שישה אנשים ישבו סביב השולחן, חמישה מהם גרושים. זה נשמע כמו מפרט של קבוצת מבחן בניסוי קטן: יש גברים ונשים, גרושים טריים וותיקים, הסכמים חתומים וכאלה שעוד עובדים עליהם.

החוויות דומות להפליא ושונות למדי בה בעת. אני חושב על בראד פיט ב"מועדון קרב", מסביר לחבורת הגברים שנהנים ללכת מכות שהם לא פתיתי שלג ייחודיים. יש משהו מרגיע ומרתיע בלגלות כמה כולנו דומים. מדברים על האופוריה שאחרי, והנפילה שאחרי. מישהי מספרת שחצי שנה היא היתה מאושרת, ועכשיו הגיעה הנפילה. מישהי אחרת מספרת שבדיוק להפך: בהתחלה היא הסתגרה והתמודדה, ואז פתאום התחילה לפרוח.

ומדברים על האקסים. על מריבות שהיו או לא היו על כסף ורכוש. על אכזבה מיחסים של שנים שנותרו מהם רק מרירות וכעס, ועל החזרה ההדרגתית לקשר מורכב יותר ורעיל פחות. ועל הילדים ואיך הם קיבלו, מקבלים, התמודדו, מתמודדים. ובשלב מסוים נדמה לי שיש כאן פאזל מתעתע, ושלכאורה לכל סיפור חוקיות ומאפיינים משלו, אבל למעשה מדובר באותם חלקים שסודרו ואורגנו בכל פעם אחרת, בלי שום חוקיות והיגיון.

ואולי אנחנו בעצם נוסעים בזמן שהגיעו מתקופות וזמנים שונים והתקבצו מסביב לשולחן הזה. וריאציות של אותו דבר עם ניסיון של חודש, שבעה חודשים, שנים. אבטיפוס שנשלף מנהר הזמן בכמה נקודות אקראיות. כולם חווים אותו דבר, אבל כמו בסרט מדע בדיוני אין אפשרות לנצל את הידע המתקדם הזה, ללמוד מניסיון של אחרים, לחסוך את המאמץ והתהליך.

אנחנו מדברים וחולקים ומהווים קבוצת תמיכה ולא יותר. החדשים שואבים קצת נחמה, הוותיקים קצת פרספקטיבה. אי אפשר באמת ללמוד מניסיון של אחרים. בסוף המפגש יחזור כל אחד למקום שלו על רצף הזמן וימשיך ללמוד לבד, בדרך הקשה.

אחד העלבונות החביבים עלי הוא שורת "פתית השלג" מ"מועדון קרב" – "אתם לא מיוחדים, אתם לא פתיתי שלג ויפים. אתם חומר אורגני מתכלה בדיוק כמו כולם". העוצמה של העלבון נובעת מהצורך האנושי להגדיר ייחוד, שוני שיבחין אותי מההמון שמקיף אותי. כל כך הרבה אנשים יפים יותר, גבוהים יותר, רזים יותר, סקסים יותר, עם פחות צרות ויותר כסף. איפה אני? במה אני מיוחד? שונה? טוב? הכי טוב?

במסגרת המסורת המשפחתית אני מקריא לבת ה-6 את "ההוביט". כמו עם האחים שלה, אני כל פעם מופתע מחדש עד כמה סדרת "נרניה" לא שורדת את הזמן, בזמן ש"ההוביט" רק משתבח. השבוע, באיחור קל, הבנתי למה. רוב הספרים מהז'אנר מציבים במרכז דמות שהיא פתית שלג. הארי פוטר הוא כזה מבטן ומלידה. עוד גלגול של "האחד". ב"נרניה" הגיבורים הם פתיתי שלג מורמים מעם מתוקף בחירה של ישות עליונה, אסלן, שהוא בתכל'ס ישו עם רעמה של מלך האריות. אבל "ההוביט"? מר בילבו בגינס נקלע לשורה של הרפתקאות שמאלצות אותו לסמוך בעיקר על עצמו וקצת על המזל. הוא שורד בזכות תושייה וכושר אלתור והמצאה שהוא מגלה בעצמו. לא בזכות אלים ונבואות. הוא לא "האחד". הוא רק הוביט שרוצה לחזור הביתה לשעת התה בשלום. אני מעדיף שהילדים שלי ילמדו מהמודל הבגינסי. לא צריך אלוהים, לא צריך אישור מגורם חיצוני. אמונה, תושייה וקומקום רותח יספיקו.

בת ה-6 מאמינה באלוהים ובפיית השיניים. אפשר לדבר על הדתה עד מחר, אבל אני זוכר את עצמי בבית הספר וגם אז אלוהים היה נוכח בכיתה ובהפסקות. אלוהים, היטלר ועוד אי אילו היו חלק מההתמודדות עם עניין פתיתי השלג. למה אתה מיוחד ילד? כי אתה יהודי מהעם הנבחר, כי השואה, כי אתה אשכנזי וזכר, כי אתה שייך לכל המועדונים האקסקלוסיביים והנכונים. אז מה אם אתה גרוע בכדורסל וכדורגל. שלח את עמי, ביצ'ס!

לא שהרבה השתנה מאז. גם היום אני בודק את כרטיסי המועדון שלי. עובד ב"גוגל" זה מרשים? תל אביבי? בתקופה היחידה בחיי שבה הייתי בין עבודות הזדעזעתי לגלות כמה אבוד אני מרגיש בל טייטל, בלי מקום עבודה מסודר. כמה נטול הגדרה עצמית אני. כשנאלצתי להסתדר בלי דירה למשך מספר שבועות הופתעתי לגלות עד כמה היחסים שלי עם הילדים קשורים לטריטוריה. אין כזאת? אין תחושת סמכות ואחריות. האם זה סך חלקיי? מרכיבים חיצוניים שמגדירים אותי בלי שום אופי וייחוד?

הילדים שלי הם פתיתי שלג מיוחדים. הם לא מאמינים בזה בעצמם, לפחות לא צמד הגדולים. מגיל מסוים והלאה המציאות והמודעות מכרסמים בוודאות שאתה מרכז העולם. הם חווים ספקות דומים לשלי. אבל בזמן שאצלי מתעוררים סימני שאלה, התבוננות מהצד עליהם מספקת תשובות ברורות. הם לא חייבים להוכיח שהם מיוחדים, או שונים. הם צריכים בעיקר לאהוב את עצמם בזמן המוגבל על הכוכב. וליהנות. גם ככה חם פה מדי לפתיתי שלג.