Tag Archive | מטריקס

האלכימיה של לזוז לפי הקצב

סיפרתי בארוחת ערב שהלכתי למסיבה במועדון ונגה תהתה בקול אם אני בן 17. שקלתי לציין שהכניסה למקום מוגבלת מגיל 23 אבל התאפקתי. היא חושבת שאני פאתטי, לי לא אכפת.

הייתי במסיבות כאלה בעבר. לא הבנתי את הפואנטה. שותים קצת וזה נחמד, המוזיקה מניעה את האגן אבל די מונוטונית, כמה זמן אפשר לבלות ככה? נקסט. לא בשבילי.

כרגיל, התברר שהחמצתי את הנקודה. לאירועים האלה יש מרכיב שלישי, בנוסף למקום ולחברה, ואם לא צורכים אותו זה לא זה. ברגע שהבנתי – שני עשורים מאוחר מהנורמה – ראיתי פתאום את המציאות מזווית אחרת, קצת כמו לקחת את הגלולה האדומה ב"מטריקס". פתאום שמתי לב לתורים הארוכים לתאי השירותים, ואיך נכנסים אליהם קבוצות קבוצות כדי להתארגן ולהסתדר. פתאום הבנתי איך אפשר לרקוד שעות וכמה זה כיף. זה היה קצת כמו בפרק של "הסימפסונס" שבו הומר מפסיק לשתות בירה ומגלה שבייסבול זה משחק משעמם, אבל הפוך.

לפי הניסיון הקצרצר שלי במסיבות המתכון חייב לכלול כמה מרכיבים. אם המוזיקה גרועה או אם החברה לא מוצלחת שום דבר לא יעזור. זו לא רק כימיה, זו אלכימיה, סינרגיה, שילוב. כל המרכיבים צריכים להיות שם כדי שהקסם יתרחש. המקום המה אנשים בגילי. כלומר היו גם המוני ילדים, אבל גם פרצופים שראיתי בחצר הגן או בית הספר, מביאים ולוקחים ילדים. התחושה לא היתה שהיי, אנחנו כבר לא בקנזס. זה היה לגמרי מיינסטרים. 

בארוחת ערב משפחתית, כששיתפתי וסיפרתי קצת, עלתה השאלה למה צריך את זה בכלל. האם זה לא עצוב שאנשים צריכים עזר חיצוני כדי לשמוח. ישבנו סביב שולחן עמוס פחמימות מתוקות, מזגן על הטמפרטורה הנכונה, ואור ומקום לרוב. והיינו ביחד ושמחנו על זה, ואולי היינו שמחים גם אם היה חשוך, חם רצח כי אוגוסט ומשבר אקלים, ובלי פירור לאכול. או שלא. אי אפשר לנתק את הפנים והחוץ, את הדיאלוג בין מה שקורה אצלי בפנים ומה שמתרחש בעולם שסביבי. אפשר להצמיד לזה תוויות של גיל, פאתטיות, וסטיגמות אחרות. אז מה.

כבר כתבתי על היחס העקום של החברה לסמים. בסופו של דבר זה עניין של אופי, מינון ואחריות. כולם משתמשים בעזרים חיצוניים כדי לווסת את מצב הרוח. זו יכולה להיות כוס יין אחרי העבודה, מוזיקה, חברים טובים בעיתוי הנכון או אמונה באל פרי הדמיון האנושי. אנשים צורכים משהו חיצוני כדי לשמוח, לא לאבד תקווה, להמשיך הלאה. אבל אמצעי העזר לא יעבוד בלי יסוד בסיסי שנמצא עמוק בפנים. אלכוהול, סמים, דת – אם אין להם נקודת אחיזה בנפש פנימה הם לא יספיקו. אם כן, יהיה שמח.

הסוד האפל של הבינוניות

אני יודע שאתם יודעים שאני בינוני. ולפי תסמונת המתחזה ככה בדיוק גם אתם מרגישים – אנחנו לא יותר מחבורת שרלטנים שמשחקים אותה כאילו יש לנו מושג מה אנחנו עושים כשאנחנו עורכים ידיעה בעיתון או מנהלים פרויקט או מטפלים בחולה או קונים צוללות מגרמניה. העיקרון פשוט: כל מה שהצליח קשור למזל, לעזרה שקיבלתי, לישות עליונה. כל מה שנכשל – עלי. אני אשם. אבל העובדה שמישהו המציא לזה שם לא תשכנע אותי שזה לא נכון. זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחרי.

כשעוד נדדתי בערבות העיתונות המטרה היתה להגיע לסוף היום, לעמוד בדד-ליין, ולא לגלות בעיתון של הבוקר שלמחרת יותר מדי טעויות. חבר שנטש את העיתון לטובת משרד פרסום גדול הסביר לי שלא ככה זה עובד בעולם המבוגרים. מתברר שיש מקומות שבהם חושבים חודשים ושנים קדימה, שממש מתכננים בהם את העתיד. וזה אחלה רק שהעתיד נוטה להיות הפכפך ובלתי צפוי ולאלץ אותך לספק הסברים. כשמנצחים, אמר המורה שלי להיסטוריה, לא צריך להסביר.

באותה תקופה לא הכרתי את המנהג האמריקאי של הערכה חצי שנתית. פעם בחצי שנה עליך לבחון את עצמך – מה מבין המטרות שהצבת השגת, מה חושב עליך הבוס, ומה הלאה. מדובר ברעיון מצוין ובמקדם מכירות מעולה לפרוזאק. מי רוצה לנבור במעשיו ולגלות כל מה שהוא לא מרוצה ממנו? זה כמו לבקש מטינאייג'רית להסתכל בראי, אין סיכוי שזה ייגמר טוב.

אני מעדיף את הגלולה הכחולה, את הצד השני של התסמונת – אפקט דאנינג-קרוגר, או סינדרום דביל וטוב לו. שזה קצת כמו קודם, אבל הפוך – אנשים שאין להם מושג מהחיים שלהם אבל בטוחים שהם מעולים. אתם מכירים אחד או שניים כאלה. אולי אתם האחד או שניים אבל אין לכם מושג, כי זו הפואנטה, אי-ידיעה מבורכת. מה עדיף להיות, רדוף לבטים וספקות או טמבל מאושר? בורות ותחושת עליונות מזויפת זה כמו ג'ין וטוניק, כמו סקס, סמים ורוקנ'רול, כמו מסיבות יומולדת ודמעות. זו תערובת רבת עצמה כל כך שביכולתה להעיף אנשים עד לבית הלבן.

אני בשלב בחיים שבו זה כבר לא אמור לעבוד עלי. הזמן שחלף, העובדות המצטברות – כל אלה אמורים להרגיע אותי ולייצב את תחושת הערך העצמי. בפועל זה בולשיט. אחד הדברים שאתה מגלה אחרי גיל 40 הוא שאין כזה דבר אנשים מבוגרים. יש אלתור ופאסון, כמה טמבלים שבטוחים שהם מעולים, ויחידי סגולה שהם הדבר האמיתי. למרות שסיכוי טוב שאם אתפוס אחד מהם בבר הוא יתוודה אחרי הבירה השנייה שגם הוא לא לגמרי בטוח שהוא יודע מה הוא עושה. צ'אק נוריס יש רק אחד. כל השאר נעים קדימה בזמן ומקווים לטוב.

%d בלוגרים אהבו את זה: