Tag Archive | מוזיקה

מי שרוקד, מי שלא נמצא

בחגיגות יום ההולדת ה-70 של אמא שלי עמדנו כולנו עם אוזניות בחדר חשוך והבטנו במסך. ההוראות היו פשוטות – כל אחד היה צריך להכין פלייליסט באורך של כ-40 דקות, לחבוש את האוזניות, ללחוץ פליי, ולבצע את ההוראות שבמצגת. אסור לדבר, אסור להוריד אוזניות. סדנת ויפאסנה פוגשת מסיבת אוזניות פוגשת קצין חינוך קיבוצניק.

חגיגות יום ההולדת נקבעו מזמן, הרבה לפני שהמציאות טרפה את הקלפים. מכיוון שטכניקת האבל במשפחה שלי לא כללה מעולם התקפלות והתפרקות, ערכנו את האירוע כמתוכנן. סוף שבוע בשפיה, ערש ילדותה של אמי. בערב שלפני חשבתי – חשבנו כולנו – על מי שיהיה באירוע ועל מי שלא.

ככה רק עם אוזניות

הגענו למקום מצוידים באוכל ובגדי ים ופצחנו בחגיגות. במפתיע הייתי רגוע ונטול מחשבות מטרידות. המתח שלפני התפוגג, החששות נדחקו הצידה. היה נעים ביחד. אבא שלי אף פעם לא היה הטיפוס של מסמר המסיבה. הוא היה מרחף בצדדים, מסדר, מתקן, מביא. לרגע אפשר היה לחשוב שמכיוון שלא היה חלק דומיננטי בשיחה, הנה היא ממשיכה בלעדיו בלי הפרעה.

שיא האירוע היה הפעלת האוזניות המסתורית. אם גיסי לא היה קיבוצניק אידאליסט הוא היה יכול לעשות מזה כסף. "שבו במעגל" – יושבים. "קומו לרקוד" קמתי והתחלתי להתנועע. "מיצאו מישהו שרוקד בקצב שלכם. גשו אליו וריקדו איתו," שלח אותי לפזז עם אחיינית בת 7. "מיצאו שיר ברשימה שמזכיר לכם מישהו בחדר. גשו אליו וחבקו אותו" – קל, הפלייליסט שבחרתי הורכב משירים של "גרין דיי" וה"פו פייטרס" שראיתי בהופעה עם הילדים. וכך מצאתי את עצמי מתחבק עם תומר, שבימים כתיקונם אוסר על קרבה פיזית בפומבי. אושר.

המוזיקה עשתה לי נעים בגוף. היעדר התקשורת המילולית הפך את הכול לפשוט יותר מחד, והכללים הכתיבו תשומת לב וסיוע לשאר הנוכחים מאידך. היה משהו משחרר בלרקוד ולבצע הוראות ולתקשר בניד ראש או יד על הכתף. הרגשתי קליל ושמח וחופשי.

ואז הגיע השיר ששמעתי בכל פעם בדרך לשבעה ובחזרה ממנה. כי הוא בדיוק יצא, כי השורה "Wake up, run for your life with me" התאימה בול למה שהרגשתי. ופתאום זה נחת עלי. הנוכח-נפקד של האירוע, האיש שפתאום אי ההימצאות שלו בחדר תפסה את כל המקום. וניסיתי להחליט אם הוא היה רוקד איתנו ומשתטה, מסובב נכדה באוויר, משתולל עם נכד. או שאולי היה עומד בצד ומצלם. והוא לא היה שם. ואני המשכתי לרקוד אבל עם כתפיים כבדות.

ולמחרת היו העוגה והנרות והקראת הברכות. והיה שמח וביחד ונעים, והייתי מאושר לראות את אמא שלי זורחת. ורק בשוליים של החדר, כמעט בהיחבא, היו גם דמעות.

רוקנ׳רול במדריד 2: הפחד מהופעות חיות ואלים שלא מאכזבים

אני מפחד מהופעות חיות. לקח לי זמן להבין את זה. חשבתי שזה רק הדוחק ואי הנוחות שמלווה את האירוע, אבל לא: אני מפחד מניפוץ האשליה, מהאל שיכזיב. כשאני הולך להופעה של להקה שהשירים שלה התחברו לאנשים ותקופות משמעותיים בחיים שלי החרדה היא מבועה שתתפוצץ. הופעה חיה היא נקודת מפנה מכרעת במערכת יחסים עם האמן, ואני מסתכל עליכם MGMT, שבמחי הופעה איומה אחת הפכתם אלבום שאהבתי לבלתי ניתן להאזנה.

מה יקרה אם הביצועים בלייב יהיו חיוורים וחלושים? מה אם הסולן יתגלה כדביל שצועק "שלואום תלביב" כל שני שירים? כל האזנה בעתיד לשיר שאהבתי תזוהם בידע הרעיל על איך הם באמת. אלילי רוק שהופכים לבני תמותה זה לא סקסי.

מצויד בתובנה המבעיתה הזו טסתי עם נגה ותומר לפסטיבל רוק במדריד. שתי ההופעות המרכזיות שעניינו אותנו היו של ה"פו פייטרס" ו"גרין דיי". הציפיות הגדולות שלי היו מהראשונים – אני אוהב את השירים שלהם יותר, ובניגוד ל"גרין דיי", שהאלבום האחרון שלהם משעמם, ה"פו פייטרס" עדיין בכושר. שתי הלהקות הן חלק מפס קול משותף שלי ושל הילדים. אני התחלתי, ונגה ותומר החזירו עם שירים ואלבומים שלא הכרתי.

אבל מעולם לא ראיתי אותם מופיעים. לא היה לי מושג למה לצפות, ובנוסף דאגתי לילדים. עוד סיבה לחשש מהופעות חיות המוניות היא המפלצת שמתחת לפני השטח. המון אדם מתודלק באדרנלין, סמים ואלכוהול, שנענה ליד מכוונת של מנהיג כריזמטי מהבמה. זו אנרגיה סוחפת ומגניבה עם טעם לוואי של אלימות אפשרית בכל רגע. כשהסתכלתי מסביב וראיתי את כל הראשים מורמים והשפתיים נעות בדבקות זה הזכיר לי תפילה, וקנאים דתיים ופשיסטים, והיי, זו ספרד, למה לא אינקוויזיציה אם אני כבר כאן.

לקח לי כמעט חצי מההופעה הראשונה להתגבר על כל זה. מעוך בין ספרדים אלמונים שהיו צמודים אלי יותר מבנות זוג מסוימות בדקתי כל הזמן אם נגה ותומר בסדר, עד שהבנתי שהדוחק והדחיפות מטרידים אותי הרבה יותר מאשר אותם, ואפשרתי לעצמי להיסחף.

שבוע אחרי הפסטיבל אני שומע את שתי הלהקות בריפיט. זה לא מובן מאליו. היו לי לא מעט ספקות ומחשבות תוך כדי ואחרי ההופעות, אבל השורה התחתונה ברורה. לשם שינוי האלים לא הכזיבו, גם אם כל אחד מהם בצורה שונה לגמרי. ה"פו פייטרס" הם too cool for school, בלי מילה בספרדית, בלי פירוטכניקה, בלי הדרן, כי הם מנגנים עד הסוף וזהו. "גרין דיי" עלו לשני הדרנים, השתמשו בזיקוקים ולהבות שזינקו לשמים ברקע, העלו לבמה אנשים מהקהל לשיר ולנגן ומדי פעם צווחו "ויווה אספניה". אין לי תלונות. אהבתי את זאת וגם את זאת.

רגעים מופלאים בספרד:

שירים שלא חשבתי שיהיו: לפני ההופעות חיפשנו באינטרנט את הסט-ליסטס, רשימות השירים מהופעות קודמות בסיבוב הנוכחי. "גרין דיי" ניגנו את אותה רשימה בדיוק. ה"פו פייטרס" הוסיפו עוד המון, כולל שניים שרציתי נורא וכבר השלמתי עם היעדרם. בשיר הזה קפצתי כמו אידיוט:

שיר שלא הכרתי: בדרך כלל אלה שירים שמאפשרים מנוחה לרגליים דואבות והצצה בסלולרי. קשה להתחבר למשהו חדש בהופעה חיה. אבל ב-Wheels של ה"פו פייטרס" קרה משהו, השיר תפס אותי ומשך, ובפזמון, כשכל הקהל שר באופן ספונטני לגמרי קול ב', נשביתי לגמרי.

שירים שעושים מחנק בגרון: שניים-שלושה כאלה, שקשורים לתקופות ואנשים מסוימים מאוד.

הילדים שלי: שהתעקשו להידחף קדימה כל אחד בהופעה שחשובה לו, ששרו וקפצו ונראו מאושרים. הרגשתי מחובר אליהם דרך המוזיקה והמקום באופן שיהיה קשה לשחזר. ונגה הייתה אומרת: "מה הבעיה? בוא נטוס שוב." יש מצב.

למה לא מגיע לדילן נובל לספרות

בוב דילן זכה בנובל לספרות וסיפק נושא שיחה מעולה שאינו דונלד טראמפ לקפה של שישי בבוקר. המסקנה של הוויכוח שהתעורר סביב השולחן – דילן משורר, אני ריאקציונר, והעובדה שהוא גם שר את כל המילים האלה שכתב לא משנה כלום.

ויכוח המשך עם הצאצא גרם לי לתהות אם אני בצד הלא נכון של ההיסטוריה. תומר סיפר על שיר של דילן שלמד בבית הספר, וחזר על טענת "מה ההבדל". זו שירה, זה כתוב, אז מה אם מישהו הלחין ושר את זה. צעדתי בשדרה טרוד בפקפוקים, הגעתי הביתה, נכנסתי לפייסבוק, והנה, מעשה ג'ורג' קוסטנזה, מצאתי את הטיעון שהייתי צריך להשתמש בו מול יושבי השולחן בקפה והמתבגר.

דילן, טקסט

את התחמושת סיפק פוסט של ניסן שור, שניצל את הזכייה של דילן כדי להסביר כמה לא אכפת לו ממילים של שירים. אין לו מושג במה עוסקים השירים שהוא אוהב. המשמעות במוזיקה, הוא כותב, נובעת ממלודיה והרמוניה וזהו. זה נשמע לי מופרך לגמרי, צריך להשקיע מאמץ עילאי כדי להצליח לא לשמוע מילים, אבל שטויות – מה שחשוב הוא שהפוסט הזה אחראי להארה שלי.

שירים שאני אוהב באמת הם שילוש קדוש של מוזיקה, מילים והגשה. כל אחד מהמרכיבים לבדו לא יגרום לי לאותה תגובה רגשית. המילים יכולות להיות בעלות משמעות עמוקה, או הגנבה קופירייטרית נוסח נושאי המגבעת, אבל השילוב הוא מה שיוצר משמעות – צעקה, קינה, מחאה, מה שלא יהיה. ולמשמעות הזו אחראי גם הזמר, או המפיק. לא רק אני.

וזו הנקודה המשמעותית: בספרות אין את הגורם המתווך הזה. יש רק מילים על דף, או קינדל, או על קיר מצידי, שמייצרות אצלי ישירות משמעות ורגש. אני הפרשן הבלעדי, אני בורא מציאות ממילים כתובות ותו לא. כשדילן שר, הוא מוסיף לטקסט הכתוב מרכיבים. כשדילן זוכה בפרס על פועלו, הוא זוכה בפרס גם על הלחן והקול החורק וההגשה האירונית. הטקסט שלו על הנייר הוא טקסט חסר, עבודה חלקית. עד שלא מתווסף לו לחן ועיבוד והגשה, הוא לא יצירה מוגמרת.

עמוס עוז, אחד שלגמרי מסכים איתי

והנה דוגמה מחתן השמחה עצמו. Most of the time הוא אחד השירים של דילן שאני הכי אוהב. זה שיר פרידה מדויק ואירוני ומריר ומקסים. הזמר שר על קיום יומיומי שבו הכול לכאורה בשליטה ותקין, אבל מתחת לפני השטח מבעבעים חרטות וגעגוע ומחשבות על מה היה אם. וההגשה אירונית ומודעת לעצמה. מקסים. ואז נתקלתי בגירסה אחרת לשיר. אותן מילים, אבל לחן והגשה שהופכים אותו למשהו אחר. שירו של דושבג, אם תרצו. אין מודעות, אין אירוניה, רק ברנש שמשוויץ בכמה הוא כמעט לא חושב עליה כבר. זו כמובן דוגמה אחת מני רבות. לא חסרים קאברים לשירים או גירסאות שונות של אותו מבצע שמטעינות את השיר במשמעויות שונות.

אני חושב שזו הסיבה שבבחירה הקשה בין מוזיקה לספרות אני בוחר בשנייה כאהבה הגדולה שלי באמת. זה אנוכי וטהרני ואולי כמו שהאשימו אותי ריאקציונרי, אבל מה אכפת לי. הספרות מאפשרת לי לבנות לעצמי מציאות אחרת, בלי שמישהו יתערב לי. מכל צורות האמנות היא משתמשת בהכי פחות גורמים מתווכים. אין צליל או תמונה. נובל לספרות צריך להיות מוענק בזכות המילה הכתובה, ורק בזכותה.

דילן הוא מוזיקאי וזמר, ואני לא מאמין שמישהו שופט אותו אך ורק לפי המילים שכתב. אני מאוד אוהב אותו, קול צפרדע והכול, ואני שמח לארח אותו ואת הפרשנויות שלו בראש שלי. אבל נובל לספרות? ובכן לא.

למטה: השיר שאני הכי אוהב של דילן, ומאיר אריאל נוקש על דלתי מרום.

איך עברתי את מבחן הגבריות שלי

כשעמדנו מול שלל החלקים הפזורים על הרצפה ידעתי שאין סיכוי שנצליח. הרגשתי בשיפולי הבטן את התחושה החמוצה הזו של הכישלון המתקרב. ארבעה ימים קודם רכשנו תומר ואני במיטב כספי הבר מצווה שלו ועוד תוספת קטנה מערכת תופים אלקטרוניים בת זונה. עכשיו היא שכבה מולנו כשקרביה שפוכים – מוטות, ברגים, כבלים ועצמים נטולי שם.

ידעתי ששורש החרדה מהכישלון טמון בילדות שלי, ובאופן שבו אני תופס את הגדרת הגבריות. זה לא מסובך: גבר-גבר היה קרבי בצבא, נוסע לטיולי שטח בג׳יפ או רוכב על אופנוע, מפרק ומרכיב מזגנים, מכוניות, עב״מים ודודי שמש, טוב בכדורגל ומתמחה בנפנוף אסרטיבי ביעה אדום שבור שוליים מעל מנגל. אפרים קישון כתב פעם על דמות החלוץ ההרואית: רובה ביד אחת, מחרשה ביד שנייה, ספר בשלישית. כזה בערך.

כלומר ההפך ממני. משתעמם מספורט, לא מצטיין בתיקונים, קידוחים ומברגים. אבא שלי, מנגד, יכול לפרק ולהרכיב מנוע של מכונית ביד אחת. ידוע במשפחה שאם צריך להרכיב רהיט מאיקאה או לבצע החייאה במכשיר חשמלי פונים לסבא. 

החרדה מפני הורות גברית צצה בהריון הראשון – שהסתיים בבת. בפעם השנייה האולטראסאונד דיווח על קיומו של פין, ואני נכנסתי ללחץ. בתמונה שעלתה לי בראש בחדר הרופא שיחקתי כדורגל עם הילד בחוסר כישרון משווע. באיזה גיל הוא יבין שאבא שלו, איך לומר, מעפן?

הוא הבין, בערך. אבל עם הזמן גיליתי את היתרונות היחסיים שלי, ונוצרה חלוקת תפקידים ברורה. אם צריך להוריד משחק למחשב או לסדר אפליקציה סוררת אני האיש. אם מדובר בענייני תרבות גיקים, נגיד הקרנת חצות של סטאר וורס, או ברכישת אוזניות מוצלחות, אני הכתובת. אבל אם הילד רוצה מדפים חדשים עדיף שסבא יאחז במקדחה. לרכוב על אופניים לימד אותו הדוד הקיבוצניק. לי יש את המקום הברור שלי. יש צרכים שרק אני יכול למלא. אני לגמרי חי בשלום עם העובדה שמפעם לפעם מיקור חוץ עדיף. אני גם מבין רציונלית את הטעות בתפיסת הגבריות המיושנת והילדותית שלי. 

אבל רציונליות בצד, הפעם עמדנו מול מערכת התופים רק תומר ואני, והכבוד והנסיבות לא איפשרו לקרוא לסיוע מבחוץ. לא משנה כמה אני מתבגר ומתקדם, פה ושם יש דברים שאני צריך להוכיח לעצמי. נשמתי עמוק, חיפשתי בין ערבוביית הקרטונים, התופים והמצילות את ההוראות, והתחלנו לעבוד.

זה לקח כמעט שעתיים. פה ושם היו רגעים שבהם נראה שהגענו למבוי סתום, אבל אחרי שהאבק המטאפורי שקע עמדה מולנו מערכת מוכנה לתיפוף. החרדה לא שככה: זה נראה טוב, אבל האם זה עובד? האם בסופו של דבר איאלץ למחול על כבודי ולהזמין מבוגר אחראי שיבדוק מה פספסתי?

חיברנו לחשמל וגילינו שחסר מתאם לאוזניות. תומר הפך את הסלון ולבסוף מצא את החלק האחרון בפאזל. הוא הכניס את השקע למקום הנכון, הרים מקל אחד, והיכה בתוף.

וחייך.

עדיין מסרב להאמין לקחתי ממנו את האוזניות ואת המקלות. המערכת עבדה כמו קסם. כשהורדנו את ערימת הקרטונים המיותמים למטה הרגשתי שאני קצת מרחף במדרגות. לא כישלון, לא אכזבה, הצלחה מסחררת מרגע הרכישה ועד סיבוב הבורג האחרון. אני עדיין לא יודע להקפיץ כדורגל וייקח לי שעות להעמיד אוהל, אבל מבחינתי את איקס האחווה הגברית עם הבן שלי חרצתי על החגורה.

רוקנ'רול, בנאדם.

המוות של פרינס, הנשמה של אקסל רוז

פרינס מת, וזה לא גרם לי ליותר ממכה קלה בכנף הנוסטלגיה. גם המוות של דייוויד בואי לא גרם לי לדמוע. ואהבתי מאוד את המוזיקה של שניהם, ויותר מזה – את הפרסונות של שניהם כמו שהכרתי דרך סרטים וכתבות ושאר ערוצי יחסי ציבור. אבל כבר שנים שהם לא עשו משהו חדש שטלטל את עולמי. אני לא מצליח להתחבר לאורגיית התוגה בפייסבוק ובטוויטר שלי. זה כבר ריטואל קבוע כשסלב מת, עם נוסחה בדוקה שכוללת זיכרון אישי ואיזה לינק – משהו שפרינס קצת חירב עם הגישה שלו לעידן הדיגיטלי. נראה לי שכולם קצת נהנים מדי מטעם הבורקס בשבעה הזה.

אליל רוק משועמם

אקסל רוז מנגד חי וקיים ובועט, בערך, כי הוא שבר איזו עצם ברגל. מניח שזה קורה יותר כשאתה בגיל הזה. בכל מקרה אקסל לא מת, עדיין, אבל כן מכר את נשמתו לשטן. וזה כבר מכאיב לי יותר.

יש אמנים שהמוות שלהם יצליח לחדור את השריון שלי (תנהג בזהירות, ברוס) אבל בסך הכול מדובר באנשים שהקיום האמיתי שלהם מבחינתי הוא ביצירה ובתדמית שלהם. הם מכרו לי לא רק תקליטים, אלא גם אשליה של רוקנ'רול – רוח וריח נעורים, מרדנות, יושרה, ליברליות ועוד ועוד. פרינס ובואי נשארו נאמנים לדימוי שלהם, לא ממש סיפקו מוזיקה חדשה כמו פעם, והסתלקו מן העולם בגיל מתקדם פחות או יותר. וזה בסדר. אנשים מתים בסוף. כשהם מתים באמצע זה טראגי – כשברור שהם היו בשיא הכושר היצירתי, ושהעולם החמיץ כל כך הרבה.

אבל כשהם מוכרים את נשמתם זה הכי גרוע. כשאני אוהב זמר או להקה נחתם בינינו סוג של חוזה, אנחנו נכנסים למערכת יחסים. אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הדבר הכי מגניב ופרוע ששמעתי בתיכון. התקליט הראשון שלהם היה מושלם, ומחזיק למדי גם כיום. סקס סמים ורוקנ׳רול בחדר שלי באמצע רעננה, העיר המשעממת בשרון וביקום הידוע לאדם. יכולתי לקבל כל מה שקרה אחר כך – מריבות, סכסוכים ומגלומניה הם לגמרי חלק מהקאנון כשזה מגיע לז'אנר המסוים הזה. הופעות איחוד מאתיים שנה אחרי בשביל כסף? גם, אבל עם ניחוח נלווה לא נעים. ואז הגיע העניין הזה עם AC/DC.

אליל רוק לא משועמם

אמר את זה טוב ממני רוג'ר דלטרי, שבעצמו אולי כדאי שיפרוש, כשאקסל רוז מצטרף לרוקרים האוסטרלים זה כבר חצי מופע קריוקי. בריאן ג'ונסון, הסולן המקשיש של AC/DC פרש מסיבוב ההופעות בגלל בעיות אוזניים, והלהקה, בלי למצמץ, גייסה מחליף עם יכולות צווחה דומות. אלא שבשבילי אקסל רוז הוא הסולן של גאנז אנד רוזס, לא זמר להשכיר, לא אבי סינגולדה על הדרך לגיהינום. ולהקה היא ישות עם אופי, אורגניזם חי. קשה לי עם השתלת האיברים המעוותת הזו. ואני יודע שתעשיית המוזיקה היא בדיוק זה – תעשייה, אבל רבאק, חלק ממערכת היחסים שלנו הוא לפחות דימוי של עמוד שדרה ועקרונות ואמונה. אקסל רוז רוקד עכשיו עם הרגל השבורה שלו על זיכרונות הנעורים שלי. זה מדכא אותי. ואני חושד שזה אפילו לא כדי להוסיף עוד בוכטות לחשבון הבנק שלו.

רוברט פלאנט, עוד אחד מהבודדים שאני חרד לבריאותם, התייחס לנושא הזה בריאיון לרולינג סטון. פלאנט סירב להשתתף במסע הופעות של לד זפלין אחרי הופעת איחוד ב-2007. לד זפלין היא דוגמה ללהקה שמכבדת את החוזה שלה עם המעריצים: כשהמתופף ג'ון בונהאם מת ב-1980 – דקה לפני מסע הופעות בארה"ב, כשהלהקה עוד בשיא ההצלחה המסחרית שלה – הם התפרקו. בלי מתופף חדש, בלי סלב מלהקה אחרת שיסגור את הפינה בשביל מכירות הכרטיסים. בריאיון מדבר פלאנט על הופעות האיחוד של האיגלז, למרות שהכריזו בעבר שיתאחדו כשהגיהינום יקפא. "זה לא בגלל הכסף. זה בגלל שהם משועממים".

אגו, כבוד ופחד מהזקנה והמוות, אני מניח שאלו הסיבות העיקריות להופעות האיחוד של גאנז אנד רוזס ולעובדה שאקסל יצרח את Highway to hell בקרוב. זה מדכא אותי. פשרות, ויתורים ועקרונות גמישים יש לי מספיק בחיי היומיום. פחד מהעתיד, אינטרסים ונאמנות מפוקפקת הם חומרי החיים של בני תמותה, שלי. לא של אלילי רוק. מגיבורי התרבות שלי אני מצפה ליותר. לא חייבים למות בגיל 27. אפשר גם להזדקן בכבוד כמו מר פלאנט, או הבוס. שיעשו מה שהם רוצים, אבל בבקשה, בלי לרמוס לי את הזיכרונות.

מה קורט קוביין היה אומר על האוסקר

דלת החדר שלי נפתחה ואמא שלי, אדם שרגישותו לרעש גובלת בכוח-על, דרשה ממני שאחליש את המוזיקה. ובכלל, היא רצתה לדעת, למה הוא צועק? מי שעורר את זעמה היה ברוס ספרינגסטין. ניסיתי להסביר לה שהוא צועק כי הוא שר על דברים שמכעיסים אותו. לא על פרחים. "אז שישיר על פרחים", היא אמרה. הייתי בן 15 או 16. החלשתי.

ראיתי השבוע את דייב גרוהל מהפו פייטרס, פעם המתופף של נירוונה, בטקס האוסקר. הוא לא צעק. הוא שר את בלקבירד של הביטלס, בביצוע ענוג ושקט ויפה. נוגע ללב כמו שכתבו ברולינג סטון הגריאטרי. התחשק לי לקחת ממנו את הגיטרה ולשבור אותה על הראש שלו. ואז לשאול אותו מה קורט קוביין היה אומר. אני אוהב את הפו פייטרס. אבל נו באמת. מצד שני קורט קוביין פוצץ לעצמו את הראש וגרוהל חי לא רע היום. מה עדיף.

כילד בורגני ברעננה אהבתי את מה שילדי מעמד ביניים בעולם המערבי אוהבים: היתה תקופה של רוק כבד, היתה תקופה של ראפ, והיתה התקופה ההיא שבה החומה של פינק פלויד נשמעה לי כמו אמת צרופה. לבגרות למדתי עם גאנס אנד רוזס באוזניות ואבא שלי אמר שאני נראה כמו תלמיד ישיבה, מיטלטל קדימה ואחורה בכיסא. המכנה המשותף לכל אלה היה רעש וכעס ופריצת גבולות. הקשבתי לזמרים ולהקות ששרו על סמים וסקס ומרד בממסד בזמן שהכנתי שיעורים והתכוננתי למבחנים ולא נגעתי בסיגריות או בבנות. המשוואה היא כנראה שהווליום עולה במקביל לרף החנוניות.

הרבה דברים השתנו מאז והטעם המוזיקלי שלי התפתח, אבל לאו דווקא השתנה. נוספו לו רבדים, אבל בזמנים קשים אני עדיין חוזר לגאנס אנד רוזס או לעידן המופלא של הגראנג'. וכמו ילד דביל אני מתקשה לקבל את העובדה שמדובר בתעשייה, שגיבורי הרוקנרול שלי הם מכונת מזומנים עם תדמית לשמר והופעות למכור. האינטגריטי שלהם, הזעם והמרד, הם חלק ממותג. ישבתי בחדר שלי בקוטג' ברעננה ומלמלתי בדביקות את "They say jump and you ask how high" עם רייג' אגיינסט דה משין באלבום הבכורה שלהם שיצא בלייבל ששייך לסוני, לא בדיוק חברה קטנה וחתרנית. מבחינתי הם דיברו על התחושות שלי מול בית הספר, והמדינה ובכלל. הייתי צעיר מכדי להיות מודע לפרדוקס. היום אני לא. הטעם המוזיקלי נתקע במקום, המודעות התקדמה. וחבל.

פה ושם יש יוצאי דופן. ברוס ספרינגסטין נשאר נאמן לעצמו תמיד, כולל הצהרות פוליטיות אמיצות ולא פשוטות, מאבקים משפטיים על החירות היצירתית שלו ואלבומים אישיים במקום אלבומי המשך ללהיטים גדולים. כשהוא שר על הייאוש בחיי היום יום אני עדיין מאמין לו. אבל בוס יש רק אחד. הרולינג סטונז, פעם יעד נחשק של המשטרה בארה"ב, נראו לי בהופעה שלהם בארץ כמו קשישים חביבים שעושים קריוקי על עצמם. סימפתיה לשטן, שיר שבזמן אמת עורר רעש ומחאה, נשמע בפארק הירקון כמו כוורת חוזרת. כנראה שקשה להיות פרוע באמת או נאמן לעצמך ובמקביל להצליח ולא למות ממנת יתר. אני לא יודע, לא ניסיתי. אבל משום מה אני מצפה מהמוזיקאים שאני אוהב לעשות את זה בשבילי, ללכת על הקצה.

המשימה שלהם היא לבטא עבורי את כל מה שאני מדחיק ומתמודד איתו באופן בוגר ושקול. כל הרגעים בחיים שבהם אני לא קם מתפטר והולך, או זורק על מישהו חפץ כבד או חד או גם וגם, או כל דבר אחר שהוא בלתי אחראי ומסוכן אבל מספק לגמרי כאן ועכשיו. כשהם צועקים, כמו ספרינגסטין שעצבן את אמא שלי, הם צועקים במקומי. וזו צעקה שקצת קשה לי להאמין לה אם הם הולכים לנגן פתאום על גיטרה אקוסטית בטקס האוסקר. זה מריח פתאום כמו כסף. לא כמו רוח נעורים.

 

הכנות לבר מצווה בצל היהדות של בצלאל סמוטריץ׳

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על יהדות הוא ג׳קי מקייטן. הייתי בחטיבת הביניים, ולכיתה נכנס איש מקריח עם כיפה שבא לדבר איתנו לקראת הבר מצווה. הוא נראה חביב ונבון, דוד נחמד שכזה, עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. עיקר ההרצאה היתה על חשיבות הדת והתורה, אל מול התרבות הקלוקלת וחיי היומיום של החילונים. דעתו על ההעדפות התרבותיות שלנו הסתכמה במשפט ״זה לא השירים האלה של ג׳קי מקייטן״.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מקייטן היה זמר מזרחי ששר את הלהיט הגדול והלא ממש נעים ״המענטזת״. לא היה לו שום קשר לעולם התרבותי שלי. למוזיקה ששמעתי, לספרים שקראתי. המסקנה הברורה והמיידית הייתה שלדוד שעומד מולי אין מושג. ושיש סיכוי מצוין שהוא לא ממש אינטליגנטי. כמה שנים אחר כך מקייטן חזר בתשובה, הפסיק להופיע מול קהל מעורב של נשים וגברים, ומן הסתם היה מוכן לחבור לסיבוב הופעות לטמבל שהרצה לנו על יהדות.

מערכת היחסים שלי עם הדת נשארה מאז יציבה למדי: זרות וריחוק. את הרבנות לא פגשתי בחתונה, אבל כן בגירושים. פחות בגלל ענייני מסורת, יותר בגלל רתיעה מהממסד המושחת והכופה. אבל מתברר שגם אם הרחקת עד קפריסין כדי להתחתן אזרחית, להתגרש בכל זאת צריך דרך המדינה. כל העניין היה מגוחך. בשלב מסוים ישבתי בחדר עם צמד מעובדי המקום. אחד כתב על נייר דמוי קלף את כתב הגירושין. השני כנראה תמך בו מוסרית. מכיוון שחוץ ממוראל לא היה לו מה לעשות שם, הוא פטפט איתי. כשהבין שהנישואים היו אזרחיים, הסביר לי שזו הסיבה לגירושים. ״אין בהם קדושה״. החבר שלו המשיך לכתוב בדיו מקסת שעשויה חתיכת קרטון מודבקת לחפיסה של פאל-מל. לא ראיתי מחשב בשום מקום, אבל כרטיסי אשראי הם קיבלו.

זה היה כל מה שמאוס עלי בדת מאורגנת: חשוך, צבוע, חמדני ומנותק מכל מה שקשור לחיים שלי. גלולה מרה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה בחיים.

פה ושם הצלחתי לראות את הדת באור שונה. בעיקר בכל מקום שהממסד נעדר ממנו. פגשתי דתיים שחיבבתי והערכתי, שהסבירו את האמונה ואת דרך החיים שלהם באופן שיכולתי להבין, ובעיקר בלי מיסיונריות מחד והתנשאות מאידך. ולמדתי להעריך את החשיבות והכוח שבטקסים מסוימים. לקרוא קדיש מעל קבר למשל. אין קשר לאמונה באל נקמן והומופוב. הטקסים האלה הם בעלי השפעה פסיכולוגית, ולפעמים אתה הולך עם מה שעובד. למדתי להבדיל בין מסורת לדת.

זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בשבת בבוקר בודק בית כנסת שעליו המליץ חבר לעבודה. תומר יהיה בן 13 השנה ויעלה לתורה. למה? כי החברים שלו עולים לתורה, וכי יש משהו יפה במנהג הזה – טקס התבגרות שהמדינה והרבנים לא מתערבים בו. טקס שממוקם בצד השפוי והנאור של המסורת מבחינתי. 

המקום שהגענו אליו לא היה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי. החלל בפנים נראה רגיל לגמרי, כולל מחיצת הפרדה נמוכה בין נשים לגברים שאף אחד לא באמת התייחס אליה. האנשים בפנים לבשו בגדים רגילים לגמרי מתחת לטליתות ולכיפות. הממליץ מהעבודה הצביע על נציגת תא גאה של מפלגה אחת, בזמן שבין העולים לקרוא מהתורה היו גם גברים וגם נשים. האווירה הייתה צבעונית ורגועה ונעימה.

זה נראה נורמלי לגמרי. וזה לא נעשה במסגרת פורצת גבולות או חתרנית. סתם בית כנסת של קהילה סובלנית, מתקדמת ובעיקר לא מתאמצת. אבולוציה ולא רבולוציה. מבט מבעד חלון שנפתח למציאות חלופית שבה הדת מתקדמת לה בקצב נינוח ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לא היהדות של האיש ההוא שנכנס לכיתה שלי וחשב שכל החילונים עסוקים בלשמוע מוזיקה מפגרת נחותה. לא היהדות של סמוטריץ׳ ההומופוב, של החרדים מדכאי הנשים וחופש הביטוי, של המקובלים שמוכרים נסים מפוקפקים תמורת סכומי עתק.

הלכתי הביתה, לילדים שלי שלומדים בבתי ספר במדינת תל אביב במסגרת משרד החינוך מצנזר הספרים של הבית היהודי. בדרך, באחד הקיוסקים הפתוחים בשבת, ראיתי תמונה של חולדאי על השער של Time Out עם הציטוט: "תל אביב היא הדוגמה לאיך שמדינת ישראל הייתה צריכה להיות״. ונאמר אמן.

 

למה בכל זאת נהניתי בהופעה של קונצרן האבנים המתגלגלות

האוטוביוגרפיה של קית ריצ'ארדס מתחילה בסיפור על מעצר, בדרום ארצות הברית. הגיטריסט נעצר במכונית מפוצצת מסמים על ידי שוטרים שרק חיפשו סיבה להיכנס בסטונס. הלהקה היתה אז שנואת הממסד, והכניסה שלה לארה"ב הותנתה בליווי משפטי בגלל שלל הסתבכויות הסמים של חבריה באנגליה. MI0003277352

הבעיה של הממסד עם הסטונס היום התמקדה בדרישת הבית היהודי לדחות את תחילת ההופעה בפארק כדי שחוגגי שבועות המסורתיים יספיקו להגיע. קשה להאמין שמאחורי הקלעים היו חומרים לא חוקיים, מקסימום תה ומשככי כאבים לפרקים מקשישים. חומרים לא חוקיים היו רק, לפי הריח, בקהל.

כל זה היה ידוע מראש, אבל אחרי שהחלטתי והצהרתי שאני לא הולך התפתיתי. זו אחת הלהקות שאני הכי אוהב, גם אם האלבום הטוב האחרון שלהם יצא כשהייתי בן תשע.

ולא התאכזבתי. במובן של עמידה בציפיות: אלה לא הרולינג סטונס של פעם, זה קונצרן מקצועי בניהול מיק ג'אגר, שנראה כאילו השטן החליט לפרוש לטובת משרת מנהל צוות בידור בבית מלון יוקרתי. הוא מתרוצץ על הבמה, עושה את כל הקטע הטווסי הזה, מפעיל את הקהל, לא מפסיק לשבור שיניים בעברית (כולל 'רוני קנה הנעליים בשוק' הביזארי כשהוא מציג את רוני ווד). הוא ההוכחה החיה שסקס סמים ורוקנרול יפים לבריאות. רק שר טיפה פחות טוב.

לא ברור אם הוא נהנה מזה. אולי הנאה של מקצוען שתקתק עניינים במשרד באיזו מצגת חשובה. צ'רלי ווטס נראה משועמם. רוני ווד וקית ריצ'ארדס דווקא נראים מרוצים מזה שהם יכולים לנגן, גם אם ריצ'ארדס דופק לגמרי את השיר שאני הכי אוהב שלהם, Gimme shelter. הסאונד מצוין, הכל אחלה. ריגוש אמיתי נרשם אצלי רק בשני שירים. You've got the silver בזכות ריצ'ארדס, סימפטיה לשטן למרות ג'אגר.

ובסופו של דבר זה כיף, למרות הכל, כי גם אם מדובר בחבורת קשישים שעושים קריוקי של עצמם מלפני 40 שנה הם עושים את זה מצוין. ועצם הידיעה שאתה בנוכחות דינוזאורים כה מפוארים, יחד עם השירים הכה מעולים שלהם (אבל אנג'י?! זה כמו שמקדונלדס מתאימים את הטעם לקהל המקומי?), עושה את שלה.

בקיצור, זה אולי לא רוקנרול אבל אני מחבב את זה.

דרך דלת חנות התקליטים

אזהרה: זה הולך להיות פוסט מקטר על זה שפעם היה טוב יותר. שלא תגידו שלא אמרתי. Temple_of_the_Dog_Band_Shot

לא מזמן שמעתי אלבום שנגה המליצה לי עליו. זה לא עניין של מה בכך – בפעם הראשונה הבת שלי ממליצה לי על מוזיקה, ולא להפך.

אני לגמרי לוקח קרדיט, כן? מדובר בהשקעה מושכלת בוויכוחים על מה שומעים באוטו, ועל מאמצים טכנולוגיים ובכלל. במקום ריהאנה, מיילי סיירוס ועוד תועבות, הילדה שומעת פליטווד מאק וקסביאן. חינוך, ביצ'ס. היא השמיעה לי את השינס, ואפשר להתרשם מהשיר הזה למטה.

אני לא מתכוון לטעון שהמוזיקה שהיא שומעת משמעותית עבורה פחות ממה שהיא היתה עבורי, בעידן הפרה-היסטורי של התקליט ואחר כך הדיסק. אני בטוח שהיא תגדל עם שירים ואלבומים (למרות שהפורמט הזה גם הולך בדרך כל דינוזאור) שיזכירו לה תקופות, ואנשים ורגעים. אבל משהו כן חסר. אני אדגים:

כשהייתי בצבא השמיע לי חבר את "Temple of the dog", והסביר לי שזה סאונדגרדן ופרל-ג'אם ביחד, ושהאלבום הוא לזכר אנדרו ווד, מי שהיה הסולן של מאת'ר לאב בון, להקת גראנג' מסיאטל. האיש שבמותו ממנת יתר ציווה לנו את פרל ג'אם ואדי וודר. ישבנו בחדר בבניין המגורים והקשבנו, וזה היה מקסים. היה לי ברור שאני חייב את האלבום הזה. עכשיו.

לא היה אינטרנט. לא היתה דרך לבדוק מה נכון בסיפור על התקליט, וזה גם לא ממש שינה לי. לא היתה דרך לקנות את הדיסק אונליין, וזה כבר היה חשוב יותר. כשיצאתי שבת עברתי דרך תל אביב, ורצתי לפיקדילי, מתוך ההנחה הלא מבוססת שאלבום כזה יימצא בחנות המופלאה ההיא, ולא בחנויות המיינסטרים.

זה כבר היה בצהרי שישי המאוחרים, וכשהגעתי מתנשף לדלת עמד מצידה השני אחד המוכרים, עסוק לנעול אותה ולסגור את הבאסטה. ייאוש. אבל לא הייתי שם לבד – ליד הדלת עמד עוד בחור, שהתחנן בפני המוכר שיפתח עוד לשנייה, כי יש דיסק שהוא חייב דחוף. אני לא זוכר איזה, לא ברור מה היה דחוף כל כך, אבל הדלת נפתחה, השתחלתי אחריו, ובמשך סוף השבוע לא הפסקתי לשמוע את כריס קורנל שר על סמים וישו ומוות וגאולה.

בהמשך, אגב, קניתי גם את מאת'ר לאב  בון, שהיו סבבה לגמרי. ומה כל זה רוצה לומר? חלק מהסיפור, מהמשמעות של האלבום עבורי, היתה הדרך. לא סתם חיפוש קצר והורדה. לא משהו מובן מאליו. יש עוד אינספור סיפורים קטנים כאלה על תקליטים וספרים, על החיפוש, התסכול כשאין, השמחה כשהם על המדף. זה מעניק להם איזושהי משמעות, איזשהו גוון בזיכרון. לא משהו שהילדים שלי יחוו, כנראה.

אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל מבחינתי זה אחד הדברים הבודדים שעדיפים בתקופה שבה אני גדלתי. נוסטלגיה היא פתיינית לא קטנה, ובדרך כלל רמאית. אני יכול לראות את היתרונות העצומים שיש לילדים שלי עלי, בזכות התקופה בה הם גדלים. אבל זה לא אחד מהם. הייתי שמח לאינטרנט ופלייסטיישן כילד. אבל לא הייתי מוותר על הדפדוף אל הלא נודע במדף התקליטים.

ההצגה הכי טובה בעיר (הזאת)

Content_1078.1469

סוף ההצגה, צועדים יד ביד

מחוץ לצוותא הלילה שחור

העיר הומה, מלאה אפשרויות

היינו מנצלים אותן, אבל בחניון היה תור

|

"אתה צריך לכתוב על זה פוסט

להמליץ לאנשים

הרי תמיד אתה מציק לכולם כשאתה מתלהב ממשהו

וזה מופע די מרשים

|

הוא מגניב

הוא מלהיב

יצירתי כזה

אמיתי כזה,

הוא נותן בראש, הוא מזיז את התחת

זה מצחיק, זה מדליק

תכלס – זו הצגה די מוצלחת"

|

 

"טוב זו לא בדיוק הצגה", אמרתי

"אם רוצים להגדיר בדיוק

זו מין אופרת היפ הופ אם תרצי"

היא השתחררה לי מהחיבוק

|

 "מה זה משנה הגדרות, אבא?

זה סיפור בלשי מצחיק עם שירים

עם מעט שחקנים והרבה דמויות

וכולם שם נורא מוכשרים

|

הם מצחיקים יותר מהמפץ הגדול

מגניבים יותר מאייפד ארבע

מוכשרים יותר אפילו ממני

ואתה סתם עילאי ומתנשא

אבא"

|

"אוקי", ניסיתי, "בסדר"

כבר הייתי עייף, היה מאוחר

"אבל אם לדייק יש כאן שילוב של ראפ

עם סיפור בסגנון פילם נואר"

|

"זה בדיוק מה שאמרתי אבא

אתה סתם מתעקש על שטויות

בוא ניסע כבר הביתה. מחר בית ספר

תראה, כבר כמעט אין כאן מכוניות"

|

בדרך היא שאלה על הפוסט

"חשבתי לכתוב משהו בחרוזים"

היא גלגלה עיניים

"אוי אבא, אתה לא כזה מוכשר

אל תגזים"

|

 

%d בלוגרים אהבו את זה: