Tag Archive | מלחמות

האמנות החמקמקה של המריבה

מחוץ לבר "לוציפר" מותקנות מצלמות זעירות שמעבירות את המתרחש ברחוב אלנבי אל שלושה מסכי טלוויזיה המותקנים בתוך הבר. לפני כמה שנים יצאתי מחוץ לבר עם בת זוגי דאז, שוכח לחלוטין מקיומן של המצלמות בגלל ריב שהתחיל לבעבע בפנים והתפוצץ בחוץ. וכך סיפקנו ליושבים בפנים, כולל מכרים וחברים, סצנה אילמת של כעס והתרסה, נפנופי ידיים ופרצופים זועמים.

לקח לי שנים עד שלמדתי לריב. בבית שלי כביכול לא רבו, או לפחות לא ניהלו ריבים. הזרמים היו תת קרקעיים: דיברו, הדחיקו, הלכו על פאסיב אגרסיב, לפעמים עלו קצת בטון. אבל צעקות ועלבונות לא היו חלק לגיטימי מהמשחק. הריבים הראשונים שלי עם בנות זוג הטילו עלי אימה, הייתי בטוח שמשהו כאן מקולקל באופן יסודי. אחר כך הפסקתי לפחד ולמדתי להרים את הקול. רבתי במיטב הברים, בתי הקפה והמסעדות של תל אביב. רבתי בדירות שכורות, ברחובות קטנים וגדולים, בשיחות טלפון, בהתכתבות בכל תוכנת מסרים מיידיים, במיילים. עם בנות זוג, חברים, חברות, ילדים, בני משפחה.

אני לא זוכר את הסיבה לרוב המכריע של הריבים. אני זוכר את הכעס, אני זוכר משפטי מחץ ועלבונות שהותירו את רישומם ימים ושבועות ולפעמים נצח. אבל הסיבות כמעט תמיד נמחקות ונעלמות. מרבית הריבים דומים לוויכוחים פוליטיים בפייסבוק – אף אחד לא משנה את דעתו, כולם צודקים למוות. הבנתי שככלי ליישוב מחלוקות או שכנוע ריבים הם די פח. קיבלתי אותם כחלק בלתי נמנע מהתקשורת האנושית. לפעמים צריך לשחרר קיטור.

בשבוע שעבר ניהלתי ריב קשה ומר שהסתיים בקתרזיס שלא היה מבייש סרט אמריקאי. מה שנראה רוב הזמן כמו תאונה קטלנית הסתיים בפיוס והבנה, חיבוק ודמעות. אבל זה לא העיקר. הריב הזה היה הר געש שהתפרץ, או בדימוי קצת פחות לירי – פצע מוגלתי שהתפוצץ, ושיחרר לאוויר כעס וארס שמצאו סוף סוף ביטוי, ואז התפוגגו ונעלמו והותירו אוויר צלול ששני הצדדים נושמים בו ביתר קלות.

בינתיים. אני לא נאיבי. זבנג וגמרנו לא עובד ברמה המדינית וגם לא ברמה האישית. מלחמות בכל תחום הן עניין מורכב עם ספיחים והמשכים. הכעסים יעלו שוב ואיתם גם הטונים והעצבים. אבל השחרור המבורך הזה הפיל קיר גדול שנבנה במשך שבועות וחודשים, והביא קצת שלום ושקט. לריב זה לא כיף גדול, אבל זה טיפול הכרחי לנשמה. קצת צעקות יעשו בסוף רק טוב.

הבעיה שלי עם כיפת הברזל

משל:

באחד הפרקים של סטאר טרק מגיע הצוות לכוכב ובו ציווליזציה מתקדמת ונאורה. הכל נראה מאוד הייטקי ומגניב. הרצליה פיתוח כזה.

ואז יש אזעקה. מתברר שבכוכב מתחוללת מלחמה כבר עשרות ומאות שנים. כדי לשמור על הסדר ולא להיות ברברים, הגיעו הצדדים להסכמה: הטילים לא נורים באמת. מחשב קובע איפה נחתו הפצצות הווירטואליות, והצד שהותקף מוציא להורג, באופן מסודר ונטול כאב, את האזרחים שהיו באזור שספג את הפגיעה.

אלא שלקירק ושאר הצוות אין תכניות ללכת כצאן לטבח, ויש להם גם תירוץ אידאולוגי: עכשיו, אומר קירק למקומיים המזועזעים, אחרי שההסכם הופר, ותתחיל מלחמה אמיתית, עם דם, יזע וכל הג'ז הזה, יהיה לצדדים תמריץ לפתור את הסכסוך באמת.

זה נאיבי, זה קצת מזכיר את התאוריה המטומטמת שאחרי שבני האדם יבינו את הנזק שגורם חומר נפץ הם יפסיקו להילחם. ועדיין: כשאתה מצויד באחלה משככי כאבים, פחות דחוף לך ללכת לרופא ולפתור את הבעיה. אני את האורגזמה שלי אשמור לפריצת דרך מדינית, אם לא אכפת לכולם.

צדקנים מעצבנים בפייסבוק

בסופו של דבר מה שעצבן אותי היה המשפט המתנשא "כבר אין על מה לכתוב, נועם". כתב אותו מישהו שלא מכיר אותי (כולל הו' בשם, אני שונא שכותבים אותו ככה). זה לא הפריע לו להיות מתנשא וסותם פיות, היי, זכותו. זה פייסבוק.

יום לפני שאל אותי תומר, בן 6.5, מתי יום השואה של חללי צה"ל. זה היה מקסים. היה ברור שכל הימים האלה כבר מתבלבלים לו בראש, כל המלחמות, המתים, השכול, הזיכרון, זה קצת יותר מדי בשביל ילדים בגיל הזה. כל הורה מכיר את השאלות האלה. כמו הבת של המנומשת ששאלה אותה אם הזיקוקים ביום העצמאות זה לכבוד החיילים המתים.

וזה נראה לי סימבולי לגמרי למדינה הזו, שהכל מעורבב בה ככה, מוות ושמחה, בלי אפשרות להפריד. בלי לחשוב יותר מדי העליתי את זה לשורת סטטוס לפייסבוק. אבי לן החליט לקחת את השורה – בלי לשאול אותי – ולהעלות אותה בפרופיל שלו שנקרא "סטטוסים מצייצים". ותוך 3 דקות אינטרנטיות התעוררו הצדקנים והתחילו לצקצק. זה יכול לפגוע, אולי יש כאן משפחות שכולות, זה לא רגיש, זה לא מצחיק.

חשבתי על כל מיני דרכים לנסח את זה, עד שחברת משפחה, מי שהיתה הפרופסורית של אבי ז"ל, פתרה את העניין בקלות. הם מטומטמים, היא הסבירה. וזהו. כה מדויק ופשוט. אנשים שמתוכנתים להתרעם כל כל סטייה מהמסגרת, שאין להם הומור, צדקנים ושמרנים שכל מה שנשמע להם חשוד כאנטי ממסדי וממלכתי מקפיץ אותם, גם אם אמר את זה ילד בן 6.

וה"אין על מה לכתוב" הזה, בטח שיש – הייתי אולי צריך לכתוב על צה"ל המפואר, או הערבים הרעים, או שילוב כלשהו ביניהם. או משהו כזה.

ובכן, בולשיט. אבא שלי נהרג במלחמה מטומטמת, בגלל ממשלה ופיקוד עליון שטעו והטעו. אחרי אותה מלחמה אפילו אמרו את זה, והביעו מחאה, עד שאנשים נאלצו לקחת אחריות ולהתפטר. ולא קראו לזה בגידה.

היום נראה שאי אפשר לומר כלום. שמאלני זה כינוי גנאי, אין מקום לטיפת מורכבות, וכל עמדה ביקורתית או אחרת נתפסת מייד כבגידה במולדת. יש קשר בין השואה למלחמות כאן, וכמובן בין ימי הזיכרון. קשר שילד בן 6 מצליח לקלוט בלי לדעת לנסח את זה, ושאנשים מבוגרים לא יבינו כנראה גם אם יסבירו להם אותו עם ניקוד. רק ינענעו את הראש ויצקצקו.

%d בלוגרים אהבו את זה: