חזרתי מטקס יום הזיכרון המדמיע בכיכר הבימה ובמקום קצת אסקפיזם לנשמה התחלתי לצפות ב"דפיקה בדלת", הדוקו של "כאן" על האנשים שמוסרים את הידיעה למשפחות הנופלים. הצלחתי לסיים אותו רק למחרת. זה סרט מעולה ומומלץ, אבל קל או כיף הוא לא. 

למחרת נסעתי לבית הריק של אמא שלי שבחו"ל כדי לעבור על אלבומים ישנים. דפדפתי בתמונות שחור לבן וקצת בצבע, מנסה להתחבר לפנים הזרות. הנה אני מחייך ומאושר ביחד איתו, הרי פעם הכרנו די טוב, לא? לא זוכר, לא יודע. 

אחד המודיעים בסרט מדבר על חוויית ההליכה אל עבר הדלת שמאחוריה נמצאת המשפחה שעומדת לקבל את ההודעה שתשנה את חייה לעד. הוא מתאר דימוי שחוזר ורודף אותו, של סכין דקה וחדה שחותכת את ציר הזמן, סכין שעוד זמן מה תרד ותפריד בין מה שהיה עד כה, לבין החיים של מעתה והלאה. 

הסתכלתי על התמונות של האב שלא הכרתי והבנתי שאני מקבל הזדמנות להציץ אל העולם של לפני הסכין. והבנתי גם למה התעקש המודיע על סכין דקה – כמעט ולא רואים את החתך, הרי הזמן המשיך לנוע, החיים התקדמו במסלולם, והצלקת כמעט בלתי נראית. ובכל זאת, זה כמעט מדע בדיוני, טכנולוגיה שהמציאו בני אדם ומאפשרת לי להציץ אל מציאות חליפית, ציר זמן שנקטע לפני הרבה שנים ולא התקדם. 

בחרתי כמה תמונות, עמדתי בצפירה, ונסעתי חזרה לתל אביב. יומיים אחר כך רכבתי לחנות צילום כדי להגדיל אותן. עוד התחכמות לגורל, כאילו שאם הן יקבלו מידות ומיקוד ואפילו צבע, המבט אל העבר יהיה צלול יותר. כשהגעתי לחנות התברר שיש הפסקת חשמל בכל הרחוב, משל אלי הגורל מפגינים מורת רוח קלה מול ההיבריס שלי. השארתי את התמונות שיחכו וחזרתי הביתה לחכות לבת שלי, הנכדה של האיש מציר הזמן ההוא, שתבוא לאכול צהריים. 

אנחנו הפסקנו להגיע לטקסים עם שרים עוד לפני שזה היה אופנתי. שנים היינו קמים מוקדם בבוקר יום הזיכרון וממהרים להר הרצל, לקבר של אבא מס׳ 1, כדי שנספיק לעמוד קפואים, כמה דמעות אשכנזיות נקוות בזווית העין, ולברוח לפני שהפוליטיקאים יפציעו ויתחילו לרסס קלישאות לכל עבר. אחר כך היינו ממשיכים לטקס של הגדוד, הפוליטיקאים שם היו מהזן העירוני, הקצת יותר נוח לעיכול. אחרי מותו של אבא מס׳ 2 הפסקנו גם עם זה. אני בוחר לי את הטקס המתאים כל שנה, ולקבר מגיעים בפעם אחרת.

המפגש בין הממלכתי לאישי בבית הקברות טעון תמיד. זו התנגשות בין הטרגדיה שלי לבין הניסיון לנכס אותה, להפוך אותה בכוח לחלק מסיפור גדול יותר, שמעוצב בהתאם לאינטרס של האנשים בשלטון. אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור, בגלל מחדל, בגלל היבריס, בגלל אוסף של טעויות וצירופי מקרים. מה לזה ולנראטיב של מלחמות שכולן אין ברירה, הצדק המוחלט שתמיד לצידנו, ותדע כל אם עברייה וכל הג׳אז הזה. 

כשאדם מת נפער חור שחור ובולע-כול בחייהם של האנשים שנשארו מאחור. הוא בלתי נראה ובלתי מורגש לאחרים, אלא אם חוו משהו דומה. האדם מרגיש את כל עולמו רועד ומיטלטל, ומסביב החיים ממשיכים כרגיל. בספרי הארי פוטר יש חיה קסומה, בלתי נראית, שרק אנשים שחוו מוות ואובדן יכולים לראות. זו מטאפורה מעולה. כשאדם מגיע לקבר של יקירו הוא עושה זאת כדי להתייחד עם הזיכרון בחברת קרובים, אהובים. התייחדות היא ההפך מטקס המוני, שהופך את היחיד לעוד פיסה בפאזל גדול ואחיד.

כל זה היה נכון גם לפני הממשלה הזו, לפני התקופה האיומה הזו. ונכון עכשיו שבעתיים. בשבוע האחרון אנשים נכנסו ברגל גסה לאירוע, מסבירים למה שירה גפן לא היתה צריכה ללבוש חולצה עם כיתוב פוליטי בלוויה של אבא שלה, מודיעים שיגיעו לקברים שמשפחות שכולות בחרו לא לעלות אליהם במחאה על המצב. אומרים שאפשר להבין את המשפחות, ״אבל״, כאילו שבארץ השכול יש מקום ל״אבל״. גם כי הגבולות בין אבל פרטי ללאומי על חייל מטושטשים, וגם כי אנשים הם לפעמים חרא של אנשים.  ומה לעשות, אם אנשים מרגישים שהמדינה ששלחה את יקיריהם למות משנה, שלא לומר מאבדת, צורה וצלם, יש להם זכות להביע את זה גם כשהם מתאבלים.

הפתרון? התנתקות. קחו את הטקס למקום אחר, השאירו את הקברים למשפחות. מי שלא רוצה להגיע לטקס עצמו לא יגיע, ולא יתעצבן כשיראה שר נכבד שלא שירת בצבא, או ייאלץ להאזין לנאום של אדם שמה לו ולאיש שקבור ממש כאן. מילא היו רק מגיעים ועומדים בסבר פנים רציני. הם תמיד מתעקשים לדבר.

אלוהים יודע כמה נאומי יום זיכרון שמעתי. רובם נשכחו רגע אחרי, כאילו נוצרו במחולל קלישאות גרוע במיוחד. מיעוט קטן זכור לי בגלל טעויות מביכות שלפחות הפכו את כל העסק למשעשע, כמו הקצין שלא טרח לעשות גוגל ודיבר על הנופלים שהיו ״המוץ מן התבן״. אני זוכר לטובה רק נאום אחד, של רפי אדרי – פוליטיקאי לא חשוב במיוחד ממפלגת העבודה, שלשיא הקריירה הגיע כשכיהן במשך שבוע כשר לאיכות הסביבה. 

לפניו דיבר באותו טקס יושב ראש הכנסת דאז, דן תיכון. בנופלם ציוו לנו, בלה בלה בלה. ואז עלה אדרי, ובמקום להוסיף עוד משפט מפוצץ על הגנת המולדת ויפי הבלורית, סיפר איך בכל פעם שהוא מזדמן לטקס סיום כלשהו – תיכון, צבא, אוניברסיטה – הוא חושב על האם שעומדת שם ומתגעגעת לבן הזוג, שלא נמצא לידה, שלא רואה את בנו או בתו על הבמה. לא נותרה עין יבשה באולם, גם לא שלי. כי בסופו של יום אחרי כל מלחמות ישראל, נשאר האדם האבל לבדו עם הזיכרון והכאב. תניחו לו.

הכי נוח זה גיבורים מתים, כי למי יש כוח לפצועים, לנכים שדורשים פתאום זכויות וכסף, להלומי קרב שבאים להרוס לנו את הזיקוקים. גיבור מת זה סיפור טוב. את אבא שלי קברו בהר הרצל כי הוא היה גיבור, החברים שלו שנפלו בשבי קיבלו מהמערכת יחס נעים הרבה פחות. 

חברה ששירתה כפקידה במשרד הביטחון אמרה לי את מה שכבר ידעתי: צה״ל מתייחס מעולה למתים. לנכים – לא כל כך. איציק סעידיאן יכול בטח לספר על זה דבר או שניים. ב״סליחה על השאלה״ עם חיילים שסוחבים פוסט טראומה נשאלים המרואיינים אם היו מעדיפים להיפצע באמת. כולם עונים שכן, כולם סבלו מחוסר האמון של המערכת, של הסביבה. 

ועכשיו, ביום העצמאות ה-74, פתאום נזכרו אלה שהעזו להישאר בחיים שהזיקוקים מפריעים להם, וכל החשודים הרגילים, הריקלינים למיניהם, יצאו נגדם. קראתי ציוץ של רונן שובל, איש ״אם תרצו״, שטוען שהזיקוקים מסמלים את נצחיות המפעל הציוני, לא פחות, ומכאן שמלחמה בהם היא אנטי ציונות. 

האם לדעתו של שובל ועמיתיו לימין הקיצוני ה-סמל של הציונות הוא המצאה סינית עתיקה שנועדה לגרש רוחות רעות, ומתבטאת ברעש והבזקי אור ותו לא? אני בספק. אני חושד שמה שמטריד את שובל וחבריו לדרך קשור בעקיפין לצבעוניות הרב גונית של הזיקוקים. רק להפך.

מה שמטריד את חובבי הזיקוקים הוא המורכבות, החמלה וההבנה שמסמל אקט הוויתור על הזיקוקים. למה שיפריע להם סיוע להלומי קרב? כי זה מדרון חלקלק. כי זו הכרה בקבוצה קטנה שהסבל שלה לא ניכר לעין, קבלה של חולשה, מבט שרואה גוונים ומורכבות. זו כבר השכונה של זכויות הפרט, של קבלת השונה, של פלורליזם והכלה. וזו שכונה מטרידה ומסוכנת.

קיצונים – והמערכת – לא רוצים מורכבות. הם אולי בעד זיקוקים צבעוניים, אבל מעדיפים את העולם שלהם בשחור לבן. גיבורים ונבלים, מתים וחיים. כי אם יש אמצע, אם יש ניואנסים, הצעד הבא עלול להיות מבט חומל על האויב, קבלה של מורכבות גם בסכסוך הבלתי נגמר במקום הזה, אפילו פשרה, חלילה. 

ואת זה אי אפשר לקבל, עולם שלא צבוע בשחור לבן מסוכן מדי. יואילו הלומי הקרב וימשיכו לסבול בשקט כשהשמיים נצבעים בשלל גווני הציונות, ולא יפריעו למערכת להמשיך ולצעוד קדימה, בלי להביט לצדדים, לעבר עוד ימי זיכרון מהוללים. ואל חשש, לא יחסרו חללים חדשים לזכור.

צפיתי בפרק הסיום של ״המפקדת״ בין הליכות נרגנות לחדר המדרגות, לצלילי האזעקה. קראתי כל מיני ביקורות על הסדרה – סתמית, שמרנית – אבל הכותרות והטילים עזרו לי לגלות בה רובד נסתר, חתרני, ביקורתי. 

המון דברים – זהירות, ספוילרים – התרחשו בעונה הראשונה של ״המפקדת״. שלל אירועים שמפלרטטים עם אסון, זרעי פורענות שמרחפים ונקלטים באדמה פורייה. כל אחד מהם היה יכול להוות בסיס לסדרה או סרט דרמטיים, טראגיים. אבל שום דבר לא נובט, הכול רק כמעט.

דוגמאות: אחת המפקדות נאלצת להסתיר בבסיס את אחיה של אחת החיילות שלה, אזרח ועבריין. כמה סצנות אחר כך הוא כמעט מצליח לחתום על נשק. מפקדת אחרת לא עומדת בלחץ ומנסה להתאבד. חיילות גונבות ציוד, סמלת עושה סקס לוהט עם קצין שאליו היא כפופה, מ"ממית פזורת דעת גורמת לכיתה שלה להסתובב אליה עם נשק טעון ודרוך, ועוד ועוד. 

אבל אף כדור לא נפלט, אף אחד לא עולה למשפט, הכלא הצבאי נותר ריק. הכול מוחלק, מוכל, מושתק. המפקדת הנסחטת תצא לקורס קצינים, העבריין ייעלם מהבסיס בשקט, ניסיון ההתאבדות נכשל, הקצין והסמלת ימשיכו להזדיין. 

הדמות הראשית בסדרה, המ"ממית הטרייה נועה, דווקא מתחילה אחרת. היא רוצה להקפיד על נהלים, היא דורשת משמעת וסדר. היא הגורם החיצוני שמגיע לשנות את המערכת. אבל המציאות מנצחת אותה בנוק אאוט. עד סוף העונה היא תוותר ותעלים עין, כדי לסייע למפקדות ולחיילות שבסך הכול מתכוונות, כולן, רק לטוב. 

הכוונות של כולם טובות, והן מרצפות יפה את הדרך לגהינום הישראלי של 45 מתים בהר מירון ועוד שניים בבית כנסת שעוד לא סיימו לבנות, של היעדר מיגון ביישובים שמופצצים באופן קבוע על ידי החמאס, וגם אצלי בבית, בו חדר המדרגות מחליף את המקלט שאין. הגיהנום של זלזול ביכולות של השכנים בעזה, שתחילתו בהעברת כסף לארגון טרור כדי שלא ירעיש בין שתיים לארבע, וסופו בהפגזות. 

כל הדמויות ב"המפקדת" רוצות שקט עכשיו. גם אני רוצה שקט. אני חי בבועה שלי ומנסה לא לצרוך יותר מדי חדשות, לא לשמוע על קיפוח הערבים, ההסתה נגד השמאלנים, ההתנחלויות, הכיבוש, ישובי הדרום שמופגזים בקביעות. למי יש כוח לעשות משהו? למי מבין הדמויות ב"המפקדת" יש כוח למשפט צבאי, לחקירה רצינית, לבלאגן שילווה כל ניסיון לשינוי? ואם אף אחד לא מת או איבד איזה איבר, למה לעשות רעש? אם בשכונה שלי הכול סבבה, אז מה בעצם כל כך רע? מעלימים עין, מעגלים פינות, ויוצאים הביתה. 

זה עובד מצוין. עד שזה לא עובד. ואז כבר מאוחר מדי ואני בחדר המדרגות. 

זו האזעקה הראשונה שלי בחדר המדרגות של הבניין. הזוג ממול יוצא עם התינוקת על הידיים, האב בלי חולצה. באזעקה הבאה הוא לבוש. בשלישית התינוקת בעגלה, כך שאפשר להעביר אותה מהמרחב המופצץ למרחב המוגן בלי להעיר אותה. מתמקצעים.

אני מבלה את הזמן בשיחות עם הילדים שפזורים בין אמהות, עם חברים, משפחה. בלילה הראשון עוד מוודא בקדחתנות שכולם בסדר. בהמשך קצת פחות. העיסוק בטלפון מסיח את הדעת מהאימה שמטילים עלי הקולות בחוץ. הסירנה, ואחר כך קולות הנפץ. אני קורא על נפילות בדרום, בחולון ורמת גן, אבל זה עובר לגמרי מעל הראש הפרטי שלי.

יש משהו בלתי נסבל בחוסר האונים שהרעש הזה מייצר. קולות משמיים שמפיקה ישות בלתי נראית. אין לי מושג איך נראית המפלצת, אין לי שליטה בזמן ובמקום שבו תפגע. כמו אדם קדמון שמתכווץ במערה כשבחוץ הסערה נוהמת, ברקים ורעמים תוצרת אלים קדמונים. חוסר האונים מייצר פחד, זה בתורו מייצר כעס, וכל זה, יגיד לכם מאסטר יודה, מוביל אותי אל הצד האפל. אני יושב בחדר המדרגות ולרגע או ארבעה מייחל לכתישת החמאס, חיסול עזה, שיטוח שכונות, ריסוק בתים, להרוג, לנפץ, להחריב, להחזיר אותם לימי הביניים. 

מה עם הילדים שם, שממוגנים אפילו פחות מילדי שבחדר מדרגות לא רחוק ממני? מה אכפת לי, ההורים שלהם בחרו בשלטון אלים וחשוך, לא? בדיוק כמו שהרוב כאן בחר בממשלה הרעה שמחליטה בשמי על עוד איזו צעדת דגלים בירושלים, עוד מזוודת דולרים שיממנו את הטילים שמתעופפים עכשיו בשמיים. 

אולי זו המטרה המשותפת של שני הצדדים, שדומים זה לזה יותר משהיו רוצים להודות. הנהגות שמבססות את ההגדרה העצמית על לאום ולאומנות, דת ושנאת האחר. הכעס הילדותי שלי, הרצון בנקמה והשמדת האויב, הם בדיוק מה שמחרחרי המלחמה ותאבי הקדושה רוצים. להזין ולתדלק את המדורה, שלא תכבה לעולם. אני מוותר. 

בין אזעקה לאזעקה אני מנסה לחזור לישון. אני נזכר בלילות עם נגה התינוקת, שנרדמת ואין לדעת אם תקום עוד חצי שעה, שעתיים, אולי רק בבוקר. הגוף עייף אבל המוח חרד מלהירדם רק כדי להתעורר עוד מעט לקול יבבה. דיקטטורה ילדותית, לא רציונלית, שמטלטלת את חיי. נגה התבגרה מאז. מה יהיה עם שאר האנושות. 

עוד אזעקה תופסת אותי בחנות, באמצע היום, אבל הלילות חוזרים להיות שקטים. אני קורא על טילים בערים אחרות, על לינצ׳ים אבל כל אלה מרוחקים מהבועה שלי. עוד מעט גם זה יירגע, ובעוד שבועיים או חודש הכותרות יעסקו במחדל אחר. אף אחד לא יסיק מסקנות, שום דבר לא ישתנה. אני מקווה שדפנות הבועה שלי יחזיקו מעמד, ובעיקר מקווה שאני טועה, ושבסופו של דבר משהו יחלחל מתחת לפני השטח, תזוזה טקטונית שאני עדיין לא מבחין בה אבל מתרחשת, ושתוביל להפסקת ריקוד הדמים הצמוד הזה. בינתיים אני יודע לפחות שיש לי שכנים נחמדים להסתתר איתם בחדר המדרגות. 

המעבר היה חד. מאוד. רגע אחד אני שרוע על הספה, ספק משועמם, צופה בסרט חביב כדי להעביר זמן קורונה, ובמשנהו אני מייבב כמו ילד. יש ביטויים שאני נתקל בהם כל הזמן אבל מבין אותם באמת רק כשהם קורים לי. הרגע ההוא, על הספה, גרם לי להבין לעומק את משמעות הביטוי החביב על המדיה החברתית "אזהרת טריגר".

לסרט קוראים "כל הזמן שבעולם", הוא לגמרי צ'יק-פליק, או קומדיה רומנטית אם תרצו, אבל עם טוויסט גיקי קטן, ותוכלו למצוא אותו בנטפליקס. הגיבור הוא בריטי ג'ינג'י שלומד מאביו בגיל 21 סוד דרמטי: הגברים במשפחה יכולים לחזור אחורה בזמן. לא פחות.

טוב, לא כזה דרמטי. אפשרויות המסע בזמן מוגבלות. אפשר רק לחזור אחורה, ואי אפשר לחזור לכל מקום וזמן. אפשר לנוע רק בציר החיים הפרטיים שלך, למקומות שהיית בהם. פחות להרוג את היטלר, יותר למנוע שריפה קטנה במטבח. ויש עוד חוק קטן שמתברר בהמשך – כשנולד לך ילד לא תוכל לחזור לנקודה בזמן שלפני הלידה. לא באמת משנה למה, למי יש כוח לחפש היגיון בסרטי מסע בזמן.

הסרט עוסק בנסיונותיו של הגיבור להתחיל עם עלמה נאה, והכול באמת סבבה, עד שמתברר שאביו חולה בסרטן, ואשתו בהריון. האב מת, האישה תכף תלד, וגיבורנו חוזר בזמן פעם אחת אחרונה כדי לראות את אבא שלו ולהיפרד. ואני התפרקתי על הספה למיליון רסיסים קטנים. 

אני מניח שזה קשור למה שהגיוס הקרב של תומר מעורר בי, לטיפול, לכאב הפאנטום שמלווה אותי לכל מקום. וגם לעובדה שעכשיו מדובר במטען כפול – געגוע לראות עוד פעם אחת את אבא מס' 2, שהכרתי ומת פתאום בלי שום אזהרה מוקדמת, והרצון לראות את האב שמת כשעוד הייתי קטן מכדי לזכור. 

אני מניח שלא ירחק היום ונטפליקס תתחיל להוסיף אזהרות מסע לסרטים. לא לצפייה אם היית מעורב בתאונת דרכים, עדיף שלא תראו אם ההורים התגרשו, אולי תוותר אם מי מיקיריך נהרג במלחמות ישראל. בינתיים אצטרך לשמור על ערנות מסוימת כשזה מגיע לענייני אבות, ולנסות לתרגל את העניין הזה של חזרה בזמן. אולי זה יעבוד, ולו לרגע קט.

אני נכנס הביתה. הבית ריק. איזה כיף. אין הורים. אין אחים. שלי. מדליק טלוויזיה. ניגש למקרר. הערוץ הבודד משדר את ההמראה של מעבורת החלל האמריקאית. אני שולף צלחת וכמעט מפיל אותה כשהמעבורת מתפוצצת לרסיסים.

אני במערכת. עוד יום בעיתון. העמודים של מחר כבר קיבלו צורה. מישהו מדליק טלוויזיה. יש דיווח על אירוע מוזר בניו יורק. אומרים שמטוס קל פגע בבניין. כנראה תאונה. הדיווח מתבהר. המטוס פגע באחד ממגדלי התאומים. עשן מיתמר, לא בטוח שזו תאונה. ואז מגיע המטוס השני. 

בקפה של שישי בבוקר. אני מדפדף בפיד שלי בפייסבוק. אשתו של קרוב משפחה שגר בטוקיו כתבה "I feel the earth move under my feet". אני עובר לויינט. קורא על רעידת האדמה. הצונאמי. ההרוגים והנזק לכור הגרעיני.

השבוע התעוררתי אחרי ערב נחמד בבית, הצצתי בטלפון וגיליתי קולגה אמריקאית שמבהירה בקבוצת הצ'אט של העבודה שהיא בסדר. בקבוצת הווטסאפ המשפחתית אמא שלי הכריזה שאמריקה השתגעה. ולרגע רציתי לעצור ולא לבדוק. להישאר בחמימות הנעימה של חוסר הידיעה. כי בסלון שלי הכול בסדר, שמש נעימה בחוץ, הרחוב שקט. 

אבל בועה כמו בועה, לא יכולה לרחף באוויר יותר מכמה שניות לפני שתתפוצץ. גלשתי אל אתרי החדשות כדי לצפות בהמון הביזארי שהסתער על גבעת הקפיטול, והתחלחלתי. הבלתי ייאמן של אתמול הוא הסרטונים הויראליים והממים של היום, ומה יקרה מחר? 

אני אוהב היסטוריה, אבל כבר מזמן הבנתי שאני רוצה לקרוא עליה,  לא לחיות אותה. להביט, לא לגעת. אחרי שקראתי את "מלחמת העולם השנייה" של אנתוני ביוור הבנתי שהפחד הגדול ביותר שלי הוא טלטלה שתנער אותי ואת ילדיי מהחיים הבורגניים הנוחים שלנו אל הבלתי נודע, להיות פליטים, עקורים, נרדפים. למה זה טוב? 

המשפחה שלי כבר עברה שואה אחת, אי אילו מלחמות ושכול שמטיל צל תמידי. תרמנו במשרד. שר ההיסטוריה מוזמן להמשיך הלאה ולעזוב אותנו בשקט, ולארגן קצת שעמום מבורך, בבקשה.

התעוררתי בשלישי בבוקר, הכנתי סנדוויץ' לארוחת עשר בכיתה, הצצתי בטלפון וראיתי שהיי, אולי יש מלחמה. אמש היה רגיל לגמרי והבוקר טילים. אבל הסנדוויץ' כבר היה מוכן, והמשכתי לארגן את הבגדים עם חולצת הביצפר של בת השמונה, עד שפיקוד העורף שם לזה סוף וארגן לה חופשה והכריח אותי להודות שהשגרה הופרה וזהו.

האזעקה השנייה בשלישי בבוקר היתה גם האחרונה, ובמדינת תל אביב שרר שקט. יום חופש בחסות הג'יהאד. באותה מידה היתה יכולה להיות עוד אזעקה אחת או עוד עשרות. בשני בערב העולם התנהל כמנהגו. בשלישי בבוקר הוא נראה פתאום בעל פוטנציאל לשינוי בלתי הפיך.

שמעתי פעם פודקאסט שדן באנשים שלא נמלטים מאזור אסון. הם שומעים את האזעקה ונשארים לשבת, כי זה בטח תרגיל, או לא רציני, ותכף הכול יחזור לשגרה. ואז הם נספים בשריפה או שיטפון. או מה שזה לא יהיה. בתחילת הפודקאסט מתראיינת אישה ששמעה את האזעקה וקמה וירדה במדרגות והיתה הניצולה היחידה מהחברה שבה עבדה במגדלי התאומים. הקשבתי לה וחשבתי שלי לא היה סיכוי.

הפער קטן. לכאורה ברור שבסופו של דבר ירקדו הצדדים את הריקוד הרגיל, ואחרי כמה הרוגים מצד אחד ונפגעי חרדה ורכוש מצד שני, נחזור לשגרה המעוותת. אבל מספיק צעד אחד קטן, סטייה קטנה במעופו של טיל, כדי לשנות את המצב מהקצה אל הקצה, לחורר את אשליית מארג המציאות הקשיח והיציב. ההיסטוריה מלאה באנשים פעורי פה שלא מבינים איך המלחמה הגיעה לפתח ביתם, ככה באמצע שבוע עבודה רגיל. 

יש משהו מפתה בלהמשיך כרגיל. האזעקה נשמעת רחוקה, והמציאות היומיומית נראית בעלת קיום מאגי כמעט, כאילו אין שום כוח בעולם שיכול לעצור אותה. אם רק אמשיך ואכניס את הסנדוויץ' לתיק, וארכוב לבית הספר כרגיל, המציאות תתיישר ותמשיך להתגלגל קדימה, כי אין לה ברירה. 

האם אדע לזהות את הנקודה המדויקת שבה השגרה יורדת מהפסים ושועטת ללא מסילה אל עבר התהום וכדאי לעשות מעשה? סביר שלא. אני צופה מהצד ברצף אירועים כאוטיים שאף אחד לא באמת יודע לאן הם יובילו, מקווה שהסטטיסטיקה תמשיך לעשות את העבודה שלה ושהדברים יתנהלו כמצופה. ומכין סנדוויצ'ים.

המעבר בין יום השואה ליום הזיכרון מזכיר לי את הסיפור של היפני ששרד את פצצת האטום בהירושימה, ומייד חזר לנגסקי, עיר מגוריו, רק כדי לשרוד בקושי את הפצצה השנייה. או כמו שתומר שאל כשהיה בגן: "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל?"

הפיד שלי התמלא ביום השואה סיפורים על קרובי משפחה שניצלו, סטטוסים וציוצים מלאי חשיבות עצמית וטקס בישבן כראוי. במקביל פרצו ויכוחים על הלקח המתבקש – ציוצי שמאל על הפשיזם כבר כאן, וציוצי ימין על אנטישמיות לנצח. בעוד כמה ימים יקרה אותו דבר סביב יום הזיכרון.

עבורי זו לא הנקודה ואלה לא הלקחים המתבקשים: לא לחזור ולהעלות סיפורים מן העבר, ובטח שלא הוויכוח על ימין-שמאל שמתפרץ בשוליים. הנקודה היא החיבור בין שני ימי הזיכרון.

סבא וסבתא שלי התחתנו אחרי ששרדו את השואה. סבתא שלי עם מספר על היד, מזכרת מאושוויץ. נולד להם בן וכשמלאו לו 11 הם עלו לארץ. המניע העיקרי, לפי הסיפורים, היתה האנטישמיות בהונגריה שהילד – אבא שלי – חש על בשרו בבית הספר. כמו לא מעט עולים חדשים עם מבטא שאי אפשר לגמרי להיפטר ממנו הילד רצה להיות יותר צבר מצבר. כולל להתגייס לקרבי, למרות שהיה בן יחיד. וכך קרה ששני ניצולי שואה הצליחו להקים בגיל מאוחר משפחה קטנה רק כדי לראות את בנם נהרג במלחמת יום כיפור.

זה לא סיפור על ציונות ואידאולוגיה. לא זה מה שגרם לסבא וסבתא שלי להגיע לישראל. זה גם לא סיפור על הקרבה למען המולדת. מלחמת יום כיפור היה מחדל אידיוטי של פוליטיקאים ואנשי צבא שיכורי כוח, לא שלישראל יש בלעדיות על מלחמות מהז'אנר הזה. עבורי זה סיפור על מקריות אכזרית נטולת יד מכוונת, ועל שלל הדרכים שבהן בני אדם פוגעים זה בזה ומאמללים זה את זה. על איך שנאת האחר מתפשטת בזריזות ומכלה כל חלקה טובה והורגת בלי חשבון. יהודים, הומואים, צוענים ומה לא.

מה לומר לילדים? איזה מוסר השכל להעביר להם מהמשל הנורא הזה? הנאומים המליציים על לא עוד כצאן לטבח, קוממיות ומגשי כסף? אולי משהו כזה: הלקח מהצירוף המתיש והמדכא של שני הימים האלה הוא לא לסמוך על הממסד באשר הוא, להסתכל מסביב ולבדוק מתי המדרון הופך חלקלק מדי וצריך לברוח או להצטרף לאיזו מחתרת, ולהיזהר מאנשים בעלי זקפה לאומית גדולה.

וגם זה לא מדויק. בסופו של דבר זה סיפור על אנשים ששרדו תופת נוראה, ועברו למקום שאמור להיות בטוח יותר כדי לעבור תופת מסוג אחר. אין צורך להעמיס על הסיפור האישי של סבא וסבתא שלי סמלים ולקחים לאומיים, דתיים ואחרים. השכול האישי של המשפחה שלי, בין שואה למלחמה, נורא מספיק גם ככה.

ביום השני של מלחמת יום הכיפורים ניסה רופא צבאי להציל את חיי אבי הפצוע. הוא הסיר ממנו את שעון היד, אולי כדי לבדוק את הדופק הנחלש, אולי כדי לוודא שיגיע לאלמנה לעתיד. השעון נפל עם הרופא בשבי המצרי. הרופא חזר. השעון לא. ייתכן שהוא עדיין מתקתק על יד נעלמה מעבר לגבול. שלל מלחמה שעבר בירושה.

אחרי שבשבוע שעבר התמוטט ומת האיש השני שקראתי לו אבא התברר שסיפור השעון חוזר על עצמו. הפרמדיקים שהגיעו לבית המלון בלטביה לא יכלו לעשות דבר. אחד מהם לקח את שעון היד של אבא, והבטיח לאמא שלי שאלו הנהלים והשעון יוחזר. אחרי ארבעה ימים הגיע הארון. בבית הקברות מסרו לנו את שקית החפצים שהגיעה איתו. השעון לא היה בה.

תמיד רציתי את השעון ההוא, שהלך עם אבא שלי למלחמה ולא שב. המזכרות הספורות שנותרו מאבי הראשון היו פטיפון ותקליטים, ספרים ושולחן כתיבה. פריטים דוממים שגילו לי מעט מטעמו התרבותי, ולא מעבר. יש חשיבות לחפצים, למזכרות. אבל כמו בענייני כישוף וקדושה, לא כל חפץ עונה לדרישות. חפצים בעלי כוח ממשי יש מעט.

השעון היה פריט שנלבש, שהיה צמוד לאבא שלי לגוף, לדופק שנדם. חפץ מלא עד להתפקע במשמעויות סימבוליות אודות זמן. זמן שעצר כשאבא שלי נהרג, ואז התחיל לנוע שוב, אבל אחרת. החיים שלי ושל אמא שלי זרמו לכיוון אחר, חדש. השעון, מתקתק כמו לב פועם, היה יכול אולי לספק לי שמץ ממי וממה שהיה אבא שלי, רמז בחיפושים ובחקירות: במה אני דומה לו? מה יש בי ממנו? מה אין? המניירות הפיזיות שעברו בתורשה, שרק אמא שלי מבחינה בהן. החיים שהיו יכולים להיות לי אילו. השעון היה יכול להיות חפץ מעבר, מן הזמן הישן אל הזמנים החדשים.

אמא שלי ואבי הראשון היו ארבע שנים יחד. כילד זה נראה לי נצח. כיום? הרף עין. עם האב השני היא הייתה 42 שנים מאושרות. אני חושב שגם אחיי ואחותי וגם אני יודעים היטב מה קיבלנו ומה למדנו מהאיש הטוב והנדיב שמצא אותה והיא אותו. ועדיין, רצינו את השעון. בעיקר בשביל אמא שלי, שהושלכה ללא התראה בחזרה לטראומה ההיא, לאבדן הפתאומי שפילח כמו ברק, וביקשה תיקון.

ניסיתי להדחיק. שיננתי לעצמי שהשעון הוא רק חפץ, ומהו חפץ מול הכאב והחלל שנפער לי בחזה. אבל יום אחרי, כשהקונסולית של משרד החוץ הודיעה לנו שהשעון נמצא ועושה את דרכו ארצה, הרגשתי פתאום שיותר קל לי לנשום.

חסדים קטנים של שבעה

בימי הלימבו שבין המוות ללוויה נפגשתי עם חברה שלקחה אותי לבית קפה כדי לעזור לי לשמור על שפיות. בטח תהיה לכם שבעה של אשכנזים, אמרה. לא תשבו על הרצפה בבגדים קרועים, ותעשו הפסקת צהריים. בלוויה ראיתי אותה עומדת מרחוק כשגיסי הודיע על שעות הביקור בימי השבעה. אבל הפסקת הצהריים הזו הצילה אותנו, ובעיקר את אמא שלי.

והיו רגעי חסד קטנים בשבעה. בת החמש שליוותה את אמא שלי למנוחת הצהריים ושמרה עליה עד שנרדמה. נגה שבאה להיות איתי ודאגה ולי וחיבקה וסיפקה כתף לבכות עליה. תומר שבימים כתיקונם חומק ממגע ופתאום, משום מקום, העניק לי נשיקת לילה טוב. האהבה הגדולה בין ארבעתנו, האחים, שביומיום עסוקים כל אחד בענייניו וממעטים לתקשר. אורח מפתיע שידע לומר את הדבר הנכון, חברים שעטפו ודאגו.

והאינסטלטור. את היום הראשון לשבעה צלחה אמא שלי בגבורה עד שגילינו נזילה במטבח. זרזיף מים לא משמעותי שהצליח למוטט סכר שביר ולהציף אותה בעצבים ודמעות. חיפשנו בבהילות איש מקצוע, עד שאחי מצא מישהו שהסכים להגיע מעכשיו לעכשיו. האיש בא, בדק, מצא את מקור התקלה ושלח פועלים שתיקנו אותה. כשאחותי רצתה לשלם הודיעו לה הפועלים ש"שרון אמר שזה בחינם". על האנושיות הזו אנחנו אסירי תודה.

קמנו מהשבעה, עלינו לקבר. עמדנו בשישי בערב בבית הקברות הריק, בלי כיפות, והקשבנו ל"אנא בכוח" ניסיתי להסביר אחר כך לנגה ותומר את העדפות הפלייליסט להלוויה שלי, אבל נגה אמרה לי לשתוק. וזהו. תם הטקס. החלק הקשה באמת מתחיל ואני מתגעגע.

הערה לסיום:

שרון האינסטלטור – 052-2317115. גם שרברב וגם בנאדם.