ארכיון תגים | מלחמה

זיכרון אבוד בשחור לבן

החדר היה קצת צפוף, והאנשים בו נראו כמו שהייתם מצפים שייראו בכינוס חברתי של בני 60-70 בעיר כמו שוהם בשישי בערב – בורגנים, סנדלים, כרס פה ושם, מיושבים. כמו בדרך כלל במדינה הספציפית הזו, החזות הזו מטעה.

המטרה שלי בערב הזה היתה זהה למטרה בערבים קודמים, וחסרת תוחלת באותה מידה: לצייר לי דמות של אדם שמת כשהייתי בן פחות משנתיים. זה חסר סיכוי. לא משנה כמה סיפורים תשמע, מכמה אנשים, הדמות האמיתית תמשיך לחמוק ממך. לך תסמוך על זכרונות משולבים בדמיון ובפוטושופ-אבל שמעניק המוות לבני אדם, מוחק את הפגמים הקטנים והגדולים שלהם.

אבל האנשים בחדר ניסו, באופן מרגש ולפעמים מכמיר לב. כולם בוגרי כפר הנוער בן שמן, חלקם הגדול היו אז עולים חדשים, מפולין והונגריה ומרוקו ועוד, מסתגלים לעולם חדש לגמרי, מחוץ לבית, שונה לחלוטין מהמקום בו גדלו. מתמודדים עם זכרונות של אנטישמיות ושואה, עם שפה חדשה, מנטליות אחרת. איפה הם ואיפה הדור המפונק שלי. אבא שלי היה אחד מהם. בן יחיד לניצולי שואה שמנסה להיות יותר צבר מצבר.

רשות הדיבור עוברת מאחד לאחד, מספרים זכרונות בני יותר מ-40 שנה, מתקנים אחד את השני בפרטים הקטנים – שמות של מורים, מי היה הבלם בקבוצת הכדורגל, מי היו בחדר הבנות היפות. רגע אחד צוחקים או מתווכחים על פרט זניח, ודקה אחר כך מישהו משתנק פתאום בגלל זיכרון מטלטל במיוחד. בחיי, כל המדינה הזו פוסט טראומה אחת גדולה.

המשימה שלי נוחלת כמובן כישלון. אני מניח שזה קצת כמו כאבי פאנטום באיבר קטוע. אבל אני כן יוצא עם פיסות מידע חדשות, למשל הדיעות הפוליטיות שלו – מתברר שהאיש היה סוציאליסט. מגניב. וקצת אור על היחסים עם ההורים שלו, הרצון להתנתק מכל מה שהריח מהגולה. זה מכעיס אותי, אותם הרי היכרתי ואהבתי, והוא – הוא תמיד היה בחזקת נעלם. מה פתאום הוא מתנהג ככה לסבא.

בין הסיפורים להקרנת תמונות בשחור לבן (עוד קו לדמות – סטייל לא היה לו, מה זה השפם הזה) לבורקסים ועוגות גבינה מגיעים לחצות, ומתפזרים. אני יוצא עם שלושה מספרי טלפון, באחד על אחד אני בטוח שאפשר יהיה להעמיק יותר, לברר יותר, להקטין את החלל הריק שנמצא במקום שלו. להוסיף עוד כמה קווים לתמונה שאף פעם לא תהיה באמת ממוקדת.

כשנגה היתה בת שלוש בערך היא שאלה מי זה האיש בתמונה בשחור לבן. הסברתי לה שזה אבא שלי, שמת במלחמה כשהייתי קטן יותר ממנה, אבא אחר מהסבא (המצטיין) שהיא מכירה ואוהבת. היא חשבה קצת והתחילה לשאול שאלות. האם הוא היה גבוה או נמוך? גבוה. שיער ארוך או קצר? די קצר. ועוד ועוד. היא ניסתה לבנות לעצמה דמות, לתת ממשות לסיפור על הסבא המסתורי שהתגלה פתאום. גם אני ממשיך, עד היום.

 

 

הילדים שלי ו"עמוד ענן", או ההישג האמיתי של ביבי

ביום השני למבצע המהולל עמוד ענן ביקשו הילדים הבהרות בסוגיה שהטרידה אותם מאוד: מה נעשה אם חמאס יפלוש לישראל.

זו שאלה הגיונית, גם אם היא מגיעה מילדה בת 13. למה שחמאס לא יחליט שנמאס לו, יניע את הגייסות קדימה ויפלוש למדינה השכנה, החלושה והמפוחדת? הוא מסוגל לירות טילים על תל אביב ממדינת – סליחה, אימפריית – עזה, אז למה לא להתניע את הטנקים?

המבצע הנכחי תפס אותי בניו יורק. פעם ראשונה שאני מגיע לעיר הגדולה מזה יותר מעשור, וישר בלגאן בעזה. מצאתי את עצמי מנהל שיחות הרגעה עם הבית במיילים, אס-אם-אסים, וואטסאפ ופייסטיים. איזה יופי. הילדים היו בהיסטריה. טילים נופלים, ובחדשות, בבית הספר, בחדר המדרגות, פניקה ודיווחים על הרס ומוות מאיים שמרחף מעל. אף מילה על מה שקורה בעזה. רק על מה שקורה כאן, עלינו, הקרבן האומלל.

 

בסופו של דבר ניסיתי להרגיע אותם בעזרת עובדות. במבצע המופלא הקודם, עופרת יצוקה, נהרגו 3 אזרחים ישראליים, ועשרה חיילים. כך לפי ויקיפדיה. על מספר ההרוגים בצד השני יש חילוקי דעות – 1,166? 1,300? חצי מהם בערך – ושוב, גם כאן יש ויכוח – "לא מעורבים". בתרגום ממכובסית: ילדים, נשים, סתם אזרחים. לחמאס אין טנקים, מטוסים, ושאר ציוד מתוחכם. יש לו טילים ישנים ושנאה פונדמנטליסטית יוקדת. שילוב לא משהו.

וזה הניצחון הגדול של ממשלת ביבי, הנוכחית והבאה: הדמוניזציה של הצד השני. במקום לנסות להגיע להסכמים, למצוא עם מי לדבר, להחליש פוליטית את מי שלא רוצה לשאת ולתת, מחכים עד שהצד השני יתפוצץ. כשאתה לא משאיר לצד השני, גם למתונים שבו, אופציה אחרת, הטרור הוא הדרך היחידה. כמו שכתב ב"הארץ" קובי ריכטר, האחריות להתעקש על משא ומתן היא של הצד החזק. שזה אנחנו, מתברר.

או שלא, אולי? אם מישהו שיקם את כוח ההרתעה שלו בסיבוב האחרון זה חמאס. אם תשאלו המוני ילדים ונערים, אלה שיצביעו בבחירות שאחרי הקרובות בין היתר, הם יספרו על אויב מר ואכזר ומסוכן. מאוד מסוכן. אין עם מי לדבר.

אפשר להתעצבן על טיפוסים כמו גדעון לוי עד מחר – גם אותי הוא מרגיז לא פעם – אבל הביקורת שלו על העיתונאים הישראלים מדויקת. אנחנו לא יודעים מה קורה בעזה. אנחנו לא רואים תמונה אמיתית של הצד השני, שחי בתנאים מזעזעים שאנחנו מכתיבים לו, ושלא מקבל שום סיכוי, שום מחווה, עד שהוא לא מגביר את קצב ההפצצות והפיגועים. שימו לב למה שקרה כאן דקה אחרי חיסול הבן-לאדן-צעצוע של נתניהו – מישהו כנראה בלם את זה קודם, לא?

 

הם לא נחמדים? הם חשוכים, קיצוניים דתיים, לא מישהו שהייתם רוצים לאכול איתו צהריים? וואלה. אבל אלה השכנים כאן, אלה האנשים שצריך להגיע איתם לאיזשהו הסכם. לא בשם ערכי החברות וההומניזם – סתם, פרגמטיזם והגינות בסיסיים.

ואולי אם התקשורת תעשה את העבודה שלה, אם הילדים שלי יבינו שבצד השני יושבים בני אדם, ושהצד השני הוא החלש בסיפור הזה, יתחיל משהו שיוביל, פעם, איכשהו, לשלום.

עדיף על הרגליים

משום מה שמעתי את הסיפור הזה רק היום. ידעתי שסבא וסבתא שלי, אחרי ששרדו את השואה ואיבדו כל אחד את משפחתו – כולל אישה ותינוק במקרה של סבא שלי – התחתנו בהונגריה. ידעתי שאבא שלי נולד שם, ושהם עלו לארץ כשהיה בן 11.

מה שלא ידעתי: המרד נגד השלטון הקומוניסטי בהונגריה ב-1956 הביא איתו גלי אנטישמיות. אבא שלי היה בן 11 כשהילדים בכיתה שלו החליטו לתפוס את שני התלמידים היהודים היחידים ולהתעלל בהם קצת, כולל לתלות אותם על קולב המעילים. דחקה אנטישמית קלאסית שכזו.

עד אז לא היו להורים שלו תכניות לעזוב את הונגריה. הם היו מבוגרים כבר, עם עבודות טובות. אחרי שהילד חזר מבית הספר עם הסיפור המזעזע הזה הם שינו את דעתם.

אני לא יודע עד כמה הסיפור הזה השפיע על ההחלטה של אבא שלי ללכת לקרבי, למרות שהיה בן יחיד, ולהכריח את הוריו לחתום לו. אני יודע מה עבר לי בראש כששמעתי את הסיפור שהיה מין הסתם אחת הסיבות לכך שנולדתי מצד אחד, ושהוא נהרג ביום כיפור מצד שני. אחרי קצת גוגל גיליתי למי שייכת האימרה – אמיליו זפאטה.

"עדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים". שזה יפה, ומעורר השראה, בעיקר אם אתה באמצע מרד. אבל אולי עדיף פשוט לחיות.

הבעיה שלי עם כיפת הברזל

משל:

באחד הפרקים של סטאר טרק מגיע הצוות לכוכב ובו ציווליזציה מתקדמת ונאורה. הכל נראה מאוד הייטקי ומגניב. הרצליה פיתוח כזה.

ואז יש אזעקה. מתברר שבכוכב מתחוללת מלחמה כבר עשרות ומאות שנים. כדי לשמור על הסדר ולא להיות ברברים, הגיעו הצדדים להסכמה: הטילים לא נורים באמת. מחשב קובע איפה נחתו הפצצות הווירטואליות, והצד שהותקף מוציא להורג, באופן מסודר ונטול כאב, את האזרחים שהיו באזור שספג את הפגיעה.

אלא שלקירק ושאר הצוות אין תכניות ללכת כצאן לטבח, ויש להם גם תירוץ אידאולוגי: עכשיו, אומר קירק למקומיים המזועזעים, אחרי שההסכם הופר, ותתחיל מלחמה אמיתית, עם דם, יזע וכל הג'ז הזה, יהיה לצדדים תמריץ לפתור את הסכסוך באמת.

זה נאיבי, זה קצת מזכיר את התאוריה המטומטמת שאחרי שבני האדם יבינו את הנזק שגורם חומר נפץ הם יפסיקו להילחם. ועדיין: כשאתה מצויד באחלה משככי כאבים, פחות דחוף לך ללכת לרופא ולפתור את הבעיה. אני את האורגזמה שלי אשמור לפריצת דרך מדינית, אם לא אכפת לכולם.

שאלות מפתיעות ורוחות מלחמה בארוחת הערב

"אתה יכול לשאול אותי הכל". איזו קלישאה מפוארת. עוד לפני שסיימתי להגות את המשפט הרגשתי כמו טמבל שראה הרבה יותר מדי דרמות אמריקאיות. רק היה חסר שאוסיף "בני" בסוף.

ערב לפני, סביב השולחן, תומר שלף פתאום משום מקום את השאלה. לא זוכר את הניסוח המדויק, אבל בגדול הילד רצה לדעת איך גדי, הסבא הערטילאי שנפל במלחמה, היה מתנהג. מה הוא היה עושה איתי, איתנו. אמרתי שבטח היה מתנהג כמו סבא רגיל. מביא מתנות, משתולל עם הנכדים.

לקח לי זמן לחקור ולהבין מאיפה צץ העניין באמצע ארוחת הערב. הייתי צריך לנחש לבד, אבל רק אחרי יומיים אמו של הדרדק סיפקה הסבר: יש בבית הספר יום סבים וסבתות. הכניסה להורים אסורה. היא אמרה בצחוק שתבוא גם, מחופשת לסבתא בעצמה. הדיון המשיך לבעיות פרקטיות במזימה: איך תומר יסביר את נוכחותן של 3 סבתות. ואז הוזכר גדי.

לקח לי קצת זמן להבין. אני גדלתי עם שלל סבים וסבתות ממגוון כיוונים. אבל אכן, הסטנדרט הוא בדרך כלל שניים ושתיים בלבד.

אבל למחרת בבוקר, עוד לפני שהבנתי מאיפה נולדה השאלה, ניסיתי לחקור את הילד כשחיכינו בתחנה לאוטובוס שיוביל אותו לבית הספר. למה בעצם גדי צץ ועלה פתאום. "לא יודע", הוא אמר, לא מבין מה אני רוצה ממנו בשעה כזו. ואז שלפתי את משפט המחץ האמריקאי שלי, והבטחתי לו שאפשר לשאול הכל, אבל הכל.

"באמת?", פתח הילד עיניים?

באמת.

"אז אבא, השמש – היא כדור של אש, או כדור של לבה?"

עזבנו את העיסוק בעבר לטובת מדע פופולרי, ההסעה לבית הספר הגיעה, המשכנו הלאה.

באיזו מלחמה הוא נהרג?

בתור באם-פם אני מברר עם תומר מה היה ביום השואה בבית הספר. הוא מספר שהוא עמד דום, עם הראש למעלה, ואז באמצע הצפירה נזכר שנגה אמרה לו שצריך להרכין את הראש, אז הוא הוריד את המבט. ואמרו להם שזה היה במלחמת העולם השנייה, השואה.

מה שמזכיר לו: "באיזו מלחמה גדי מת"?

ביום כיפור, אני עונה לו. ומוסיף שהייתי אז בן שנה וחצי. הוא חושב על זה רגע, הפנים שלו מריצות כמה הבעות ברצף, קצת מבוכה, הרבה אמפתיה, ניסיון לחשוב איך לנסח אותה. "חבל", הוא אומר בסוף.

שזה תמציתי. באמת אין מה לומר מעבר לזה, מה גם שכרגע הוא מסתובב עם סוג של קוקטייל היסטורי בראש, שמורכב משואה, גבורה, מלחמות, שכול, עצמאות וקצת לימון. וכבר יש מידעונים מבית הספר על שבועות, וגם לזה וגם לזה צריך חולצה לבנה ("מכובדת"). לא צריך להעמיס יותר מדי על ילדים בגיל הזה, את זה אני בטח יודע.

אז חבל. וממשיכים הלאה.

צפייה שנייה במטען הכאב

נשים שנייה בצד את השאלה אם ראוי לאוסקר או לא (ראוי). כן שווה להתייחס לנקודה אחרת – כן אנטי מלחמתי, לא אנטי מלחמתי. סוגיה חשובה בסרט כזה, או כל סרט עם תימה צבאית.

חלק מהטענות נגד הסרט היו על עמדה עמומה, או הימנעות מאחת כזו בכלל. אני לא חושב שזה נכון. הסרט נמנע מאמירה ברורה ומפורשת, הוא לא מאכיל אותנו עם כפית, זה כן. אבל יש בו סצינה שלטעמי אומרת לא מעט על העמדה של קתרין ביגלו.

זהירות, ספוילר: וויל ג'יימס, גיבור הסרט, מגלה את גופתו של ילד עיראקי שאיתו התיידד. הוא מחליט לשחק אותה הארי המזוהם ויוצא, לבד חמוש רק באקדח, למצוא את האשמים. הוא עוקב אחרי בעל באסטה עיראקי שהעסיק את הילד, חוטף אותו ומכריח אותו להסיע אותו למקום בו נמצאים הרוצחים.

רק שזה לא עובד. הניסיון לשחק בקאובוי שיוצא לנקום בשם הצדק עם אקדח ביד נגמר באופן מביך. וויל מגיע לבית בו גר סתם אזרח – בן הערובה שלו פשוט רצה להיפטר ממנו והסיע אותו כנראה למקום הראשון שעלה בדעתו. אשתו של העיראקי החביב מגרשת את וויל בחבטות מטאטא, והוא מוצא את עצמו צועד ברגל חזרה לבסיס ברחובות עוינים, נראה יותר כמו ילד מפוחד, ופחות כמו הפרש הבודד.

קצת כמו אמריקה, לא? המפגש הזה בין שילוב של תמימות, אלימות ותפיסת צדק פשטנית למציאות מורכבת ונטולת שיאים של סרט הוליוודי די מזכיר את ההסתבכויות של ארה"ב בעידן בוש. בעיני זו אמירה משמעותית וחזקה למדי, וברור לגמרי לאיזה צד של המפה הפוליטית היא שייכת.

ואחלה סרט.

%d בלוגרים אהבו את זה: