כמעט שנתיים הצלחתי להרחיק את הקורונה מהבועה הקטנה שלי, מתגמש ומתפתל, אוכל על ארגזי תנובה ירוקים על מדרכות תל אביב, מסתגל לסגר, עובד מהבית, לא מתעצבן, לא מתפרק. עד שבשבוע שעבר התברר שכדי להיכנס למסעדה בה רצינו לחגוג לתומר 18 צריך לארגן בדיקה מהירה לאחותו הקטנה. תפסתי מונית למתחם הבדיקות, עוד מונח מאוס, כדי לגלות תור ארוך ואיטי שכבר לא מקבל מצטרפים חדשים. עצבים!

זה מה שישבור אותי, אמרתי לעצמי. הצורך לרוץ ולעמוד בתור בשביל מסעדה, הצגה, מלון. זה בלתי נסבל, כמעט כמו הרעיון של לטוס עכשיו לחו"ל עם מסיכה וכל פסטיבל הבדיקות והטפסים לפני. לא טס עד שזה לא נגמר, אולי גם אוכל רק בבית? 

אבל בלתי נסבל הוא עניין יחסי.

חשבתי על הטיסות שלי לניו יורק בימים היפים של לפני הנגיף. ואז חפרתי קצת בגוגל. מתברר שאי אז בשנות ה-60 מי שטס לניו יורק או כל מקום אחר לא הזדקק למסיכה, אבל בהחלט היה עלול למצוא את עצמו סוטה ממסלולו לכיוון חדש ומפתיע, באיומי נשק של חוטף או חוטפים. 

קובה היתה יעד פופולרי. אחת החטיפות הראשונות התרחשה במאי 1961. טיסה ממיאמי לקי ווסט נחטפה על ידי אדם חמוש באקדח וסכין, ונחתה בקובה. חודשיים אחרי הוציאה מינהלת התעופה הפדראלית הנחיות חדשות שאסרו על נוסעים לעלות למטוס עם נשק מוסתר. מתברר שלפני כן אף אחד לא חשב שנוסע עם אקדח זה רעיון רע. רק ב-1973 נוספו לשדות תעופה בארה"ב גלאי מתכת ואמצעים לגילוי חומרי נפץ. במשך השנים שוכללו אמצעי ונוהלי האבטחה, עד שהגיע הפיגוע בתאומים והוכיח שכל זה לא מספיק.

ועכשיו מסיכות ובדיקת קורונה. וזה מעצבן רק כי זה חדש. התרגלנו כבר לכל השאר. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שבה התבקשתי לחלוץ נעליים בנמל תעופה הומה, איזה טרטור, כמה לא נוח, כמה מהר זה הפך לטריוויאלי. הבלתי נסבל של פעם הוא משיכת הכתף המשועממת של היום. 

וזו המסקנה העצובה והלא מפתיעה של כל אירוע הקורונה הבלתי נגמר: הקלות שבה אני מסתגל. מוותר על חירות קטנה שם, פרטיות פה. וזה מוצדק לגמרי, עד שבאיזשהו שלב זה לא יהיה. האם אדע לזהות אותו? ספק רב. אני מניח שבכל העולם ארגוני ביטחון ומוסדות שלטון זוקפים גבה ועוקבים בעניין. מסתגלים להכול, מתרגלים להכול. רק צריך את האיום הנכון מחד, והמוטיבציה המתאימה מאידך. בין מגיפה לחגיגת יום הולדת במסעדה מוצלחת הבחירה שלי ברורה. 

הצעה מהפכנית שתשנה את חייהם של הטסים-טסות ותזניק את חברות התעופה קדימה: בבואנו לבחור מקום במטוס, נמלא שאלון העדפות קצר – ספרים אהובים, עמדה פוליטית, יחס לסמים קלים וסקס קשה וכיו"ב. מחוויה אנונימית מתסכלת יהפוך תהליך ההושבה במטוס לפלטפורמה לשידוכים, שותפויות עסקיות, חברויות חדשות או חידוש קשרים עם מכרים שהתפוגגו במהלך השנים. קהילה של ממריאות ונוחתים שטומנת בחובה אין ספור קשרים פוטנציאליים. חברו את זה לתוכנית נקודות הנוסע המתמיד שלכם ויש לנו כאן פוטנציאל מטורף. אין בעד מה.

את הרעיון המסעיר הזה הגיתי בנסיעת העבודה האחרונה שלי. עליתי למטוס, התיישבתי, והבטתי במושב הריק שלידי. המטוס התמלא בהדרגה ואני ישבתי דרוך, ממתין לראות עם מי אחלוק קרבה אינטימית, כמעט גוף אל גוף, בעשר השעות הקרובות. אותה ציפייה מוכרת שמתחלפת באכזבה הבלתי נמנעת של חיכוך מרפקים עם זר בלתי אטרקטיבי ובעל תפיסה בעייתית של רעיון המרחב הפרטי וההיגיינה האישית. שוב ושוב אני מצפה לזרה מסתורית וחטובה שהגורל ואלי הצ'ק אין יושיבו לצדי, ולהרפתקאות הלוהטות שהיא תגרור אותי אליהן.

לא קורה.

אני לא אוהב לטוס לחו"ל.  יש משהו  כמעט אלים בחוויית הטיסה והפרש השעות. אני כבר צועד בין גורדי שחקים ומנהל שיחות עבודה באנגלית מהודקת אבל מתחת לפני השטח אני חש כאילו קרעו אותי באלימות מהמקום הטבעי שלי. ולוקח זמן לפצעים להגליד ולהפוך לצלקות. עד שהג'ט לג חולף והנפש נרגעת כבר צריך להמריא בחזרה.

כמה מהשותפים הפחות אטרקטיביים שיצא לי לפגוש:

• רוסי גדל גוף שבז לדאודורנט
• אמריקאי משופם שצפה באדיקות בפוקס ניוז
• אמריקאית יהודייה שהסבירה לי שאובמה רוצה לקחת לכולם את הנשק כי הוא מוסלמי וכמה חבל שלא הרשו לה לרכוש בארץ אם-16
• זוג טורקי שנרדם זה על כתפי זו ומנע ממני גישה לשירותים

השותפות שהייתי רוצה לחלוק איתן מושב:

• קת'לין טרנר כמו שהייתה ב"כחום הגוף"
• או להבדיל אלף אלפי הבדלות וכו' נגה רשף עם ויזה לארה"ב.

לא נשמע לי כמו בקשה מוגזמת. ומי השותף האידיאלי שלכם?