אף פעם לא אהבתי את הדגל, לא את דגל ישראל ולא דגלים אחרים. דגל היה סמל למשהו ממוסד, תחום, כפוי. לאומני, עם רמז לתרועות מלחמה ועשן. 

הדגל הישראלי נולד ב-1897, במושבה ראשון לציון, אומץ כדגל הציונות, ומשם המשיך בדהרה לפסגה, עוקף הצעות עיצוב אחרות כמו שבעת הכוכבים של הרצל, והופך לדגל הרשמי של המדינה ב-1948. על פי וויקיפדיה הוא מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה ואזרחיה. לגבי הסעיף האחרון אני לא כל כך בטוח.  

הדגל בשבילי היה טקסי יום הזיכרון לאבי המת, מיתוס יפי הבלורית והתואר, פסאדה של אחדות והקרבה שמסתירה בקושי מחדלים ויוהרה ושכול ויגון. הדגל מתנופף מעל, פוליטיקאים ואנשי צבא נואמים קלישאות על המשקל, ובקהל יושבים הפצועים וההלומים והנטושים. ועכשיו נא לעמוד לשירת התקווה!

הדגל היה המערכת, השיטה, The Man. הממסד המושחת, האנשים ששרים את ההמנון בזמן שהם גונבים ומספחים. הדגל היה שמיכת כחול-לבן קצרה מדי, שלא מצליחה להסתיר את הפילוג והשיסוע, הגזענות והרוע. הדגל, כל דגל, הוא הסמל ללאומנות, הפרדה, חלוקה מלאכותית של בני אדם לקבוצות וקדימה למלחמה. הדגל הוא דגל הקונפדרציה האמריקאי שנועד להזכיר שהשאיפה לבדלנות, לעליונות של קבוצה אחת על אחרת, לא עברה וכנראה גם לא תעבור מן העולם.

וכהרף עין, במהלך מיתוגי גאוני, הפך דגל ישראל לסימן הזיהוי של האנרכיסט המצוי. אדם צועד לו ברחוב עם הכחול ולבן מתנופף מאחוריו? הוא שמאלן, דיסידנט, עוכר ישראל, פרוגרסיבי מטורלל וישראל הראשונה על מלא וקצת בא לי לחבק אותו. הוא קם ויצא מהבית כדי למתוח קו בחול ולהילחם על אופי המקום בו הוא גר. איזה יופי.

מניפי הדגל סופגים אלימות מאנשי ארץ ישראל השלמה, ומסורבים כניסה למוסדות ציבור, במה שיוצר מטאפורה מבריקה למצב: הממסד, זה שאמור להיות ה-מדינה, הוא בעצם האויב שלה. ה-סמל של ישראל הפך לתו התקן של ההתנגדות למדיניות הרשמית שלה. מה יעשו ביום העצמאות? איך יניפו רגב-את-נתניהו הפקות את סמל ההתנגדות עצמו בפריים טיים?

הדגל עבר צד. כשאני מסתכל עליו עכשיו הוא לא מסמל את הקיים, המסואב והמאיים, אלא עתיד מדומיין, נחשק, של מדינה: ליברלית, נאורה, צודקת. חסרים בו עדיין המון דברים. הוא מונף בגאון בתל אביב ועדיין לא נוגע בכיבוש ובערבים, בחרדים שלא הולכים לשום מקום. אבל לפחות הלב שלו נמצא במקום הנכון – בדיוק באמצע המגן דוד, על קפלן בדרך לחסום את האיילון. 

אבא אחד מספר שהוא לא ממש מכיר אנשים כאלה, אבל הוא בקבוצת ווטסאפ של חבר'ה מהצבא שבה כולם ימנים. דיבורים על "מזל שהכושי הזה עזב" אחרי הבחירות האחרונות בארה"ב ועוד כאלה מין. "ולא שירתתי בגולני, כן? מודיעין".

אמא אחרת מספרת שגם היא בקבוצה כזו שנוצרה בצבא. ויש לה גם כמה קרובי משפחה כאלה. אבל לא רבים על פוליטיקה בארוחות משפחתיות.

אנחנו אוחזים בירות ומסתכלים בילדים משחקים בחצר שבה נערכת היומולדת. אני מנסה להיזכר כמה ימנים אני מכיר. יש שניים שאני יודע עליהם בעבודה. כמה חברים קרובים? חצי-קרובים? אפס.

ההורים ביומולדת נראים לי האדם הממוצע מהרחוב. זה ברור לי כמו שמש לוהטת באוגוסט, אני מרגיש את זה בעצמות, למרות שזה לא נכון. יש שם ארבעה אנשי תקשורת, לפחות שתי מעצבות פנים, אמנית, בעלת בית קפה מגניב. האדם הממוצע מאיזה רחוב בדיוק?

אני מודע למציאות אבל לא מצליח להרגיש אותה. האנשים האלה שתמכו בשחרור אלאור אזריה, שהצביעו לביבי של "הערבים נוהרים לקלפיות", שחושבים שמירי רגב היא אחלה – אני לא מכיר אותם. אני לא פוגש אותם בגן של הבת שלי, או במשרד, או בבית הקפה. אני מוברג כל כך עמוק בתוך הבועה שלי שאני מתקשה להאמין בקיומם. אלה חיים בוורטיגו: המכשירים מסמנים את המציאות, אבל המוח לא מסוגל לקלוט אותה.

הילדים אספו עצים ברחבי החצר, ערמו אותם, וניסו להבעיר אש באמצעות חיכוך צמד אבנים. ההורים המשיכו לנשנש לילדים את הביסלי וללגום בירה. שגרה תל אביבית. אמא אחת אמרה שעוד מעט להיות ימני יהיה קטע. עניין אופנתי שתל אביבים שולפים בנונשלנטיות בשיחת יום הולדת כזו למשל.

תהיתי אם יום אחד ניפגש בהרכב דומה, רק בלי הבירות, באיזה מחנה חינוך מחדש. אם יום אחד המציאות תגיע לאמצע תל אביב ותנקוש על הדלת בקת רובה. אחרי שטראמפ נבחר הופיעו בשכונה של אחי בברוקלין צלבי קרס על הקירות. הוא אמר שהוא לא הרגיש שזה מופנה כלפיו. אז כלפי מי? היהודים האחרים? מתי יודעים שצריך להתארגן בתאי מחתרת או לברוח?

סיימתי את הבירה השנייה והתחלתי במשא ומתן הארוך של שכנוע הילדה ללכת הביתה.

לא נסעתי למצעד הגאווה בירושלים לא רק כי אני עצלן, אם כי סביר שאם היה עובר בשדרות רוטשילד הייתי מצטרף. נשארתי בבית כי אני חי בבועה. אני יוצא מביתי שבבועה שבמרכז תל אביב, שבה הומואים ולסביות צועדים יד ביד ברחוב, וחברים ללימודים בבית הספר של נגה יוצאים מארון לא קיים בלי למצמץ, וצועד לעבודה בארגון בועה שבו אם אתה חולם בלילה על הערה שיש בה שמץ של קרבה לאי תקינות פוליטית אתה מתעורר ומתנצל.

השאלה שהטרידה אותי אחרי הסערה התורנית האחרונה שעוררו דברי הרב לוינשטיין היא האם מדובר בהונאה עצמית. האם הבועה שלי עד כדי כך הרמטית עד שאני לא מבחין בסכנה ברורה ומיידית הנרקמת מחוץ לגבולות מדינת תל אביב ועומדת עלינו לכלותנו? אני חושב שלא. חבר חובב גברים סיפר לי בקפה של שישי בבוקר איך בילדותו הומו נתפס אוטומטית כפדופיל. באותה תקופה הומוסקסואליות הייתה גם מחוץ לחוק בארץ (מה שנקרא "קיום יחסים שלא כדרך הטבע". החוק הוצא אל מחוץ לספר החוקים רק ב-88'). כשהייתי בתיכון ברעננה בשנות ה-80, לא הכרתי אף לא תלמיד גאה אחד. או כך לפחות חשבתי. בטלוויזיה, בקולנוע, בחוברות הקומיקס שלי לא היו הומוסקסואלים, ואם הם כן הופיעו זה היה בתפקיד הרע, הסוטה והמעוות, או פאנץ' ליין מהלך. היום יש גיבורי על גייז לגמרי כמו נורת'סטאר של מרוול או אפולו ומידנייטר של די.סי.

גייז על

אני לא זוכר מתי נתקלתי בפעם הראשונה בהומו אמיתי, בשר ודם. סביר להניח שבמערכת עיתון כלשהי. התקשורת תמיד הייתה מקום נוח יחסית עבור חברי הקהילה. במערכת של "ידיעות" נתקלתי במישהו שלמד איתי בשכבה ויצא מהארון. היכרתי חברים שסיפרו על החוויות שלהם בילדות, בצבא, על איך שהם חיים עכשיו. כתיכוניסט, גייז היה מושג שהכרתי,  אבל לא באמת האמנתי שקיים. רק ב"ידיעות" הפכו חברי הגייז לחלק מהיומיום שלי. כיום אני מתקשה להאמין בקיומם של הסמוטריצ'ים והלוינשטיינים, שנראים כמו נבל תורן בסרט קומיקס שרוצה להחזיר את העולם אל חשכת ימי הביניים.

פה ושם נשמעת צרימה, גם בבועה. שני ילדים רצים בחוף הים, האחד צועק "מי שמגיע אחרון הומו". וקשה לדעת אם מדובר בשרידים אחרונים לגזענות שעושה את דרכה אל מחוץ לעולם, בועטת וצורחת, או לסתם ביטוי חלול מרוקן ממשמעות. העולם שלי נקי כמעט לגמרי מעיוותים, לפחות למראית עין. לפני שנה ניהלתי עם נגה שיחה על אפליה. היא לא הבינה מה העניין. בשטח המחיה שלה אין אפליה נגד נשים, מזרחים, הומואים. תומר והחברים שלו משתמשים מן הסתם בכינויי גנאי אחרים. ועכשיו לך תסביר לילדים את מירי רגב.

בספר שאני קורא עכשיו, "צד שמאל של החושך", מתואר כוכב שבו כל התושבים א-מגדריים וא-מיניים במשך מרבית החודש. למשך ימים ספורים בלבד הם נכנסים למעין תקופת ייחום, שבה כל אחד יכול להפוך ל"גבר" או "אישה". לא מדובר בשינוי קבוע – אותו אדם יכול להיות פעם גבר ופעם אישה, ובהתאם יכולים להיות לו מספר ילדים מבני זוג שונים, שאת חלקם ילד בעצמו וחלקם נולדו לבן זוגו. מדובר בחברה שאין בה מושגי נשיות וגבריות, ובשל כך יש בה שוויון מוחלט. ועוד משהו – גם אין בה מלחמות. אורסולה לה-גווין כתבה את הספר כמניפסט פמיניסטי, וחשבה מן הסתם גם על ההומואים והלסביות שלא ממש נהנו מיחס אדיב וסובלני אי אז ב-1969. כמעט חמישים שנה אחרי, העולם שבו אני חי היה נראה לסופרת המהוללת כמו מדע בדיוני. הנורמות השתנו, והסוטים הם האנשים בעלי הסכינים והדעות החשוכות.

ואולי, ליתר ביטחון, אני כן אקח את הילדים למצעד הבא.