Tag Archive | מוסקבה

מזימה זדונית בדרך לניו יורק או הקשר בין האילומינטי לטיול לפני גיוס של נגה

הגברת שישבה לידי היטיבה את הפאה שעל ראשה ושאלה אם אני מריח עשן. השבתי שלא. היא תחקרה גם את הדיילת הראשונה שעברה אודות הריח החשוד, מעמתת את האנגלית הרצוצה שלה עם הרוסית של הדיילת. שעתיים קודם לכן, בתור הראשון מני רבים, נגה אמרה שדווקא מעולה לטוס עם דוסים, כי מגנים עליהם מלמעלה. נדמה לי שנציגת המגזר שישבה לצידי לא חשבה ככה.

אחרי הניסיון הכושל הקודם הצלחנו להגיע לניו יורק. פוסט-טראומתיים וחרדתיים ציפינו לכל תקלה אפשרית, החל מקרקוע בקונקשן במוסקבה בגלל סופת שלגים, וכלה בתקלה בוויזה של נגה שתשלח אותנו חזרה לארץ. בסופו של דבר, מצאנו את עצמנו צועדים מאושרים וקפואים ברחובות העיר. זה לא היה קל.

בטח גם לאילומינטי קופא התחת. צילום: נגה רשף

במהלך הטיסה הארוכה הרהרתי בעניין הזה של מסע לארץ זרה. התורים, למשל. האינסופיים, הארוכים שלא לצורך, חסרי הרחמים. הסלקציה הסוציו-אקונומית למחלקת עסקים מרווחת למדי ומחלקת תיירים צפופה מדי במקום שוויון חברתי ומרווח רגליים נאה לכולם. ההמתנה המתישה לטיסת המשך. התור לבדיקת דרכונים במוסקבה, עם לא פחות משלושה אנשים שמציצים בתמונה שלי שוב ושוב, ועמדות הבדיקה החדשות בג׳יי.אף.קיי: פעם הגעת לפקיד הגירה בלתי חביב שבדק את הדרכון, טביעות אצבעות ושאל למה באת. היום עמדה אוטומטית עושה את כל זה, ורק אז אתה מגיע לפקיד הגירה בלתי חביב שבודק את הכול שוב. למה? האם כל זה מחויב המציאות, או שמא תוכנית זדונית?

בראיון ישן טוען אחד מחברי ״נושאי המגבעת״ שבישראל מנמיכים את הבסים במוזיקה, כי בסים עושים את האדם שמח ובארץ לא רוצים שתשמח. אני חושד שזה גם העניין בטיסות: מזימה בינלאומית שנועדה לגרום לי לחשוב פעמיים לפני שאטוס שוב. שלא אקבל רעיונות, שלא איהנה מדי, שלא אסיק שאפשר לחיות ככה כל הזמן. הנאה חייבת להיות מוגבלת ובעלת תג מחיר – בכסף, בחרדות, בהמתנה מתישה ובביורוקרטיה. תעשה חיים, למה לא, אבל במשורה, תרים את הראש קצת ותחזור למסלול. כי אחרת מה? כיף כל הזמן ואנרכיה?

לאילומינטי יש בטח כבר מזמן מכשיר שיגור דמוי ״סטאר טרק״ שמעביר אותם תוך שניות ממקום למקום בעלות צריכת חשמל של מיקרוגל ממוצע. אני צריך להמשיך לשבת ליד חרדיות חרדתיות עשר שעות כדי לשוטט ברחובות ברוקלין עם נגה. אבל אולי אני דווקא מנצח. אולי האילומינטי כבר משועממים מלקפץ בין ערים בעולם. אני מנגד הצלחתי להגיע עם נגה לניו יורק וזה היה יקר ולא קל, ואולי דווקא בזכות זה אני מאושר. תקפצו לי, אילומינטי.

%d בלוגרים אהבו את זה: