Tag Archive | מוזיקה

ביטים ולופים בדרך לאינדינגב

נסיעה ארוכה לדרום היא זמן מעולה למחשבות, בעיקר כשאין בת שמונה פטפטנית מאחור, מה שמשאיר מקום וזמן לתובנות על החיים. הייתי בדרך ל"אינדינגב" וחרשתי פלייליסט שנוצר במיוחד לפסטיבל. מה שתפס לי את האוזן היו הביטים, לא גיטרות. כבר תקופה שאני נהנה לשמוע מוזיקה אלקטרונית ככה פתאום, אחרי שנים של תיעוב הז'אנר. 

זה מעבר להשפעה של האנשים הנכונים במסיבות הנכונות, שגרמה לאותיות להסתדר לכדי משפט. כשנסעתי בכבישי דרום ריקים מוקף נוף יפה ואחר, הבנתי שיש ברצועה שאני שומע משהו מפוזר, על אף המקצב האחיד, משהו דמוי חלום. לא מסודר, לא מתובנת. וזו היתה מילת המפתח. רוק הגיטרות-בס-תופים שתמיד שמעתי מספק בדיוק את זה – תבנית. לשירים מבנה ברור של בית, פזמון וסי פארט. התחושה היא כמעט תמיד של הליכה בתלם, אני יודע בדיוק לאן אגיע.

צילמה בכישרון: ענבלייכר

הטראק ששמעתי הוביל אותי למקום חדש. משהו ברפטטיביות הופך הכול לפחות מוכר וידוע. זו לא דרך סלולה לצעוד בה, זה כאן ועכשיו. זמן להשתהות, לעמוד במקום ולרקוד. והייתי רוצה לחשוב שזו הסיבה, שבגילי המתקדם אני מספיק בטוח כדי להתחכך בהווה.  

גם "אינדינגב" עצמו הרגיש מתובנת וממוסגר קצת. זו היתה הפעם הראשונה שלי, כי התאים בזמנים ובזכות חברה מעולה שבעסקי המוזיקה. ואי אפשר היה להחמיץ את העובדה שהופעות קטנות יותר של זמרי והרכבי אינדי ממוסגרות בין אמנים שכבר מזמן לא שייכים לשוליים, ואווירה ומוזיקת רקע שהן תמצית הסאחיות. פורטיס, עם אחוזים בודדים מהקול שהיה לו פעם, הוא כבר מזמן לא אמן אוונגרד בועט. אפילו רונה קינן, הבטחת אינדי נצחית, שרה בתכל'ס בסגנון ארץ ישראל הישנה והטובה. שלא לדבר על המוזיקה במתחם הקפה, עם ש-לום ואריק, בשירים שאתם מנחשים מתוך שינה. 

המסגרת מעניקה תחושת ביטחון, היא מוכרת, מרגיעה, שביל סלול. היא יכולה להיות אריזה נוחה לשונה ולאחר, ואני יכול להבין חלקית למה צריך אותה גם בפסטיבל ששמו מרמז על ההפך. אם רוצים קהל גדול ורב, כולל משפחות עם ילדים, אין מנוס. אבל אולי בכל זאת לא חייבים את "סן פרנסיסקו" של אריק איינשטיין על הבוקר. גם ברוק ששמעתי ואני עדיין שומע המסגרת מספקת משהו מוכר ומנחם. המוזיקה האלקטרונית היא משהו אחר, היא לא מחזיקה לי את היד. לפעמים – יותר ויותר – זה בדיוק מתאים.

ההופעה האחרונה שראינו היתה של יהלי סובול. יום לפני כן נצ'י נצ' מילא את הרחבה שלפני הבמה, עם מוזיקה מעצבנת ושירים שהם בחלקם הגדול קיטורים. הילדים מסביב שרו את כל המילים. ואל תספרו לי שאני זקן – שמעתי את ג'ימבו ג'יי ופלד והם לוקחים אותו בהליכה ברמת תחכום מוזיקלי ומילולי. הקהל של סובול היה קטן משמעותית, וההופעה שלו היתה לגמרי מאי שם בעבר. הוא חגג יום הולדת 20 לאלבום "סוס", שקניתי בדיסק בזמן אמת. אבל רק כשהקשבתי למילים בהופעה הבנתי חלק מהשירים, שאז לא דיברו אלי והיום מהדהדים מחשבות ותובנות על עצמי. זה היה רוק מיושן, אבל כזה שגורם לך לחשוב ולהרגיש ולנסח. אני סקרן לגלות אם מוזיקה אלקטרונית יודעת לעשות גם את זה. לגמרי מתכנן לבדוק.

 

ביקור חוזר בחדר האינטימי שלי

ביקרנו בדירה הישנה, לבקשת בת שמונה. היססתי אבל היא התעקשה, קבעתי עם הדיירות וניהלנו שיחה מקדימה, הצאצאה ואני, על איך הדירה תהיה בטח שונה ושזה יכול להיות מוזר. היא טענה בתוקף שהיא מוכנה ויצאנו לדרך.

יש משהו מתעתע בלחזור לבית שהיה שלך וכבר לא, איפשהו בין טעות אופטית לפרק של "אזור הדמדומים". כאילו משהו במציאות השתנה באורח פלאי ומטריד, בלי שום הסבר הגיוני. נכנסנו לרחוב המוכר, גילינו שהחליפו את הקוד בכניסה, נקשנו על הדלת. והדירה נפתחה אלינו, דומה אבל שונה. חלקים ממנה כמעט זהים, חלקים ממנה אחרים לגמרי. 

בת שמונה פסעה בקדחתנות מכאן לכאן, בסלון שהשתנה, בחדר שלה שעכשיו יש בו רק מיטה של גדולים וארון. היא שאלה שאלות, וכשיצאנו בכתה קצת, וביקשה שבפעם הבאה שאחליט לעבור דירה אתייעץ איתה. אחר כך דיברנו על יתרונות הדירה החדשה ונרגענו. ברבים, כי גם אני טולטלתי מהביקור. שש שנים עברו עלי בדירה ההיא, לא המון אבל בכל זאת חתיכת חיים. מספיק כדי להפוך לבית.

וכי גם אני נוטה לנוסטלגיית יתר, האדרת העבר ורצון לחזור לאחור. מעברי דירה קשים לי נורא (ונגה אומרת: בתור מי שלא אוהב את זה אתה עושה את זה די הרבה) וגורמים לי בעיקר לרצות לחזור הביתה. לא לדירה שאני עוזב. הביתה. 

וב"הביתה" אני מתכוון לחדר ילדותי ברעננה. שולחן כתיבה ומערכת סטריאו, כולל פטיפון, זקנים ממני שהיו שייכים לאב הביולוגי שלא הכרתי. ופוסטרים במקום קירות, לפחות בהתחלה. להקות אייטיז שנתלשו ממעריב לנוער, שהתחלפו בפוסטרים של קומיקס, ולבסוף, כשהגעתי לגיל שבו רציתי להביא בנות לחדר, עיצוב מחדש שכלל תלישה, השלכה וסיוד, ותליית צמד כרזות סרטים: "רולרבול" כי אני גיק, ו"קגמושה" של קוראסווה כדי שהבנות כשיגיעו יחשבו שאני תרבותי ומעמיק. 

החדר הזה לא קיים יותר. הוא נחמס לטובת אחי הקטן והחמוד אחרי שעזבתי את הבית (לא נשכח ולא נסלח), ואין בו יותר לא את הפוסטרים, לא את הרהיטים ובעיקר לא את המהות. הוא היה בית בעיקר כי הוא היה מפלט אמיתי. לא הייתי צריך לדאוג לתשלום שכר דירה או חשבונות, או לחשוש מפינוי, פיטורים, עניינים. זה היה המקום האחרון אי פעם שבו אוכל להשאיר את המציאות בחוץ ולשקוע לתוך בועה מושלמת של ספרים, מחשבות בהקיץ ומוזיקה. 

לא ידעתי את זה אז, רק כשהפכתי למבוגר אחראי הבנתי את המחיר שמגיע עם החופש. היום יש לי את זה בהבלחות – שיחות פילוסופיות עם בת שמונה, שבתות בדד על הספה עם ספר, זמן עם נגה ותומר שבתוכו יש רגעים של קרבה גדולה. אבל רוב הזמן רעש הרקע של המציאות שם. אני לא יודע אם זו המשמעות של בית עבור בת שמונה. אני מניח שאצלה זה קשור יותר לענייני יציבות ושגרה שמשמעותם ביטחון בכך שהעולם ימשיך להסתובב ולתפקד. אבל הביקור בדירה הקודמת גרם לי לחשוב על החדר שלי, ועל המשמעות של בית – מבצר, מפלט, נחמה. רצוי עם מרפסת.

האלכימיה של לזוז לפי הקצב

סיפרתי בארוחת ערב שהלכתי למסיבה במועדון ונגה תהתה בקול אם אני בן 17. שקלתי לציין שהכניסה למקום מוגבלת מגיל 23 אבל התאפקתי. היא חושבת שאני פאתטי, לי לא אכפת.

הייתי במסיבות כאלה בעבר. לא הבנתי את הפואנטה. שותים קצת וזה נחמד, המוזיקה מניעה את האגן אבל די מונוטונית, כמה זמן אפשר לבלות ככה? נקסט. לא בשבילי.

כרגיל, התברר שהחמצתי את הנקודה. לאירועים האלה יש מרכיב שלישי, בנוסף למקום ולחברה, ואם לא צורכים אותו זה לא זה. ברגע שהבנתי – שני עשורים מאוחר מהנורמה – ראיתי פתאום את המציאות מזווית אחרת, קצת כמו לקחת את הגלולה האדומה ב"מטריקס". פתאום שמתי לב לתורים הארוכים לתאי השירותים, ואיך נכנסים אליהם קבוצות קבוצות כדי להתארגן ולהסתדר. פתאום הבנתי איך אפשר לרקוד שעות וכמה זה כיף. זה היה קצת כמו בפרק של "הסימפסונס" שבו הומר מפסיק לשתות בירה ומגלה שבייסבול זה משחק משעמם, אבל הפוך.

לפי הניסיון הקצרצר שלי במסיבות המתכון חייב לכלול כמה מרכיבים. אם המוזיקה גרועה או אם החברה לא מוצלחת שום דבר לא יעזור. זו לא רק כימיה, זו אלכימיה, סינרגיה, שילוב. כל המרכיבים צריכים להיות שם כדי שהקסם יתרחש. המקום המה אנשים בגילי. כלומר היו גם המוני ילדים, אבל גם פרצופים שראיתי בחצר הגן או בית הספר, מביאים ולוקחים ילדים. התחושה לא היתה שהיי, אנחנו כבר לא בקנזס. זה היה לגמרי מיינסטרים. 

בארוחת ערב משפחתית, כששיתפתי וסיפרתי קצת, עלתה השאלה למה צריך את זה בכלל. האם זה לא עצוב שאנשים צריכים עזר חיצוני כדי לשמוח. ישבנו סביב שולחן עמוס פחמימות מתוקות, מזגן על הטמפרטורה הנכונה, ואור ומקום לרוב. והיינו ביחד ושמחנו על זה, ואולי היינו שמחים גם אם היה חשוך, חם רצח כי אוגוסט ומשבר אקלים, ובלי פירור לאכול. או שלא. אי אפשר לנתק את הפנים והחוץ, את הדיאלוג בין מה שקורה אצלי בפנים ומה שמתרחש בעולם שסביבי. אפשר להצמיד לזה תוויות של גיל, פאתטיות, וסטיגמות אחרות. אז מה.

כבר כתבתי על היחס העקום של החברה לסמים. בסופו של דבר זה עניין של אופי, מינון ואחריות. כולם משתמשים בעזרים חיצוניים כדי לווסת את מצב הרוח. זו יכולה להיות כוס יין אחרי העבודה, מוזיקה, חברים טובים בעיתוי הנכון או אמונה באל פרי הדמיון האנושי. אנשים צורכים משהו חיצוני כדי לשמוח, לא לאבד תקווה, להמשיך הלאה. אבל אמצעי העזר לא יעבוד בלי יסוד בסיסי שנמצא עמוק בפנים. אלכוהול, סמים, דת – אם אין להם נקודת אחיזה בנפש פנימה הם לא יספיקו. אם כן, יהיה שמח.

תוכנית ההתנתקות במסיבה במדבר

במדבר אין קליטה. כשהגעתי לאורחן גיליתי שהאייפון שלי איבד מגע עם העולם. גם שותפיי למסע נותרו מנותקים. בתחילה עוד הסתובבנו עם המכשירים מתוך הרגל, ואחר כך איפסנו אותם באחד התיקים. ושקט ירד על הארץ.

האורחן היה רחב ידיים ונוח. כיסאות ומחצלות באזור המרכזי, מדורה ועליה קומקומי קפה ותה, בר מצויד ואוכל. ומוזיקה. כל הזמן. מאחור אזור השינה, ובצד גמלים שווי נפש. בהיעדר הטלפונים גילינו שאין לנו מושג מה השעה. על אף קיר ואף שורש כף יד לא היה שעון. הזמן הפך לגמיש, נזיל ובעיקר חסר חשיבות. אכלנו כשהיינו רעבים, שתינו במידה שהתחשק, התארגנו לריקודים שיבואו כשיחשיך.

הסתכלתי מסביב והתמלאתי בתחושה משכרת של חופש. מלחמה גרעינית יכולה לפרוץ, אסון משפחתי עלול להכות, אבל לחדשות הרעות אין שום דרך לאתר אותי. כמה קל לברוח מבשורה. הרגשתי חופשי מהפחד התמידי והמציק מהודעות איוב, חופשי מהצורך האובססיבי לבדוק ולהתעדכן – האם הגיעה הודעה ממישהי שאני מחכה שתכתוב כבר, מייל בעייתי מהעבודה, ידיעה חדשותית שאני חייב לקרוא, טריילר לסרט שאני מוכרח לראות. עולם שלם של FOMO בכף היד.

ןחשבתי על הטלפון הסלולרי וחשתי איבה. מלבן שחור מסתורי שפועל עלי כמו טבעת העוצמה שנושא פרודו ב"שר הטבעות". פיתוי בלתי פוסק לאחוז בו ולהפעיל את העוצמה המדהימה שגלומה בו. שפע של מידע ותקשורת שמתחרה בכל רגע נתון בסביבה הפיזית הדלה לאין שיעור ממה שיש לצג הסלולרי להציע, מביס אותה ומסיט את מבטי ממנה. כוח מצמית, משחית ומנוון.

הפתרון פשוט לכאורה – להעביר את הטלפון למצב טיסה לסופ"ש ולהתנהל בדיוק באותה צורה. ובכן – ממש. כמו ג'אנקי שמאפסן את המזרק ויודע בדיוק איפה הוא נמצא, מסתובב בבית ושומע את שירת הסירנה שלו. הייתי נכנס לסחרור בלתי נגמר, הרהורי כפירה, רק להציץ רגע ולבדוק אם יש משהו חשוב בווטסאפ, פוסט קריטי באינסטגרם. העובדה שהאנשים סביבי היו יושבים צמודים למסכים שלהם היתה מטריפה אותי. זה היה חייב להיות מקור חיצוני. כוח עליון, חזק מכול. היעדר הקליטה הפך את החפץ המכושף ורב העוצמה שנח בכל כיס ללא יותר משילוב של מצלמה סבירה ושעון. רשת לסלולרי הוא כמו מחלפות השיער לשמשון.

וכך ישבנו ודיברנו, והלכנו לצפות בשקיעה, ושמרנו על קשר עין, ושוחחנו בכוונה מלאה ולא בטון המהוסס שבו משתמשים כשמנסים להשלים משפט וגם לקרוא או לכתוב ציוץ, והמחשבות לא נדדו אל העולם הגדול שנע קדימה ללא הפסקה בתוך המכשיר הקטן. וכשהלילה ירד, המוזיקה התגברה והכול עלה, רקדנו שעות, ואף אחד לא עצר לרגע לקרוא הודעה או לשלוח תמונה. במשך 24 שעות היינו בבועה שלווה ומנותקת, וזה היה נפלא.

למחרת, כשעלינו לאוטובוס גילינו שהמכשיר הזדוני והמופלא חוזר לתקשר עם העולם כמעט מייד. עניין של חמש דקות הליכה מהאורחן. כמה טוב שלא ידענו, אולי בכוונה לא טרחנו לברר. האייקונים על המסך התעדכנו בשלל מספרים אדומים, התראות, הודעות, מבזקים. ישבנו באוטובוס בשקט, איש איש והמסך שלו, בדרך חזרה לעולם האמיתי והמחובר.

חתכים עמוקים

הפטיפון בחדר שלי הגיע לעולם לפני. הוא היה שייך לאבא המת שלי, האבא המת הראשון. המיתולוגיה המשפחתית מספרת שאמא שלי ויתרה על טבעת אירוסין לטובת רכישת מחט חדשה למכשיר. השקעה נבונה, בעיני.

אבא שלי, שלא הכרתי, אהב ג'אז. היתה לנו תקליטייה ענקית של ג'אז בבית, שאיש לא הקשיב לה. ההורים שלי, אמא והאבא החדש, העדיפו גבעטרון. את ההשכלה המוזיקלית שלי התחלתי עם רשת ג', ובהתאמה אחד התקליטים הראשונים שקיבלתי אי פעם היה "ריו", של דוראן דוראן. ואז עברתי לרוק. ושם נשארתי. ראפ, קצת פופ, קצת בלוז. אבל בסוף זה תמיד גיטרות. ספריית הג'אז נותרה דוממת. הספרייה השנייה, ספרי מתח של אליסטייר מקלין, הסיפורים של דיימון ראניון, זכתה דווקא להתעניינות. לפחות את הספרים שלו היה מישהו שקרא.

אבא שלי עבד בשביל כסף לתקליטים. אני ביקשתי אותם לחג, ליום ההולדת. הוצאתי עליהם דמי חנוכה, כסף מבייביסיטר, כל מה שהצלחתי להשיג. ההתלבטות היתה קשה. לרוב הכרתי שיר אחד או שניים מהרדיו, וזהו. לא היתה שום דרך לשמוע את השאר חוץ מלשלם. נהגתי לעלעל בין העטיפות היפות בחנות ולהתלבט איזה תקליט אשמע בשבועות הקרובים. כשיצאתי מהחנות, קרעתי תוך כדי הליכה את עטיפת הניילון מגשש לבדוק םא יש דף מילים בפנים. מה מענג יותר מלשמוע שיר חדש בלי לנסות לפענח את המילים תוך כדי. רוקנ'רול לא הולך עם דיקציה.

ואז חרשתי את האלבום. אם הוא היה טוב איזה כיף, ואם לא הייתי מקשיב לו שוב ושוב עד שהייתי מתרגל אליו ולומד ליהנות ממנו. לוותר עליו לא היתה אופציה. הוא היה יקר מדי ונדיר מדי. ישבתי בחדר, הפכתי צד שוב ושוב, נזהר לא לשרוט, אוחז בעדינות במחט. ולומד את המוזיקה.

לפעמים הקשבתי ללהקות וזמרים ששמעתי עליהם, אבל לא אותם. בספרייה של דוד אהוב ומגניב מצאתי תקליטים של דיפ פרפל. ידעתי לומר רק שמדובר בלהקת רוק כבד, מבלי להבין עד הסוף מה פירוש ההגדרה. רשת ג' לא שידרה דברים כאלה בשעות שאחרי בית הספר. הורדתי את המחט בזהירות על הרצועה הראשונה בלי לדעת שהאלבום נפתח במין ספק כיוון גיטרות, ספק הקלטות עינויים מהגהינום. הרמתי את המחט בבהלה, בטוח שהפטיפון היקר שלי התקלקל. לא שמעתי משהו כזה מעולם. שעה אחר כך כבר הייתי מאוהב, דלת חדשה נפתחה.

בדרך כלל חיכיתי לשירים שהכרתי מהרדיו. השירים שביניהם היו ההמתנה שבין הלהיטים. אבל לאט לאט החלו השירים האלה לצוף למעלה, לקבל צורה. לא מעט אלבומים נשמעים בהתחלה כמו מקשה אחת, אותו צליל, אותו קצב. אבל בהאזנה שלישית ורביעית מזהים תבניות וצורות. שירים שלא שמת לב אליהם בהתחלה נדחפים קדימה ומגלים נוכחות ואופי שלא ניחשת שיש להם. כמו הילד השקט מהכיתה שמתגלה בשיחה אקראית והופך לחבר הכי טוב שלך.

שנים אחרי גיליתי שבאנגלית קוראים לזה Deep Cuts. הלא-להיטים, השירים שמתחבאים. כמה מהשירים האלה הפכו מנעימה חדגונית בדרך לשיר שבשבילו קניתי את התקליט לרצועה האהובה עלי. אני מניח שחלק מהעניין הוא הגילוי, התחושה שאני מיוחד. קשקוש, כמובן, בהופעה של פיית' נו מור שראיתי בסינרמה השם ייקום דמה השיר האחרון היה Just a Man, דיפ קאט שרק אני וכל שאר הקהל באולם הכיר.

אין לי מושג אם גם בתקליטי ג'אז יש חתכים עמוקים, ואם לאבא שלי היו פייבוריטים. הפטיפון גר היום אצל אחותי, אני שומע מוזיקה באוזניות וברמקולים שמחוברים למחשב. דרך ספוטיפיי, שמגלה לי כל הזמן מוזיקה חדשה, אבל כזו שמפלרטטת עם האוזן בשמיעה ראשונה. פלייליסטים על פלייליסטים, עם שירים מגניבים ששולחים יד ישר ללב או מתחת לחגורה. אין מקום ואין זמן לדיפ קאטס, מי שלא נדחף נשאר מאחור.

אז החלטתי להקשיב אחרת. לחזור על אותו פלייליסט שוב ושוב, לגלות שיר ואז ללכת לאלבום ממנו הוא לקוח ולחרוש אותו. לדמיין שקניתי אותו עכשיו, ואין ולא יהיה כסף לעוד אחד בעתיד הנראה לעין. וללמוד לאהוב אותו לאט, ולגלות את מה שמתחבא בפנים.

האיש שלא היה שם

כמו בקלישאת תאגידים אמריקאית, הדברים החשובים באמת נאמרים בין השיחות, ליד ההתרחשויות המרכזיות. לא כשכולם סביב השולחן, לא בסיטואציות הביחד המתוכננות מראש. במקרה, בטעות, כשההגנות לא פעילות.

מפגש משפחתי הוא עניין טעון ודרמטי בסרטים לפנסיונרים בקולנוע "לב". במציאות אף אחד לא מתפרץ, מטיח או מאבד את זה סביב שולחן הארוחה. ולא שהיתה סיבה בסופשבוע בצפון, מזמן לא נפגשנו כל המשפחה, ואנחנו אוהבים זה את זה, ולא סוחבים טינות ישנות. אני מקווה. רק את הדברים הרגילים, בזהירות המתבקשת.

צדים את ארוחת הערב או מענישים ילד סורר?

המטענים והתנודות התת קרקעיות עדינים יותר. בילוי סופשבוע שלם מדגיש את הבסיס המשותף אבל גם את המרחק שכל אחד עשה ממנו לכיוון אחר. יש שפה משותפת מלמעלה וניואנסים מלמטה. חצאי מבטים ביקורתיים, תפיסות שונות על איך לחיות, איך לגדל ילדים, איך לריב איתם כשהם גדולים. וכל זה ארוז יפה ושביר, אסור לטלטל.

בחוץ גשום וקר, אמצע ישראל אבל מרגיש כמו אירופה, לא ברור אם פרובאנס או רומניה, אבל אירופה. זה מייצר פחות טיולים ופעילויות, ויותר ביחד בחדר מחומם. ופה ושם יש ניצוצות. שיחת אחד על אחד בחצר בחוץ, משחק עם ילדה קטנה שעוד לא קולטת בכלל את כל המשפחתולוגיה הזאת, חיבוק. הלכנו לירות בחץ וקשת, והמשחק והתחרות טובים לצמצום פערים וזמנים, סוג של מכונת זמן קטנה ותחרותיות ילדותית שמקרבת פתאום.

ויש את ההיעדר כמובן, שכמעט ולא מדברים עליו. שבועות לפני לא הבנתי למה אני לא מצליח לזכור את האירוע הזה שתוכנן ודובר כל כך הרבה. קונה כרטיסים להצגה לבת השבע ונאלץ לבטל, לא מודיע על שינוי מועד החוג, לא מעדכן את מי שצריך. כאילו המפגש הזה נמצא מחוץ לטווח הראייה שלי, בזווית העין כמעט, אבל לא. ולבסוף נאלצתי להודות ביני לביני שכנראה זה בגלל מי שלא יהיה. אירוע משפחתי גדול וחגיגי כולל האח מניו יורק ובלי אבא שלי.

והיה נחמד ונעים, המון אוכל, המון שיחות ומעט דברים שנאמרו, ונגיעות זיכרון קטנות פה ושם. ובדרך חזרה לציוויליזציה בת ה-19 ארגנה פסקול מדויק, רובו שלה ופה ושם בקשות שלי, כולל השיר שלמטה שגרם לי לדמוע בלי שהיא תשים לב, כי היא לא בגיל שבו המילים שלו יגעו בה כמו שהן נוגעות בי. וחזרנו כל אחד לביתו ולחייו השונים מאוד, עם חוטים מקשרים דקים מן הדק אבל שלא ייפרמו לעולם.

פלייליסט מצבות

בת השבע קראה ב"הארי פוטר" על הצוואה של דמבלדור, וכעת היא מתלבטת איך כדאי לחלק את הבובות בין ילדיה לעתיד. היא סבורה שראוי שאף היא תכתוב צוואה. היא מוטרדת בעיקר מההיבטים הפרקטיים. היא לא יודעת כמה ילדים יהיו לה, ואם בנות או בנים. זה הופך את הצוואה לאתגר מורכב במיוחד.

אני חושב על המוות לא מעט, בעיקר מאז הפטירה הפתאומית של אבא שלי. יש פחד מקריסה פתאומית, ויש תהיות קוסמיות אודות לאן כל זה מוביל. ההתלבטות של בת השבע גרמה גם לי לחשוב על ההיבטים המעשיים של העניין, והמסקנה שאליה הגעתי כמעט מייד היא שהכי חשובה לי המוזיקה.

אני אתאיסט. אין לי כוונה לשבת על כיסא ארגונומי בגן עדן ולעקוב בעניין אחרי צאצאי, או סתם לרחף במצב לא גשמי באוויר, ואני לא מייחס חשיבות גדולה למה שיקרה לגוף שלי אחרי שהכול  ייגמר. נכון שקבורה יהודית זה באסה, וארון באיזה קיבוץ עדיף. ואולי שריפה? אבל זה לא באמת ישנה.

גם עניין הרכוש לא משמעותי במיוחד. עשיר ממש כבר לא אהיה, אין לי אוסף בולים, עטים או שעונים יקרי ערך, המעט שיישאר יתחלק שווה בשווה ושיסתדרו. מה הדבר היחיד שמטריד אותי? הפלייליסט בלוויה.

אחד הלבטים בהלוויה של אבא שלי היה איזה שיר להשמיע. נתקלתי בז'אנר כבר קודם לכן, באזכרות, ואני תוהה מתי בדיוק זה הפך לפופולרי לנגן משהו מהאייפון לסיום הטקס. אולי טכנולוגיית הבלוטות' יחד עם הרמקולים הניידים קידמה את כל העניין. זה גם מהווה מקור מצוין לרגעים קומיים, כשהכול מתעכב בשיא השכול והיגון בגלל חיבור כושל.

בלוויה של אבא שלי היתה בידורית. ככה קוראים לרמקול שהגיע מהקיבוץ ומצויד באורות שמחים שמנצנצים כשהמוזיקה מתנגנת. השמיעו את "אני גיטרה" שאני לא מסוגל לשמוע מאז בלי מחנק בגרון. מייד חשבתי שלהלוויה שלי אני מעדיף משהו רועש ועצבני יותר. כשחלקתי עם הילדים שלי את ההעדפה זוכיתי במבטים זועמים ובבקשה חצי מנומסת לסתום את הפה. חשבתי על השיר ששמענו שוב ושוב בדרך לשבעה ברעננה, Run של "הפו פייטרס", ועל הדמעות שבלמתי כל פעם שדייב גרוהל שר "תתעורר ותברח איתי". 

זה הדבר שהכי אכפת לי ממנו. אין בזה שום היגיון, אבל אם יש משהו אחד שהייתי רוצה לקבוע זה את הסאונד של אחרי מותי. לא שיר רגוע ועצוב, אני רוצה רוקנ'רול לסיום. צעקה. ולמה רק שיר אחד, פלייליסט שלם. לא לאונרד כהן מקונן, פחות ליין סטיילי מ"אליס אין צ'יינז" שצורח על זה שיירד גשם כשהוא ימות. יותר בכיוון של איי.סי.די.סי עם הכביש המהיר שלהם לגיהינום.

זה לא כדי לעצבן את האבלים או את השכנים בקברים הסמוכים, חלילה. זו סוג של צוואה, לא במובן של חלוקת רכוש אלא במובן של הזיכרון שיישאר ממני. הדרך המשמעותית ביותר מבחינתי לגרום למשפחה וחברים שיישארו על הכוכב לזכור אותי באופן שבו אני רוצה להיזכר. ואולי גם הנפת אצבע משולשת אחרונה נגד הקונספט המרגיז של מוות וחידלון. מחווה נואלת ורועשת אחרונה. ובפול ווליום ועם המון בסים בבקשה.

ספוטיפיי הרג את ארז טל

השבוע קיבלתי אימייל מספוטיפיי. השורה התחתונה היתה: אתה מקובע מוזיקלית, ואולי כדאי שתרענן את הטעם העבש שלך ותתחיל לשמוע דברים חדשים. הם לא כתבו את זה בדיוק ככה. היו כותרות יפות על סיכום 2018, ולינק שפתח תשעה מסכים מתחלפים שבהם סודר יפה המידע על ההעדפות המוזיקליות שלי. בנוסף קיבלתי שני פלייליסטים. אחד של השירים ששמעתי הכי הרבה, לפי מספר האזנות. השני של שירים מז'אנרים ומבצעים שאני לא שומע בכלל. היי קשיש, אולי תנסה משהו חדש?

מתוך עשרת השירים ששמעתי הכי הרבה ב-2018 רק אחד יצא באותה שנה. עוד שניים מ-2017, ומכאן אני צולל אל סוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, ותחילת המאה הזו. השיר הכי ישן יצא ב-1981. ז'אנרים? רוק. גיוון מגדרי ואתני? ובכן לא. גברים לבנים. יש שלוש נשים בטופ 10 שלי, שתיים סולניות, אחת חולקת שיר עם גבר. לבן. טום פטי, השם ייקום דמו, שגם היה האמן ששמעתי הכי הרבה.

זה לא נורא, אבל גם לא מאוד משמח. יש דברים שאתה יודע אינטואיטיבית אבל מעדיף לא לקבל להם הוכחה חד משמעית מבוססת דאטה. הטעם המוזיקלי שלי כנראה התגבש והתקבע, ולא משנה כמה אנסה לשמוע דברים חדשים ולהישאר מעודכן, בעיתות של מצוקה נפשית, עייפות או סתם רצון בנעים באוזן אני חוזר למוכר ולידוע. תמיד חששתי מזה, תמיד נרתעתי מהופעות נוסטלגיה, לעצור במקום פירושו מוות, תרבותית לפחות. אבל כנראה שאני לא מתאמץ מספיק, לא רץ בקצב הנכון.

סוכן התרבות המוזיקלי הראשון שלי היה רשת ג'. המוזיקה שהושמעה בבית שלי – בין גבעטרון לדודאים – לא עשתה לי את זה. פה ושם שמעתי ברדיו דברים שנענעו לי את האגן, ומישהו אמר לי שברשת ג' יש מוזיקה כזו. התחלתי לשמוע את שוש עטרי וטוני פיין, ולשלוט בטבלאות המצעד הבריטי וגם האמריקאי. נהנה קצת, סובל קצת מכל היורו טראש שמסביב. ואז אמא שלי חזרה מטיול שנתי וסיפרה שהכיתה שלה דרשה להעביר את הרדיו לגלי צה"ל בצהריים כי יש "מה יש". בדקתי.

"מה יש" היתה תוכנית הומור שהגישו ארז טל ואברי גלעד, לפני שמכרו את נשמתם לצד האפל והפכו לעשירים ובלתי נסבלים. מעבר לזה שצחקתי נורא, שמעתי שם גם מוזיקה אחרת. פחות פופ דבילי, יותר רוק איכותי. החוגה ברדיו עזבה את מחוזות ג' ונשארה על גל"צ, בימים שלפני הפיכתה למיינסטרים מרדים מוחות. אלי ישראלי גילה לי ולשאר הארץ את נירוונה, חברים בצבא השמיעו לי את הפיקסיז ואת הרד הוט צ'ילי פפרז. הרדיו ואנשים בעלי טעם טוב היו הדלת שלי למחוזות חדשים, יחד עם ביקורות מוזיקה בעיתונים, ופה ושם שיר ששמעתי באקראי ב"אוזן השלישית".  

אני ממעט להאזין לרדיו. נהנה פה ושם מהמלצות של חברים וגם משאזאם של שיר מוצלח בבר מדי פעם. הכי כיף – כשהילדים שלי משמיעים לי משהו שלא הכרתי. אבל האור בקצה המנהרה בנתונים של ספוטיפיי נובע מהאפליקציה עצמה. בעשירייה השנייה של השירים ששמעתי השנה יש כבר כאלה שגיליתי באמצעות ספוטיפיי. כי כשהפלייליסט שלי מסתיים, האפליקציה לא עוצרת וממשיכה להשמיע דברים דומים, או קרובים מספיק. בעשירייה הראשונה יש שירים שגיליתי בפלייליסטים של אחרים. היכולת לחלוק ולגלות מוזיקה חדשה השתכללה פלאים. זה לא פותר את קבעונות הז'אנר, אבל זו התחלה.

עכשיו נותר רק לעבור לפלייליסט הנוסף שנשלח אלי – Tastebreakers – ולראות אם אפשר ללמד כלבים זקנים תעלולים חדשים. ולחכות למייל הסיכום של 2019.  

מה שקורה בבודפשט נשאר בבודפשט

  • בתור הארוך שבכניסה לפסטיבל "זיגט" עומדת בחורה יפנית במעין אוברול שהחלק העליון שלו הוא גופייה והתחתון הוא, בהיעדר הגדרה אחרת, חוטיני. אף אחד לא מסתכל כי זה לא לעניין, אבל כולם מסתכלים. אני מניח שגם בני המתבגר. בפנים יש המון אנשים. מכנסיים קצרצרים חושפים פלחי ישבן, בגדי ים זעירים, גברברים עם קוביות בבטן ובלי חולצה, עור חשוף מכל עבר, גופים שנעים ומתחככים. אבל אני מניח שזה הדבר האחרון שמישהו רוצה לשוחח עליו עם אבא שלו, אז אני שותק. ומסתכל.

  • אנחנו משוטטים בין שלל הבמות ונופלים על הופעה של משהו שנראה כמו להקת צוענים שמחה במיוחד. תומר מצטרף למפזזים ואני אחריו, וכשמנהיג הלהקה, חצוצרן עם קוקו בלונדיני, קורא לקהל להצטרף לשירה תומר הולך על זה. הוא מסביר לי שבצופים כשמישהו מתחיל מוראל חייבים להצטרף אליו, ולא משנה כמה זה אידיוטי, כדי לא להביך או לבייש אותו. תמיד תהיתי לגבי הצופים, איפה בדיוק הערכים, מה הם מלמדים את החניכים שלהם, באיזה מטען הם מציידים את הבן שלי. ובכן, אני מתחיל להבין. קצת עכשיו, ועוד יותר בהמשך הערב.
  • השמים כחולים וחמסין. הרמקולים מכריזים על גשם כבד שצפוי בין שש לשמונה בערב. נו באמת. אני מתעלם. השמים מתקדרים בסביבות שש, וחמש דקות אחר כך תומר ואני רטובים עד לשד עצמותינו. את תומר זה לא מעניין. שעתיים וחצי לפני ההופעה המרכזית אנחנו תופסים מקום קרוב לבמה. אני שורד בקושי את ההופעה של "דה וור און דראגס", בזמן שתיירים מכל העולם דוחפים אותי, שופכים עלי בירה, נשענים עלי. שני ישראלים בתלבושות מלאות של ספיידרמן עוברים אותנו בדרך ליעד לא מוגדר. לפחות הגשם פוסק. כמו שדני גלובר אמר אני כנראה זקן מדי בשביל החרא הזה, ואולי אף פעם לא הייתי צעיר מספיק. תומר לא מוכן לזוז אחורה, הוא יביט לאלכס טרנר בלבן של העיניים. אני שואל אותו אם הוא יסתדר בלעדי. ברור שכן. אני מפלס את דרכי החוצה מתוך הקהל ומתוך התקף חרדה קרב ובא.

  • אלכס טרנר נראה כמו כוכב רוק, זז כמו כוכב רוק, יודע שהוא כוכב רוק. שאר הלהקה מרגישה נוח מספיק להשאיר לו את הזרקורים ופשוט לעמוד על הבמה ולנגן. הם מעולים, אבל התחושה היא שאני צופה במקצוענים שלא ממש אוהבים את מה שהם עושים. הם באו לדפוק כרטיס, לעשות את היומית. יש יותר מדי הפסקות בין השירים, והתקשורת עם הקהל עקרה. ועדיין, המוזיקה מעולה, הסאונד מצוין, הקהל עף. אחרי שהכול נגמר אני עושה את דרכי בין המוני האנשים, מדשדש בבוץ שהשאיר אחריו הגשם, לנקודת המפגש עם תומר.

  • הוא באקסטזה. איך היה לו בלעדי? קל יותר. הוא ידע שאני לא שם לדאוג לו והרשה לעצמו לרקוד עם אנשים זרים, לשיר איתם. נסחף קדימה ואחורה, קרוב קרוב לבמה. הוא צופיפניק, מה לו ולרתיעה מההמון הזועם, ממגע עם הקבוצה, מהיסחפות. מה לו ולציניות, מודעות יתר, ריחוק של ספק התנשאות ספק ביישנות. איזה כיף לו.
  • הוא לא מתרגש מהמסע הארוך חזרה למלון, שכולל המתנה לאוטובוס שמבושש לבוא, ואז מגיע צפוף כמו קרון לאושוויץ ביום עמוס במיוחד. יש לו סבלנות, הוא יודע שיהיה בסדר. כך גם למחרת כשאנחנו יושבים שעה וחצי במונית מחוץ לשדה התעופה, שנסגר בגלל אירוע בטחוני. נהג המונית נעזר בגוגל טרנסלייט כדי להסביר שמצאו שם Radiant matter. או שהוא התבלבל עם חומר רדיואקטיבי, או שלהונגרים יש בעיה עם עודף נצנצים. אני בלחץ אטומי. תומר אדיש. בסופו של דבר הטיסה מתעכבת בשעתיים אבל אנחנו יוצאים משם. המטוס מלא ישראלים, שתכף מתגייסים או זה עתה השתחררו, וחוזרים מהפסטיבל גם הם. אני יכול לדמיין את תומר עם חברים במתחם האוהלים של "זיגט", בז לאיתני הטבע, נדחף הכי קדימה שאפשר לבמה. לא מקטר, לא מוותר.

  • בנקודה מסוימת בתחילת המסע שלנו לבודפשט, כלומר לפסטיבל "זיגט", כלומר להביא את תומר הכי קרוב שאפשר ל"ארקטיק מאנקיז", הוא מעיר לי בעדינות שאני מקטר. ברור שאני מקטר. זו תמיד נראתה לי זכות אנושית בסיסית, מה גם שאני טוב בזה. אבל פתאום זה טרחני ומיותר כי אין לי פרטנר – תומר לא מקטר. מקסימום מודיע שהוא עייף או רעב, וגם זה רק אחרי לפחות חצי יום בלי שינה או מזון. הוא חיובי להחשיד. הוא מתלהב מהנוף, מהאוכל, מהמלון, מהכול. מוטציה גנטית של אור ושמחה ומיקוד ותושייה וחיים בהווה. הוא בא לראות את המופע של אלכס טרנר. אני מבין שבעצם באתי להביט בהערצה בו. 

פמיניזם ורובים וקצת חורבן העולם גם

היה פוסט אבל נגנז מטעמי שלום בית. זו בעיה בסיסית בבלוג שנכתב בגלוי – יש קוראים מסוימים שתמיד מרחפים מעל הכתף כשאני מקליד במרץ. הילדים, אמא, אקסיות, קולגות. לפעמים זה קצת יותר מדי בשביל הצנזור הפנימי, לפעמים זו הישרדות בסיסית. יש דברים שלא יראו אור פייסבוק לעולם.

ולכן, במקום, כי אני מנסה לפרסם משהו פעם בשבוע כדי לא להתנוון, רשימת המלצות:

סדרה:

"גודלס" היא הדבר שהכי נהניתי ממנו בטלוויזיה השנה. מיני סדרה – שבעה פרקים – בנטפליקס שהיא לכאורה מערבון פמיניסטי אבל בעיקר תענוג גדול. פרנק גריפין הוא פושע חצי מטורף שמטיל אימה על המערב הפרוע. רוי גוד הוא האקדוחן שפעם רכב איתו ועבר לצד השני של המתרס. וביל מקנו הוא שריף של עיר שכל הגברים בה נהרגו בתאונת מכרה והותירו מאחור נשים וילדים בלבד.

נטפליקס שיווקה את הסדרה עם פוסטרים של נשים עם רובים, וזה לא לגמרי בלתי מדויק. יש כאן נשים עצמאיות וחמושות בניגוד למקובל בז'אנר, רומן לסבי ושאר משחקי מגדר. אבל בסוף בסוף צריך איזה גבר עם אצבע מהירה על ההדק. קצת מאכזב תאורטית, אבל לגמרי הולם את מגרש המשחקים המסוים הזה. השחקנים מעולים, בעיקר ג'ף דניאלס שמי ידע שהוא יכול להיות כה שטני, ההפקה מופלאה, ויש בסדרה כמה רגעים שפורצים את הגבולות ונחרטים בראש. והעיקר מבחינתי – אני אוהב מערבונים. יש בהם משהו מופשט, מיתולוגי ואלים ששובה את לבי כל פעם מחדש. וברור שמי שעשה את הסדרה הזו ראה כל מערבון שאי פעם יצא.

ספר

"שנת המבול" הוא עוד ניסיון של מרגרט אטווד הנערצת לגרום לקורא דיכאון אובדני. ב"סיפורה של שפחה" האפוקליפסה היא דתית, כאן היא ביולוגית, ובשני המקרים יש משהו מצמרר בראייה הנבואית משהו של אטווד את העולם. בני האדם משמידים את הסביבה לאט וביסודיות, חברות ענק דמויות גוגל ופייסבוק השתלטו על העניינים ומפעילות עריצות אלימה במסווה של דאגה לחברה, כולל סקס למכירה באופן ממוסד, מעבדות לייצור סמים קטלניים וריאליטי שבו המשתתפים הורגים אחד את השני. אטווד כותבת חכם ומדויק, בלי חשיבות עצמית ובלי להידרדר לרצינות תהומית. והתרגום של יעל אכמון משובח.

אלבום

פעם מאוד אהבתי את בק ואז כבר לא. הפאזה המהורהרת והנוגה שלו עלתה לי על העצבים. העדפתי את הגירסה השמחה שרצתה להתריס נגד חוקי הסקס, לא את מחבק העצים המטרחן. האלבום החדש שלו הוא לגמרי פופ וכיף באוזן. 

%d בלוגרים אהבו את זה: