Tag Archive | מחלה

מה שעובר עלי

פעם, כשהתגרשתי, חליתי לפתע. ללא סיבה נראית לעין. כמה שבועות אחרי שנגמרה כל הסאגה שכרוכה בתהליך הכואב והמסובך הזה, התעוררתי בוקר אחד והצטמררתי מקור. למחרת החום שלי טיפס כבר אל פסגות ה-40, ויהי ערב ויהי בוקר וביום השלישי הייתי באופן פלאי בסדר. 

לקח לי זמן להודות, ולו בפני עצמי, בסיבה האמיתית למתקפת החולי הזו. אני הרי לא חולה, פעם בכמה שנים איזה חום ייצוגי, שפעת, לא מעבר. לא נותר מנוס מלהכיר במציאות – הגוף שלי חיכה בשקט עד שהכול ייגמר. הטלטלות הנפשיות, מעבר הדירה, ההתמודדות עם ההורים, הילדים, השבר הפנימי, העולם. ואז, אחרי שהסתכל ימינה ושמאלה ווידא שאפשר, ביצע קריסה מפוארת. לא רעיון רע תכל'ס.

יש לי חבר שבמהלך לימודי התואר שלו טען שהוא לא מתרגש ממבחנים, לא נלחץ. אשתו סיפרה שזה נכון, אבל בכל ערב לפני מבחן יש לו חום נמוך, ככה בקטנה. מה שמקסים בעיני בכל זה הוא ההפרדה, הנתק בין הגוף למוח. ההיבריס שגורם לנו לחשוב שאנחנו בשליטה, שהרציונל ינצח. בסוף הגשמי לוקח פיקוד. 

מרצה שחיבבתי באוניברסיטה טענה שהבעיה של המערב היא חוסר התייחסות לרגש ככלי לקבלת החלטות. אני מניח שככה זה כשמתעקשים להיצמד להיגיון, להיות נאורים, לבטל את סערות הנפש. בסוף משלמים על זה, כך או אחרת. הביולוגיה דורשת את שלה.

אחת השורות שאני הכי אוהב בשיר ישראלי היא "שלושה ימים ללא שינה, ועוד לא חושד", מ"הדרכים הידועות" של שלום חנוך. כל מי שהיה מאוהב או עבר דירה מכיר את התופעה הזו. אני כרגע באופציה ב'. רק בימים האחרונים אני מוכן להודות שאני חווה חוסר ריכוז, חוסר שינה, חוסר מנוחה, והסיבה היחידה הנראית לעין היא מעבר הדירה המתקרב. זה לא הגיוני. אני בסך הכול מעביר חפצים מדירה תל אביבית אחת לאחרת, באותה שכונה. ועוד משתדרג. אבל ההיגיון זוכה כנראה להערכת יתר. אין מנוס אלא לחכות לבירה על המרפסת (תהיה מרפסת!) בדירה החדשה ולרפיון נעים בכתפיים ושינה מתוקה. 

וגם: לא יהיה פוסט שלישי ברצף על המעבר, בי נשבעתי. אולי. 

בודהה ושפעת או מתקפת סוף שנה על הבית

בעודי מכין קפה שני לאמא מהגן התחלתי לרעוד מקור. ראש כואב, צורך עז להפסיק לזוז ולעבור למצב מאוזן, כל הסימנים לשפעת כהלכתה. הקיטורים של המתבגרת על ראש כואב וחולשה כללית קיבלו פתאום גוון אחר. גם תומר לא הרגיש בשיא. וירוס אנטי-רשפי. לפחות מגיל בית הספר ומעלה.

למחרת אני והמתבגרת שרועים של הספה כמו נרקומנים. לא מסוגלים לזוז לשום מקום. נרדמים ומתעוררים חליפות, שעונים אחד על השני. תפקוד קוגניטיבי של קוקר ספאנייל בסוף חייו. הגרון כואב, הרגליים כואבות, המוח כואב. חשבנו לראות סרט אבל עצם הרעיון היה מתיש מדי.

כשדידיתי למטבח להביא כוס מים וכדור למתבגרת חשבתי שזו הכנה לזקנה. לא לגיל 60-70, לקשישות של ממש, בואכה 90-מוות. כל מה שעניין אותי היה להגיע למטבח וחזרה, ואז להתיישב לאט על הספה בלי שזה יכאב יותר מדי. ואז לבהות. שום דבר לא מעניין מעבר לזה: ספרים, סרטים, אוכל, סקס. רק לא לזוז יותר מדי ושלא יכאב.

היה בזה משהו משחרר. לא דאגתי לתוכניות העבודה ל-2016, לא חשבתי על חוגים וסנדוויצ׳ים, לא התלבטתי מה לעשות הערב או בסוף השבוע, לא התייסרתי על אירועי עבר, לא התעסקתי בחרדות מהעתיד, לא בדקתי את מצב חשבון הבנק. השפעת היא הבודהה, היא רבי נחמן, שאולי מגמגם כי קר לו. סוף סוף אני חי את הרגע. רק הדקה הבאה קובעת, רק בליעת הכדור או מציצת הסטרפסילס חשובה. כסף, קריירה, זוגיות, ערכים – אבק ברוח.

דיווחים מתקבלים מהעבר השני של שדרות רוטשילד. תומר חזר מבית הספר עם חום והצטרף רשמית לקרבנות הווירוס. הוא על הספה מול הטלוויזיה שם, אנחנו כאן. עשר דקות הליכה ביום רגיל, אלף קילומטרים היום.

בצהריים המתבגרת ואני דנים בעובדה שלא אכלנו כלום היום. לא שאנחנו רעבים. אבל אנחנו מסוגלים לאכול גלידה. זה הדבר היחיד שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו כאופציה סבירה. אני יוצא לאם-פם, ממש מעבר לכביש, אודיסיאה קטנה. אני מתרסק על הספה מותש אבל לפחות אנחנו אוכלים משהו.

בערב מגיע חיל הפרשים. ההורים שלי מביאים איתם מרק, שלל תרופות (חלקן מפולין!!), ומסיכות מנתחים. כשאני פותח את הדלת אמא שלי עומדת מהצד השני עם מסיכה, משל היתה ניצבת בסרט על מגיפת זומבים. אני יושב ואוכל מרק ומנהל שיחה עם צמד הורי הממוסכים. למה לא.

למחרת אנחנו כבר מרגישים יותר טוב. אנחנו אפילו מצליחים לראות סרטים וסדרות בטלוויזיה. ולאכול. אנחנו גם מסתדרים יפה מאוד, למעט מחלוקות קלות על אחוזי השמיכה שכל אחד צורך. החום עדיין לא ירד. מתחילים בפעולות לוגיסטיות בסיסיות: הודעות למורים של המתבגרת (שלא טורחים אפילו לומר לה שתרגיש טוב), ובמבטים חוששים לכיוון הכיור. ערימת הכלים שם נראית כרגע כמו הר בלתי ניתן לטיפוס.

הדיווחים מהגדה השנייה של רוטשילד לא מעודדים. תומר נכנס לזה אחרינו, והוא ייצא מזה אחרינו. אין אלא לחשוק שיניים. המתבגרת ואני בינתיים בבונדינג שלא היה כמותו חודשים, אם לא שנים.

ביום השלישי אנחנו כבר די בסדר. החום ירד, שטיפת הכלים נראית פתאום כמו עניין סביר לגמרי, אנחנו רעבים ובעיקר – אנחנו חוזרים לעצבן אחד את השנייה. שנינו מסכימים שהשני היה נחמד יותר עם חום גבוה. זוטות שקודם נראו חלק ממציאות גשמית בת חלוף שמה לה ולנו חוזרות להקפיץ לי את הפיוז. שתאסוף את הטישו שהיא מפזרת בכל מקום, רבאק.

אבל ההוכחה המדעית הסופית לחלוף השפעת והשיבה לשגרה מגיעה בערב. המתבגרת יושבת מולי אחרי ארוחה קלה, האצבעות שלה רצות על מסך הטלפון, ומודיעה: ״אבא, משמעם לי״.

2016 הגיעה. המתבגרת הלכה לבית הספר. שפעת, אני עוד אתגעגע אלייך.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: