הסתכלתי על שלושת הציפלונים בני ה-15, ואז על הספה הכבדה שחיכתה להם, והיה לי ברור שאין להם סיכוי. הם הגיעו משבט "קהילה" של הצופים כדי לאסוף ספה ישנה של חברה טובה, אני הייתי על תקן סיוע לוגיסטי. רק לחכות להם בדירה שלה עד שיבואו ויקחו. אבל אז העלילה הסתבכה.

הזזנו חפצים, הרמנו, דחפנו והתנשפנו, חותרים במסלול עקלקל דרך הסלון, והגענו לדלת. הדלת צרה והספה רחבה, עבור לא תעבור, הבנתי. אבל לא שלושת המוסקטרים שלצדי. הפכנו, סובבנו, הזענו, מוצאים זוויות חדשות בקיעים בחומה, דרך החוצה. הפעמון של השכנים נלחץ בטעות וצופיפניק נבוך התנצל וחזר למשוך ולהזיז, ואיכשהו הספה מצאה את עצמה בחוץ, במסדרון, כמעט בת חורין. 

פקפקתי באפשרות שהיא תעבור את דלת חדר המדרגות, ולמעלית היה ברור שהיא לא תיכנס, אבל בשלב הזה כבר הבנתי שהבעיה היא אצלי. בכל זאת שאלתי אם יצליחו להוריד ולסחוב אותה עד לשבט. אחד מהם הביט בי ברצינות תהומית ואמר "הצופים תמיד מסתדרים".

ביחד סחבנו את הספה שלוש קומות ולמטה נפרדתי מהם. חשבתי שאני מבין קצת יותר את תומר, שכל כך שונה ממני. יש את הדנ"א שלי, ויש את הדנ"א של הצופים. זו לא גישת ה"יהיה בסדר"  הרעילה. זו גישת ה"נמצא דרך". נתאמץ, נחשוב קצת אחרת, נעקוף את הקיר, נמצא פתרון. אני הייתי מוותר על הספה והולך לשתות קפה.

אחרי שסיימתי להעריץ את התושייה של השבט, חשבתי שאולי יש לזה גם צד שני. נחישות ודבקות במטרה זה אחלה, אבל מה עם קצת ספקנות וויתורים. כי אם תמיד נסתדר ואף פעם לא נוותר, אולי לא נשים לב לשוליים, וליתרונות שבחלופות אחרות. אולי הספה לא שווה את המאמץ? אולי אפשר למצוא ספות בר שלא גרות בדירות תל אביביות צפופות, אולי אפשר ליהנות יותר על ספסל בשדרה או לרבוץ בשבט על מזרן, או ארגז. אולי הנזק שבהשגת המטרה גדול מיתרונות הוויתור והחלופה הפשוטה יותר.

חשבתי על השורה של "מוניקה סקס": "הם למדו בצופים איך לקשור את החבל והרבה יותר קל לקשור בחורה". התושייה וההתעקשות הם כלי מצוין, וכמו כל כלי צריך להפעיל אותן בחוכמה. אני מקווה שהספה הישנה היתה שווה את זה.

הלכתי להופעה של ברי סחרוף וראיתי את האור שוב, או מחדש, או אולי מההתחלה. אני שונא הופעות נוסטלגיה, ובכל פעם שאני כבר מגיע לראות תחנת תרבות מאפירת שיער מנעורי מתלווה לאירוע חשש כבד. סחרוף היה התפכחות נעימה.

לא מעט מאלילי הרוק שלי מופיעים גם היום. חמי רודנר סיפר בראיון שיש לו חוזה עם המעריצים: הם באים להופעה, הוא מחזיר אותם בזמן לגיל 17. הייתי בהופעה של "איפה הילד" בבארבי וזה היה בדיוק ככה. מכונת זמן שלקחה אותי לסוף התיכון תחילת הצבא, וגרמה לי לזוז ולשיר לצלילים מן העבר, ולשמוח, ולהישאר אחר כך קצת מרוקן. כי אני כבר לא בן 17, כי זו היתה זריקה של סם, רגשות שהוחדרו עם תווית פג תוקף של כמה שעות. וכשהסם יורד והמציאות חוזרת ומזכירה את כל מה שהיה ונגמר ואבד, זה קצת עצוב.

"איפה הילד" נשמעו בדיוק כמו אז, כשרק גיליתי אותם. אבל היום הם בני חמישים ומשהו, שרים באותו עיבוד שירי אהבה פצועים שבטח התאימו להם בול לפני 30 שנה, ועכשיו מתפקדים על תקן מכונת להיטים, מכונת זמן. החיבור שלהם ושלי ל"מה שעובר עלי" הוא נוסטלגי. אין לו תוקף במציאות. זה נכון גם לגבי הקספרים, ו"מוניקה סקס". ואלה עוד המקרים המוצלחים, שמעתי את פורטיס מנסה לשיר בחיפוי כבד של הלהקה שלו ב"אינדינגב". זה היה עצוב ממש.

אבל סחרוף לא שם. מכונת הזמן שלו עובדת הפוך. היא לא שיגרה אותי אחורה בזמן לאשליה מתוקה של נעורים שחלפו. היא הביאה את שנות התשעים אל אני המבוגר, ועדכנה וחיברה אותן לכאן ועכשיו. 

זה לא רק שסחרוף נראה ומתנהל על הבמה כמו מישהו שעדיין רעב ונוכח וקיים, ולא עושה קריוקי למיטב להיטי העבר שלו. וזה גם לא רק העובדה שההופעה מורכבת משירים פחות מוכרים בהגדרה. אלה העיבודים. יום אחרי שמעתי כמה מהשירים שאהבתי נורא פעם מזמן ושכחתי מקיומם עד ההופעה, וגיליתי שהביצועים המוקלטים נשמעים מיושנים, חזקים הרבה פחות מאלה ששמעתי על הבמה. סחרוף לא ניסה להגיש למעריצים את אותה מוזיקה באותה אריזה. מה שנוגן על הבמה היה גירסה אחרת, מותאמת לסוף 2019. כשהוא שר על לילה בודד בבית מלון זה כבר לא נשמע כמו רוקר צעיר שמקטר אלא כמו אדם מבוגר, העיבוד היה מחוספס ובועט, לא קריר וחלקלק כמו ב-"1900?".

אולי זו גם איכות החומרים, אולי השירים של סחרוף היו תמיד פחות נטועים בהווה מסוים. אני בספק. אני חושב שזה האיש, האמן, שנותר רעב, שלא רוצה לוותר, לעצור, להפסיק להתקדם ולהסתפק רק בעבר. זה לפחות מה שעבר אלי בהופעה של יותר משעתיים שעשתה לי טוב, היי טבעי שעדיין לא ירד. איזה נסיך.