Tag Archive | מוזיקה

המוות של פרינס, הנשמה של אקסל רוז

פרינס מת, וזה לא גרם לי ליותר ממכה קלה בכנף הנוסטלגיה. גם המוות של דייוויד בואי לא גרם לי לדמוע. ואהבתי מאוד את המוזיקה של שניהם, ויותר מזה – את הפרסונות של שניהם כמו שהכרתי דרך סרטים וכתבות ושאר ערוצי יחסי ציבור. אבל כבר שנים שהם לא עשו משהו חדש שטלטל את עולמי. אני לא מצליח להתחבר לאורגיית התוגה בפייסבוק ובטוויטר שלי. זה כבר ריטואל קבוע כשסלב מת, עם נוסחה בדוקה שכוללת זיכרון אישי ואיזה לינק – משהו שפרינס קצת חירב עם הגישה שלו לעידן הדיגיטלי. נראה לי שכולם קצת נהנים מדי מטעם הבורקס בשבעה הזה.

אליל רוק משועמם

אקסל רוז מנגד חי וקיים ובועט, בערך, כי הוא שבר איזו עצם ברגל. מניח שזה קורה יותר כשאתה בגיל הזה. בכל מקרה אקסל לא מת, עדיין, אבל כן מכר את נשמתו לשטן. וזה כבר מכאיב לי יותר.

יש אמנים שהמוות שלהם יצליח לחדור את השריון שלי (תנהג בזהירות, ברוס) אבל בסך הכול מדובר באנשים שהקיום האמיתי שלהם מבחינתי הוא ביצירה ובתדמית שלהם. הם מכרו לי לא רק תקליטים, אלא גם אשליה של רוקנ'רול – רוח וריח נעורים, מרדנות, יושרה, ליברליות ועוד ועוד. פרינס ובואי נשארו נאמנים לדימוי שלהם, לא ממש סיפקו מוזיקה חדשה כמו פעם, והסתלקו מן העולם בגיל מתקדם פחות או יותר. וזה בסדר. אנשים מתים בסוף. כשהם מתים באמצע זה טראגי – כשברור שהם היו בשיא הכושר היצירתי, ושהעולם החמיץ כל כך הרבה.

אבל כשהם מוכרים את נשמתם זה הכי גרוע. כשאני אוהב זמר או להקה נחתם בינינו סוג של חוזה, אנחנו נכנסים למערכת יחסים. אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הדבר הכי מגניב ופרוע ששמעתי בתיכון. התקליט הראשון שלהם היה מושלם, ומחזיק למדי גם כיום. סקס סמים ורוקנ׳רול בחדר שלי באמצע רעננה, העיר המשעממת בשרון וביקום הידוע לאדם. יכולתי לקבל כל מה שקרה אחר כך – מריבות, סכסוכים ומגלומניה הם לגמרי חלק מהקאנון כשזה מגיע לז'אנר המסוים הזה. הופעות איחוד מאתיים שנה אחרי בשביל כסף? גם, אבל עם ניחוח נלווה לא נעים. ואז הגיע העניין הזה עם AC/DC.

אליל רוק לא משועמם

אמר את זה טוב ממני רוג'ר דלטרי, שבעצמו אולי כדאי שיפרוש, כשאקסל רוז מצטרף לרוקרים האוסטרלים זה כבר חצי מופע קריוקי. בריאן ג'ונסון, הסולן המקשיש של AC/DC פרש מסיבוב ההופעות בגלל בעיות אוזניים, והלהקה, בלי למצמץ, גייסה מחליף עם יכולות צווחה דומות. אלא שבשבילי אקסל רוז הוא הסולן של גאנז אנד רוזס, לא זמר להשכיר, לא אבי סינגולדה על הדרך לגיהינום. ולהקה היא ישות עם אופי, אורגניזם חי. קשה לי עם השתלת האיברים המעוותת הזו. ואני יודע שתעשיית המוזיקה היא בדיוק זה – תעשייה, אבל רבאק, חלק ממערכת היחסים שלנו הוא לפחות דימוי של עמוד שדרה ועקרונות ואמונה. אקסל רוז רוקד עכשיו עם הרגל השבורה שלו על זיכרונות הנעורים שלי. זה מדכא אותי. ואני חושד שזה אפילו לא כדי להוסיף עוד בוכטות לחשבון הבנק שלו.

רוברט פלאנט, עוד אחד מהבודדים שאני חרד לבריאותם, התייחס לנושא הזה בריאיון לרולינג סטון. פלאנט סירב להשתתף במסע הופעות של לד זפלין אחרי הופעת איחוד ב-2007. לד זפלין היא דוגמה ללהקה שמכבדת את החוזה שלה עם המעריצים: כשהמתופף ג'ון בונהאם מת ב-1980 – דקה לפני מסע הופעות בארה"ב, כשהלהקה עוד בשיא ההצלחה המסחרית שלה – הם התפרקו. בלי מתופף חדש, בלי סלב מלהקה אחרת שיסגור את הפינה בשביל מכירות הכרטיסים. בריאיון מדבר פלאנט על הופעות האיחוד של האיגלז, למרות שהכריזו בעבר שיתאחדו כשהגיהינום יקפא. "זה לא בגלל הכסף. זה בגלל שהם משועממים".

אגו, כבוד ופחד מהזקנה והמוות, אני מניח שאלו הסיבות העיקריות להופעות האיחוד של גאנז אנד רוזס ולעובדה שאקסל יצרח את Highway to hell בקרוב. זה מדכא אותי. פשרות, ויתורים ועקרונות גמישים יש לי מספיק בחיי היומיום. פחד מהעתיד, אינטרסים ונאמנות מפוקפקת הם חומרי החיים של בני תמותה, שלי. לא של אלילי רוק. מגיבורי התרבות שלי אני מצפה ליותר. לא חייבים למות בגיל 27. אפשר גם להזדקן בכבוד כמו מר פלאנט, או הבוס. שיעשו מה שהם רוצים, אבל בבקשה, בלי לרמוס לי את הזיכרונות.

מה קורט קוביין היה אומר על האוסקר

דלת החדר שלי נפתחה ואמא שלי, אדם שרגישותו לרעש גובלת בכוח-על, דרשה ממני שאחליש את המוזיקה. ובכלל, היא רצתה לדעת, למה הוא צועק? מי שעורר את זעמה היה ברוס ספרינגסטין. ניסיתי להסביר לה שהוא צועק כי הוא שר על דברים שמכעיסים אותו. לא על פרחים. "אז שישיר על פרחים", היא אמרה. הייתי בן 15 או 16. החלשתי.

ראיתי השבוע את דייב גרוהל מהפו פייטרס, פעם המתופף של נירוונה, בטקס האוסקר. הוא לא צעק. הוא שר את בלקבירד של הביטלס, בביצוע ענוג ושקט ויפה. נוגע ללב כמו שכתבו ברולינג סטון הגריאטרי. התחשק לי לקחת ממנו את הגיטרה ולשבור אותה על הראש שלו. ואז לשאול אותו מה קורט קוביין היה אומר. אני אוהב את הפו פייטרס. אבל נו באמת. מצד שני קורט קוביין פוצץ לעצמו את הראש וגרוהל חי לא רע היום. מה עדיף.

כילד בורגני ברעננה אהבתי את מה שילדי מעמד ביניים בעולם המערבי אוהבים: היתה תקופה של רוק כבד, היתה תקופה של ראפ, והיתה התקופה ההיא שבה החומה של פינק פלויד נשמעה לי כמו אמת צרופה. לבגרות למדתי עם גאנס אנד רוזס באוזניות ואבא שלי אמר שאני נראה כמו תלמיד ישיבה, מיטלטל קדימה ואחורה בכיסא. המכנה המשותף לכל אלה היה רעש וכעס ופריצת גבולות. הקשבתי לזמרים ולהקות ששרו על סמים וסקס ומרד בממסד בזמן שהכנתי שיעורים והתכוננתי למבחנים ולא נגעתי בסיגריות או בבנות. המשוואה היא כנראה שהווליום עולה במקביל לרף החנוניות.

הרבה דברים השתנו מאז והטעם המוזיקלי שלי התפתח, אבל לאו דווקא השתנה. נוספו לו רבדים, אבל בזמנים קשים אני עדיין חוזר לגאנס אנד רוזס או לעידן המופלא של הגראנג'. וכמו ילד דביל אני מתקשה לקבל את העובדה שמדובר בתעשייה, שגיבורי הרוקנרול שלי הם מכונת מזומנים עם תדמית לשמר והופעות למכור. האינטגריטי שלהם, הזעם והמרד, הם חלק ממותג. ישבתי בחדר שלי בקוטג' ברעננה ומלמלתי בדביקות את "They say jump and you ask how high" עם רייג' אגיינסט דה משין באלבום הבכורה שלהם שיצא בלייבל ששייך לסוני, לא בדיוק חברה קטנה וחתרנית. מבחינתי הם דיברו על התחושות שלי מול בית הספר, והמדינה ובכלל. הייתי צעיר מכדי להיות מודע לפרדוקס. היום אני לא. הטעם המוזיקלי נתקע במקום, המודעות התקדמה. וחבל.

פה ושם יש יוצאי דופן. ברוס ספרינגסטין נשאר נאמן לעצמו תמיד, כולל הצהרות פוליטיות אמיצות ולא פשוטות, מאבקים משפטיים על החירות היצירתית שלו ואלבומים אישיים במקום אלבומי המשך ללהיטים גדולים. כשהוא שר על הייאוש בחיי היום יום אני עדיין מאמין לו. אבל בוס יש רק אחד. הרולינג סטונז, פעם יעד נחשק של המשטרה בארה"ב, נראו לי בהופעה שלהם בארץ כמו קשישים חביבים שעושים קריוקי על עצמם. סימפתיה לשטן, שיר שבזמן אמת עורר רעש ומחאה, נשמע בפארק הירקון כמו כוורת חוזרת. כנראה שקשה להיות פרוע באמת או נאמן לעצמך ובמקביל להצליח ולא למות ממנת יתר. אני לא יודע, לא ניסיתי. אבל משום מה אני מצפה מהמוזיקאים שאני אוהב לעשות את זה בשבילי, ללכת על הקצה.

המשימה שלהם היא לבטא עבורי את כל מה שאני מדחיק ומתמודד איתו באופן בוגר ושקול. כל הרגעים בחיים שבהם אני לא קם מתפטר והולך, או זורק על מישהו חפץ כבד או חד או גם וגם, או כל דבר אחר שהוא בלתי אחראי ומסוכן אבל מספק לגמרי כאן ועכשיו. כשהם צועקים, כמו ספרינגסטין שעצבן את אמא שלי, הם צועקים במקומי. וזו צעקה שקצת קשה לי להאמין לה אם הם הולכים לנגן פתאום על גיטרה אקוסטית בטקס האוסקר. זה מריח פתאום כמו כסף. לא כמו רוח נעורים.

 

הכנות לבר מצווה בצל היהדות של בצלאל סמוטריץ׳

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על יהדות הוא ג׳קי מקייטן. הייתי בחטיבת הביניים, ולכיתה נכנס איש מקריח עם כיפה שבא לדבר איתנו לקראת הבר מצווה. הוא נראה חביב ונבון, דוד נחמד שכזה, עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. עיקר ההרצאה היתה על חשיבות הדת והתורה, אל מול התרבות הקלוקלת וחיי היומיום של החילונים. דעתו על ההעדפות התרבותיות שלנו הסתכמה במשפט ״זה לא השירים האלה של ג׳קי מקייטן״.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מקייטן היה זמר מזרחי ששר את הלהיט הגדול והלא ממש נעים ״המענטזת״. לא היה לו שום קשר לעולם התרבותי שלי. למוזיקה ששמעתי, לספרים שקראתי. המסקנה הברורה והמיידית הייתה שלדוד שעומד מולי אין מושג. ושיש סיכוי מצוין שהוא לא ממש אינטליגנטי. כמה שנים אחר כך מקייטן חזר בתשובה, הפסיק להופיע מול קהל מעורב של נשים וגברים, ומן הסתם היה מוכן לחבור לסיבוב הופעות לטמבל שהרצה לנו על יהדות.

מערכת היחסים שלי עם הדת נשארה מאז יציבה למדי: זרות וריחוק. את הרבנות לא פגשתי בחתונה, אבל כן בגירושים. פחות בגלל ענייני מסורת, יותר בגלל רתיעה מהממסד המושחת והכופה. אבל מתברר שגם אם הרחקת עד קפריסין כדי להתחתן אזרחית, להתגרש בכל זאת צריך דרך המדינה. כל העניין היה מגוחך. בשלב מסוים ישבתי בחדר עם צמד מעובדי המקום. אחד כתב על נייר דמוי קלף את כתב הגירושין. השני כנראה תמך בו מוסרית. מכיוון שחוץ ממוראל לא היה לו מה לעשות שם, הוא פטפט איתי. כשהבין שהנישואים היו אזרחיים, הסביר לי שזו הסיבה לגירושים. ״אין בהם קדושה״. החבר שלו המשיך לכתוב בדיו מקסת שעשויה חתיכת קרטון מודבקת לחפיסה של פאל-מל. לא ראיתי מחשב בשום מקום, אבל כרטיסי אשראי הם קיבלו.

זה היה כל מה שמאוס עלי בדת מאורגנת: חשוך, צבוע, חמדני ומנותק מכל מה שקשור לחיים שלי. גלולה מרה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה בחיים.

פה ושם הצלחתי לראות את הדת באור שונה. בעיקר בכל מקום שהממסד נעדר ממנו. פגשתי דתיים שחיבבתי והערכתי, שהסבירו את האמונה ואת דרך החיים שלהם באופן שיכולתי להבין, ובעיקר בלי מיסיונריות מחד והתנשאות מאידך. ולמדתי להעריך את החשיבות והכוח שבטקסים מסוימים. לקרוא קדיש מעל קבר למשל. אין קשר לאמונה באל נקמן והומופוב. הטקסים האלה הם בעלי השפעה פסיכולוגית, ולפעמים אתה הולך עם מה שעובד. למדתי להבדיל בין מסורת לדת.

זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בשבת בבוקר בודק בית כנסת שעליו המליץ חבר לעבודה. תומר יהיה בן 13 השנה ויעלה לתורה. למה? כי החברים שלו עולים לתורה, וכי יש משהו יפה במנהג הזה – טקס התבגרות שהמדינה והרבנים לא מתערבים בו. טקס שממוקם בצד השפוי והנאור של המסורת מבחינתי. 

המקום שהגענו אליו לא היה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי. החלל בפנים נראה רגיל לגמרי, כולל מחיצת הפרדה נמוכה בין נשים לגברים שאף אחד לא באמת התייחס אליה. האנשים בפנים לבשו בגדים רגילים לגמרי מתחת לטליתות ולכיפות. הממליץ מהעבודה הצביע על נציגת תא גאה של מפלגה אחת, בזמן שבין העולים לקרוא מהתורה היו גם גברים וגם נשים. האווירה הייתה צבעונית ורגועה ונעימה.

זה נראה נורמלי לגמרי. וזה לא נעשה במסגרת פורצת גבולות או חתרנית. סתם בית כנסת של קהילה סובלנית, מתקדמת ובעיקר לא מתאמצת. אבולוציה ולא רבולוציה. מבט מבעד חלון שנפתח למציאות חלופית שבה הדת מתקדמת לה בקצב נינוח ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לא היהדות של האיש ההוא שנכנס לכיתה שלי וחשב שכל החילונים עסוקים בלשמוע מוזיקה מפגרת נחותה. לא היהדות של סמוטריץ׳ ההומופוב, של החרדים מדכאי הנשים וחופש הביטוי, של המקובלים שמוכרים נסים מפוקפקים תמורת סכומי עתק.

הלכתי הביתה, לילדים שלי שלומדים בבתי ספר במדינת תל אביב במסגרת משרד החינוך מצנזר הספרים של הבית היהודי. בדרך, באחד הקיוסקים הפתוחים בשבת, ראיתי תמונה של חולדאי על השער של Time Out עם הציטוט: "תל אביב היא הדוגמה לאיך שמדינת ישראל הייתה צריכה להיות״. ונאמר אמן.

 

למה בכל זאת נהניתי בהופעה של קונצרן האבנים המתגלגלות

האוטוביוגרפיה של קית ריצ'ארדס מתחילה בסיפור על מעצר, בדרום ארצות הברית. הגיטריסט נעצר במכונית מפוצצת מסמים על ידי שוטרים שרק חיפשו סיבה להיכנס בסטונס. הלהקה היתה אז שנואת הממסד, והכניסה שלה לארה"ב הותנתה בליווי משפטי בגלל שלל הסתבכויות הסמים של חבריה באנגליה. MI0003277352

הבעיה של הממסד עם הסטונס היום התמקדה בדרישת הבית היהודי לדחות את תחילת ההופעה בפארק כדי שחוגגי שבועות המסורתיים יספיקו להגיע. קשה להאמין שמאחורי הקלעים היו חומרים לא חוקיים, מקסימום תה ומשככי כאבים לפרקים מקשישים. חומרים לא חוקיים היו רק, לפי הריח, בקהל.

כל זה היה ידוע מראש, אבל אחרי שהחלטתי והצהרתי שאני לא הולך התפתיתי. זו אחת הלהקות שאני הכי אוהב, גם אם האלבום הטוב האחרון שלהם יצא כשהייתי בן תשע.

ולא התאכזבתי. במובן של עמידה בציפיות: אלה לא הרולינג סטונס של פעם, זה קונצרן מקצועי בניהול מיק ג'אגר, שנראה כאילו השטן החליט לפרוש לטובת משרת מנהל צוות בידור בבית מלון יוקרתי. הוא מתרוצץ על הבמה, עושה את כל הקטע הטווסי הזה, מפעיל את הקהל, לא מפסיק לשבור שיניים בעברית (כולל 'רוני קנה הנעליים בשוק' הביזארי כשהוא מציג את רוני ווד). הוא ההוכחה החיה שסקס סמים ורוקנרול יפים לבריאות. רק שר טיפה פחות טוב.

לא ברור אם הוא נהנה מזה. אולי הנאה של מקצוען שתקתק עניינים במשרד באיזו מצגת חשובה. צ'רלי ווטס נראה משועמם. רוני ווד וקית ריצ'ארדס דווקא נראים מרוצים מזה שהם יכולים לנגן, גם אם ריצ'ארדס דופק לגמרי את השיר שאני הכי אוהב שלהם, Gimme shelter. הסאונד מצוין, הכל אחלה. ריגוש אמיתי נרשם אצלי רק בשני שירים. You've got the silver בזכות ריצ'ארדס, סימפטיה לשטן למרות ג'אגר.

ובסופו של דבר זה כיף, למרות הכל, כי גם אם מדובר בחבורת קשישים שעושים קריוקי של עצמם מלפני 40 שנה הם עושים את זה מצוין. ועצם הידיעה שאתה בנוכחות דינוזאורים כה מפוארים, יחד עם השירים הכה מעולים שלהם (אבל אנג'י?! זה כמו שמקדונלדס מתאימים את הטעם לקהל המקומי?), עושה את שלה.

בקיצור, זה אולי לא רוקנרול אבל אני מחבב את זה.

דרך דלת חנות התקליטים

אזהרה: זה הולך להיות פוסט מקטר על זה שפעם היה טוב יותר. שלא תגידו שלא אמרתי. Temple_of_the_Dog_Band_Shot

לא מזמן שמעתי אלבום שנגה המליצה לי עליו. זה לא עניין של מה בכך – בפעם הראשונה הבת שלי ממליצה לי על מוזיקה, ולא להפך.

אני לגמרי לוקח קרדיט, כן? מדובר בהשקעה מושכלת בוויכוחים על מה שומעים באוטו, ועל מאמצים טכנולוגיים ובכלל. במקום ריהאנה, מיילי סיירוס ועוד תועבות, הילדה שומעת פליטווד מאק וקסביאן. חינוך, ביצ'ס. היא השמיעה לי את השינס, ואפשר להתרשם מהשיר הזה למטה.

אני לא מתכוון לטעון שהמוזיקה שהיא שומעת משמעותית עבורה פחות ממה שהיא היתה עבורי, בעידן הפרה-היסטורי של התקליט ואחר כך הדיסק. אני בטוח שהיא תגדל עם שירים ואלבומים (למרות שהפורמט הזה גם הולך בדרך כל דינוזאור) שיזכירו לה תקופות, ואנשים ורגעים. אבל משהו כן חסר. אני אדגים:

כשהייתי בצבא השמיע לי חבר את "Temple of the dog", והסביר לי שזה סאונדגרדן ופרל-ג'אם ביחד, ושהאלבום הוא לזכר אנדרו ווד, מי שהיה הסולן של מאת'ר לאב בון, להקת גראנג' מסיאטל. האיש שבמותו ממנת יתר ציווה לנו את פרל ג'אם ואדי וודר. ישבנו בחדר בבניין המגורים והקשבנו, וזה היה מקסים. היה לי ברור שאני חייב את האלבום הזה. עכשיו.

לא היה אינטרנט. לא היתה דרך לבדוק מה נכון בסיפור על התקליט, וזה גם לא ממש שינה לי. לא היתה דרך לקנות את הדיסק אונליין, וזה כבר היה חשוב יותר. כשיצאתי שבת עברתי דרך תל אביב, ורצתי לפיקדילי, מתוך ההנחה הלא מבוססת שאלבום כזה יימצא בחנות המופלאה ההיא, ולא בחנויות המיינסטרים.

זה כבר היה בצהרי שישי המאוחרים, וכשהגעתי מתנשף לדלת עמד מצידה השני אחד המוכרים, עסוק לנעול אותה ולסגור את הבאסטה. ייאוש. אבל לא הייתי שם לבד – ליד הדלת עמד עוד בחור, שהתחנן בפני המוכר שיפתח עוד לשנייה, כי יש דיסק שהוא חייב דחוף. אני לא זוכר איזה, לא ברור מה היה דחוף כל כך, אבל הדלת נפתחה, השתחלתי אחריו, ובמשך סוף השבוע לא הפסקתי לשמוע את כריס קורנל שר על סמים וישו ומוות וגאולה.

בהמשך, אגב, קניתי גם את מאת'ר לאב  בון, שהיו סבבה לגמרי. ומה כל זה רוצה לומר? חלק מהסיפור, מהמשמעות של האלבום עבורי, היתה הדרך. לא סתם חיפוש קצר והורדה. לא משהו מובן מאליו. יש עוד אינספור סיפורים קטנים כאלה על תקליטים וספרים, על החיפוש, התסכול כשאין, השמחה כשהם על המדף. זה מעניק להם איזושהי משמעות, איזשהו גוון בזיכרון. לא משהו שהילדים שלי יחוו, כנראה.

אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל מבחינתי זה אחד הדברים הבודדים שעדיפים בתקופה שבה אני גדלתי. נוסטלגיה היא פתיינית לא קטנה, ובדרך כלל רמאית. אני יכול לראות את היתרונות העצומים שיש לילדים שלי עלי, בזכות התקופה בה הם גדלים. אבל זה לא אחד מהם. הייתי שמח לאינטרנט ופלייסטיישן כילד. אבל לא הייתי מוותר על הדפדוף אל הלא נודע במדף התקליטים.

ההצגה הכי טובה בעיר (הזאת)

Content_1078.1469

סוף ההצגה, צועדים יד ביד

מחוץ לצוותא הלילה שחור

העיר הומה, מלאה אפשרויות

היינו מנצלים אותן, אבל בחניון היה תור

|

"אתה צריך לכתוב על זה פוסט

להמליץ לאנשים

הרי תמיד אתה מציק לכולם כשאתה מתלהב ממשהו

וזה מופע די מרשים

|

הוא מגניב

הוא מלהיב

יצירתי כזה

אמיתי כזה,

הוא נותן בראש, הוא מזיז את התחת

זה מצחיק, זה מדליק

תכלס – זו הצגה די מוצלחת"

|

 

"טוב זו לא בדיוק הצגה", אמרתי

"אם רוצים להגדיר בדיוק

זו מין אופרת היפ הופ אם תרצי"

היא השתחררה לי מהחיבוק

|

 "מה זה משנה הגדרות, אבא?

זה סיפור בלשי מצחיק עם שירים

עם מעט שחקנים והרבה דמויות

וכולם שם נורא מוכשרים

|

הם מצחיקים יותר מהמפץ הגדול

מגניבים יותר מאייפד ארבע

מוכשרים יותר אפילו ממני

ואתה סתם עילאי ומתנשא

אבא"

|

"אוקי", ניסיתי, "בסדר"

כבר הייתי עייף, היה מאוחר

"אבל אם לדייק יש כאן שילוב של ראפ

עם סיפור בסגנון פילם נואר"

|

"זה בדיוק מה שאמרתי אבא

אתה סתם מתעקש על שטויות

בוא ניסע כבר הביתה. מחר בית ספר

תראה, כבר כמעט אין כאן מכוניות"

|

בדרך היא שאלה על הפוסט

"חשבתי לכתוב משהו בחרוזים"

היא גלגלה עיניים

"אוי אבא, אתה לא כזה מוכשר

אל תגזים"

|

 

רענן שקד נגד אומת ההייטק

dilbert-03

הייתי מצרף לינק לטור של רענן שקד ב"שבעה ימים", אבל אין כזה. בהתאם למדיניות העיתון בו הוא עובד, ולגישה שלו עצמו, לא תגיעו לטור הזה סתם ככה, חינם. אז אם לתמצת: שקד מקטר על כך שהאינטרנט הוא עץ שיונק ומייבש את כל שאר היער שסביבו (דימוי יפה), הופך את הכל לחינמי, ומייתר את המקצוע שלו ושל כולכם. 

מה נשאר? רק לעבוד בהייטק, מספר דו ספרתי של שעות ביום, ולא לראות את הילדים לעולם. האישה תטפל בהם. עבדות מודרנית, תוגה, סוף.

מה שמעצבן בכל זה, ובכלל בגישה של שקד לאינטרנט (זה לא הקיטור האנטי דיגיטלי הראשון שלו), הוא שאין לה באמת בסיס עובדתי. מילא אם שקד היה מדבר על העיתונות בלבד. גם אז אפשר היה להזכיר לו שקבוצת התקשורת שבה הוא עובד מתנסה בתקופה הזו ממש במכירת תוכן מקוון עם אפליקציות לכלכליסט, ידיעות אחרונות ובלייזר, למשל. אבל שקד מדבר על כו-לם.

אם שקד היה משתמש בגוגל – למרות שמדובר בטור דעה, ותאורטית אין סיבה לטירחה שבעבודה ממשית – הוא היה מגלה כמה עובדות מעניינות שרלוונטיות לטיעונים שלו. נתחיל בטענת החינם, שכבר מזמן רחוקה מלהיות נכונה. אייטונס של אפל רשמה הכנסות שיא של 2.4 מיליארד דולר ברבעון הראשון של 2013, ממכירות ספרים, מוזיקה, סרטים ואפליקציות. ב-2012 הכניסה החנות של אפל 4.3 מיליארד דולר ממוזיקה בלבד. 60% מהכנסות תעשיית המוזיקה באותה שנה הגיע מאפל. הנתון הזה במגמת עלייה, ולא מעט מחקרים מראים שהורדות פיראטיות לא פוגעות בהורדות החוקיות כלל. 

הלאה. שקד מזכיר את גוגל ופייסבוק. הוא לא מזכיר את אמזון, שמוכרת באינטרנט מוצרים של ממש, כולל הדבר ההוא, ספרים. גם בפורמט דיגיטלי – פורמט שגם ידיעות אחרונות מקדם בארץ, בתשלום. אמזון מאפשרת לחנויות קטנות להשתמש בפלטפורמה שלה, ובאופן דומה אתרים כמו Etsy ו-eBay מאפשרים לאנשים פרטיים וחנויות קטנות להגיע לקהלים גדולים בלי להשקיע בפלטפורמה כלשהי. 

ועוד לא הזכרנו את עוזי וייל וגיוס הכסף לספר שלו דרך האינטרנט, ועוד שלל מיזמים וחידושים שמאפשרים לאנשים למכור את פרי עמלם וכשרונם ברשת, תמורת כסף.

עכשיו לעניין עבדות ההייטק – שקד שולף שם ראיון עם יזם שמספר איך הפקיר את אשתו עם הילדים ונעלם בערבות הרצליה פיתוח במרדף אחר האקזיט. זה מדגם סטטיסטי מרשים, יזם אחד. מה לעשות שהייטק זה לא רק סטארט-אפים. יש גם לא מעט חברות עם שעות עבודה מסודרות, ואנשים (כולל נשים! אפילו אמהות!) שמצליחים לשלב בין קריירה למשפחה ואפילו תחביב או שניים. 

אגב, היכרתי עורך חדשות בכיר שנשבע לא לחזור לתפקיד אחרי שגילה שהוא גוזל ממנו כל שעה פנויה עם ילדיו. בעיתונות. המודפסת. האיזון בין קריירה למשפחה הוא שאלה של אופי והחלטה אישית.

ולבסוף – הרומנטיקה. מה עם הספר או הדיסק ששינה את חייכם. איך בדיוק האינטרנט יספק תחליף לזה? די בקלות האמת. הבת שלי חושבת ש-Wish you were here הוא השיר הכי טוב בעולם, אחרי ששמעה את האלבום דרך תיקיית הדרופבוקס שבה אנחנו חולקים מוזיקה. ואת הספר הנפלא שאני קורא עכשיו הורדתי מהרשת, היישר לקינדל שלי. בלתי נתפס.

מה שמרגיז בנרגנות האנכרוניסטית הזו, היא שהיא פשוט מיותרת. האינטרנט הוא פלטפורמה, אמצעי, שצריך להסתגל אליו. העידן הדיגיטלי עדיין בראשיתו, עדיין מתעצב. קביעות גורפות כמו של שקד לא שונות בהרבה מאלה של קשישים נרגנים בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת שראו בזיגי סטארדסט, ששקד מתרפק עליו בטור, תועבה שאינה קשורה למוזיקה איכותית בשום צורה.

כמו שכתב פעם מאיר שליו, קולגה של שקד, על מתנגדי הספרים הדיגיטליים: הריח של ספר מודפס הוא ריח של נייר ודבק. וגם כשעברו מכתב יתדות לפפירוסים, היו בטח טיפוסים שטענו שאין כמו משקל לוח האבן ותחושת האותיות המסותתות בו, ולעזאזל, הנה הולכת השכונה. כנראה שזה לא האינטרנט – זו הקדמה, שתמיד מצליחה להפחיד ולעצבן את מי שלא מנסה להסתגל אליה.

 

פינק פלויד והנוסחה החמקמקה להצלחה

סוף סוף ראיתי את הסרט הדוקומנטרי על wish you were here, האלבום של פינק פלויד שאני הכי אוהב. מומלץ, אפשר לראות אותו גם כאן, למטה. אחד הדברים שתפסו אותי שם היתה מערכת היחסים בלהקה באותו זמן, שהזכירה זוג בורגני במודיעין: עייף ועל סף גירושים.

 

זה היה יכול להיות בקלות סרט על כישלון ופירוק הלהקה, למעט עובדה אחת – האלבום הצליח. לא לגמרי ברור איך. פינק פלויד היו אחרי הצלחת הענק של dark side of the moon. הם היו קצת שבעים, ומאוד מבולבלים. מה עכשיו, ומה הטעם אחרי המעבר מתופעת קאלט למגה הצלחה מסחרית.

היחסים בלהקה היו גם הם לא משהו. הראיונות הנפרדים עם דיוויד גילמור החביב ורוג'ר ווטרס המעופף על עצמו בשחקים, מספרים את הסיפור. שניהם מדברים אחד על השני בהערכה מקצועית, אבל ברור שלא מתחשק להם לשבת יחד באותו חדר. או אותה מדינה.

בקיצור: ההקלטות התקדמו לאט, כי חלק מהחברים לא טרחו להגיע או איחרו מדי יום. מריבות וויכוחים כל הזמן. את אחד מהשירים הכי מוצלחים באלבום שר בכלל רוי הארפר, שבמקרה היה באולפנים ליד, והציע לעזור אחרי שווטרס וגילמור לא הצליחו להגיע לגירסה נורמלית. מתכון לכישלון.

אבל התקליט כאמור הצליח. מה שגורם לי לתהות לגבי כל מיני נוסחאות פלא לניהול ותכנון. הייתי פעם בפגישה שנועדה לבחור שם לאתר אינטרנט חדש. נציג משרד הפרסום שהשתתף אמר ששם טוב הוא שם של משהו שהצליח. אף איש פרסום לא היה חושב שגוגל זה אחלה שם, למשל.

אבל אי אפשר להוציא ספר הדרכה למנהלים ולהמליץ בו על שילוב של כישרון ומזל. זה לא ימכור, ואי אפשר לשחזר את זה. וזה לא שתהליכים מסודרים לא עוזרים ומקדמים דברים, בעיקר כשלא מדובר במשהו בסדר גודל של להקה.

ועדיין, יש משהו משמח במחשבה שלא הכל הוא חלק מנוסחה, חלק מהמכונה. שיש דברים שפשוט, איכשהו, באופן כאוטי ולא מוסבר, פשוט זורחים כמו יהלום משוגע.

היום שבו האלבום מת

"אני לא כל כך אוהבת לשמוע דיסקים. אני מעדיפה שירים". נגה נשמעה כמעט מתנצלת. היו לה הטון וההבעה ששמורים לרגעים שבהם היא חוששת מפגיעה ברגשות אביה המקשיש. אני מנגד ניסיתי לשמור על פני פוקר כשאני אוחז ב-dark side of the moon ו-elephant הדחויים.

בטח שהיא מעדיפה שירים. רוב החברים שלה, כמו רוב בני הנוער בעצם, לפי המחקר הזה, שומעים מוזיקה דרך יוטיוב. למוזיקה חדשה הם נחשפים דרך גלי, אמריקן איידול, דה וויס.

וזה מבאס אותי. המצב שלי כילד היה ברור, פשוט ולינארי. רדיו וחברים היו סוכני התרבות שלי. בעיקר הרדיו. מאתרים תוכנית מוצלחת, שדרן עם טעם שמדבר אליך (או לפחות עם עורך מוזיקלי כזה), שומעים שיר טוב, אולי עוד אחד של אותו זמר להקה. מתלבטים המון זמן או מחכים ליום הולדת או חג, וקונים את התקליט. ואחר כך את הדיסק.

ההורים שלי, חובבי גבעטרון, לא אהבו את הרעש שעלה מהחדר שלי. היה לי ברור שאצלי זה יהיה אחרת – אני אשלוף מהמדף דיסק מגניב, ואקשיב לו יחד עם הצאצאים, פותח בפניהם דלת לעולם חדש ומגניב.

ממש. לילדים של היום – כן, זה קיטור של קשיש – אין לבטים כאלה. אין גם פרק זמן של המתנה – שומעים שיר טוב, יאללה יוטיוב, או אבא תוריד לי. ונגמר. דיסק שלם? למה?

וזה העניין המדכא באמת, האלבום. ככה קנית פעם את השיר עד שלושה שהתלהבת מהם. ומכיוון שהשקעת לא מעט כסף בתקליט, ולא יכולת להרשות לעצמך יותר מדי, חרשת אותו. גילית את השירים שבשמיעה ראשונה עברו ליד האוזן, ורק בשלישית או רביעית נתפסו פתאום. אלה שבסוף אהבת באמת.

וחלק מהאלבומים, לפחות, היו יותר מסתם אוספי שירים. היה להם אופי, היתה מאחוריהם עריכה חכמה ובחירה של שירים, הם היו סיפור.

וזה נגמר. נחמד שאני מצקצק לעומת בתי המתבגרת, אבל גם אני כבר בקושי שומע אלבומים. לא חדשים בכל אופן. הזמינות והמיידיות פועלות גם עלי – אין סיבה וזמן להשקיע במערכת יחסים ארוכת טווח עם אלבום, כשעוד המון מוזיקה זמינה מיידית בכל רגע נתון. אתה מתלהב משיר או שניים, וממשיך הלאה.

אפשר לקוות לאיזה גלגול חוזר, קאמבק של הפורמט. אבל אני חושש שזה הסוף, או אולי החזרה להתחלה, לעידן הסינגלים.

אני בינתיים אנסה בכל זאת לשכנע אותה לתת צ'אנס לצד האפל של הירח.

 

ספרינגסטין, שלמה ארצי, רוקנרול

יש הופעות שמקבעות מערכת יחסים עם זמר/להקה. את mgmt אני לא מסוגל לשמוע מאז ההופעה האיומה והאנטיפתית שלהם בארץ. מההופעה של ספרינגסטין בפסטיבל פינק פופ, שגם ככה הגעתי אליה משוחד לגמרי, יצאתי מעריץ נלהב.

ואז חשבתי על שלמה ארצי. הייתי פעם אחת בהופעה של ארצי בקיסריה (ואני יכול להסביר, אגב). הוא פרפורמר ענק. אני לא אוהב את רוב השירים שלו, למעט כמה מ"דרכים", אבל האיש נותן את כולו בהופעה. אני לא חושב שאפשר לזייף משהו כזה. במובן הזה, ההשוואה בינו לבין ספרינגסטין – שהיתה נפוצה אי אז בשנות התשעים – לא מופרכת.

גם הבוס נותן בכל הופעה את כל מה שיש לו ועוד קצת. גם הוא מגיע עם חבורת מוזיקאים מעולה, שולט על כל מה שקורה ביד רמה, יורד לקהל, מדבר איתו, מתלטף איתו. כשהקהל של פינק פופ גרר אותו פתאום מהבמה ונשא אותו על כפיים, ספרינגסטין המשיך לשיר כאילו כלום. כשהוא ראה ילד על הכתפיים של ההורים הוא סימן להמון שיעביר אותו קדימה והעלה אותו על הבמה. המצלמה מתמקדת בציור של ספרינגסטין הצעיר וקלרנס קלמונס ז"ל שמניף מעריץ? דקה אחרי ספרינגסטין מציב את הציור באמצע הבמה.

זו הופעה שמשלבת מקצועיות ותכנון מדוקדק, עם אלתורים וזרימה וביטחון מוחלט. המנומשת תהתה למה בעצם בגילו ובמעמדו הוא עושה את זה, ומה הסיכוי שלו לסיים את ההתרוצצות על הבמה בחיים. אף אחד לא מופיע ככה.

בקיצור, מלך. או בוס.

שלמה ארצי כמעט ויתר על המקצוע אחרי שנים של כישלון (ואולי חבל וכו'). גם ספרינגסטין עבר שנים של דחייה ומכירות מאכזבות. שני האלבומים הראשונים שלו כשלו. born to run היה להיט ענק, אבל אחריו שוב באה נפילה, והוא סומן כפלא של תקליט אחד. שלא לדבר על הסכסוך המשפטי שמנע ממנו להקליט כמעט שלוש שנים. בקיצור – האם יש כאן כישלון, שמדרבן את האמן, משאיר אותו תמיד רעב ומוכן להישרף על הבמה?

אולי. ההבדל הוא שבעוד ארצי נשען בעיקר על להיטי עבר, מוציא אלבומים בינוניים, ומסרב בכל תוקף להסתכן באיזושהי צורה, ספרינגסטין עובד הפוך. אחרי תקליט בומבסטי וגדול יבוא דווקא תקליט אישי ופחות מסחרי. ארצי אומר דברים ברורים רק כשזה מגיע לקונצנזוס ברמה של גלעד שליט. הבוס הוא שמאלן גאה, שמעביר ביקורת חריפה גם בשירים שלו וגם מעבר להם, תומך באופן ברור במועמד שהוא חושב שמתאים לנשיאות, יוצא נגד המלחמה בעיראק ומה לא.

זה מתבטא גם בהופעה. ספרינגסטין שר, או לפחות ככה נראה, מה שבא לו. הרבה שירים מהאלבום האחרון והפתעות מאלבומים ישנים או פחות מצליחים – spirit in the night עשה לי צמרמורת, כולל הקטע שבו ספרינגסטין שכח שורה, והודה נרגשות למישהו בקהל שמיהר לתפקד כלחשן ("you're my man"). בסוף הוא נתן מחרוזת להיטים קטנה, כולל born to run, אבל נראה היה שהוא עושה את זה בשביל הקהל, מחווה של נימוס, ולא משקיע יותר מדי בביצועים. האיש לא מזייף.

אחד מאותם להיטים היה dancing in the dark, לא שיר שאני מאוד מחבב. המסכים הראו שלל עלמות חן שמניפות שלטים שקוראים לבוס לרקוד דווקא איתן, כמו קורטני קוקס בקליפ ההוא. אבל כשהבוס שלח יד לקהל, הוא העלה דווקא אישה שמנמנה ולא צעירה, ופיזז איתה. היה בזה משהו יפה ומאוד מודע לעצמו. במקום ליפול לקלישאה של כוכב רוק מזדקן שדבק בנעורים ובמעריצות צעירות ולוהטות, ספרינגסטין סימן לקהל שהוא יודע בדיוק מי הוא ואיפה הוא. הוא כבר לא העתיד של הרוקנרול, אבל הוא בהחלט לא העבר שלו – הוא התמצית המזוקקת. מלך.

נ.ב

כמה מילים על פינק פופ – שמחנו שלא הגענו ליותר מיום אחד. ההולנדים לא ערוכים להתמודד עם מזג אוויר חם, וכך חיפשנו מחסה באיי הצל המעטים, והיבטנו בהמוני האירופאים השרופים שהסתובבו בלי חולצות בשמש וטחנו ג'אנק פוד. האיצטדיון לא מדהים, הסאונד חלש, הקהל קצת יבש (למעט השיכורים). לא מדהים.

%d בלוגרים אהבו את זה: