Tag Archive | מלחמה

סיפור על שעון וחסדים קטנים של שבעה

ביום השני של מלחמת יום הכיפורים ניסה רופא צבאי להציל את חיי אבי הפצוע. הוא הסיר ממנו את שעון היד, אולי כדי לבדוק את הדופק הנחלש, אולי כדי לוודא שיגיע לאלמנה לעתיד. השעון נפל עם הרופא בשבי המצרי. הרופא חזר. השעון לא. ייתכן שהוא עדיין מתקתק על יד נעלמה מעבר לגבול. שלל מלחמה שעבר בירושה.

אחרי שבשבוע שעבר התמוטט ומת האיש השני שקראתי לו אבא התברר שסיפור השעון חוזר על עצמו. הפרמדיקים שהגיעו לבית המלון בלטביה לא יכלו לעשות דבר. אחד מהם לקח את שעון היד של אבא, והבטיח לאמא שלי שאלו הנהלים והשעון יוחזר. אחרי ארבעה ימים הגיע הארון. בבית הקברות מסרו לנו את שקית החפצים שהגיעה איתו. השעון לא היה בה.

תמיד רציתי את השעון ההוא, שהלך עם אבא שלי למלחמה ולא שב. המזכרות הספורות שנותרו מאבי הראשון היו פטיפון ותקליטים, ספרים ושולחן כתיבה. פריטים דוממים שגילו לי מעט מטעמו התרבותי, ולא מעבר. יש חשיבות לחפצים, למזכרות. אבל כמו בענייני כישוף וקדושה, לא כל חפץ עונה לדרישות. חפצים בעלי כוח ממשי יש מעט.

השעון היה פריט שנלבש, שהיה צמוד לאבא שלי לגוף, לדופק שנדם. חפץ מלא עד להתפקע במשמעויות סימבוליות אודות זמן. זמן שעצר כשאבא שלי נהרג, ואז התחיל לנוע שוב, אבל אחרת. החיים שלי ושל אמא שלי זרמו לכיוון אחר, חדש. השעון, מתקתק כמו לב פועם, היה יכול אולי לספק לי שמץ ממי וממה שהיה אבא שלי, רמז בחיפושים ובחקירות: במה אני דומה לו? מה יש בי ממנו? מה אין? המניירות הפיזיות שעברו בתורשה, שרק אמא שלי מבחינה בהן. החיים שהיו יכולים להיות לי אילו. השעון היה יכול להיות חפץ מעבר, מן הזמן הישן אל הזמנים החדשים.

אמא שלי ואבי הראשון היו ארבע שנים יחד. כילד זה נראה לי נצח. כיום? הרף עין. עם האב השני היא הייתה 42 שנים מאושרות. אני חושב שגם אחיי ואחותי וגם אני יודעים היטב מה קיבלנו ומה למדנו מהאיש הטוב והנדיב שמצא אותה והיא אותו. ועדיין, רצינו את השעון. בעיקר בשביל אמא שלי, שהושלכה ללא התראה בחזרה לטראומה ההיא, לאבדן הפתאומי שפילח כמו ברק, וביקשה תיקון.

ניסיתי להדחיק. שיננתי לעצמי שהשעון הוא רק חפץ, ומהו חפץ מול הכאב והחלל שנפער לי בחזה. אבל יום אחרי, כשהקונסולית של משרד החוץ הודיעה לנו שהשעון נמצא ועושה את דרכו ארצה, הרגשתי פתאום שיותר קל לי לנשום.

חסדים קטנים של שבעה

בימי הלימבו שבין המוות ללוויה נפגשתי עם חברה שלקחה אותי לבית קפה כדי לעזור לי לשמור על שפיות. בטח תהיה לכם שבעה של אשכנזים, אמרה. לא תשבו על הרצפה בבגדים קרועים, ותעשו הפסקת צהריים. בלוויה ראיתי אותה עומדת מרחוק כשגיסי הודיע על שעות הביקור בימי השבעה. אבל הפסקת הצהריים הזו הצילה אותנו, ובעיקר את אמא שלי.

והיו רגעי חסד קטנים בשבעה. בת החמש שליוותה את אמא שלי למנוחת הצהריים ושמרה עליה עד שנרדמה. נגה שבאה להיות איתי ודאגה ולי וחיבקה וסיפקה כתף לבכות עליה. תומר שבימים כתיקונם חומק ממגע ופתאום, משום מקום, העניק לי נשיקת לילה טוב. האהבה הגדולה בין ארבעתנו, האחים, שביומיום עסוקים כל אחד בענייניו וממעטים לתקשר. אורח מפתיע שידע לומר את הדבר הנכון, חברים שעטפו ודאגו.

והאינסטלטור. את היום הראשון לשבעה צלחה אמא שלי בגבורה עד שגילינו נזילה במטבח. זרזיף מים לא משמעותי שהצליח למוטט סכר שביר ולהציף אותה בעצבים ודמעות. חיפשנו בבהילות איש מקצוע, עד שאחי מצא מישהו שהסכים להגיע מעכשיו לעכשיו. האיש בא, בדק, מצא את מקור התקלה ושלח פועלים שתיקנו אותה. כשאחותי רצתה לשלם הודיעו לה הפועלים ש"שרון אמר שזה בחינם". על האנושיות הזו אנחנו אסירי תודה.

קמנו מהשבעה, עלינו לקבר. עמדנו בשישי בערב בבית הקברות הריק, בלי כיפות, והקשבנו ל"אנא בכוח" ניסיתי להסביר אחר כך לנגה ותומר את העדפות הפלייליסט להלוויה שלי, אבל נגה אמרה לי לשתוק. וזהו. תם הטקס. החלק הקשה באמת מתחיל ואני מתגעגע.

הערה לסיום:

שרון האינסטלטור – 052-2317115. גם שרברב וגם בנאדם.

כמה יתומי צה"ל צריך כדי להחליף נורה

היינו שלושה יתומי צה"ל בחדר אחד. לפני הצבא הכרתי רק עוד ילד אחד עם סיפור דומה לשלי, ובשירות הצבאי גיליתי שדומה זה עניין יחסי.

אבא של רועי נהרג בתאונה. ורטיגו שהוביל להתרסקות המטוס שהטיס. רועי היה עדיין בבטן. אמא שלו נישאה שוב לאיש שהוא קרא לו אבא. הוא סיפר לנו שבכיתה א' אחד הילדים סיפר בדיחה, על דני שמוצא אלבום תמונות מחתונת הוריו ונעלב כי לא הזמינו אותו. רועי לא הבין מה מצחיק את הילדים האחרים, הוא דווקא כן הוזמן לחתונה של ההורים.

אבנר, אחד האנשים המקסימים שפגשתי, איבד את אבא שלו במלחמת יום כיפור, כמוני. אלא שלא היה לו או לאמא שלו מושג מה בדיוק קרה. האב היה בסיירת מטכ"ל, והפרטים המדויקים של איך ומה היו אז – ואולי גם היום – חסויים.

לא לקחנו את כל עניין היתמות ברצינות, לכאורה, אבל דווקא דיברנו על זה לא מעט. רועי המציא את רעיון האב המחליף המתעכב. התברר לנו שאנחנו יכולים לנצל את ההטבות הכספיות שהמדינה מעניקה ליתומי צה"ל עד גיל 30. אחר כך מודיעים לך חגיגית שזהו, סיימת לחסות תחת הטייטל. לא עוד יתום! רועי טען שמדובר בייבוא אבות מסקנדינביה. התהליך לוקח זמן, המדינה משחקת אותה אבא עד מועד הגעת המחליף בהיר השיער.

היינו צעירים וטיפשים, ובעיקר עוד לא הורים בעצמנו. כשהפכתי להורה התאוריה לפיה מה שקרה קרה לאחרים – אמא, סבא וסבתא – התרסקה. היפוך הפריזמה הזה, הצפייה בבת שלי בגיל שבו אני הייתי אז, טילטל אותי. זה יצור אנושי זעיר עם מחשבות, רגשות וזיכרון, לא "תינוק". אבן היסוד הזו, "הייתי קטן מכדי שזה ישפיע עלי", הפכה לאבק.

אבל אז, בצבא, זה היה עדיין בגדר פולקלור משפחתי. רק מאוחר יותר הבנתי שהיינו דומים הרבה יותר משחשבתי. הסיפורים שלנו היו שונים, אבל שלושתנו לא הכרנו את האב הביולוגי. שנים אחר כך חשבתי על זה, כשקראתי את "יונה ונער" של מאיר שלו: גיבור הספר תוהה מה אמור לעשות אדם שהאירוע המכונן של חייו התרחש לפני שנולד. הרגשתי שאצלי – ואולי אצל אבנר ורועי – זה קרה רק קצת מאוחר יותר.

פעם ישבתי בעוד אירוע יום זיכרון ושמעתי יתום צה"ל מספר על אביו שנהרג. הוא היה בן 11 כשפרצה מלחמת יום כיפור. הקשבתי לו מתאר את הזיכרון מארוחת החג האחרונה עם אבא. וכל מה שהרגשתי הוא קנאה איומה מציפה את כולי.

אמפתיה לשטן וצלבי קרס באמריקה

אני קורא על התפרצויות האנטישמיות בארה"ב ולא מצליח לגייס אמפתיה ליהודים ההמומים שמתמודדים איתן. אני לא מדבר על ישראלים שעברו זמנית בואכה לנצח לאמריקה. גילוי נאות – יש לי אח כזה. אני מדבר על יהודים שחיים שם דורות, יהודים-אמריקאים או אמריקאים-יהודים. הימני הקטן שחבוי בי מתעורר ותוהה אם הם חשבו שהסרט ההוא, שבו מדינה מתקדמת ונאורה מצמיחה פתאום קרניים עם צלבי קרס הוא חד פעמי, נטול המשכונים.

אם אני צריך להצביע על רגע מכונן בזהות היהודית שלי הרי זו ההיתקלות הראשונה עם הסמל ההוא של הנאצים. אחרי הצבא, בטיסה למזרח הרחוק, היה לי קונקשן ביוון (או קפריסין?). נכנסתי לתא שירותים בשדה התעופה, וקפאתי מול צלב קרס מצויר ביד גסה על הדלת. אני זוכר את תחושת הזעזוע שהחלה בחזה והתפשטה בכל הגוף. עד אז אנטישמיות היתה משהו שקראתי עליו בספרים.

אני לא מאמין באלוהים ואיני מחבב דתות. אם יש משהו לסמוך עליו זה לא אבינו שבשמים, אלא הנטייה הטבעית של בני אדם להתנהלות קלוקלת. יצא לי להיתקל באמריקאים חביבים שזרקו אמירה על יהודים והכישרון שלהם עם כסף בלי להבין בכלל שזו גזענות. היא תמיד שם. וכשרוחות פשיזם מתחילות לנשוב, היא מרימה ראש ומיעוטים מתחילים לחטוף. ככה זה. אחת התימות החוזרות בספרי הפנטזיה שאני אוהב היא הרוע העתיק שמוגר ונעלם, ואף אחד לא מאמין שהוא ישוב – חוץ מדמות ראשית או שתיים שאיש לא מקשיב לה, והקורא שכבר מכיר את הז'אנר. הרוע האנושי, כמו שפעת בחורף ומלחמות בקיץ, אף פעם לא באמת נעלם.

זו הבעיה שלי עם אנשי שמאל שמדברים על הסכם עכשיו ומיד כאילו אין חמאס חשוך בעזה. הנטייה הזו להוציא את כל מה שמכוער באנושות מהמשוואה, נראית לי תמימה במקרה הטוב. וזו הבעיה שלי עם אנשי ימין שחושבים שקצת גזענות לייט נוסח "הערבים נוהרים לקלפי" זה לא נורא, ולא יוביל לשום דבר, נגיד הצתת בית על יושביו רק כי הם מהמוצא הלא נכון. אני חושב שמדינה ליהודים היתה מסקנה מוצלחת מאירועי מלחמת העולם השנייה – אני פה כי לסבא וסבתא שלי נמאס מהאנטישמיות בהונגריה אחרי המלחמה. ואני חושב שאין לאף אחד מנדט על גזענות ורדיפת מיעוטים. גם בארץ עושים את זה יופי.

אין לי פתרונות. אני לא יודע איך ליישב את הסתירה בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה ליהודים. זה אוקסימורון. אני נאור וליברל, ומכאן נובע שאני אמור להאמין שלכל אחד מותר לגור איפה שמתחשק לו, בלי קשר למושגים המיושנים של לאום, דת וגזע, אבל אני מבין שיש ויהיו מספיק אנשים לא נאורים שלא יחשבו כמוני, ויהיו מוכנים לצייר צלבי קרס על דלתות, לזרוע הרס בבתי קברות, ובשלב מסוים לעבור לאלימות. העולם נראה עדיין נאור ומתקדם ובמצב רוח רגוע יחסית, אבל ככה חשבו גם הסבים שלי קצת לפני שהתופת פוצצה להם את החיים לרסיסים.

האם על כל היהודים האמריקאים לעבור לישראל, ובתוך כך להעלות את מחירי הנדל"ן ולשפר את האנגלית של כולנו? אני חושב שלכל הפחות הם צריכים להתחיל להכין את המזוודות.

סיפור אהבה סורי, פחדים תל אביבים

הקהל בהקרנה של "סיפור אהבה סורי" היה מרוצה. הסרט אולי לא עשוי כל כך טוב, אבל איזה סיפור! שון מקאליסטר, קולנוען בריטי, נפל במקרה על מכרה זהב דוקומנטרי והצליח לא לפשל יותר מדי. התוצאה  מבלי להתכוון היא סרט פיל גוד מעולה לקהל האשכנזים שמילא למחצה את האולם. ההגדרה הזו כוללת גם אותי כן? שמעתי את האנשים מדברים בדרך החוצה לרחבת הסינמטק. הם אוהבים קולנוע דוקומנטרי, הם נהנו מהסרט. גם אני נהניתי, אבל גם פחדתי. זה היה קצת כמו להסתכל על ספינה טובעת מעל סיפון משחתת שעוברת ליד. נעים לדעת שאני בטוח. מפחיד לחשוב שגם מתחתיך יש מצולות.

מקאליסטר הגיע לסוריה קצת לפני פרוץ האביב הערבי. הוא חיפש אקשן ומוצא את עמר. אשתו, רגדה, היא אסירה פוליטית. שלושת הילדים מתגעגעים אליה והקטן, בוב, הוא אולי הכוכב של הסרט. הוא מתוק וניתוחי המצב שלו על מה שעובר על הוריו שוברי לב. אין לילדים מושג מתי אמא תחזור הביתה. כל זה בפני עצמו כבר מספק חומר לא רע לסרט, אבל אז פורצת המחאה נגד משטר אסד, והאירועים יוצאים משליטה.

בקצרה: רגדה משתחררת מהכלא כחלק מהלחץ על אסד להרגיע את המצב. אין לה כוונה להפסיק להיאבק. מקאליסטר עצמו נעצר על ידי כוחות הביטחון, שמחרימים חומרים מפלילים שצילם על הזוג. כתוצאה מכך נאלצים עמר ורגדה להימלט ללבנון. עמר אולי רוצה שקט, אבל רגדה מוצגת כמכורה למאבק. היא נוטשת את עמר והילדים וחוזרת לסוריה, נמלטת שוב ללבנון, הם מקבלים אשרות פליטים ומגיעים לצרפת ועוברים תהפוכות במערכת היחסים ביניהם. המתח בין סיפור האהבה של הזוג מחד והלהט המהפכני של רגדה מאידך מתפוצץ. "את לא יכולה להיות גם צ'ה גווארה וגם אמא", אומר עמר לרגדה בשורה שכל תסריטאי היה שמח לחתום עליה. רגדה בוחרת בסוף – זהירות ספוילר – בדרכו של המהפכן.

אבל זה לא מתוסרט. בידור הצהריים האינטלקטואלי שלי הוא סיפור אמיתי קורע לב. האנשים על המסך חווים חוויות שאני לא מסוגל לדמיין אבל חרד מהן. אני מוכן להתערב שגם שכני לאולם לא חוו שום דבר דומה – הם נראו בדיוק כמו שהייתי מדמיין שקהל של דוקאביב ייראה. הורדתי את הגיל הממוצע והעליתי קלות את ממוצע צפיפות הפיגמנטים, ואני לא צעיר או מזרחי במיוחד. כמה זה רחוק ממני, מכולנו באולם – להיות פליט, להיות ערבי, לחשוש מנקישה בדלת. אנחנו עסוקים בקריירה, באנשים שעצבנו אותי במשרד, בענייני זוגיות, בחופשה הבאה. נעים לשכוח מהטרדות האלה ולהכניס אותן לפרופורציות. אז יש קצת עניינים בבית הספר של הילד, אבל לפחות יש שם בית ספר ולא עיי חורבות אחרי הפצצה.

אבל בשורה התחתונה הפער הזה הוא שקר. מתחת לאדמה היציבה שעליה אנחנו עומדים זורמים הכוחות הכאוטיים של ההיסטוריה, ואני לא יודע מתי הם יתפרצו. "סיפור אהבה סורי" מציג כמה מהפחדים הגדולים שלי על עצמי ועל הילדים שלי. מקאליסטר הזחוח מתעקש להידחף לפריים ולסיפור, מדבר עם הזוג אנגלית במקום להיעזר במתורגמן, ובאופן כללי נראה קצת פוץ מרוצה מעצמו. התחושה היא שגם הוא מסתכל על הדברים מהצד ומלמעלה, עף על עצמו ועל הסיפור שמצא. גם אצלך בבריטניה זה יכול לקרות בנאדם. גם פה בתל אביב.

הקהל באולם לא מכיר את עמר ורגדה, או את התרבות והסביבה שלהם. הם שתי דמויות על מסך, נטולות ממשות, באותה מידה יכלו להיות שחקנים. מה שקורה להם קורה רחוק, בסוריה הפרימיטיבית והשסועה. אצלנו? אצלנו זה לא יכול לקרות, אמרו המון אנשים לפני שהמון דברים רעים מאוד קרו במהלך ההיסטוריה. נותר רק לקוות שאף פעם לא אהיה חומר מעניין מספיק לסרט דוקומנטרי.

 

שיחת בית קפה בעקבות רוני דניאל

"ואז החלטתי לעקוב אחריהם", אמר הגבר בשולחן ליד לחברים שלו. הם התכופפו קדימה להקשיב. גם אני הנחתי את העיתון והתמקדתי בציתות. עד לאותו רגע השיחה היתה משעשעת, לא יותר. היא עסקה בעיקר בדיאטות ובוויכוח עז על שוקולד מול לחם. "נשים, כשהן נפרדות מגבר, מה הן עושות? הולכות וקונות שוקולד. טוחנות הכל ולא משמינות!". הם לקוחות קבועים במקום, כולם בשנות החמישים לחייהם. לדובר המרכזי היה שיער קצר וכרס. למאזין הראשי היה קוקו לבן ארוך, ושלייקס שנמתחו על כרס מרשימה לא פחות.

אבל עניין הדיאטה מיצה את עצמו. השיחה עברה לנאום המרגש לאומה של רוני דניאל. מר ביטחון, איש ה"להיכנס בהם", מרגיש פתאום שעברנו גבול, שאולי הילדים שלו לא צריכים לגדול בארץ. הרביעייה רק רפרפה על דניאל עצמו, ועברה לדיון במה שקורה בארץ הזאת. ראש החבורה סיפר איך השיג תעודת פטירה של אביו בזמן שביתה של משרד הפנים כשנדחף דרך דלת פתוחה לסניף מושבת וסירב להתפנות. "ככה זה פה". ואז עבר לסיפור מימי הצבא. וזו היתה נקודת התפנית בשיחה.

הוא היה קצין, אלוהים יודע איפה, ויום אחד שם לב שהשליש וקצין התחזוקה נעלמו. האירוע חזר על עצמו עוד כמה פעמים – הם נעלמים מהבסיס, וצצים שוב למחרת. "ואז החלטתי לעקוב אחריהם". הוא לקח את הג'יפ וחיכה ביציאה מהבסיס. כשראה את השניים חולפים ברכבם פתח במעקב. אחרי נסיעה קצרה הגיעו לעיר הסמוכה, ולבית החייל שבה. "אני רואה אותם מחנים את האוטו והולכים. הלכתי אחריהם. הגיעו לבית החייל, ונכנסו לחדר. אני בא ודופק על הדלת. השליש שואל מי זה. אני אומר לו זה אני, אבי. הוא פותח את הדלת ושואל מה אתה עושה פה. אני עונה לו: מה אתה עושה פה. ואני רואה מאחוריו חדר, וואלה, עם כל מה שצריך".

"למחרת ניגשתי למפקד", המשיך האיש. נדרכתי. הנה באה הפואנטה. ניקוי האורוות, חשיפת השחיתות, עשיית הצדק. הקצין האמיץ שלנו ביצע עבודת בילוש, לכד את המנוולים וידאג שהם ישלמו. "ואמרתי לו: היחידה לא מוכנה למלחמה. אם מחר קורה משהו, אנחנו לא מוכנים. צריך לארגן תורנות של קצינים שישנו במבצעים, ולתרגל מוכנות. הוא אהב אותי, אז הוא אמר לי 'וואלה, אחלה רעיון'. ארגנתי לשליש ולקצין התחזוקה שיבוץ בתורנות. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהם יצטרכו לישון במבצעים. ואז דיברתי איתם. אמרתי להם שאם הם יסדרו לי גם חדר כזה בבית החייל, אני אחפה עליהם והם יוכלו להבריז מהתורנויות שלהם".

וזה מה שקרה. מאותו רגע שודרגו חייו של אבי. "הייתי יוצא לסיבוב ברים בעיר במקום התורנות, ואחר כך הולך לחדר בבית החייל. לפעמים אם היתה תיירת, הייתי מביא אותה לשם". "ויצאת עם המכשיר קשר?" התעניין בעל הקוקו הלבן. "בטח, אתה יודע איזו אוונטה זו עם המכשיר קשר והג'יפ"?

בשלב הזה הצטרפו אלי לשולחן. אני לא יודע מה ואם היה המשך לסיפור. חשבתי שזה רלוונטי לכמה דברים. לכספי המיסים שלנו בפעולה. לנורמות וערכים בארץ ובכלל. ולגברים מבוגרים שמתרעמים על זה שגנבו להם את המדינה עם אפס מודעות לתפקיד שלהם בעלילה.

למה אני לא סובל את יום הזיכרון

אני שונא את יום הזיכרון. אני שונא את ערב יום הזיכרון. אני חסר מנוחה ועצבני כמה ימים קודם לכן, ומגיב בהתאם: בערב יום הזיכרון האחרון התעלמתי מהכותרות והפרויקטים על שלל נופלים במלחמות ומבצעים לסוגיהם. נמרחתי על הספה וראיתי עם המתבגרת – שלמחרת תחבק אותי כשאני בוכה – את אנטמן. סרט גיבורי על חביב ודבילי של מארוול. מצד שני, הנושא המרכזי בו הוא מניעת הגעת נשק מסוכן במיוחד לארגון צבאי נתעב. אז אולי יש קשר.

יום אחרי, בטקס של החטיבה הירושלמית אליה היה שייך אבא שלי, נתקלתי בתמהיל הרגיל. פוליטיקאי שנושא נאום שכאילו נוצר במחולל קלישאות ומזכיר שזה יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יש מקום לכולם. קריאת יזכור ותפילות שלא ברור לי איך הן קשורות בדיוק לבית החילוני של אבא שלי המת, אבל ניחא. ובן שכול, כמוני, שמדבר בכאב על האבא שלא הכיר ושובר לי את הלב. ניגשתי אליו אחרי בלי לדעת מה אני בדיוק רוצה לומר לו, וכשהתחלתי לדבר גיליתי שהגרון שלי חנוק ואני לא מסוגל להוציא משפט שלם. ואז ניגשתי הצידה וקראתי למתבגרת וחיבקתי אותה.

ובזאת מבחינתי נגמר היום הזה. ואני מתעב אותו לא בגלל הכאב, או הבכי. זה לגמרי מרפא. אני שונא אותו כי הוא חלק מטקס שהמטרה שלו עוותה. הוא פוליטי, אקט של גיוס, של עשיית נפשות למוות המיותר שעוד יבוא. סגן ראש עיריית ירושלים שדיבר בטקס הזכיר את יום השואה ותיאר משוואה ברורה – חיילים מתו וצריכים להמשיך למות פה כי האלטרנטיבה היא אושוויץ. אבא שלי מת במלחמת יום כיפור. זו היתה מלחמה מיותרת ומטומטמת. הוא לא מת כדי למנוע את אושוויץ 2, הוא מת, כמו מיליוני חיילים בהיסטוריה, בגלל מנהיגים גרועים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. הוא מת בגלל רשלנות פושעת, בגלל עיוורון וגאוותנות. וכמוהו עוד רבים. מלחמות ברירה, מבצעים, פחד מקבלת החלטות, קיפאון וטרור ולנצח תאכל חרב.

אני לא צריך את כל טקס האדרת השכול והמוות, אני לא צריך יוזמות אידיוטיות של אימוץ לוחם שנפל על ידי כיתות במערכת החינוך של בנט. אני מעדיף שהבן שלי יעסוק ויתרום לחיים בבית הספר, ולא יתעסק במוות הרואי ומיותר. אני לא רוצה שהמורשת שלו ממות הסבא שלא הכיר תהיה ציות עיוור ומיליטריזם, אלא ספקנות וחשדנות ואזרחות טובה וערנית. קראתי את התגובה של אב שכול לטור של רוגל אלפר, את הטענה שיש נושאים שעליהם אסור לצחוק. ובכן לילדים שלי מותר לצחוק על הכל, ללגלג, לפקפק. אני רוצה שכשהם ישמעו מנהיג זקור-קומה מדבר גבוהה על שואה ואויבינו ולא ניכנע, תידלק להם נורת אזהרה בראש.

אנשים מתבלבלים בין ציניות לסרקזם. אני ציניקן גאה. אני מאמין שרוב המנהיגים מונעים מאינטרסים צרים ופחד, אני מאמין שיש מעט מאוד מלחמות אין ברירה, אני מאמין בספקנות וחשדנות ובדיקה תמידיות. ואני לא רוצה שפוליטיקאים ופקידי דת יידחפו אל השכול שלי וישתמשו בו למטרות הנלוזות שלהם.

כשהמתבגרת היתה בת שלוש היא ראתה תמונה של אבא שלי על המדף בבית. ובערב, באמבטיה, התחילה לשאול עליו שאלות. איך קראו לו, האם הוא היה גבוה, האם היה לו שיער ארוך. היא ניסתה לעשות את מה שגם אני ניסיתי לעשות לא פעם, לבנות דמות של מישהו שהיא לא הכירה ולא תכיר. וזו מהות השכול בשבילי – לא הצהרות של דם ואש של מנהיגים מעונבים, אלא ההיעדר הזה, הבור שלא יתמלא והאבא שלא אכיר.

סבא וסבתא שלי והנקמה היהודית של סמוטריץ'

יש סיכוי מסוים שסבא וסבתא שלי היו מצביעים לבית היהודי, ואולי אפילו אומרים מילה טובה על בצלאל סמוטריץ', מבחינתי נער הפוסטר של כל מה שחולה בחברה הישראלית. סבא וסבתא שלי שרדו את השואה, מה שאי אפשר לומר לגבי הרוב המכריע של המשפחה שלהם. הם עלו לארץ בגיל מבוגר עם בנם היחיד, רק כדי שהוא ייהרג במלחמה מטומטמת ומיותרת ב-73'. הם עלו לארץ כי האנטישמיות בהונגריה, אחרי המלחמה, הפחידה אותם. ואחרי שואה ומלחמה ושכול הם לא בטחו בממסד, לא האמינו באלוהים ולא חיבבו ערבים. אבל הם היו שורדי שואה והורים שכולים וקשישים. מה התירוץ שלכם?

נקמה מאורגנת כראוי

אין מקום להשוות, אף פעם אסור להשוות. לא אם אתה סגן רמטכ"ל ולא בכלל. לטובת אלה שכן משווים פירסם סמוטריץ' הסבר מנומק ומפורט על ההבדלים בין אז לעכשיו. אם הערבים לא היו נלחמים בנו, הוא כתב, לא היה נהרג ולו ערבי אחד. ואם המדינה היתה נוקמת באויב באופן מסודר, יהודים לא היו לוקחים את החוק לידיים ושורפים משפחה או חוטפים נער ערבי ורוצחים אותו. יש סיבה לשנאה, לקריאות מוות לערבים, לבקשה להפריד בין יולדות בגלל לאום. סיבה רציונלית, לא גזענית. לא שנאת הזר אלא מלחמה באויב. זו לא השנאה שסבא וסבתא שלי ספגו.

גם אני לא הייתי רוצה לבלות ליד ערבים בחדר לידה, אגב. או ליד חרדים. או דתיים לאומיים. או היפסטרים. או רוב בני האדם באשר הם. גם לא בבר או בגינה ציבורית. אבל מה לעשות.

אני לא יודע לגבי ח"כ סמוטריץ', אבל כשאני משווה בין דברים אני מצביע על דמיון ביניהם, לא טוען שהם זהים. ישראל אינה גרמניה של לפני מלחמת העולם השנייה. אבל יש בה לא מעט נקודות דמיון לתקופה ההיא ולמשטרים רעים אחרים. כשסמוטריץ' מדבר על הפרדה בין יולדת יהודייה ליולדת ערבייה, ואשתו מדברת על "רגע יהודי טהור" שבו היא לא רוצה שערבי יהיה לידה, זה נשמע לי כמו גזענות ומזכיר לי דיבורים על הדם הארי הטהור. כשצועקים מוות לערבים זה לא נשמע כמו "מוות לכל הערבים שמפעילים נגדנו אלימות בלי סיבה אמיתית וכל השאר דווקא סבבה". זה נשמע לי כמו מוות ליהודים בכיכוב מיעוט אחר. ארגון להב"ה, לה פמיליה וכל השאר מדברים על גזע עליון וטוהר דם ומה לעשות אני לא מתחבר. אני לא מרגיש עליון במיוחד. הם לא שונים בעיני מארגוני עליונות לבנה במדינות אחרות.

אני כן מפחד. כשאני שומע ערבית אני נלחץ קצת. מהבחינה הזו הקורס ללימוד שפת השכנים/אויבים עזר. השבוע כששתי הקופאיות באם-פם התווכחו הבנתי שהן מדברות על עבודה, כנראה ריב על משמרות, ולא על הדרך היעילה ביותר להפעיל מטען ולהעיף לשמים כמה שיותר יהודים. נרגעתי וקניתי חלב. הפחד הזה הגיע ומגיע אלי מהערבים בספרי חסמב"ה ודני דין שקראתי כילד, מהטלוויזיה, מפוליטיקאים, מ"נוהרים לקלפיות". אולי העניין הזה של נקמה, ושל טוהר והפרדה בזמן צירי לידה הם בכלל תוצאה של פחד, של משהו לא רציונלי? אני יודע שאני מגיב באופן לא הגיוני כשאני מפחד. אולי גם הסמוטריצ'ים עובדים על אותו רגש בסיסי?

בין שני תאריכי הזיכרון, לשואה ולמלחמות – כמו שתומר שאל פעם כשהיה בגן, "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל" – אני חושב קצת על סבא וסבתא שלי ומה שעבר עליהם. קצת כי זה כואב. ואני חושב על האבא שלא הכרתי. והמסקנות שלי הן שבני אדם עושים דברים איומים זה לזה, ללא הבדל דת, גזע, ואולי קצת כן בעניין המין, כי לגברים יש הספק מרשים יותר בנושא. תמיד יש לזה לכאורה סיבות מפורטות ומנומקות בצד אחד של התמונה, ואלמנות ויתומים ואנשים שצולקו לשארית חייהם בצדה השני. אם האלוהים של סמוטריץ' היה באמת קיים הוא לא היה מתעסק בנקמות. הוא היה, כמו ששר החבר צימרמן, מונע את המלחמה הבאה.

"חדר החדשות" בין הטילים של החמאס (ומשהו על אורי משגב)

בשישי הלכנו להצטייד בסרטים באוזן השלישית. גם אם הסיכוי הסטטיסטי להיפגע מטיל קטן ביחס לאפשרות של תאונת דרכים/פיצוץ בלון גז/פסנתר נופל זה עדיין מלחיץ ולא מעודד פעילויות מחוץ לבית. וחם.

22NEWSROOM_SPAN-articleLarge

מפת הכאב של בנק המטרות? דובר צה"ל על סמים?

בין היתר בחרנו את "חדר החדשות", העונה הראשונה. לקח המון זמן עד שנכנעתי לנגה וראיתי את הסדרה של ארון סורקין. אין לי כוח לסגנון האנשים-שנונים-שמדברים-מהר שלו. אבל בשלב מסוים התחלתי להציץ מהצד, ואז ראיתי את כל העונה השנייה. והבנתי שטעיתי. ושכולם, בעיקר עיתונאים ישראלים, צריכים לשבת מול ג'ף דניאלס ולתת לספק לחלחל.

"חדר החדשות" היא לא באמת סדרה על עיתונות. היא אגדה, כמעט אגדת ילדים. היא מספרת על צוות חדשות בפריים טיים שמחליט להפסיק לרדוף אחרי הרייטינג ולייצר, ובכן, חדשות. ממש. עובדות, מידע שחשוב באמת לציבור, סיפורים שישפיעו על ההחלטה שלכם בקלפי.

שזה בלתי אפשרי כמובן. זה כמו שבחדשות ערוץ 2 יביאו את כל העובדות, ויסקרו סיקור הוגן, וישאלו שאלות קשות ממש. נסו לדמיין את יונית לוי או דני קושמרו נכנסים בשר הביטחון בשידור חי, עם פרטים על כל שלל המבצעים עד כה שלא השיגו דבר, עם דרישה להבין לאן כל זה הולך, ומה קרה לאופציית המשא ומתן. בלי סיפורי צבע על מישהי שילדה בדרך לממ"ד בחתונה של אחותה.

וחבל. כי הילדים שלי בלחץ מכל הטילים המתעופפים האלה. הם היו בלחץ גם במבצע הקודם, כשעוד תהו אם החמאס יפלוש לישראל. זה המסר שעובר אליהם מכל כיוון, שיש כאן עימות בין שני צדדים שווים בכוחם. לא כמה פצועים קל-בינוני מצד אחד, ומעל מאה הרוגים, כולל ילדים, כולל משפחות שלמות, מהצד השני.

אני חי במדינה היסטרית וקורבנית, והתקשורת שלה משתפת פעולה עם הגישה הזו. בארץ הפלאות של סורקין זה לא היה קורה. וויל מקאבוי היה מיישיר מבט למצלמה ומסביר לכולנו את הפארסה האידיוטית הזאת, של מיליוני בני אדם שתקועים בין שתי הנהגות קיצוניות, טיפשות ומיליטנטיות. בחדשות ערוץ 2 אין אף אחד עם הביצים לעשות משהו כזה.

אין להם גם את סלואן סאבית'.

זה מתחיל בחינוך, זה נכון, אבל גם לתקשורת יש את החלק הקטן שלה במצעד השנאה והגזענות שעובר פה ברחובות.

ומהצד השני יש תופעות כמו הטור של אורי משגב, שטוען פחות או יותר שאם לא היתה כיפת ברזל וכמה אנשים היו נהרגים פה, אולי היינו עושים שלום סוף סוף. גם משהו שמקנזי מקהייל היתה מעיפה מהליין אפ בשאט נפש. זו פרובוקציה מתחכמת, ולו בשל העובדה שאם היו נהרגים כאן אזרחים התגובה היתה – כולם ביחד – נקמה, ולא שלום או איפוק. זו לא עיתונות, זה תרגיל אינטלקטואלי בהשגת תשומת לב ומיצוב.

זה לא שאני מתלהב מכיפת ברזל, שמזכירה לי בעיקר פרק מסוים ממסע בין כוכבים. אבל היא לא גורם ובקושי סימפטום, ובטח לא חלק מאיזו קונספירציה מטופשת. במקום כותבי דעות נחרצים וחשובים בעיני עצמם יהיה נחמד אם יהיו כאן קצת עיתונאים של ממש. אולי זה ישנה קצת את כיוון הרוח.

זיכרון אבוד בשחור לבן

החדר היה קצת צפוף, והאנשים בו נראו כמו שהייתם מצפים שייראו בכינוס חברתי של בני 60-70 בעיר כמו שוהם בשישי בערב – בורגנים, סנדלים, כרס פה ושם, מיושבים. כמו בדרך כלל במדינה הספציפית הזו, החזות הזו מטעה.

המטרה שלי בערב הזה היתה זהה למטרה בערבים קודמים, וחסרת תוחלת באותה מידה: לצייר לי דמות של אדם שמת כשהייתי בן פחות משנתיים. זה חסר סיכוי. לא משנה כמה סיפורים תשמע, מכמה אנשים, הדמות האמיתית תמשיך לחמוק ממך. לך תסמוך על זכרונות משולבים בדמיון ובפוטושופ-אבל שמעניק המוות לבני אדם, מוחק את הפגמים הקטנים והגדולים שלהם.

אבל האנשים בחדר ניסו, באופן מרגש ולפעמים מכמיר לב. כולם בוגרי כפר הנוער בן שמן, חלקם הגדול היו אז עולים חדשים, מפולין והונגריה ומרוקו ועוד, מסתגלים לעולם חדש לגמרי, מחוץ לבית, שונה לחלוטין מהמקום בו גדלו. מתמודדים עם זכרונות של אנטישמיות ושואה, עם שפה חדשה, מנטליות אחרת. איפה הם ואיפה הדור המפונק שלי. אבא שלי היה אחד מהם. בן יחיד לניצולי שואה שמנסה להיות יותר צבר מצבר.

רשות הדיבור עוברת מאחד לאחד, מספרים זכרונות בני יותר מ-40 שנה, מתקנים אחד את השני בפרטים הקטנים – שמות של מורים, מי היה הבלם בקבוצת הכדורגל, מי היו בחדר הבנות היפות. רגע אחד צוחקים או מתווכחים על פרט זניח, ודקה אחר כך מישהו משתנק פתאום בגלל זיכרון מטלטל במיוחד. בחיי, כל המדינה הזו פוסט טראומה אחת גדולה.

המשימה שלי נוחלת כמובן כישלון. אני מניח שזה קצת כמו כאבי פאנטום באיבר קטוע. אבל אני כן יוצא עם פיסות מידע חדשות, למשל הדיעות הפוליטיות שלו – מתברר שהאיש היה סוציאליסט. מגניב. וקצת אור על היחסים עם ההורים שלו, הרצון להתנתק מכל מה שהריח מהגולה. זה מכעיס אותי, אותם הרי היכרתי ואהבתי, והוא – הוא תמיד היה בחזקת נעלם. מה פתאום הוא מתנהג ככה לסבא.

בין הסיפורים להקרנת תמונות בשחור לבן (עוד קו לדמות – סטייל לא היה לו, מה זה השפם הזה) לבורקסים ועוגות גבינה מגיעים לחצות, ומתפזרים. אני יוצא עם שלושה מספרי טלפון, באחד על אחד אני בטוח שאפשר יהיה להעמיק יותר, לברר יותר, להקטין את החלל הריק שנמצא במקום שלו. להוסיף עוד כמה קווים לתמונה שאף פעם לא תהיה באמת ממוקדת.

כשנגה היתה בת שלוש בערך היא שאלה מי זה האיש בתמונה בשחור לבן. הסברתי לה שזה אבא שלי, שמת במלחמה כשהייתי קטן יותר ממנה, אבא אחר מהסבא (המצטיין) שהיא מכירה ואוהבת. היא חשבה קצת והתחילה לשאול שאלות. האם הוא היה גבוה או נמוך? גבוה. שיער ארוך או קצר? די קצר. ועוד ועוד. היא ניסתה לבנות לעצמה דמות, לתת ממשות לסיפור על הסבא המסתורי שהתגלה פתאום. גם אני ממשיך, עד היום.

 

 

הילדים שלי ו"עמוד ענן", או ההישג האמיתי של ביבי

ביום השני למבצע המהולל עמוד ענן ביקשו הילדים הבהרות בסוגיה שהטרידה אותם מאוד: מה נעשה אם חמאס יפלוש לישראל.

זו שאלה הגיונית, גם אם היא מגיעה מילדה בת 13. למה שחמאס לא יחליט שנמאס לו, יניע את הגייסות קדימה ויפלוש למדינה השכנה, החלושה והמפוחדת? הוא מסוגל לירות טילים על תל אביב ממדינת – סליחה, אימפריית – עזה, אז למה לא להתניע את הטנקים?

המבצע הנכחי תפס אותי בניו יורק. פעם ראשונה שאני מגיע לעיר הגדולה מזה יותר מעשור, וישר בלגאן בעזה. מצאתי את עצמי מנהל שיחות הרגעה עם הבית במיילים, אס-אם-אסים, וואטסאפ ופייסטיים. איזה יופי. הילדים היו בהיסטריה. טילים נופלים, ובחדשות, בבית הספר, בחדר המדרגות, פניקה ודיווחים על הרס ומוות מאיים שמרחף מעל. אף מילה על מה שקורה בעזה. רק על מה שקורה כאן, עלינו, הקרבן האומלל.

 

בסופו של דבר ניסיתי להרגיע אותם בעזרת עובדות. במבצע המופלא הקודם, עופרת יצוקה, נהרגו 3 אזרחים ישראליים, ועשרה חיילים. כך לפי ויקיפדיה. על מספר ההרוגים בצד השני יש חילוקי דעות – 1,166? 1,300? חצי מהם בערך – ושוב, גם כאן יש ויכוח – "לא מעורבים". בתרגום ממכובסית: ילדים, נשים, סתם אזרחים. לחמאס אין טנקים, מטוסים, ושאר ציוד מתוחכם. יש לו טילים ישנים ושנאה פונדמנטליסטית יוקדת. שילוב לא משהו.

וזה הניצחון הגדול של ממשלת ביבי, הנוכחית והבאה: הדמוניזציה של הצד השני. במקום לנסות להגיע להסכמים, למצוא עם מי לדבר, להחליש פוליטית את מי שלא רוצה לשאת ולתת, מחכים עד שהצד השני יתפוצץ. כשאתה לא משאיר לצד השני, גם למתונים שבו, אופציה אחרת, הטרור הוא הדרך היחידה. כמו שכתב ב"הארץ" קובי ריכטר, האחריות להתעקש על משא ומתן היא של הצד החזק. שזה אנחנו, מתברר.

או שלא, אולי? אם מישהו שיקם את כוח ההרתעה שלו בסיבוב האחרון זה חמאס. אם תשאלו המוני ילדים ונערים, אלה שיצביעו בבחירות שאחרי הקרובות בין היתר, הם יספרו על אויב מר ואכזר ומסוכן. מאוד מסוכן. אין עם מי לדבר.

אפשר להתעצבן על טיפוסים כמו גדעון לוי עד מחר – גם אותי הוא מרגיז לא פעם – אבל הביקורת שלו על העיתונאים הישראלים מדויקת. אנחנו לא יודעים מה קורה בעזה. אנחנו לא רואים תמונה אמיתית של הצד השני, שחי בתנאים מזעזעים שאנחנו מכתיבים לו, ושלא מקבל שום סיכוי, שום מחווה, עד שהוא לא מגביר את קצב ההפצצות והפיגועים. שימו לב למה שקרה כאן דקה אחרי חיסול הבן-לאדן-צעצוע של נתניהו – מישהו כנראה בלם את זה קודם, לא?

 

הם לא נחמדים? הם חשוכים, קיצוניים דתיים, לא מישהו שהייתם רוצים לאכול איתו צהריים? וואלה. אבל אלה השכנים כאן, אלה האנשים שצריך להגיע איתם לאיזשהו הסכם. לא בשם ערכי החברות וההומניזם – סתם, פרגמטיזם והגינות בסיסיים.

ואולי אם התקשורת תעשה את העבודה שלה, אם הילדים שלי יבינו שבצד השני יושבים בני אדם, ושהצד השני הוא החלש בסיפור הזה, יתחיל משהו שיוביל, פעם, איכשהו, לשלום.

%d בלוגרים אהבו את זה: