כשהבוס התחיל להודות לקהל והיה ברור שהנה מגיע ההדרן פניתי לשותפה המעולה שלי להרפתקה, מבולבל קצת, ואמרתי לה שאני לא מבין, ושהוא מפורסם בהופעות הארוכות שלו. התחושה היתה שעברה פחות משעה מאז שהאיש עלה לבמה. אלא שאז הצצתי בשעון, שטען שעברו כבר שעתיים. היו שני הדרנים, שנמשכו כשעה. הגשם ששטף את העיר הפסיק. אפילו אלוהים לא מתעסק עם הבוס. 

ברוס ספרינגסטין בן 73. אחת הסיבות לנסיעה לרומא היתה התחושה שאולי זו הפעם האחרונה, כמה סיבובי הופעות עוד נשארו בגוף המזדקן? הגיל ניכר והוא לא מתכחש לו. משהו בתנועות הואט ואף עלמה לא נקראה לבמה לפזז איתו ב״דנסינג אין דה דארק״. בקטעי הקישור המעטים יחסית בין השירים הוא דיבר על חברים שמתו, על עבר רחוק שיש ממנו יותר מאשר העתיד שנותר. כשראיתי אותו לפני קצת יותר מעשור היה בהופעה קטע בסגנון ג׳יימס בראון: ספרינגסטין קרס על ברכיו, לכאורה מותש, לא מסוגל להופיע יותר. הנגנים מתחננים, מנסים לסייע, משפריצים עליו מים. ואז הוא מזנק לפתע וחוזר למיקרופון. סביר להניח שניסיון לשחזר את כל זה בסיבוב הנוכחי היה נגמר בסיוע רפואי. אבל השאגה נשארה, יחד עם המקצוענות והפרפקציוניזם שהקנו לו את הכינוי שלו.

במשך שלוש שעות הוא שר את כל הלהיטים (כמעט), אבל הקפיד גם על שירים ידועים פחות, ונתן לכל שיר את הכבוד שמגיע לו על הבמה. לא היה אף ביצוע חפוז או מכני. ספרינגסטין רוצה לשמח ולרצות את הקהל, אבל ניכר שחשוב לו להיות בעל מלאכה מיומן, כזה שלא מעגל פינות, מקצוען עם יושרה. הבוס לא עושה חלטורות. 

אחד המבחנים שלי להופעה מוצלחת הוא רגע המחנק בגרון. לפחות שיר אחד שלוחץ על בלוטות הרגש בגלל שילוב של זכרונות מסוימים שקשורים בו, או שיגור של הנפש אל תקופה אחרת בחיים. חמי רודנר אמר בראיון של״איפה הילד?״ יש הסכם לא כתוב עם הקהל לפיו היא שולחת אותו חזרה בזמן לגיל 17 בהופעות. זה מחייב את המופיעים כמובן – ביצוע חיוור ודל ללהיט נעורים דומה למכונת זמן מקולקלת, ועלול להכתים זכרונות עבר לנצח.

את רוב ההופעה הזו ביליתי עם דמעות בעיניים. ובדרך החוצה, מוקף ב-60 אלף איש, הרגשתי שעברתי חוויה דתית. בעולם בלי אלוהים, בלי רוחות ונשמות מתגלגלות, כוכבים ומזלות, זה היה הכי קרוב שאני יכול להגיע להתעלות רוחנית. אז מותק, אם נולדנו לרוץ ולברוח, אין מקום מפלט טוב יותר מאיצטדיון רוק, ועדיף בהופעה של הבוס.

השבוע יגיע אל קו הגמר פרויקט חמוד להפליא שעבדתי עליו, ואני בפניקה, סינדרום הקיץ של אביה קלאסי, בלי סיבה טובה באמת. וכל העצבים האלה על שום מה ולמה? בגלל ההתעקשות המטופשת שלי לחשוב במונחי ניצחון. לא הצלחה – זה כבר עניין חמקמק ומורכב יותר. אני רוצה שהפרויקט יוכתר בסימן קריאה מהדהד, אני רוצה מחמאות וליטופים לאגו. ילדותי, אבל זה חזק ממני.

הפרויקט המדובר הוא שיתוף פעולה ראשוני של ווייז קארפול עם הופעה של הראפר ג׳ימבו ג׳יי ביום רביעי השבוע. הרעיון פשוט: במקום לחפש חנייה או לנסות להגיע לאמפי שוני בתחבורה ציבורית (בהצלחה עם זה) סעו יחד. השאלה שמטרידה אותי היא כמובן מה יקרה אם זה לא יצליח? 

התשובה היא כלום. מהסיבה הפשוטה שמדובר בניסוי, משהו חדש שצריך ללמוד ממנו ולהשתפר. אם מסתכלים על התמונה הגדולה, לערב המסוים הזה לא תהיה השפעה מכרעת על כלום ושום דבר. זה בדיוק ההבדל בין הצלחה, שנובעת מתהליך לטווח ארוך, לניצחון, שקשור יותר לטסטוסטרון ולצורך האנושי-ילדותי לאישור וחיזוק כאן ועכשיו.

לכאורה גם ניצחון זה עניין מורכב ורב מימדי, בנוסח הסטיקר שהופיע בסוף מלחמת לבנון השנייה, ״העיקר ההשתתפות״. זה קשקוש. רוקי אולי מפסיד בסוף הסרט הראשון, אבל ממהר לנצח ברוקי 2 וכל המשכוניו. יש ציטוט ספורט ידוע שאומר שהניצחון זה לא הדבר הכי חשוב, זה הדבר היחיד. התוצאה בסוף, השורה התחתונה, היא חזות הכול. מי נשאר עומד בזירה, מה מראה לוח התוצאות. זה מפתה, זה מסוכן.

כי ניצחון הוא הסיפוק המיידי של כאן ועכשיו, גם אם זה על חשבון המחר. זו האורגזמה של נצחון ששת הימים, ועשורים של כיבוש וטרור אחר כך. זה מנכ״ל מייקרוסופט שקורא לאייפון צעצוע שלא יציל את אפל, ומסתכל רק על שורת המכירות של מחשבים מבוססי חלונות. זו קבוצת אן.בי.איי שמחתימה כוכב ענק מזדקן כדי לזכות באליפות השנה ומוותרת על בחירות דראפט עתידיות שיבנו אותה לשנים קדימה. אלה בנות הברית שמוחצות ומשפילות את גרמניה בסוף מלחמת העולם הראשונה, רק כדי לראות אותה חוזרת, הפעם עם צלב קרס, פחות משני עשורים אחר כך.

בראיון שאחרי אחד מקרבות ה-UFC שראיתי עם תומר נשאל הלוחם המובס מה בדיוק קרה בזירה? לאורך הסיבובים הראשונים היה ברור שהוא מוביל בנקודות, ואז לפתע הוא חטף אגרוף ללסת ואיבד את ההכרה. I was winning until I wasn't, הוא ענה, וחשבתי שזה מקסים, שזה מוטו לחיים. שאת הצורך האובססיבי הזה לתמונת ניצחון צריך לשים בצד, ולהתארגן במקום על אורך רוח ומבט נחוש קדימה. אני על זה. מתכוון להתחיל עם זה תכף. כלומר בשבוע הבא.

אני טובע, מסתחרר בין גלי שפע מוזיקלי בלתי סביר, מנסה להיאחז במשהו, לא להחמיץ, לא להישאר מאחור. זה מייאש. באירוע שערכה ספוטיפיי בפברואר השנה דיווחה החברה על 60 אלף קטעי מוזיקה חדשים שעולים לשירות כל יום. מדובר גם בקטעים אינסטרומנטליים, קאברים, גרסאות חדשות, מה שתרצו. זה עדיין מספר מטורף.

ניסיתי לבדוק אם גישת ״פעם היה יותר טוב״ תופסת כאן, וגיגלתי את כמויות המוזיקה שיצאו פעם לאוויר העולם. מצאתי אתר שסוקר את כל האלבומים שיצאו ב-1990. הכותבים מציינים שזה פרויקט בתחילת דרכו ומונים 543 אלבומים – שיצאו בינואר. השפע המטורף תמיד היה שם. גם כשהייתי ילד לא היה לי סיכוי מול שיטפון הלהיטים הלוהטים. 

ההבדל היה בחלון הראווה, שהיה צר ודל. חלקים נכבדים מנעורי המתרחקים עברו בחדר ליד הרדיו. מקסימום שתי תחנות, כמה שדרנים שסמכתי על הטעם שלהם. תוסיפו לזה קומץ חברים אמינים, פה המלצה ב"מעריב לנוער", שם פינה של קוטנר ב"זהו זה", איזה "עוד להיט" בערוץ הראשון, וזהו בערך. 

וזה לא נגמר כאן: אחרי החשיפה המצומצמת נדרשתי להחליט מה לקנות. תקליט היה עניין יקר, וכשהגיעו הדיסקים המחיר רק עלה. אחרי עלעול ודפדוף ממושכים בחנות התקליטים היה צריך לבחור, ולדבוק בבחירה. אם כבר הוצאתי את מיטב כספי על תקליט, הייתי נחוש לתת לו כמה שיותר הזדמנויות. לחרוש אותו לאורך ולרוחב, לגלות פנינים נסתרות, שירים שבהתחלה חלפו ליד האוזן ואחר כך נעצרו לידה וגרמו לי להקשיב.

היום במחיר של קלטת יש לי ביד את כל המוזיקה בעולם. סיכומי השנה מכניסים אותי לפומו שאף קלונקס לא יפתור: מגזין פיצ'פורק פרסם את רשימת 100 השירים הכי טובים של 2021, 50 האלבומים הכי טובים של השנה, 31 אלבומי הרוק הכי מוצלחים, המוזיקה האלקטרוניקה הכי הכי וכו'. גם רולינג סטון שחרר לעולם רשימות דומות, תכף יגיעו המצעד והסיכומים של "הקצה", ואלה רק הערוצים שאני מכיר מקרוב. 

וזה ככה על בסיס שבועי – בלוגים וניוזלטרים עם כמות בלתי נתפסת של מוזיקה חדשה, שלא לדבר על ההמלצות והרשימות של ספוטיפיי עצמה. נגה שלחה לי פלייליסט של החבר המעולה שלה, שסיכם את השירים הטובים ביותר של השנה. הוא באורך 16 שעות ו-5 דקות, מה שגרם לי לתהות לרגע אם מדובר בשירים הכי טובים של 2021, או פשוט בכל השירים כולם.

אני רוצה להישאר מעודכן, אני רוצה לשמוע את המוזיקה שאני מכיר ואוהב כבר, אני רוצה לשמוע שוב את האלבום החדש, השיר שנדלקתי עליו, אבל רגע, יש כבר משהו אחר, חדש, מסקרן, שהאוזן שלי עוד לא בדקה. זה מתיש. הטקטיקה של פעם – קח אלבום וחרוש אותו שוב ושוב חודש – לא מתאימה לעולם החדש. צריך להקשיב לכמה שניות משיר, שיר וחצי מאלבום, לחרוץ משפט ולהמשיך הלאה. זה לא בשבילי הספידייטינג המוזיקלי הזה. בסופו של יום אני מוצא את עצמי חוזר לדברים שאני אוהב, או נתפס לשיר ושומע אותו שוב ושוב. אין מנוס מלהיות זן, לשחרר, לפרוש מהמירוץ. ולהגביר את הווליום. 

ואחרי כל זה, כמה שירים שאהבתי השנה ממש:

"אתה חייב כבר לראות את הסרט על לאונרד כהן". אז ראיתי. ישבתי על הספה מול נטפליקס, מוכן להיסחף בסיפור האהבה העל זמני של לאונרד ומריאן, והרגשתי איך הכעס עולה ומציף. בסוף הסרט תהיתי אם אהיה מסוגל להאזין לאיש שר אי פעם, קח את ברלין ותעוף לי מהפרצוף. ואז ניסיתי להבין מאיפה זה בא. המסקנה: מעבר לנרקסיזם והאנוכיות של כהן, שורש הבעיה הוא אחד – האיש שרלטן. הוא פשוט לא מספיק גאון כדי להרשות לעצמו להיות חרא של בן אדם. 

מעשה שהיה כך היה. כהן ומריאן נפגשים באי היווני הידרה, סוג של מושבת היפים שטופת אסיד, סקס ויצירה, ומתאהבים. סיפור האהבה שלהם נמשך פחות או יותר עד מותם. שזה יופי, אבל לא בדיוק. כי על הדרך כהן נוטש, מזמין אותה לגור איתו ואז נוטש שוב, ובגדול חי חיים נרקסיסטים מלאי סמים ונשים ומשאיר את מריאן להסתדר עם כל המטען הזה לבדה. אה, וגם את הילד שלה, אקסל. הנה נקודה שמוזכרת בסרט כמעט כבדרך אגב – למריאן יש ילד מנישואים קודמים, שנגרר עם אמא שלו לאי, ואז לניו יורק ולשלל ההרפתקאות שלה עם כהן ואמנים אחרים.

כאן התחלתי לחוש בכעס מבעבע. אחת המרואיינות בסרט מספרת על קבוצת אנשים שיצאה למסעות של גילוי עצמי מתודלק בסמים פסיכדליים וגררה עימה את הילדים. אקסל, היה אחד מהם. את חייו הבוגרים הוא העביר בחוויות סמים גרועות ובאשפוזים בשלל מוסדות. מפתיע. זו דילמה שחוויתי בזעיר אנפין, איפה למתוח את הגבול בין הנהנתנות שלי, הרצון שלי בחוויות ובהרפתקאות, לבין טובת צאצאי. הצפייה במה שלאונרד ומריאן מעוללים לילד קטן ואומלל שוברת לב, והכמעט אגביות שבה הסרט מתייחס אליו מקוממת. 

אבל בשלב מסוים נאלצתי להודות בפני עצמי שזה לא העניין. הייתי רוצה לומר שהבעיה שלי עם לאונרד ומריאן נובעת מאידיאלים הוריים וכל זה, אבל זה לא יהיה נכון. אז ממה כן?

 כהן מתחיל את דרכו כסופר. הוא יושב בבתי הקפה של האי היווני עם מכונת כתיבה על השולחן ואסיד בנשמה, וכותב וכותב ומפרסם ונכשל. הביקורות קוטלות, הקוראים לא הופכים דף. וכהן מחליט להחליף כיוון. הוא מדבר על זה בגלוי בסרט: כתיבת הספרים לא הכניסה כסף, אז הוא פנה לאפיק אחר. הוא בחר במוזיקה, הלך על הז'אנר המצליח והאופנתי דאז של מוזיקת הפולק, ולא הביט לאחור. והנה מגיעים הכסף והנשים והסמים, איזה כיף. 

כהן כתב כמה שירים יפים, רובם מבוצעים טוב יותר על ידי אחרים (אני מצדיע לך, ג'ון קייל). שום דבר בהם לא חדשני, פורץ דרך, מקורי במיוחד. דיוויד בואי אמר פעם שאולי מעט אנשים שמעו את הולווט אנדרגראונד, אבל כל מי שהאזין להם הקים להקה. קשה לי לדמיין מישהו מאזין לכהן ורץ לפצוח בקריירה מוזיקלית. השירה מלנכולית, המוזיקה נעימה ולא תגרום לאף אחד לבקש להנמיך את הווליום. המילים ספק מרגשות ספק לא ברורות, מרמזות על עומקים ורבדים נסתרים לכאורה. וזהו. אף אחד לא יתעצבן מהמוזיקה או מהמסר, אף אחד לא יחוש פרץ השראה ורצון לשנות את עולם המוזיקה. אולי קצת מלנכוליה, רצון להדליק ג'וינט ולהתמזמז. 

וזו הנקודה. אני יכול לדמיין סרט דומה על בוב דילן, אני מניח שלג'ואן באאז, כמו לעוד נשים רבות, יש לא מעט סיפורי זוועה על מר צימרמן. אבל דילן היה גאון באמת, ומהפכן ופורץ דרך, משתנה ומתנסה, מעצבן ומעורר השתאות. בשיר אחד טוב של דילן יש יותר יצירתיות וליבידו וכישרון מבכל הקטלוג של כהן, מינוס "הללויה", אולי. 

לדילן כנראה הייתי סולח. המשוואה הזו, של גאונות כמאפשרת התנהגות איומה לבני אדם מזעזעת בעיני. היא משמשת תירוץ ללא מעט אנשים בלא מעט תחומים. אבל איכשהו כשזה מגיע לאמנות זה מחליק לי בקלות בגרון. מה זה אומר עלי? שום דבר טוב אני חושש, עם אפשרות לתרוץ קלוש על חשיבות האמנות בכלל והמוזיקה בפרט בחיי. אבל לא המוזיקה של כהן. קח גם את מנהטן, אני אקשיב להללויה בביצוע של קייל, או של ג'ף באקלי. תודה.

זו התקופה בשנה שבה אם תצעדו בתל אביב בין כיכר רבין בצפון לפלורנטין בדרום תיתקלו פה ושם בנערים עם פרצוף של ילד טוב ומוהוק אדום. ראשם במחנה הקיץ הקרב, ותספורתם במועדון פאנק ניו יורקי בסבנטיז. זה המוהוק האחרון של תומר, מחנה הקיץ האחרון, הפעולה האחרונה. הצופים היו אחת מאבני הפינה של קיומו הצעיר, חשובים לטעמי יותר מבית הספר, ועכשיו הוא נפרד. 

אף פעם לא הבנתי עד הסוף את התנועה ואת ההתנהלות שלו בתוכה. המפגש שלי עם תנועות נוער בילדות הסתכם בפגישה או שתיים של "המחנות העולים" סניף רעננה, היה ברור שלא נועדנו זה לזו. אבל תומר שונה ממני, פתוח וחברותי וצופיפניק נלהב, ולכן הפכתי להיות תומך אדוק בשבט קהילה, אוהד את הקבוצה גם אם לא מבין את חוקי המשחק.

את תחומי העניין האחרים שלו אני חושב שאני מכיר מקרוב. חלקם חפף לשלי, עם או בלי עידוד הורי נלהב. הלכנו יחד לסרטי קומיקס, אני לוקח קרדיט על השלב המוקדם בטעם המוזיקלי שלו ואוהב גם דברים שהוא שומע עכשיו, התחלתי לראות איתו אנשים מכים זה את זה כשצלל אל אמנויות הלחימה וקל לי לעקוב אחרי תוצאות משחקי האן.בי.איי מהרגע שגיליתי שהילד בעניין. אבל הצופים נותרו נקודה עיוורת. משהו לא התחבר.

בטקס הסיום של השבט – שהיה מרגש ומדמיע פי כמה מזה של התיכון – לבשנו כל ההורים את החולצה האדומה של קהילה, ושרנו שיר פרידה היתולי, מילים שכתב הורה מוכשר ומלא אמביצה למנגינת "אמרו לו" של אריק איינשטיין. לא הבנתי חצי מהמושגים. ישב"צ בסדר, אבל מה זה טיפ"ש ואתגר? לא הייתי במחנות קיץ, ברוב הטקסים, בטח לא בפעולות. גם כי הנער לא רצה שנסתובב לו בין הרגליים, גם כי הרגשתי זר לדבר. פעם נתקלתי בצופיפניקיות שמכרו עוגיות בשדרות חן ומייד קניתי. כשסיפרתי לתומר, גאה שתרמתי לשבט "דיזנגוף" השכן, חטפתי על הראש. קהילה מעל כולם, שבטים אחרים הם יריב ומתחרה, לא הבנתי מהחיים שלי.

אבל לגמרי הבנתי את ההשפעה המבורכת של התנועה על תומר. אנטיתיזה לציניות היתר בבית, אחווה וחברות בקנה מידה גדול ומחבק, לא חבר או שניים שעומדים ומסתכלים בהמון מהצד, אלא אלה שחוגגים ביחד במרכז. ושיתוף וקבלה, בלי מודעות יתר ועכבות. וההדרכה, ותכנון ובניית מבני ענק למחנה, שנתנו לו ביטחון וידע וכלים להנהיג וליזום ולדעת שהוא יכול, שלא חלמתי עליהם בגילו. הצופים עזרו לתומר לעמוד במרכז הבמה, חי בעולם.

ולכן אני עצוב על ההתנתקות הקרבה ובאה מהשבט שנתן לו כל כך הרבה, גם אם המטען שהוא נושא ילווה אותו לחיים עצמם ויעזור לו בכל פנייה, כמו קמע ממכשף השבט שלא מאבד מכוחו גם בארץ זרה. אני לא מבין את התנועה במובן העמוק, יש משהו בחברותא הגדולה והפתוחה הזו שזר לאישיות שלי, לטוב ולרע. אבל אני אוהב את הבן שלי ומודה על מה שקיבל ממנה. 

הצופים היא מין שותפה שקטה לדרך, להפיכת תומר למי שהוא. כל התנועה. פגשתי אנשים כאלה בעבר – אין לי ולהם יותר מדי נושאי שיחה משותפים וברור שלא נשמור על קשר, אבל יש בהם משהו שמעורר בי אהבה והכרת תודה, ותמיד אשמח להיתקל בהם במקרה. אני מדבר על הצופים בכלל, אבל ברור שמעל כולם זוהר השבט הכי מוצלח בארץ ובכלל, שלמזלו קיבל את תומר ותומר קיבל אותו. קהילה שולט לנצח!

קשה היה לעמוד בפני ההזמנה בציוץ: ״תנו לי את השירים הכי מביכים ושלא יעלו על הדעת שאתם בכל זאת אוהבים – אלה שהם הרבה אחרי גילטי פלז'ר; אלה שפשוט אסור שמישהו אי פעם יידע שאתם אוהבים כי אתם פשוט תמותו.״

נכנסתי לסחרור תרבותי קטן. מצד אחד ההגדרות היו ברורות, מצד שני אנחנו בטוויטר. כיכר העיר הווירטואלית שבה הגרדום כבר מוכן, וכולם מסתובבים עם עגבניות רקובות במחסנית ועוד אחת בקנה. כולם משייפים ציוצים, מבריקים רפרנסים תרבותיים, מנסים להיות הכי מגניבים בתחומם, מסקס ועד פוליטיקה. 

ההעדפות התרבותיות שלי הן נוצות טווס, מכשיר חיזור לעת מצוא. הספרים שאני מציב בספרייה, פלייליסטים פומביים בספוטיפיי, טי שירט של להקה. כולם נועדו לשדר טעם מסוים, השתייכות לאיזה מעמד תרבותי ספק אמיתי ספק מדומיין, תו איכות. פעם אלה היו ספריות הדיסקים והספרים בבית, אני יכול לחשוב על עלמה אחת לפחות שהתחלתי איתה לא מעט בזכות מדף הספרים הלוהט שלה. היום ההעדפות שלי חשופות בכל מדיה חברתית באשר היא.

התגובה לציוץ טמנה בחובה סכנה כפולה: אם אצייץ שירים מביכים במיוחד מה יהיה על התדמית. מנגד, בחירה מתחכמת מדי תהיה כמו קלישאת ראיונות העבודה, מה החולשה שלך – פרפקציוניסט. מבט מהיר על התגובות גילה לא מעט שנפלו למלכודת הזו. חלקן כללו שירים ירודים לכאורה שמעידים בעצם על טעמו האקלקטי והרענן של הצייצן. אחרים זינקו בחדווה לביצה והתפלשו בחדווה עם קרן פלס ובוני אם.

בחרתי באופציית ההתפלשות. היה משהו משחרר ברעיון של פטור מהצורך לקבל אישור וחיזוק מקבוצת שווים אמורפית למדי, שמן הסתם קיימת בעיקר בראש שלי. קדימה להוריד מסיכה ולנענע:

דף לפארד, אחת הלהקות המטופשות ביותר שקמו אי פעם ושלנצח תזרוק אותי חזרה לימים מאושרים במיוחד בתיכון

גן חיות, סוג של להקת בנים עם השפעות של אקסל רוז, עם שיר שהייתי מזמר לצאצאה כשהייתי שולף אותה מהאמבטיה בשינוי מילים קל (״אני האבא שלךךךךך״)

קני רוג׳רס, האיש והעוף המטוגן, בבלדת קאנטרי שאני מכיר את המילים שלה בעל פה

כל אחד מהשירים האלה עקף את שריון הפאסון שלי בנקודה כלשהי בזמן. כי שמעתי אותו ברגע הנכון, או עם האנשים הנכונים. יש עוד המון כאלה – פופ אייטיז, רוק כבד, הייר מטאל, קיטש מהעולם ומישראל, שירי ילדים שנתקעו לי בראש לנצח. הם לא ייצוגיים וכנראה לא יקדמו שום מהלך מול אף אחת, אבל הם כיף לגמרי. 

ועוד משהו: חברה מוצלחת במיוחד אמרה לי שהיא לא מבינה על מה אני מדבר. אם היא אוהבת שיר היא אוהבת אותו, אין גילטי בהקשר של פלז׳ר. אבל על דרגת זן כזו אני לא מנסה אפילו לחלום בינתיים. 

הייאוש המזדחל החזיר אותי השבוע אחורה לאייטיז, העשור המעצב של חיי בעל כורחי. לא חיבבתי את שנות השמונים בזמן אמת. המוזיקה מנופחת הכתפיים והבלוריות, סרטי הפעולה של עידן רייגן, כל אלה לא דיברו אל הסנוב הפנימי שבי. הבטתי לאחור בערגה על שנות השישים והשבעים, וקיוויתי לעתיד טוב יותר. 

והוא הגיע. עם שנות התשעים ומהפכת הגראנג'. ומשם הכול הלך והשתפר עד שלא, והנה אנחנו כאן, עם אפוקליפסה בחצי כוח, בלי זומבים ברחובות, בלי ערימות של גוויות נוסח המגיפה השחורה, בלי מפציצים גרמניים רוקדים בליץ בשמי לונדון. יושבים בבית, מזמינים וולט ורואים נטפליקס עם דיכאון קטן בלב. 

במסגרת הצמצום הכללי גיליתי שקשה לי להאזין למוזיקה חדשה, לנהל מערכת יחסים עם סדרות חדשות, לקרוא ספרים מאתגרים מדי. נמשכתי למוכר ולמנחם, ובהתחלה היו אלה ספרים שכבר קראתי וסדרות המשך, אחר כך סרטים משנות האלפיים, ואלבומים ופלייליסטים מפעם. והנה השבוע, דקה אחרי הסגר השני שמרגיש כמו סרט המשך גרוע – האייטיז. 

חזרתי בנטפליקס ל"החבר'ה הטובים", וראיתי לראשונה את "המרדף אחרי אוקטובר האדום". שניהם סרטים שיצאו ב-1990, אבל כל כולם אייטיז. כיף, סמים ואלימות לא מתנצלת. הם בוהקים בנקיונם מכל מחשבה על פוליטיקלי קורקט, ממוקדים בכאן ובעכשיו, בהדוניזם, בלקחת בכוח את מה שאפשר כי תכף מתים, בלחיות על הקצה. סמים ונשים מחופצנות ב"חבר'ה הטובים", פעלתנות קדחתנית, מצ'ואיזם וחיים לפי תחושת בטן באוקטובר האדום. שני הסרטים הם המהות של העשור ההוא – חיים צמודים ללוע הר הגעש הגרעיני, עם תחושת חירום ובואו ניהנה כמה שיותר, נחטוף כמה שיותר, כי לא ברור מה יהיה מחר. או אם יהיה מחר. 

גרוע מזה היתה הצלילה לפלייליסט אייטיז, הרי כבר בזמן אמת לא סבלתי את המוזיקה המסונטזת ששלטה ברדיו שבחדר ילדותי. העיבודים היו סינתטיים ומנופחים לא פחות מבלוריות השיער והבגדים של המבצעים. הלאה גיטרות וצווחות הרגש המחוספס של פעם, זה עשור לקלידים ואינפוף בריטי קריר, אנחנו לא בעניין של לחשוף את הנשמה, אנחנו בעניין של סמים וכיף. אלא שעכשיו זה פתאום מתאים, כי המגיפה המייאשת הזו, הבריאותית, השלטונית, לא משאירה מקום לשום דבר אחר. אפשר לצאת להפגין כדי להרגיש שעשיתי משהו, אבל מה עם שאר שעות היממה? 

חברה נתנה לי לקרוא מאמר על התקווה, ואחד הטיעונים שם הוא שהתקווה בצורתה הטהורה ביותר היא לא פעולה, אלא מעין אמונה בכך שדברים ישתנו לטובה בלי קשר למה שתעשה. האייטיז היה עשור כזה, של תקווה לנוכח שעון יום הדין המתקתק, הערצת ההדוניזם והנהנתנות החומרית אל מול החידלון הקרב ובא. כנראה שהמצב היום כל כך רע עד שרוח העשור ההוא מרחפת שוב מעל, ונציגיו התרבותיים הם אלה שמושיטים יד מנחמת ועוזרים להעביר עוד יום.  

המלצות צפייה וקריאה למבודדים! אחרי שהתנשאתי על הקורונה בשבוע שעבר חטפתי אינסטנט קארמה לפנים: הלכה הטיסה לאמסטרדם להופעה, מסיבת פורים בוטלה, חיי החברה שלי תחת מתקפה. החשש הגדול הוא כמובן מבידוד: שבועיים בבית, רק אני והמחשב, הטלוויזיה וספרים. 

המממ.

ובכן מבודדים, הנה רשימה אקלקטית של המלצות קריאה וצפייה בזמן שאתם עושים את חלקכם הקטן למניעת התפשטות המגיפה והכחדת האנושות. 

ספר: "שוגון", ג'יימס קלאוול

את "שוגון" קראתי כשהייתי נער, ואלוהים יודע איך הבנתי ממנו משהו אז. חזרתי אליו עכשיו בעקבות המלצה ממישהי בעלת טעם מוצלח במיוחד. אני חושש מחזרות כאלה, הרבה פעמים פגישה עם תחנת תרבות ישנה גורמת למפח נפש גדול. לא הפעם.

הספר הוא אפוס של אלף וקצת עמודים על נווט ספינות בריטי שמגיע ליפן של המאה ה-17, ומיד מסתבך בשלל אינטריגות פוליטיות ורומן סוער עם יפנית לוהטת. ראשים נערפים, בריתות נרקמות ומתפרקות, ויש גם נינג'ות וצעצועי מין. אלוהים יודע איך לא זכרתי את זה אבל ב"שוגון" יש המון עיסוק בסקס, משהו שהיה אמור להסעיר אותי עד מאוד בגיל ההוא. אולי שכחתי, אולי לא לגמרי הבנתי אז את המשמעות של חרוזים אנאליים. 

ההישג הכי גדול של הספר הוא המשחק הזהיר בין התרבויות המנוגדות. קלאוול מצליח להעביר את הפרספקטיבה של שני הצדדים: האירופאים נתפסים על ידי היפנים כברברים מלוכלכים, ומצידם רואים ביפנים כופרים משונים צמאי דם. התהליך שעובר הגיבור מתפיסת עולם מערבית לאימוץ ערכי הסמוראי היפני מרתק ובעיקר אמין. ויש אקשן, תככים וסקס. מה רע.

למה זה טוב לבידוד? כי אלף עמודים זה המון לקריאה לפני השינה, אבל מתאים בדיוק כשתקועים בבית. ובעיקר כי חלק גדול מהפילוסופיה היפנית שמוצגת בספר עוסק בקבלה שלווה של המוות, והנאה מקסימלית מכאן ועכשיו כתוצאה מזה. חומר טוב לימי מגפה.

סדרה: "סמוך על סול"

העונה החמישית של הסדרה המעולה הזו בדיוק עלתה, ושלושת הפרקים הראשונים הם תענוג צרוף. הפריקוול ל"שובר שורות" עומד בסטנדרטים של הסדרה האם, ומעבר להמון רגעי עונג קטנים של "אז ככה זה קרה" הוא בעיקר מצליח להראות את השינוי בדמות של ג'ימי מקגיל, או בשמו המקצועי סול גודמן. כמו ב"שוגון" עלילה זה חשוב, אבל בסוף מה שהופך יצירה ליותר מהעברת זמן זו דמות מעניינת שקל לאהוב ומעניין לראות אותה משתנה. מעבר לגודמן הסדרה מלאה דמויות משנה עגולות ומוצלחות, כולל אחת הנשים הכי מוצלחות בטלוויזיה אי פעם – קים וקסלר, תעשי לי ילד.

למה זה טוב לבידוד? יש כבר ארבע עונות לבינג', ובין עורכי דין חלקלקים לעבריינים אלימים האנושות פתאום לא נראית כמו משהו שבהכרח חייבים לשמר.

עוד סדרה: "סדר אותי"

סדרת סטלנים שהתחילה ברשת ועברה ל-HBO. העונה הרביעית בדיוק התחילה ובינתיים מחזיקה יפה ממש. כל פרק עוקב אחרי כמה סיפורים של ניו יורקרים שמה שמחבר ביניהם הוא הדילר שלהם, סוחר סמים מזוקן על אופניים. ניו יורק של הסדרה היא עולם היפסטרי סובלני ומכיל שבו יש מקום לכל נטייה, גזע ומין, למעט אולי רפובליקאים לבנים. זה מוזר, מצחיק וכיף ופרודקט פלייסמנט מעולה למריחואנה. 

למה זה טוב לבידוד? הסחת הדעת האולטימטיבית: אסקפיזם אוטופי שבו האנושות היא מכלול צבעוני של בני אדם שרק רוצים לחיות בשלום ולהתמסטל. ואחרי הביטול של הטיסה לאמסטרדם סדרה על עישונים אך מתבקשת.  

אלבום: "זורופה", יו-2

אפרופו חזרות לתחנות עבר: ל"זורופה" נזרקתי דרך שיר בפלייליסט שנשלח אלי. זה היה "הממ, שיר לא מעצבן של יו-2?" ואז בדיקה של מאיפה זה בדיוק ולפני שהבנתי מה קורה אני שומע את האלבום שוב ושוב כבר כמה ימים ומכה על חטא. בזמן אמת אהבתי את יו-2 של "ג'ושוע טרי" נורא, חיבבתי פלוס ב"ראטל אנד האם", ואחרי זה עברתי מעצבים להתעלמות. זה גם חיבוקי העצים של בונו הבלתי נסבל, אבל בעיקר המוזיקה. אז הרגשתי נבגד בגלל נטישת הרוק לטובת צלילים אלקטרוניים, היום אני מבין שהלהקה התקדמה ואני, שמרן עבש חובב גיטרות דאז, נשארתי מאחור. 

למה זה טוב לבידוד? כי זה מאוד אירופאי והנגיף משתולל עכשיו ביבשת? לא יודע. זה אלבום מצוין ואתם ממילא תקועים בבית, ואם מתעקשים אפשר לראות בשיר המעולה "Numb" תיאור מדויק לדרך ההתמודדות המועדפת עם המציאות באשר היא. 

הלכתי להופעה של ברי סחרוף וראיתי את האור שוב, או מחדש, או אולי מההתחלה. אני שונא הופעות נוסטלגיה, ובכל פעם שאני כבר מגיע לראות תחנת תרבות מאפירת שיער מנעורי מתלווה לאירוע חשש כבד. סחרוף היה התפכחות נעימה.

לא מעט מאלילי הרוק שלי מופיעים גם היום. חמי רודנר סיפר בראיון שיש לו חוזה עם המעריצים: הם באים להופעה, הוא מחזיר אותם בזמן לגיל 17. הייתי בהופעה של "איפה הילד" בבארבי וזה היה בדיוק ככה. מכונת זמן שלקחה אותי לסוף התיכון תחילת הצבא, וגרמה לי לזוז ולשיר לצלילים מן העבר, ולשמוח, ולהישאר אחר כך קצת מרוקן. כי אני כבר לא בן 17, כי זו היתה זריקה של סם, רגשות שהוחדרו עם תווית פג תוקף של כמה שעות. וכשהסם יורד והמציאות חוזרת ומזכירה את כל מה שהיה ונגמר ואבד, זה קצת עצוב.

"איפה הילד" נשמעו בדיוק כמו אז, כשרק גיליתי אותם. אבל היום הם בני חמישים ומשהו, שרים באותו עיבוד שירי אהבה פצועים שבטח התאימו להם בול לפני 30 שנה, ועכשיו מתפקדים על תקן מכונת להיטים, מכונת זמן. החיבור שלהם ושלי ל"מה שעובר עלי" הוא נוסטלגי. אין לו תוקף במציאות. זה נכון גם לגבי הקספרים, ו"מוניקה סקס". ואלה עוד המקרים המוצלחים, שמעתי את פורטיס מנסה לשיר בחיפוי כבד של הלהקה שלו ב"אינדינגב". זה היה עצוב ממש.

אבל סחרוף לא שם. מכונת הזמן שלו עובדת הפוך. היא לא שיגרה אותי אחורה בזמן לאשליה מתוקה של נעורים שחלפו. היא הביאה את שנות התשעים אל אני המבוגר, ועדכנה וחיברה אותן לכאן ועכשיו. 

זה לא רק שסחרוף נראה ומתנהל על הבמה כמו מישהו שעדיין רעב ונוכח וקיים, ולא עושה קריוקי למיטב להיטי העבר שלו. וזה גם לא רק העובדה שההופעה מורכבת משירים פחות מוכרים בהגדרה. אלה העיבודים. יום אחרי שמעתי כמה מהשירים שאהבתי נורא פעם מזמן ושכחתי מקיומם עד ההופעה, וגיליתי שהביצועים המוקלטים נשמעים מיושנים, חזקים הרבה פחות מאלה ששמעתי על הבמה. סחרוף לא ניסה להגיש למעריצים את אותה מוזיקה באותה אריזה. מה שנוגן על הבמה היה גירסה אחרת, מותאמת לסוף 2019. כשהוא שר על לילה בודד בבית מלון זה כבר לא נשמע כמו רוקר צעיר שמקטר אלא כמו אדם מבוגר, העיבוד היה מחוספס ובועט, לא קריר וחלקלק כמו ב-"1900?".

אולי זו גם איכות החומרים, אולי השירים של סחרוף היו תמיד פחות נטועים בהווה מסוים. אני בספק. אני חושב שזה האיש, האמן, שנותר רעב, שלא רוצה לוותר, לעצור, להפסיק להתקדם ולהסתפק רק בעבר. זה לפחות מה שעבר אלי בהופעה של יותר משעתיים שעשתה לי טוב, היי טבעי שעדיין לא ירד. איזה נסיך.  

נסיעה ארוכה לדרום היא זמן מעולה למחשבות, בעיקר כשאין בת שמונה פטפטנית מאחור, מה שמשאיר מקום וזמן לתובנות על החיים. הייתי בדרך ל"אינדינגב" וחרשתי פלייליסט שנוצר במיוחד לפסטיבל. מה שתפס לי את האוזן היו הביטים, לא גיטרות. כבר תקופה שאני נהנה לשמוע מוזיקה אלקטרונית ככה פתאום, אחרי שנים של תיעוב הז'אנר. 

זה מעבר להשפעה של האנשים הנכונים במסיבות הנכונות, שגרמה לאותיות להסתדר לכדי משפט. כשנסעתי בכבישי דרום ריקים מוקף נוף יפה ואחר, הבנתי שיש ברצועה שאני שומע משהו מפוזר, על אף המקצב האחיד, משהו דמוי חלום. לא מסודר, לא מתובנת. וזו היתה מילת המפתח. רוק הגיטרות-בס-תופים שתמיד שמעתי מספק בדיוק את זה – תבנית. לשירים מבנה ברור של בית, פזמון וסי פארט. התחושה היא כמעט תמיד של הליכה בתלם, אני יודע בדיוק לאן אגיע.

צילמה בכישרון: ענבלייכר

הטראק ששמעתי הוביל אותי למקום חדש. משהו ברפטטיביות הופך הכול לפחות מוכר וידוע. זו לא דרך סלולה לצעוד בה, זה כאן ועכשיו. זמן להשתהות, לעמוד במקום ולרקוד. והייתי רוצה לחשוב שזו הסיבה, שבגילי המתקדם אני מספיק בטוח כדי להתחכך בהווה.  

גם "אינדינגב" עצמו הרגיש מתובנת וממוסגר קצת. זו היתה הפעם הראשונה שלי, כי התאים בזמנים ובזכות חברה מעולה שבעסקי המוזיקה. ואי אפשר היה להחמיץ את העובדה שהופעות קטנות יותר של זמרי והרכבי אינדי ממוסגרות בין אמנים שכבר מזמן לא שייכים לשוליים, ואווירה ומוזיקת רקע שהן תמצית הסאחיות. פורטיס, עם אחוזים בודדים מהקול שהיה לו פעם, הוא כבר מזמן לא אמן אוונגרד בועט. אפילו רונה קינן, הבטחת אינדי נצחית, שרה בתכל'ס בסגנון ארץ ישראל הישנה והטובה. שלא לדבר על המוזיקה במתחם הקפה, עם ש-לום ואריק, בשירים שאתם מנחשים מתוך שינה. 

המסגרת מעניקה תחושת ביטחון, היא מוכרת, מרגיעה, שביל סלול. היא יכולה להיות אריזה נוחה לשונה ולאחר, ואני יכול להבין חלקית למה צריך אותה גם בפסטיבל ששמו מרמז על ההפך. אם רוצים קהל גדול ורב, כולל משפחות עם ילדים, אין מנוס. אבל אולי בכל זאת לא חייבים את "סן פרנסיסקו" של אריק איינשטיין על הבוקר. גם ברוק ששמעתי ואני עדיין שומע המסגרת מספקת משהו מוכר ומנחם. המוזיקה האלקטרונית היא משהו אחר, היא לא מחזיקה לי את היד. לפעמים – יותר ויותר – זה בדיוק מתאים.

ההופעה האחרונה שראינו היתה של יהלי סובול. יום לפני כן נצ'י נצ' מילא את הרחבה שלפני הבמה, עם מוזיקה מעצבנת ושירים שהם בחלקם הגדול קיטורים. הילדים מסביב שרו את כל המילים. ואל תספרו לי שאני זקן – שמעתי את ג'ימבו ג'יי ופלד והם לוקחים אותו בהליכה ברמת תחכום מוזיקלי ומילולי. הקהל של סובול היה קטן משמעותית, וההופעה שלו היתה לגמרי מאי שם בעבר. הוא חגג יום הולדת 20 לאלבום "סוס", שקניתי בדיסק בזמן אמת. אבל רק כשהקשבתי למילים בהופעה הבנתי חלק מהשירים, שאז לא דיברו אלי והיום מהדהדים מחשבות ותובנות על עצמי. זה היה רוק מיושן, אבל כזה שגורם לך לחשוב ולהרגיש ולנסח. אני סקרן לגלות אם מוזיקה אלקטרונית יודעת לעשות גם את זה. לגמרי מתכנן לבדוק.