ארכיון תגים | מהפכה

למה אסור להכניס נשים לחללית

את התשובה לשאלה מספק קפטן נורטון, מפקד ספינת חלל בספר מדע בדיוני של ארתור סי קלארק שסיימתי לא מזמן. שנייה לפני הנימוק, חשוב לציין שהספר, "מפגש עם ראמה", זכה בפרסי הוגו ונבולה ונחשב לקלאסיקת מדע בדיוני.

SpaceGirlועכשיו לתשובה: ציצים.

אי שם במאה ה-22 מפקד ספינת חלל שנשלחה למפגש הראשון אי פעם עם חייזרים (ולא, זה לא ספוילר), הוגה בהשפעה של כוח כבידה אפס על החזה הנשי, ועל מה שכל השפע הזה עושה לכושר הריכוז שלו. אחר כך יש עוד הרהור על היתרונות של סקס בלי המגבלות של כוח המשיכה, הפיזי לפחות, ולבסוף הקפטן חוזר לעשתונותיו ומצליח לנהל שיחת עבודה עם קצינת הרפואה שלו. כי איזה תפקיד פיקודי יכולה כבר אישה למלא.

את "מפגש עם ראמה" פרסם קלארק ב-1972. הספר מעיד על הידע המדעי הנרחב שלו, על היכולת שלו לספר סיפור מהודק ומותח, חוסר העניין שלו בדמויות עמוקות וגיבורים – ועל היכולת המוגבלת של בני האדם לחזות את העתיד. לקלארק מיוחס המשפט על התפקיד של סופר מדע בדיוני – לא לחזות את המצאת המכונית, אלא את פקק התנועה. זה משפט יפה, אבל הוא מחמיץ את חיזוי האופי והנורמות החברתיות של הנהגים.

קומנדר נורטון, מפקד הספינה אנדבר, נשוי בספר לשתי נשים – אחת על מאדים ואחת על כדור הארץ. זה הניסיון של קלארק להיות מתקדם קצת. אבל חוץ מזה לא נראה שבני האדם בספר מעניינים אותו במיוחד – הוא יותר בעניין של המדע, פחות בעניין של הבדיוני, לפחות במובן הזה.

כי קלארק, אסימוב, ניבן ואחרים חוזים עולמות זרים ומוזרים וטכנולוגיות מתקדמות, אבל מתקשים להתנתק מהנורמות של תקופתם. הם יכולים לדמיין מסע בחלל וחייזרים, על בסיס המדע המוכר, אבל מתקשים לחזות לפחות בחלק מהמקרים תמורות חברתיות. זה לא נכון לגבי מדע בדיוני באופן גורף. יש סופרים שמסוגלים לראות דברים באופן רדיקלי יחסית לתקופתם, בלי קשר לז'אנר. אבל הם מיעוט זניח.

באופן כללי, בני אדם מתקשים לחזות תמורות משמעותיות. אפשר לראות את זה בכיכר תחריר במצריים, או בסוריה, ואולי מתישהו גם פה, בכיכר רבין, או המדינה. לחלופין, אולי קלארק צדק. אולי לא משנה כמה נתקדם ונשתנה, תמיד יהיה איזה רמטכ"ל לשעבר שיראה מול העיניים, למרות הקדמה, רק ציצים.

 

 

 

 

עדיף על הרגליים

משום מה שמעתי את הסיפור הזה רק היום. ידעתי שסבא וסבתא שלי, אחרי ששרדו את השואה ואיבדו כל אחד את משפחתו – כולל אישה ותינוק במקרה של סבא שלי – התחתנו בהונגריה. ידעתי שאבא שלי נולד שם, ושהם עלו לארץ כשהיה בן 11.

מה שלא ידעתי: המרד נגד השלטון הקומוניסטי בהונגריה ב-1956 הביא איתו גלי אנטישמיות. אבא שלי היה בן 11 כשהילדים בכיתה שלו החליטו לתפוס את שני התלמידים היהודים היחידים ולהתעלל בהם קצת, כולל לתלות אותם על קולב המעילים. דחקה אנטישמית קלאסית שכזו.

עד אז לא היו להורים שלו תכניות לעזוב את הונגריה. הם היו מבוגרים כבר, עם עבודות טובות. אחרי שהילד חזר מבית הספר עם הסיפור המזעזע הזה הם שינו את דעתם.

אני לא יודע עד כמה הסיפור הזה השפיע על ההחלטה של אבא שלי ללכת לקרבי, למרות שהיה בן יחיד, ולהכריח את הוריו לחתום לו. אני יודע מה עבר לי בראש כששמעתי את הסיפור שהיה מין הסתם אחת הסיבות לכך שנולדתי מצד אחד, ושהוא נהרג ביום כיפור מצד שני. אחרי קצת גוגל גיליתי למי שייכת האימרה – אמיליו זפאטה.

"עדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים". שזה יפה, ומעורר השראה, בעיקר אם אתה באמצע מרד. אבל אולי עדיף פשוט לחיות.

תראו, חרדים, לייב אין בית שמש!

כמה קיצוניים יש בבית שמש? או בכלל? כמה מקרים של תקיפות, ומה השתנה בשנים האחרונות? לא יודע. לא כותבים על זה.

החרדים הקיצוניים בבית שמש זה סיפור שמצטלם טוב, סיפור עם רעים ברורים שקל להתאגד נגדם. עד שהחרד התמים הראשון יחטוף מכות, כלומר.

ובינתיים אפשר לעזוב לרגע את תקציב הביטחון, את הימין הקיצוני, את התפוגגות דו"ח טרכטנברג והמחאה ועוד ועוד ועוד. למה להציק בזוטות, כשאפשר לצאת לג'יהאד נגד הדוסים.

זה קלאסיקת ביבי, גם אם הוא לא התכוון לכך – להסיט נגד מיעוט שיש קונצנזוס נגדו, לכוון את תשומת הלב הרחק ממה שבאמת דורש אור שמש, לנושאים קלים לעיכול, נושאים שגם הוא יכול לעשות עליהם כותרת. דמגוגיה קלאסית. זה שערוץ 2 וכל השאר זורמים איתו בכיף שלהם, זו כבר בעיה אחרת לגמרי.

רוח אידיוטית

זה לא החוק הספציפי הזה. הוא לא באמת משנה משהו. זה השיטפון, זה המסר, התשובה שמתעופפת ברוח.

התיקון לחוק לשון הרע הוא רק חלק מהבעיה. כן, העלאת הסכום המקסימלי ל-300 אלף שקל נועדה להרתיע. וגרוע מזה, הניסוח המעורפל המחייב הוספת תגובה בלי להגדיר בדיוק מהי תגובה מספקת ומה חלון הזמנים הסביר עלול לפגוע בחשבון הבנק של הנתבע קשות. אבל כשלעצמו מדובר בתיקון לחוק קיים שלאו דווקא ישפיע באמת על המציאות בבתי המשפט.

העניין הוא המגמה. הנחשול, רוח המפקד. שלל הצעות חוק שמעבירות מסר אחד: תשתקו. אל תתלוננו, אל תתבעו, אל תבקרו. המתקפה נעשית בשני ראשים – על יכולת וזכות הביטוי, ועל מערכות המשפט. המסר לעיתונאים ולבלוגרים הוא שמסוכן לתקוף ולבקר. המסר למערכת המשפט הוא שאם לא תשחק יפה, תיפגע. האפקט הרצוי הוא יד רועדת על המקלדת בזמן כתיבת תחקיר או פסק דין. למה להסתבך.

עיתונים ואתרי חדשות מוצפים היום גם ככה באיומי תביעות. כאילו כל אחד מסתובב עם עורך דין בכיס ומחכה לעשות את המכה. וזה לא שהם לא משלמים כשהם טועים, וזה לא שהם מושלמים – לתקשורת יש בעיות משלה. אבל הפחדה והשתקה הן לא הפתרון, בוודאי לא כשהן משחקות לידי החזקים, אלה שיכולים ללכת ולתבוע כל בלוגר.

ושוב – הם יכלו גם קודם. וכבר היו בלוגרים שסבלו מרדיפות ונסיונות הפחדה. אבל כשריח של ציד מכשפות מרחף באוויר, התביעות הללו עלולות להפוך לאופנה.

בימין מספרים שזה חוק שנועד לסייע לאזרח הקטן, למי שנפגע מהעיתונות הדורסנית. כאילו שכותבים עליכם כל שבועיים. מי שבאמת ייהנה מהמגמה החדשה הם בעלי הון מפוקפקים, מושחתים ושאר גורמים שרחוקים מאוד מלהיות אזרחים קטנים, או אפילו אזרחים טובים. החוקים הללו נועדו לכל מי שלא אוהב שבודקים אותו ומבקרים אותו. לכל מי שמעדיף לעבוד בשקט וביעילות בחושך.

מה הפתרון? הפתרון הוא ברחוב, בהפגנות, בדיבור וביקורת למרות הכל, ובעיקר – בקלפי.

שובר שורות: למה וולטר וייט הוא הכי j14

בפרק השישי של העונה הראשונה של שובר שורות – הפרק שבו היא ממריאה – חשבתי על ההתאמה המדויקת שלה למאבק החברתי שגועש מסביב. גם בארץ, אבל לא רק.

וייט. וולטר וייט.

הוא מעמד בינוני והוא זועם

לוולטר וייט יש אישה בהריון, ילד עם בעיות בריאות, שתי עבודות כדי לגמור את החודש וסרטן סופני. הוא מנסה לעשות את מה שכולם עושים – להסתדר. אבל אי אפשר. בטח לא כשמערכת הבריאות בנויה ככה שאם רוצים ממש לנסות ולשרוד מחלה בסדר גודל כזה, צריך כסף, הרבה יותר כסף ממה שיש למעמד הביניים. אז וולטר מחליט למכור סמים.

מכיוון שהוא מורה לכימיה, הוא מנצל את זה כדי לייצר מת'. אין כאן עניין אידיאולוגי. מכיוון שהמצב שלו נואש, ובחברה הקפיטליסטית במבנה הנכחי שלה אין פתרונות אחרים, וולטר נדחף אל דרכיה העקלקלות של הקומבינה. וכמו כולם, הוא חושב שזה יילך. שאיכשהו דברים יסתדרו. בפתיח של הפרק הוא מסביר לשותף שלו, סוג של עבריין-פרחח-זוטר, את חלוקת העבודה. וולטר רק יכין את הסמים. כימיה, במעבדה מסודרת ונקייה. השותף יתעסק עם הקטעים המלוכלכים – פושעים וכל זה.

אלא שעל רקע ההסבר הזה רואים הבזקים מסוף הפרק. וולטר צועד עם שק מוכתם בדם (כסף? ראש כרות?) בין אופנוענים מקועקעים במה שנראה כמו ספק זירת פיגוע ספק שער לגהינום.

וזה לא שהסדרה מתנשאת על הגיבור שלה ומנסה להעביר מסר נגד סמים, עבריינות ובכלל. להפך. לא רק שלוולטר אין מוצא אחר, בסופו של דבר הוא נהנה מזה. זה מתבטא בעיקר בדחף המיני המתעורר שלו – הפשיעה מחרמנת אותו. הוא מגלה שלצאת מהמסגרת, לא להתנהג לפי הכללים, גורם לו להרגיש חי ובועט.

שובר שורות מציירת תמונה מדכאת של מעמד הביניים. זה זועק מהלבוש הנורא והמשמים של וולטר, מהחיים האפורים שלו, הרצופים השפלות יומיומיות קלות, מתמונות הבית בפרברים. רק גורם קיצוני כמו סרטן אגרסיבי מטלטל את וולטר מספיק כדי למרוד ולנסות לדפוק את המערכת.

הסדרה לא חוסכת מהדמות הראשית שלה ביקורת: ההיבריס של וולטר מתבטא באשליה שהוא יכול לשלוט בדברים. שהוא באמת יכול להתעסק עם עבריינים כבדים בלי ללכלך את הידיים. אחד הדברים שאהבתי בה הוא הכישלון של וולטר לחסל עבריין שמאיים עליו באמצעות רעל שהונדס בתהליך כימי מצולם בקליפיות מגניבה. מקגייור זה לא כאן. בסוף זה נגמר באלימות כאוטית מיוזעת ומדממת.

ספק אם וולטר היה יכול להרשות לעצמו להקים אוהל ברוטשילד. אבל סביר להניח שהוא היה תומך במאבק. ואולי אפילו מוכר למהפכנים שם סמים בהנחה.

אוהלים בשדרה, למה אני בעד

תגידו מפונקים. תגידו שיגורו בנס ציונה. תגידו יאללה יאללה, בטח אם נחמוק לתוך אחד האוהלים נמצא שם אייפד, ג'וינט ובירה, במקום ספרון אדום עם פטיש ומגל.

יכול להיות. אפילו סביר. אבל:

מותר לאנשים לגור בתל אביב, ליד העבודה, בשכר דירה סביר. מה זה סביר? שכר דירה שמסתדר איכשהו במסגרת השכר הממוצע במשק. מותר להם גם לצפות לתחבורה ציבורית נורמלית אם הם כבר יוצאים אל מחוץ לעיר. ואין כאן כזאת.

ומותר וסביר לצפות מהממשלה ומהרשות המקומית שלא ישאירו את שוק הנדל"ן פרוץ ונטול פיקוח. כמו גם תחומים אחרים. סוציאליזם זו לא מילה גסה, אפשר לדאוג שהחיים במדינה הזו יהיו סבירים לא רק לעשירים. אפשר לדאוג שאנשים לא יצטרכו רק להסתדר ולהתמודד עם שוק קפיטליסטי אכזרי, אלא יזכו לרוח גבית שלטונית.

וחשוב מזה. גם אם זו מהפכה של היפסטרים, גם אם הם לא מזי רעב – אז מה? גם חזקים יחסית יכולים למחות, וצריכים למחות. ואם המאבק שלהם יצליח, התוצאות שלו יחלחלו הלאה, אל קשי היום האמיתיים, שלא יכולים להרשות לעצמם לעזוב הכל וללכת לשבת באוהל בשדרה. ויוה לא רבולוסיון.

%d בלוגרים אהבו את זה: