתרווח במחלקות היוקרתיות. ואין להכחיש, חלק מההנאה נובע מהידיעה שאתה נהנה מפריביליגיה שאין לאחרים, מהיחסיות מול המחלקה שמאחור. למה שמי שיושבים מקדימה יוותרו על התענוג, ולמה שהיושבים מאחור יוותרו על הסיכוי להשתדרג? זה מה שמחזיק את הסדר החברתי הקיים לא? העשירים נאחזים בהון, העניים מנסים לטפס למעלה במקום למוטט את השיטה. זו כנראה הסיבה לכך שאף נוסע לא הוביל הסתערות על עגלת ארוחת הבוקר בפרונט.

אני ממתין למטוס החברתי השוויוני הראשון. מבטיח לקנות כרטיס. גם אם לא תהיה מטלית חמה כשאני מתעורר.

אלון חסן הוא מאפיונר, מנהיג ארגון עובדים מושחת שמבוסס על נפוטיזם, אבטלה סמויה ומה שלא תרצו. טבע היא חברה מודרנית, חכמה, אלגנטית וטובת מראה. ההפך מכל מה שחסן מייצג.

את חסן והארגון שלו צריך להפיל, כדי לייעל, לשפר, להוזיל, לקדם. את טבע צריך לאתרג, כדי שתמשיך להשקיע בארץ, ולייצר מקומות עבודה. עד כאן שלל הנחות היסוד שמבקשים מאיתנו לקבל כאקסיומות. ועל כך נאמר: בולשיט.

כבר כתבו אנשים חכמים ממני על כך שחסן והאיגוד שלו הם לא באמת הבעיה. אם תשברו את ארגוני העובדים, לא תשלמו פחות בסופר. מישהו אחר, איש ה-1%, פשוט ירוויח יותר. לכם – ולי – יש שתי בעיות עם חסן ודומיו:

1. הם לא נחמדים. הם כוחניים, לעתים מושחתים, ומעדיפים את האינטרס הצר שלהם על זה של כלל החברה.
2. אנחנו מקנאים. כי תנאים, שכר ובעיקר ביטחון תעסוקתי כמו של נהג בנמל לא יהיו לנו. גם לא, למשל, לעובדי טבע.

אז מה עם טבע באמת, אותו פלא ישראלי של מודרניות וקדמה. 800 עובדים יישלחו הביתה בישראל בלבד, אומרות הכותרות. לא כי החברה מפסידה – היא מרוויחה, המון – אלא כדי למנוע פגיעה ברווח הזה בעתיד. אף בכיר לא ייאלץ להסכים לקיצוץ בתלוש או בבונוס או בהוצאות הנסיעה. 800 איש ילכו הביתה.

המקרה של טבע מרגיז כל כך כי הוא בוטה. החברה מקבלת הטבות ענק מהמדינה על בסיס תירוץ ייצור מקומות העבודה. מתברר שהיא לוקחת את הכסף ואז משתינה מהמקפצה. מעצבן? אולי. אבל בשורה התחתונה אנחנו אשמים.

בגללכם, כן?

כי טבע היא רק תוצר של השיטה. השיטה שמעדיפה את ג'רמי לוין על אלון חסן. השיטה שבה הדבר הכי קל ופשוט הוא לפטר עובדים. אין שום חסם שמונע את זה, והרי יכול היה להיות. אפשר להתנות הקלות מס ושאר הטבות במשרות, לא? אפשר להציב שלל תנאים לפיטורי עובדים, לא רק בטבע, שיהפכו אותם לפתרון מסובך, מורכב ויקר לחברה.

אבל אלה לא כללי המשחק של מפלגות השלטון שבחרנו. אלה לא כללי המשחק של אנשים שמה שמעניין אותם הוא ערך המניה (וכתב על זה יפה תומר קמרלינג). הנורמה השלטת מדברת על כוחות השוק, לא על זכויות אדם. לא באמת.

שם המשחק הוא קפיטליזם. סוציאליזם היא מילה גסה. התראה של חודש ואתה בחוץ, אחרי שהבוס עשה וי על חובת השימוע. נתניהו לא ינאם על זה במושב הפתיחה, לפיד יספר שדיבר עם ג'רמי לוין, ביקש ממנו לעשות טובה, ושמספר המפוטרים לא ידוע עדיין. אף אחד לא שואל למה שיהיו מפוטרים בכלל. למה מותר לפטר בכזו קלות.

בנמל זה לא היה קורה. ואם לעובדי טבע היה מין אלון חסן משלהם, האופציה הזו של פיטורים המוניים לא היתה ריאלית. אבל גם עובדי טבע שותפים לשיטה. גם אתם, גם אני. כולנו קרבנות פוטנציאליים מרצון. כשאתה חותם על חוזה נאה מול חברה מצליחה, אתה בעצם חותם גם על תנאי ההעסקה שלך ביום שבו השמיים יתקדרו. אתה הופך לחלק מהשיטה. אל תתלונן כשהיא תבעט לך בתחת. אני לא מדבר על עובד גרוע שקיבל צ'אנס ועוד אחד ופוטר. אני מדבר על מסות שנשלחים הביתה על קידוש המניה.

אפשר לבוא בתלונות לחברות – יש כאלה שבוחרות להתנהג בהגינות לעובדים, וראויות לכל שבח. אבל מי שיכול לשנות את המצב היא הממשלה. זה עניין של סדר יום, של החלטה. כך שבעצם הכדור חוזר למגרש של העובדים, כלומר האזרחים, שבוחרים במפלגות שדופקות אותם. שמעדיפים את לפיד התקווה הלבנה החדשה, ומשאירים באופוזיציה אנשים עם רקורד חברתי מוכח.

אלון חסן הוא לא הבעיה. חסן הוא דוגמה רעה לתופעה חיובית – ועדי עובדים שמטרתם ביטחון תעסוקתי, וזכויות לעובד באשר הוא. עובדי טבע הם דוגמה טובה (?) לתופעה שלילית – שוק חופשי שבו העובד הוא הדבר הראשון שזורקים כדי להקל את משקל הכדור הפורח, ושבו העובד הוא שותף מרצון לשיטה, כי מי יודע, אולי מחר הוא יישב בכיסא המנכ"ל ויפטר אנשים בלי לגעת לעצמו בבונוס.

 במקום לכעוס על השכר של נהג בנמל, תתחילו לכעוס על הקלות הבלתי נסבלת שבה יכול המעסיק להפוך את היום יום שלכם לאין עתיד. מהפכה? לאו דווקא. אחריות חברתית ושינוי כללי המשחק מן היסוד? כן, בבקשה, תנו לי קצת מזה.