ארכיון תגים | מוזיקה

דרך דלת חנות התקליטים

אזהרה: זה הולך להיות פוסט מקטר על זה שפעם היה טוב יותר. שלא תגידו שלא אמרתי. Temple_of_the_Dog_Band_Shot

לא מזמן שמעתי אלבום שנגה המליצה לי עליו. זה לא עניין של מה בכך – בפעם הראשונה הבת שלי ממליצה לי על מוזיקה, ולא להפך.

אני לגמרי לוקח קרדיט, כן? מדובר בהשקעה מושכלת בוויכוחים על מה שומעים באוטו, ועל מאמצים טכנולוגיים ובכלל. במקום ריהאנה, מיילי סיירוס ועוד תועבות, הילדה שומעת פליטווד מאק וקסביאן. חינוך, ביצ'ס. היא השמיעה לי את השינס, ואפשר להתרשם מהשיר הזה למטה.

אני לא מתכוון לטעון שהמוזיקה שהיא שומעת משמעותית עבורה פחות ממה שהיא היתה עבורי, בעידן הפרה-היסטורי של התקליט ואחר כך הדיסק. אני בטוח שהיא תגדל עם שירים ואלבומים (למרות שהפורמט הזה גם הולך בדרך כל דינוזאור) שיזכירו לה תקופות, ואנשים ורגעים. אבל משהו כן חסר. אני אדגים:

כשהייתי בצבא השמיע לי חבר את "Temple of the dog", והסביר לי שזה סאונדגרדן ופרל-ג'אם ביחד, ושהאלבום הוא לזכר אנדרו ווד, מי שהיה הסולן של מאת'ר לאב בון, להקת גראנג' מסיאטל. האיש שבמותו ממנת יתר ציווה לנו את פרל ג'אם ואדי וודר. ישבנו בחדר בבניין המגורים והקשבנו, וזה היה מקסים. היה לי ברור שאני חייב את האלבום הזה. עכשיו.

לא היה אינטרנט. לא היתה דרך לבדוק מה נכון בסיפור על התקליט, וזה גם לא ממש שינה לי. לא היתה דרך לקנות את הדיסק אונליין, וזה כבר היה חשוב יותר. כשיצאתי שבת עברתי דרך תל אביב, ורצתי לפיקדילי, מתוך ההנחה הלא מבוססת שאלבום כזה יימצא בחנות המופלאה ההיא, ולא בחנויות המיינסטרים.

זה כבר היה בצהרי שישי המאוחרים, וכשהגעתי מתנשף לדלת עמד מצידה השני אחד המוכרים, עסוק לנעול אותה ולסגור את הבאסטה. ייאוש. אבל לא הייתי שם לבד – ליד הדלת עמד עוד בחור, שהתחנן בפני המוכר שיפתח עוד לשנייה, כי יש דיסק שהוא חייב דחוף. אני לא זוכר איזה, לא ברור מה היה דחוף כל כך, אבל הדלת נפתחה, השתחלתי אחריו, ובמשך סוף השבוע לא הפסקתי לשמוע את כריס קורנל שר על סמים וישו ומוות וגאולה.

בהמשך, אגב, קניתי גם את מאת'ר לאב  בון, שהיו סבבה לגמרי. ומה כל זה רוצה לומר? חלק מהסיפור, מהמשמעות של האלבום עבורי, היתה הדרך. לא סתם חיפוש קצר והורדה. לא משהו מובן מאליו. יש עוד אינספור סיפורים קטנים כאלה על תקליטים וספרים, על החיפוש, התסכול כשאין, השמחה כשהם על המדף. זה מעניק להם איזושהי משמעות, איזשהו גוון בזיכרון. לא משהו שהילדים שלי יחוו, כנראה.

אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל מבחינתי זה אחד הדברים הבודדים שעדיפים בתקופה שבה אני גדלתי. נוסטלגיה היא פתיינית לא קטנה, ובדרך כלל רמאית. אני יכול לראות את היתרונות העצומים שיש לילדים שלי עלי, בזכות התקופה בה הם גדלים. אבל זה לא אחד מהם. הייתי שמח לאינטרנט ופלייסטיישן כילד. אבל לא הייתי מוותר על הדפדוף אל הלא נודע במדף התקליטים.

ההצגה הכי טובה בעיר (הזאת)

Content_1078.1469

סוף ההצגה, צועדים יד ביד

מחוץ לצוותא הלילה שחור

העיר הומה, מלאה אפשרויות

היינו מנצלים אותן, אבל בחניון היה תור

|

"אתה צריך לכתוב על זה פוסט

להמליץ לאנשים

הרי תמיד אתה מציק לכולם כשאתה מתלהב ממשהו

וזה מופע די מרשים

|

הוא מגניב

הוא מלהיב

יצירתי כזה

אמיתי כזה,

הוא נותן בראש, הוא מזיז את התחת

זה מצחיק, זה מדליק

תכלס – זו הצגה די מוצלחת"

|

 

"טוב זו לא בדיוק הצגה", אמרתי

"אם רוצים להגדיר בדיוק

זו מין אופרת היפ הופ אם תרצי"

היא השתחררה לי מהחיבוק

|

 "מה זה משנה הגדרות, אבא?

זה סיפור בלשי מצחיק עם שירים

עם מעט שחקנים והרבה דמויות

וכולם שם נורא מוכשרים

|

הם מצחיקים יותר מהמפץ הגדול

מגניבים יותר מאייפד ארבע

מוכשרים יותר אפילו ממני

ואתה סתם עילאי ומתנשא

אבא"

|

"אוקי", ניסיתי, "בסדר"

כבר הייתי עייף, היה מאוחר

"אבל אם לדייק יש כאן שילוב של ראפ

עם סיפור בסגנון פילם נואר"

|

"זה בדיוק מה שאמרתי אבא

אתה סתם מתעקש על שטויות

בוא ניסע כבר הביתה. מחר בית ספר

תראה, כבר כמעט אין כאן מכוניות"

|

בדרך היא שאלה על הפוסט

"חשבתי לכתוב משהו בחרוזים"

היא גלגלה עיניים

"אוי אבא, אתה לא כזה מוכשר

אל תגזים"

|

 

רענן שקד נגד אומת ההייטק

dilbert-03

הייתי מצרף לינק לטור של רענן שקד ב"שבעה ימים", אבל אין כזה. בהתאם למדיניות העיתון בו הוא עובד, ולגישה שלו עצמו, לא תגיעו לטור הזה סתם ככה, חינם. אז אם לתמצת: שקד מקטר על כך שהאינטרנט הוא עץ שיונק ומייבש את כל שאר היער שסביבו (דימוי יפה), הופך את הכל לחינמי, ומייתר את המקצוע שלו ושל כולכם. 

מה נשאר? רק לעבוד בהייטק, מספר דו ספרתי של שעות ביום, ולא לראות את הילדים לעולם. האישה תטפל בהם. עבדות מודרנית, תוגה, סוף.

מה שמעצבן בכל זה, ובכלל בגישה של שקד לאינטרנט (זה לא הקיטור האנטי דיגיטלי הראשון שלו), הוא שאין לה באמת בסיס עובדתי. מילא אם שקד היה מדבר על העיתונות בלבד. גם אז אפשר היה להזכיר לו שקבוצת התקשורת שבה הוא עובד מתנסה בתקופה הזו ממש במכירת תוכן מקוון עם אפליקציות לכלכליסט, ידיעות אחרונות ובלייזר, למשל. אבל שקד מדבר על כו-לם.

אם שקד היה משתמש בגוגל – למרות שמדובר בטור דעה, ותאורטית אין סיבה לטירחה שבעבודה ממשית – הוא היה מגלה כמה עובדות מעניינות שרלוונטיות לטיעונים שלו. נתחיל בטענת החינם, שכבר מזמן רחוקה מלהיות נכונה. אייטונס של אפל רשמה הכנסות שיא של 2.4 מיליארד דולר ברבעון הראשון של 2013, ממכירות ספרים, מוזיקה, סרטים ואפליקציות. ב-2012 הכניסה החנות של אפל 4.3 מיליארד דולר ממוזיקה בלבד. 60% מהכנסות תעשיית המוזיקה באותה שנה הגיע מאפל. הנתון הזה במגמת עלייה, ולא מעט מחקרים מראים שהורדות פיראטיות לא פוגעות בהורדות החוקיות כלל. 

הלאה. שקד מזכיר את גוגל ופייסבוק. הוא לא מזכיר את אמזון, שמוכרת באינטרנט מוצרים של ממש, כולל הדבר ההוא, ספרים. גם בפורמט דיגיטלי – פורמט שגם ידיעות אחרונות מקדם בארץ, בתשלום. אמזון מאפשרת לחנויות קטנות להשתמש בפלטפורמה שלה, ובאופן דומה אתרים כמו Etsy ו-eBay מאפשרים לאנשים פרטיים וחנויות קטנות להגיע לקהלים גדולים בלי להשקיע בפלטפורמה כלשהי. 

ועוד לא הזכרנו את עוזי וייל וגיוס הכסף לספר שלו דרך האינטרנט, ועוד שלל מיזמים וחידושים שמאפשרים לאנשים למכור את פרי עמלם וכשרונם ברשת, תמורת כסף.

עכשיו לעניין עבדות ההייטק – שקד שולף שם ראיון עם יזם שמספר איך הפקיר את אשתו עם הילדים ונעלם בערבות הרצליה פיתוח במרדף אחר האקזיט. זה מדגם סטטיסטי מרשים, יזם אחד. מה לעשות שהייטק זה לא רק סטארט-אפים. יש גם לא מעט חברות עם שעות עבודה מסודרות, ואנשים (כולל נשים! אפילו אמהות!) שמצליחים לשלב בין קריירה למשפחה ואפילו תחביב או שניים. 

אגב, היכרתי עורך חדשות בכיר שנשבע לא לחזור לתפקיד אחרי שגילה שהוא גוזל ממנו כל שעה פנויה עם ילדיו. בעיתונות. המודפסת. האיזון בין קריירה למשפחה הוא שאלה של אופי והחלטה אישית.

ולבסוף – הרומנטיקה. מה עם הספר או הדיסק ששינה את חייכם. איך בדיוק האינטרנט יספק תחליף לזה? די בקלות האמת. הבת שלי חושבת ש-Wish you were here הוא השיר הכי טוב בעולם, אחרי ששמעה את האלבום דרך תיקיית הדרופבוקס שבה אנחנו חולקים מוזיקה. ואת הספר הנפלא שאני קורא עכשיו הורדתי מהרשת, היישר לקינדל שלי. בלתי נתפס.

מה שמרגיז בנרגנות האנכרוניסטית הזו, היא שהיא פשוט מיותרת. האינטרנט הוא פלטפורמה, אמצעי, שצריך להסתגל אליו. העידן הדיגיטלי עדיין בראשיתו, עדיין מתעצב. קביעות גורפות כמו של שקד לא שונות בהרבה מאלה של קשישים נרגנים בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת שראו בזיגי סטארדסט, ששקד מתרפק עליו בטור, תועבה שאינה קשורה למוזיקה איכותית בשום צורה.

כמו שכתב פעם מאיר שליו, קולגה של שקד, על מתנגדי הספרים הדיגיטליים: הריח של ספר מודפס הוא ריח של נייר ודבק. וגם כשעברו מכתב יתדות לפפירוסים, היו בטח טיפוסים שטענו שאין כמו משקל לוח האבן ותחושת האותיות המסותתות בו, ולעזאזל, הנה הולכת השכונה. כנראה שזה לא האינטרנט – זו הקדמה, שתמיד מצליחה להפחיד ולעצבן את מי שלא מנסה להסתגל אליה.

 

פינק פלויד והנוסחה החמקמקה להצלחה

סוף סוף ראיתי את הסרט הדוקומנטרי על wish you were here, האלבום של פינק פלויד שאני הכי אוהב. מומלץ, אפשר לראות אותו גם כאן, למטה. אחד הדברים שתפסו אותי שם היתה מערכת היחסים בלהקה באותו זמן, שהזכירה זוג בורגני במודיעין: עייף ועל סף גירושים.

 

זה היה יכול להיות בקלות סרט על כישלון ופירוק הלהקה, למעט עובדה אחת – האלבום הצליח. לא לגמרי ברור איך. פינק פלויד היו אחרי הצלחת הענק של dark side of the moon. הם היו קצת שבעים, ומאוד מבולבלים. מה עכשיו, ומה הטעם אחרי המעבר מתופעת קאלט למגה הצלחה מסחרית.

היחסים בלהקה היו גם הם לא משהו. הראיונות הנפרדים עם דיוויד גילמור החביב ורוג'ר ווטרס המעופף על עצמו בשחקים, מספרים את הסיפור. שניהם מדברים אחד על השני בהערכה מקצועית, אבל ברור שלא מתחשק להם לשבת יחד באותו חדר. או אותה מדינה.

בקיצור: ההקלטות התקדמו לאט, כי חלק מהחברים לא טרחו להגיע או איחרו מדי יום. מריבות וויכוחים כל הזמן. את אחד מהשירים הכי מוצלחים באלבום שר בכלל רוי הארפר, שבמקרה היה באולפנים ליד, והציע לעזור אחרי שווטרס וגילמור לא הצליחו להגיע לגירסה נורמלית. מתכון לכישלון.

אבל התקליט כאמור הצליח. מה שגורם לי לתהות לגבי כל מיני נוסחאות פלא לניהול ותכנון. הייתי פעם בפגישה שנועדה לבחור שם לאתר אינטרנט חדש. נציג משרד הפרסום שהשתתף אמר ששם טוב הוא שם של משהו שהצליח. אף איש פרסום לא היה חושב שגוגל זה אחלה שם, למשל.

אבל אי אפשר להוציא ספר הדרכה למנהלים ולהמליץ בו על שילוב של כישרון ומזל. זה לא ימכור, ואי אפשר לשחזר את זה. וזה לא שתהליכים מסודרים לא עוזרים ומקדמים דברים, בעיקר כשלא מדובר במשהו בסדר גודל של להקה.

ועדיין, יש משהו משמח במחשבה שלא הכל הוא חלק מנוסחה, חלק מהמכונה. שיש דברים שפשוט, איכשהו, באופן כאוטי ולא מוסבר, פשוט זורחים כמו יהלום משוגע.

היום שבו האלבום מת

"אני לא כל כך אוהבת לשמוע דיסקים. אני מעדיפה שירים". נגה נשמעה כמעט מתנצלת. היו לה הטון וההבעה ששמורים לרגעים שבהם היא חוששת מפגיעה ברגשות אביה המקשיש. אני מנגד ניסיתי לשמור על פני פוקר כשאני אוחז ב-dark side of the moon ו-elephant הדחויים.

בטח שהיא מעדיפה שירים. רוב החברים שלה, כמו רוב בני הנוער בעצם, לפי המחקר הזה, שומעים מוזיקה דרך יוטיוב. למוזיקה חדשה הם נחשפים דרך גלי, אמריקן איידול, דה וויס.

וזה מבאס אותי. המצב שלי כילד היה ברור, פשוט ולינארי. רדיו וחברים היו סוכני התרבות שלי. בעיקר הרדיו. מאתרים תוכנית מוצלחת, שדרן עם טעם שמדבר אליך (או לפחות עם עורך מוזיקלי כזה), שומעים שיר טוב, אולי עוד אחד של אותו זמר להקה. מתלבטים המון זמן או מחכים ליום הולדת או חג, וקונים את התקליט. ואחר כך את הדיסק.

ההורים שלי, חובבי גבעטרון, לא אהבו את הרעש שעלה מהחדר שלי. היה לי ברור שאצלי זה יהיה אחרת – אני אשלוף מהמדף דיסק מגניב, ואקשיב לו יחד עם הצאצאים, פותח בפניהם דלת לעולם חדש ומגניב.

ממש. לילדים של היום – כן, זה קיטור של קשיש – אין לבטים כאלה. אין גם פרק זמן של המתנה – שומעים שיר טוב, יאללה יוטיוב, או אבא תוריד לי. ונגמר. דיסק שלם? למה?

וזה העניין המדכא באמת, האלבום. ככה קנית פעם את השיר עד שלושה שהתלהבת מהם. ומכיוון שהשקעת לא מעט כסף בתקליט, ולא יכולת להרשות לעצמך יותר מדי, חרשת אותו. גילית את השירים שבשמיעה ראשונה עברו ליד האוזן, ורק בשלישית או רביעית נתפסו פתאום. אלה שבסוף אהבת באמת.

וחלק מהאלבומים, לפחות, היו יותר מסתם אוספי שירים. היה להם אופי, היתה מאחוריהם עריכה חכמה ובחירה של שירים, הם היו סיפור.

וזה נגמר. נחמד שאני מצקצק לעומת בתי המתבגרת, אבל גם אני כבר בקושי שומע אלבומים. לא חדשים בכל אופן. הזמינות והמיידיות פועלות גם עלי – אין סיבה וזמן להשקיע במערכת יחסים ארוכת טווח עם אלבום, כשעוד המון מוזיקה זמינה מיידית בכל רגע נתון. אתה מתלהב משיר או שניים, וממשיך הלאה.

אפשר לקוות לאיזה גלגול חוזר, קאמבק של הפורמט. אבל אני חושש שזה הסוף, או אולי החזרה להתחלה, לעידן הסינגלים.

אני בינתיים אנסה בכל זאת לשכנע אותה לתת צ'אנס לצד האפל של הירח.

 

ספרינגסטין, שלמה ארצי, רוקנרול

יש הופעות שמקבעות מערכת יחסים עם זמר/להקה. את mgmt אני לא מסוגל לשמוע מאז ההופעה האיומה והאנטיפתית שלהם בארץ. מההופעה של ספרינגסטין בפסטיבל פינק פופ, שגם ככה הגעתי אליה משוחד לגמרי, יצאתי מעריץ נלהב.

ואז חשבתי על שלמה ארצי. הייתי פעם אחת בהופעה של ארצי בקיסריה (ואני יכול להסביר, אגב). הוא פרפורמר ענק. אני לא אוהב את רוב השירים שלו, למעט כמה מ"דרכים", אבל האיש נותן את כולו בהופעה. אני לא חושב שאפשר לזייף משהו כזה. במובן הזה, ההשוואה בינו לבין ספרינגסטין – שהיתה נפוצה אי אז בשנות התשעים – לא מופרכת.

גם הבוס נותן בכל הופעה את כל מה שיש לו ועוד קצת. גם הוא מגיע עם חבורת מוזיקאים מעולה, שולט על כל מה שקורה ביד רמה, יורד לקהל, מדבר איתו, מתלטף איתו. כשהקהל של פינק פופ גרר אותו פתאום מהבמה ונשא אותו על כפיים, ספרינגסטין המשיך לשיר כאילו כלום. כשהוא ראה ילד על הכתפיים של ההורים הוא סימן להמון שיעביר אותו קדימה והעלה אותו על הבמה. המצלמה מתמקדת בציור של ספרינגסטין הצעיר וקלרנס קלמונס ז"ל שמניף מעריץ? דקה אחרי ספרינגסטין מציב את הציור באמצע הבמה.

זו הופעה שמשלבת מקצועיות ותכנון מדוקדק, עם אלתורים וזרימה וביטחון מוחלט. המנומשת תהתה למה בעצם בגילו ובמעמדו הוא עושה את זה, ומה הסיכוי שלו לסיים את ההתרוצצות על הבמה בחיים. אף אחד לא מופיע ככה.

בקיצור, מלך. או בוס.

שלמה ארצי כמעט ויתר על המקצוע אחרי שנים של כישלון (ואולי חבל וכו'). גם ספרינגסטין עבר שנים של דחייה ומכירות מאכזבות. שני האלבומים הראשונים שלו כשלו. born to run היה להיט ענק, אבל אחריו שוב באה נפילה, והוא סומן כפלא של תקליט אחד. שלא לדבר על הסכסוך המשפטי שמנע ממנו להקליט כמעט שלוש שנים. בקיצור – האם יש כאן כישלון, שמדרבן את האמן, משאיר אותו תמיד רעב ומוכן להישרף על הבמה?

אולי. ההבדל הוא שבעוד ארצי נשען בעיקר על להיטי עבר, מוציא אלבומים בינוניים, ומסרב בכל תוקף להסתכן באיזושהי צורה, ספרינגסטין עובד הפוך. אחרי תקליט בומבסטי וגדול יבוא דווקא תקליט אישי ופחות מסחרי. ארצי אומר דברים ברורים רק כשזה מגיע לקונצנזוס ברמה של גלעד שליט. הבוס הוא שמאלן גאה, שמעביר ביקורת חריפה גם בשירים שלו וגם מעבר להם, תומך באופן ברור במועמד שהוא חושב שמתאים לנשיאות, יוצא נגד המלחמה בעיראק ומה לא.

זה מתבטא גם בהופעה. ספרינגסטין שר, או לפחות ככה נראה, מה שבא לו. הרבה שירים מהאלבום האחרון והפתעות מאלבומים ישנים או פחות מצליחים – spirit in the night עשה לי צמרמורת, כולל הקטע שבו ספרינגסטין שכח שורה, והודה נרגשות למישהו בקהל שמיהר לתפקד כלחשן ("you're my man"). בסוף הוא נתן מחרוזת להיטים קטנה, כולל born to run, אבל נראה היה שהוא עושה את זה בשביל הקהל, מחווה של נימוס, ולא משקיע יותר מדי בביצועים. האיש לא מזייף.

אחד מאותם להיטים היה dancing in the dark, לא שיר שאני מאוד מחבב. המסכים הראו שלל עלמות חן שמניפות שלטים שקוראים לבוס לרקוד דווקא איתן, כמו קורטני קוקס בקליפ ההוא. אבל כשהבוס שלח יד לקהל, הוא העלה דווקא אישה שמנמנה ולא צעירה, ופיזז איתה. היה בזה משהו יפה ומאוד מודע לעצמו. במקום ליפול לקלישאה של כוכב רוק מזדקן שדבק בנעורים ובמעריצות צעירות ולוהטות, ספרינגסטין סימן לקהל שהוא יודע בדיוק מי הוא ואיפה הוא. הוא כבר לא העתיד של הרוקנרול, אבל הוא בהחלט לא העבר שלו – הוא התמצית המזוקקת. מלך.

נ.ב

כמה מילים על פינק פופ – שמחנו שלא הגענו ליותר מיום אחד. ההולנדים לא ערוכים להתמודד עם מזג אוויר חם, וכך חיפשנו מחסה באיי הצל המעטים, והיבטנו בהמוני האירופאים השרופים שהסתובבו בלי חולצות בשמש וטחנו ג'אנק פוד. האיצטדיון לא מדהים, הסאונד חלש, הקהל קצת יבש (למעט השיכורים). לא מדהים.

ברוס ספרינגסטין בעצם רוצה לירות בכולם

תמיד נחמד לקרוא ביקורת טובה על זמר שאתה (מאוד) אוהב. עינב שיף עושה בוואלה כבוד לאלבום החדש של הבוס, ובצדק. אבל יש לי בעיה עם המסקנה הכללית שלו, על ספירנגסטין והתקווה. על המסר של "יהיה בסדר".

 

אדגים ואסביר. אחד השירים שאני הכי אוהב באלבום החדש – והמצוין – הוא jack of all trades. הדובר בשיר הוא מין פועל קשה יום, כזה שיתקן את הגג שלך, יקצור בשדות, כל מה שצריך, ומבטיח בפזמון החוזר לאישה שלו את אותו "יהיה בסדר". הוא שר בקול עייף, כנוע. הוא אומר שככה זה, הבנקאים משמינים, ולאיש העובד יש פחות ופחות, ואין מה לעשות. הוא שר על זה שזו העבודה שאלוהים נותן, ושמה שהיה הוא שיהיה. ברקע יש פסנתר, רגוע ונוגה.

ואז, בסוף הבית האחרון, בלי קשר לכלום, הוא מוסיף את השורה הבאה: "if i had me a gun, i'd find the bastards and shoot them on sight". ואז נכנס סולו גיטרה חשמלית, וכל מצב הרוח משתנה.

יש משהו מטעה בספרינגסטין. לא מעט אנשים שאני מכיר ושמחזיקים מעצמם אוהבי מוסיקה איכותית מעקמים את האף כשזה מגיע לבוס. אפשר להבין אותם – לא פעם, אם לא מקשיבים למילים, אפשר לחשוב שמדובר ברפובליקאי מאצ'ו שמח. שזה כמובן הכי לא נכון שאפשר. כי אם מקשיבים, מגלים שספרינגסטין הוא שמאלני כמו שצריך. המסר שלו מורכב. זה לא שהכל רע, וזה לא שהכל יהיה בסדר. זה גם וגם, ואי אפשר להפריד ביניהם.

אני לגמרי מסכים עם שיף לגבי הקהל הישראלי וספרינגסטין. אם יש זמר שהיה יכול להתאים למחאה החברתית כמו כפפה נטולת אצבעות מהאייטיז ליד, זה הבוס.

זקנים מדי לרוקנרול. או שבעצם לא (וקטע מהסופרנוס!)

את האנטי שלי לרוקרים קשישים ניסח יפה אפרים שמיר בראיון, לא זוכר לאיזה עיתון. הוא סיפר שהיה בהופעה של הרולינג סטונס שנראו כאילו הם עושים קאבר לעצמם. זה היה מדויק. הבנתי פתאום למה אני עושה כבוד לניל יאנג וברוס ספרינגסטין, אבל לא הולך להופעה של פול מקרטני בפארק.

 

ולכן ההפתעה מהאלבום האחרון של ואן הלן. תמיד חיבבתי אותם, למרות שהיה ברור שזה קצת גילטי פלז'ר. אחת הפעמים הבודדות שבהן כתבתי כתבה בלי לסגור מראש עם העורך היתה עליהם, לכבוד 30 שנה לאלבום הראשון המגה מצליח שלהם – והיא לא נכנסה לבלייזר בסוף, כי העורך חשב שואן הלן לא באמת חשובים או ראויים. מה שדי עצבן אותי. אבל הוא בחור נחמד, ערן, מה לעשות.

עכשיו הם התאחדו. כלומר שוב, כלומר עם הסולן הראשון לשם שינוי, ולא השני או השלישי. כמו קלישאת רוק הם רבו, התפרקו, לקחו סולן חדש, רבו גם איתו וארגנו שלישי, שכבר היה ממש פאתטי. פיטרו את הבסיסט, שתו, נגמלו.

הסולן המקורי, דיוויד לי רות', הריץ קריירת סולו מוזרה וכושלת. השיא שלו, אולי, היה הופעת אורח קצרה בסופרנוס. אחר כך לאדי ואן הלן היה סרטן בלשון (!) וניתוח להחלפת מפרק הירך ולי רות' התחיל להיראות כמו גירסת הזומבי של עצמו. וכל זה בא לאיית ב-2012 בניאון בוהק – "חלטורה".

 

אבל האלבום שלהם חמוד להפליא. יש בו לפחות שני שירים שלגמרי עומדים בסטנדרטים הטראשיים של פעם, וגם כל השאר עובד לא רע. הוא לא מביך, הוא לא פאתטי, הוא כן בועט. תקשיבו לשיר למעלה, ואחר כך תעיפו מבט בראיון הזה של לי רות', שמספר על מיתוס ה-M&M החומים הידו – הוא מקסים – ואז לכו על השיר שנמצא בתחתית הפוסט. מגניב לגמרי.

לא ברור עד כמה לי רות' ואדי ואן הלן מחבבים/סובלים אחד את השני. לא ברור עד כמה הם להוטים לבמה, חמדנים או פוחדים מזקנה ומוות ומפרפרים מול הקהל כדי להרגיש משב רוח נעורים. בשורה התחתונה האלבום שלהם הוא הפתעה נעימה.

ועם כל הכבוד המועט למקבילות שלהם מעדות ההייר מטאל, תמיד היה חוסר צדק מסוים ביחס לואן הלן. בשיא שלהם, לפני סאמי הגר והקיטש, הם היו שלוש רמות מעל ישויות כמו מוטלי קרו ופויזן, ופה ושם ייצרו שירים ממש ממש טובים, גם בסטנדרטים של עורכים מוזיקליים בבלייזר. אז מה עם לי רות' הופיע עם בגדים מגוחכים וסיפר לקהל שזה לא אקדח בספנדקס שלו, הוא פשוט שמח לראות אותם.

שורה תחתונה – אני מסיר את הכובע מול דיימונד דייב והאחים ואן הלן. ריספקט.

 

פרל ג'אם 20: על הסרט המאכזב של קמרון קרואו

המנומשת, דקה לפני שהתברר שכאבי הבטן הם צירים, הגדירה את זה כרגיל מצוין: ב"כמעט מפורסמים" הוא היה יותר טוב.

בלי קשר ל(אזהרת קיטורים)מחיר המופרז של הכרטיס (60 שקל?!?), היעדר התרגום (לא זוכר שזה הוזכר איפשהו) והפשעים נגד האנושות בהסדרי החנייה בסינמה סיטי – הסרט התעודי של קמרון קרואו לציון 20 שנה לפרל ג'אם מאכזב.

אסייג: אם אתם אוהבים את פרל ג'אם בפרט ואת מה שהצמיחה הסצינה בסיאטל בכלל, לא תוכלו שלא ליהנות. המוזיקה מצוינת, הקטעים על mother love bone, שהמוות של סולנה אנדרו ווד סלל את הדרך להקמת פרל ג'אם, מצמררים, וגירסת הכיסוי ל-crown of thorns בכלל מאתגרת את בלוטות הדמעות.

גם גראנג'ולוגים סבירים ילמדו כמה דברים חדשים, ויש סצינות מגניבות להפליא – כמו מונטאז' הזינוקים של אדי ודר אל הקהל מגבהים מטורפים, או הסצינה בה הוא מתחיל לנגן והקהל, ספונטנית, שר לבד את מילות השיר כולו. אין ספק שהאיש הוא הדבר האמיתי. זו לא פסאדה. תלחצו על פליי ותבינו.

אבל: זה יותר סרט של מעריץ מסרט תיעודי. הזווית צרה להפליא – חוץ מחברי הלהקה מדברים גם כריס קורנל, שזה כמו לראיין את הדודן הפחות מוצלח, וקורט קוביין בקטעי ארכיון (האח החורג הגאון?). וזהו. מה עם מבקרי מוזיקה או תרבות, קצת פרספקטיבה, זווית ביקורתית? אין.

ובאיזשהו שלב אתה מתחיל להרגיש לא נוח. הם כל כך מושלמים, וצודקים, ואולי טיפה נעדרי הומור עצמי. ואולי נהנים מיחס אוהד מדי של היוצר. וכשהתמונה ורודה מדי זה מריח פחות כמו רוח נעורים ויותר כמו יח"ץ.

ומה יהיה עם קמרון קרואו של כמעט מפורסמים? תחזור תחזור. רק לא לסינמה סיטי.

הגיל המגעיל

מצאתי את הטקסט כאן. אני עוד זוכר שראיתי את המונולוג הזה בלייב, איפשהו בגיל 15 או 16, כשחשבתי שיהונתן גפן הכי מגניב בעולם. הוא דיבר על גיל 39, ואני לא הייתי מסוגל לדמיין את זה בא.

ובכן, זה פה. מבאס. אני אוהב ימי הולדת, אבל לא מחבב את הנכחי. 40 יהיה בסדר, אני חושב. 41 יהיה מצוין, זה יהיה קצת להתחיל מחדש, צעיר כזה יחסית לחמישימים. אבל הדקה לפני הזה לא נראה לי בכלל.

בשנים קודמות, בצעד פרקטי וחמדני, פרסמתי בבלוג שלי רשימת מתנות ליומולדת. ובכן, הנה אחת קצרה. הביוגרפיה של אובמה שכתב דיוויד רמניק המלך, או הספר שלו על ברית המועצות. כל ספר של מלקולם גלדוול. הרומן ההיסטורי החדש על קרומוול, לא זוכר את השם. ואם יש את אלבום ההופעה המחומש של ספרינגסטין בדיסקים איפשהו – תבורכו. ולספונסרים עשירים פוטנציאליים: אייפאד 2 או אייפוד טאץ' יתקבלו בברכה.

אופנוע גם.

אבל בעיקר ספרים כנראה, בילוי הולם לגיל המתקדם. לא מבין איך הגעתי אליו בכלל, לפני דקה הייתי דווקא די מרוצה מיומולדת 30. רק לעצום עיניים ולחכות לאפריל, ולהתעלם מהמחוגים הנעים. בשנה הבאה יהיה יותר טוב.

%d בלוגרים אהבו את זה: