״אז יש סרט סטאר טרק חדש״, אמרה האמא עם הנעליים היפות בשולחן ליד, ״משהו עם אובי וואן קנובי״, ואני נחרתי בבוז בלב, וחשבתי למי מחברי אשלח ווטסאפ עם הציטוט, כי לא כולם יבינו את חילול הקודש שבערבוב בין שתי סדרות מדע בדיוני כה דומות וכה שונות.

החברה שישבה איתי לקפה שישי דווקא הבינה. היא שייכת לקבוצה מצומצמת, למעגל קרוב של חברים שיודעים עלי כמעט הכול. רק כמעט. אני מוצא את עצמי אוצר תכנים, מתאים אותם לקהל יעד קטן של אדם או שניים. המון ערוצי תקשורת מצומצמים. לפעמים אותו סיפור רץ בכולם, לפעמים רק אדם אחד יקבל את הכותרת המרעישה. 

יש את החבר שיקבל את תוצאת הוורדל היומית, ציוצים שהצחיקו אותי יישלחו לחבר אחד אם הם קשורים לענייני גיקים, ולחברה אחרת אם הם קשורים לעולם המופרע של שכירות דירות בתל אביב. שיר חדש ומעולה ששמעתי יישלח לשניים-שלושה חברים טובים, קיטורי עבודה לחברה אחרת. יש אנשים שכיף איתם בבר או מועדון, יש התאמות מושלמות לבתי קפה, פרטנרים אידיאלים לסרט (תלוי בז׳אנר), שותפים אידיאלים לנסיעות רחוקות. אם זה על סקס, פוליטיקה, ספרים, סמים – יש מעגל קטן של אנשי שלומי ואהובי ובו עוברים שתי וערב קווי גבול דקים עד בלתי נראים שמפלחים אותם לקהלי יעד זעירים, עם שלל חפיפות וחיבורים. 

זה לא חדש, הרשת המסועפת הזו, אבל לקח זמן עד שהבחנתי בה והכרתי בקיומה. יש משהו בתפיסה החברתית הבסיסית שמנוגד לה. גדלתי על ״האחד״, ״הנבחר״, מישו ועד ניאו מהמטריקס, מהארי פוטר ועד ג׳יימס בונד, מהיפהפיה הנמה עד סאלי של הארי. כי צריך סדר, הירארכיה, אפילו בדמוקרטיה יש ראשון בין שווים. אני אמור להחליט מי החבר הכי טוב, לבחור בבת זוג אחת, לבנות פירמידה ברורה שאולי בסיסה רחב אבל בשפיץ הסיפור אחר לגמרי. באפלקיציות השידוכים אנשים מחפשים את ״החבר/ה הכי טוב/ה שלי״, אדם אחד שימלא את כל הצרכים והרצונות באשר הם. פעם גם אני חיפשתי כזה, היום זה נראה לי מופרך.

יש משהו נוח וטבעי בביזור הזה. יש דברים שרק חבר מסוים יידע להעריך, יש דברים שכיף לעשות במיוחד עם אחר. אני מכיר אנשים שמצאו את התאום הקוסמי שלהם בעולם, יש מעט כאלה, זו שכיחות ברמה של חד קרן. ורוד. עם נצנצים. אני לא מצאתי, וגם אם הפנטזיה על האחת/אחד עוד יושבת היטב במרכזי החיברות בראש, בפועל היא גורמת לי לחרדה וצמרמורות. אני אוהב את החברים והחברות שלי בדיוק כפי שהם. אדם אחד שמסוגל לענות על כל הצרכים, הפנטזיות והרצונות שלך נשמע לי כמו המסעדות המפוקפקות האלה שמגישות פיצה, המבורגר ונודלס. זה מאוד נוח, אולי גם משביע. טעים ומרומם את הנפש? פחות.

זו האזעקה הראשונה שלי בחדר המדרגות של הבניין. הזוג ממול יוצא עם התינוקת על הידיים, האב בלי חולצה. באזעקה הבאה הוא לבוש. בשלישית התינוקת בעגלה, כך שאפשר להעביר אותה מהמרחב המופצץ למרחב המוגן בלי להעיר אותה. מתמקצעים.

אני מבלה את הזמן בשיחות עם הילדים שפזורים בין אמהות, עם חברים, משפחה. בלילה הראשון עוד מוודא בקדחתנות שכולם בסדר. בהמשך קצת פחות. העיסוק בטלפון מסיח את הדעת מהאימה שמטילים עלי הקולות בחוץ. הסירנה, ואחר כך קולות הנפץ. אני קורא על נפילות בדרום, בחולון ורמת גן, אבל זה עובר לגמרי מעל הראש הפרטי שלי.

יש משהו בלתי נסבל בחוסר האונים שהרעש הזה מייצר. קולות משמיים שמפיקה ישות בלתי נראית. אין לי מושג איך נראית המפלצת, אין לי שליטה בזמן ובמקום שבו תפגע. כמו אדם קדמון שמתכווץ במערה כשבחוץ הסערה נוהמת, ברקים ורעמים תוצרת אלים קדמונים. חוסר האונים מייצר פחד, זה בתורו מייצר כעס, וכל זה, יגיד לכם מאסטר יודה, מוביל אותי אל הצד האפל. אני יושב בחדר המדרגות ולרגע או ארבעה מייחל לכתישת החמאס, חיסול עזה, שיטוח שכונות, ריסוק בתים, להרוג, לנפץ, להחריב, להחזיר אותם לימי הביניים. 

מה עם הילדים שם, שממוגנים אפילו פחות מילדי שבחדר מדרגות לא רחוק ממני? מה אכפת לי, ההורים שלהם בחרו בשלטון אלים וחשוך, לא? בדיוק כמו שהרוב כאן בחר בממשלה הרעה שמחליטה בשמי על עוד איזו צעדת דגלים בירושלים, עוד מזוודת דולרים שיממנו את הטילים שמתעופפים עכשיו בשמיים. 

אולי זו המטרה המשותפת של שני הצדדים, שדומים זה לזה יותר משהיו רוצים להודות. הנהגות שמבססות את ההגדרה העצמית על לאום ולאומנות, דת ושנאת האחר. הכעס הילדותי שלי, הרצון בנקמה והשמדת האויב, הם בדיוק מה שמחרחרי המלחמה ותאבי הקדושה רוצים. להזין ולתדלק את המדורה, שלא תכבה לעולם. אני מוותר. 

בין אזעקה לאזעקה אני מנסה לחזור לישון. אני נזכר בלילות עם נגה התינוקת, שנרדמת ואין לדעת אם תקום עוד חצי שעה, שעתיים, אולי רק בבוקר. הגוף עייף אבל המוח חרד מלהירדם רק כדי להתעורר עוד מעט לקול יבבה. דיקטטורה ילדותית, לא רציונלית, שמטלטלת את חיי. נגה התבגרה מאז. מה יהיה עם שאר האנושות. 

עוד אזעקה תופסת אותי בחנות, באמצע היום, אבל הלילות חוזרים להיות שקטים. אני קורא על טילים בערים אחרות, על לינצ׳ים אבל כל אלה מרוחקים מהבועה שלי. עוד מעט גם זה יירגע, ובעוד שבועיים או חודש הכותרות יעסקו במחדל אחר. אף אחד לא יסיק מסקנות, שום דבר לא ישתנה. אני מקווה שדפנות הבועה שלי יחזיקו מעמד, ובעיקר מקווה שאני טועה, ושבסופו של דבר משהו יחלחל מתחת לפני השטח, תזוזה טקטונית שאני עדיין לא מבחין בה אבל מתרחשת, ושתוביל להפסקת ריקוד הדמים הצמוד הזה. בינתיים אני יודע לפחות שיש לי שכנים נחמדים להסתתר איתם בחדר המדרגות. 

הבלש הנודע ארצ'ר פגש את ברברה לראשונה בזירת הרצח. היא היתה צעירה ויפה ומסתורית וגרמה לו לאובדן עשתונות וחשק עז לאחוז בה באופן בלתי מקצועי לחלוטין בואכה תביעה על תקיפה מינית. היא, מנגד, לא הוטרדה מהעובדה שהגבר שהגיעה לפגוש נרצח, ועסקה בעיקר בפלרטטנות שרמנטית.

הפגישה השנייה של השניים התרחשה במסיבה. ריקוד אחד הספיק לעלמה כדי להבין שיש משהו אחר בגבר שמולה, אלמן ואב שמבוגר ממנה בעשור בערך, לפיכך הזמינה אותו לביתה אחרי המסיבה ושכבה איתו. כשנאלץ ללכת ניסתה לשכנע אותו להישאר כדי שתוכל להכין לו ארוחת בוקר. היא גם אמרה לו שתשמח לקחת את בנו הקטן לגן החיות.

קתלין טרנר, "כחום הגוף", הפאם פטאל האהובה עלי

בפגישה השלישית הוא מציע לה נישואים. עוד לפני הסיור בגן החיות. מה יש לה להגיד לאיש המוזר שרוצה חתונה עוד לפני שהילד שלו פגש אותה? ״הו יקירי, בוא נתחתן בהקדם״.

זה חבל, כי בסך הכול מדובר בספר לא רע עם דמויות מעניינות והגיוניות, כל עוד מדובר בגברים. "ס״ס בריטניה" של לן דייטון הוא ספר מתח שמתרחש באנגליה שנכבשה על ידי הנאצים. דייטון הוא היסטוריון צבאי ויודע לכתוב, עד שזה מגיע לנשים. ברברה היא דמות קרטון אידיוטית. הרגע אספת את האיש ממסיבה כשאת שיכורה, מה פתאום גן חיות עם הילד?

אחרי שסיימתי להתעצבן הלכתי ובדקתי, הספר נכתב ב-1978, דייטון הוא יליד 1929. אין באמת סיבה לתמהון על כך שהגברים בספר הם רציונלים וחזקים, ושתי הנשים היחידות הן אבטיפוסים של מטפלת אימהית נטולת מיניות, ופאם פטאל שהופכת לאישה הקטנה ברגע שמגיע הגבר הנכון.

חשבתי על שלל הספרים, הסרטים וסדרות הטלוויזיה שגדלתי על ברכיהם ושרובם מלאים גברים כמו ארצ'ר ונשים כמו ברברה. ועל הנזק שנגרם לכל הצדדים, גברים ונשים, מהאבטיפוס הנשי החד מימדי הזה. דורות של בנים שחושבים שנשים הן משהו לא מובן ובלתי מושג, ונשים שחושבות שהן צריכות להתנהג בהתאם. ברברה היא לא באמת בנאדם. היא לא מאבדת קור רוח, מדלגת בלי שום הסבר הגיוני מקוטב רגשי אחד למשנהו בלי תחנות ביניים, וסביר להניח שהיא גם לא מזיעה, מפליצה או נוחרת. לך תצא לדייטים אחר כך.

הרשתות החברתיות מלאות בנשים שכותבות על עצמן ומהוות אנטי תזה לברברה ודומותיה. הן כותבות על המחזור שלהן, על חרמנות, הפרשות, תסכולים והורמונים. הן כל מה שברברה לא מייצגת, כלומר אנושיות. בתרבות הפופולרית יש את ריי מ"מלחמת הכוכבים", וונדר וומן וקפטן מארוול, שאולי נראות הרבה יותר מדי טוב, אבל רחוקות שנות אור מחוסר האונים של ברברה. ויש גם דמויות כמו ליזו ונטע ברזילי, דורה ומואנה, אלזה ואנה. בת השבע שלי גדלה על תפריט תרבותי שונה רדיקלית מזה שאני גדלתי עליו.

וגם הבנים בכיתה שלה. שאולי, כשיגדלו לא יסתכלו על בנות כאיזו תעלומה מסתורית ומעוררת אנטגוניזם, אלא כבנאדם. כי דמות מסתורית שמורמת מעם מייצרת לא רק הערצה אלא אנטגוניזם וחוסר הבנה. אולי בדור של בת השבע זה כבר לא יהיה ככה. אולי כשהם ימשכו לבנות בצמה זה יהיה באופן שוויוני ומכבד.

כשהייתי חייל למישהי מהיחידה היו כבלים פיראטיים, טרנד נפוץ באותה תקופה חשוכה. מדי שבוע היא הגיעה לבסיס עם קלטת וידאו ועליה פרק של "טווין פיקס", ויחד איתה ועם צמד שותפים קבועים היינו מתיישבים במועדון היחידה בסוף היום לצפות בחרדת קודש. לסדרה המקורית היו שתי עונות מוזרות ומסעירות וסוף דיוויד לינצ'י מטלטל ומטריד ששלח את אחד משותפי לצפייה להתקף זעם ואבל. וזהו. נותרנו מתגעגעים ועצובים.

סיימתי עכשיו את העונה החדשה שנוצרה לסדרה ב-2017. יצא לי לראות לא מעט המשכונים שצצו שנים אחרי המקור, רימייקים, פריקוולים ועוד כל מיני כאלה. סבלתי בטרילוגיה השנייה של "מלחמת הכוכבים", והתעודדתי מעט מההמשכונים החדשים. התפלצתי ב"אינדיאנה ג'ונס" האחרון, נחרתי בבוז מול הרימייק של "קרטה קיד" והתמוגגתי מסדרת הטלוויזיה שנוצרה כהמשך של הסרט המקורי. אבל "טווין פיקס" היתה לי אחרת. אולי כי צפיתי בגירסה החדשה בנקודה מסוימת בחיים, אולי כי דיוויד לינץ'.

העניין הוא כזה: כל החזרה הנוסטלגית הזו לעבר חופרת בפצע האנושי הקולקטיבי שהוא הרצון לחזור הביתה. אלא שאי אפשר לחזור הביתה כמו שאי אפשר להיכנס בדיוק לאותו נהר פעמיים, זה החיים עצמם. הכול בתנועה, זז ומשתנה ללא הרף, וכולם נזכרים איך פעם היה יותר טוב. לעבר יש רק פילטרים מחמיאים, יתרון לא הוגן של מטען רגשי שחציו מדומיין. כששפילברג שולח את הארכיאולוג שלו לחבוש שוב את הכובע ולהניף את השוט, למעשה הוא לוחץ על כפתורי הנוסטלגיה, משגר זרם חמים ונעים ישר לבלוטות העונג, סם אפקטיבי ומרגיע. אלה הסממנים החזותיים, זו המוזיקה, לא צריך להתאמץ לעכל משהו חדש או להתמודד עם מכאובי ההווה, אלא רק להיסחף.

זו אשליה וזה שקר. זו התגלית של בני 18 שרוצים שאמא ואבא יעזרו ומגלים שהם לא תמיד יכולים, תגלית שמהדהדת אחר כך כל החיים. זו ההתרפקות התמידית על מה שבזמן אמת היה ההווה הלא ברור ולעתים מתסכל. אני נזכר בערגה בעולם העיתונות שנטשתי, בלי שהמודעות לכל תחלואיו ובעיותיו תפריע לי לטריפ. למה להרוס את הסטלה עם עובדות, למה להיזכר בכל מה שהיה רע ביקום תעסוקתי עם מנטליות סדיסטית ואנשים בעלי אגו קינג סייז.

דיוויד לינץ' לא מספק את הסם. הוא רק מתחזה לדילר: ב"טווין פיקס" יש את כל הדמויות שהשחקנים שלהן שרדו והסכימו לחזור, מניירות וציטוטים מהמקור, ולכאורה נראה שתהיה גם סגירת מעגל וסוף מהודק קשור בסרט. ספוילר: זה דיוויד לינץ', אין סוף כזה. התפתיתי לחפש נחמה נוסטלגית וקיבלתי את ההפך. בלי להסגיר יותר מדי פרטים, השורה התחתונה של "טווין פיקס" גירסת 2017 היא שהניסיון לחזור הביתה, לסגור דברים הרמטית, נדון לכישלון. העבר הוא העבר, על הטוב והרע שבו. תעזבו אותו בשקט ותביטו קדימה.

בחמש בבוקר קמתי להכין פנקייק, לא הדבר הכי משונה שעשיתי במסגרת תפקידי כאב. תומר שאל אם ארצה לקום לראות איתו UFC, אירוע קרבות אמנויות לחימה. תחשבו איגרוף אבל עם בעיטות, מרפקים, חניקות וקצת יותר אכזריות. כל זה קורה בניו יורק והפרשי הזמן מאלצים אותנו לקום לפני השמש.

אני שמח לכל הזדמנות לקצת בונדינג עם תומר. אני לא יודע באיזו נקודה הוא חצה את קו הגבול בין ילד לנער. רגע אחד הוא ירד מההסעה, קטן וחמוד, וזינק עלי לחיבוק, ובמשנהו הוא מסרב להתחבק בפומבי, ארוך ורזה עם פרצוף פוקר. ההבדל המהותי הוא באספקת מידע מינימלית. לא עוד הימרחות בבית ושאלות וסיפורים. הוא בחוץ רוב הזמן, בצופים, עם חברים, ומתאמן באמנויות לחימה. מכאן העניין והנכונות לקום בחמש בבוקר כדי לראות אנשים מכים אחד את השני, ואם זה הגשר שאני צריך לחצות כדי להגיע לאי המבודד שהוא נער מתבגר, אין לי בעיה עם זה. בסופו של דבר אני חלק מהמגדר המסוים הזה, מכות זה אחלה.

לפני קצת יותר מ-14 שנה כשהרופא הכריז שהעובר-שיהיה-תומר הוא זכר, אחת המחשבות הראשונות שעברו לי בראש היתה מה לעזאזל אני עושה עם בן, האם אני אמור לראות איתו כדורגל? לשחק בשכונה? הרעיון של להיות מודל לגבריות הלחיץ אותי, הרגיש לי כמו בגד לא במידה הנכונה. תומר לא התעניין מעולם בספורט, ואת הבונדינג שלנו עשינו בסרטי מדע בדיוני וגיבורי על. זה היה לי קל, וזה היה לי חשוב, חלק מהרעיון של הורות עבורי. ההורים שלי לא התחברו לעולם התרבותי שלי כילד. המפגש שלהם עם התרבות שצרכתי התבטא בעיקר ב״תחליש את הרעש הזה״, והרמת גבה מול קומיקס ו״מלחמת הכוכבים״ וספרי פנטזיה ומשחקי תפקידים. ידעתי תמיד שאם יהיו לי ילדים אשדל ואכריח אותם לאהוב את תרבות הגיקים שלי, ובלית ברירה אשקיע ואלמד דברים שהם יתעקשו לאהוב בעצמם.

מה שמחזיר אותי לחמש בבוקר, עם פנקייק חם ומייפל תעשייתי מול הטלוויזיה. תומר תקשורתי להפליא. בדרך כלל שיחות הווטסאפ איתו נמדדות בהברות בודדות, והשיחות בעל פה נעות בין משפטים קצרים לנהימות. "בסדר", "אני הולך", "אבל מה זה משנה". עכשיו הוא מסביר לי הלוחם הזה והפרשן ההוא, על ריתוקים ולפיתות. ומעבר לזה, יש אווירה של ביחד. אם ישאלו אותו אולי הוא יכחיש, אבל למי אכפת. אני מרוצה.

האירוע המרכזי מספק דרמה קטנה: ג'ורג' סיינט פייר, אחד הלוחמים הגדולים בהיסטוריה של הענף, חוזר לזירה אחרי ארבע שנות היעדרות. כולם אוהבים את סיינט פייר, קנדי עם מבטא צרפתי כבד ועיניים כחולות וגישה צנועה וחביבה בראיונות ובסרטוני קידום הקרב. היריב שלו, בריטי שחצן בשם מייקל ביספינג, מסביר מה הוא מתכנן לעשות לזקן שקרא עליו תיגר. לכולם ברור מי האיש הטוב בסיפור הזה. אבל את תומר זה לא מעניין. הוא בעד ביספינג. לא הוגן שמי שפרש יחליט פתאום לחזור ועוד ינצח את מי שנשאר ונלחם ועבד קשה. אני מאוד מרוצה מהטיעון הזה, מהגישה שהוא מבטא. מהצצה נדירה אל המוח והאישיות של האדם שאני מגדל בבית.

אבל סיינט פייר מנצח. תומר מאוכזב אבל כבר מחכה לקרב הבא, מול מתמודד אחר, שבו סיינט פייר יחטוף. הוא מוכן לקבל דחייה קלה בקארמה והולך להתארגן לבית הספר. החלון נסגר, הגשר נסוג, אבל אני מקווה שמשהו מכל זה נשאר לשנינו בלב. עד הקרב הבא.

עשרה דברים שאני מאחל לעצמי, למדינה וליקום לשנה החדשה

1. שהצבא ונגה יסתדרו זה עם זו. ויעשו טוב אחד לשנייה.
2. שכיתות א' ו-ט' יקלטו, יכילו ויהיו טובות לאחים שלה.
3. שלא תהיה מלחמה גרעינית.
4. או מלחמת אחים, או בני דודים, או קרה, או חמה. או פלישת חייזרים או צונמי.
5. שיהיה מצוין בעבודה, או לחלופין שייפול לידי סכום כסף שערורייתי. שיאפשר להפסיק עם הדבר הזה שנקרא "עבודה".
6. שאגלה ספרים טובים לפחות כמו  "התיקונים" המופלא של פראנזן.
7. ש"מלחמת הכוכבים" הבא יצדיק את הציפיות ואת ההשקעה בנסיעה להקרנת חצות עם תומר, השותף שלי לענייני "הכוח".
8. שהחברים שלי, מעטים אך משובחים, לא יילכו לשום מקום ושיהיה להם רק או בעיקר טוב.
9. מוזיקה, המון המון מוזיקה, רצוי בשיתוף הילדים שלי.
10. ובעיקר ומעל לכול, בלי טלפונים מבשרי רעות בבוקר, בלי קריעת וטלטול העולם, בלי לוויות ובלי שבעות. אני מקבל בהכנעה את העובדה שכל אלה עוד יגיעו. אבל אני צריך הפסקה.

אני לא מקבל את העניין הזה של איחולי שנה טובה, בטח לא השנה העברית. אני חי לפי ינואר-דצמבר, לא תשרי-אלול, ואלה גם אלה הם מעשה מחשבת אדם, מכניזם שנועד לעשות סדר וקיבל חיים משלו.

אבל למדתי שלא תמיד משנה מה אני מקבל או לא. לתאריכים, למספרים ושמות יש כוח משלהם. בערב ראש השנה הרמתי כוס יין לזכר האב הראשון, שהיה צריך להיות באותו יום בן 71, ולזכר דוד אהוב שהיה צריך להיות בן 60. אני לא יכול להתכחש להשפעה של התאריך הזה עלי, לצורך לציין אותו, לצורך בטקס שייקח את הרגשות שלי ויעשה בהם סדר. ומכיוון שהשנה החולפת הייתה מהגרועות בחיי, אם לא הגרועה מכולן, לא נותר לי אלא לאפסן את ההיגיון בצד, ולאחל ולקוות. שנה טובה. ובלי טלפונים בבוקר.

כשעמדנו מול שלל החלקים הפזורים על הרצפה ידעתי שאין סיכוי שנצליח. הרגשתי בשיפולי הבטן את התחושה החמוצה הזו של הכישלון המתקרב. ארבעה ימים קודם רכשנו תומר ואני במיטב כספי הבר מצווה שלו ועוד תוספת קטנה מערכת תופים אלקטרוניים בת זונה. עכשיו היא שכבה מולנו כשקרביה שפוכים – מוטות, ברגים, כבלים ועצמים נטולי שם.

ידעתי ששורש החרדה מהכישלון טמון בילדות שלי, ובאופן שבו אני תופס את הגדרת הגבריות. זה לא מסובך: גבר-גבר היה קרבי בצבא, נוסע לטיולי שטח בג׳יפ או רוכב על אופנוע, מפרק ומרכיב מזגנים, מכוניות, עב״מים ודודי שמש, טוב בכדורגל ומתמחה בנפנוף אסרטיבי ביעה אדום שבור שוליים מעל מנגל. אפרים קישון כתב פעם על דמות החלוץ ההרואית: רובה ביד אחת, מחרשה ביד שנייה, ספר בשלישית. כזה בערך.

כלומר ההפך ממני. משתעמם מספורט, לא מצטיין בתיקונים, קידוחים ומברגים. אבא שלי, מנגד, יכול לפרק ולהרכיב מנוע של מכונית ביד אחת. ידוע במשפחה שאם צריך להרכיב רהיט מאיקאה או לבצע החייאה במכשיר חשמלי פונים לסבא. 

החרדה מפני הורות גברית צצה בהריון הראשון – שהסתיים בבת. בפעם השנייה האולטראסאונד דיווח על קיומו של פין, ואני נכנסתי ללחץ. בתמונה שעלתה לי בראש בחדר הרופא שיחקתי כדורגל עם הילד בחוסר כישרון משווע. באיזה גיל הוא יבין שאבא שלו, איך לומר, מעפן?

הוא הבין, בערך. אבל עם הזמן גיליתי את היתרונות היחסיים שלי, ונוצרה חלוקת תפקידים ברורה. אם צריך להוריד משחק למחשב או לסדר אפליקציה סוררת אני האיש. אם מדובר בענייני תרבות גיקים, נגיד הקרנת חצות של סטאר וורס, או ברכישת אוזניות מוצלחות, אני הכתובת. אבל אם הילד רוצה מדפים חדשים עדיף שסבא יאחז במקדחה. לרכוב על אופניים לימד אותו הדוד הקיבוצניק. לי יש את המקום הברור שלי. יש צרכים שרק אני יכול למלא. אני לגמרי חי בשלום עם העובדה שמפעם לפעם מיקור חוץ עדיף. אני גם מבין רציונלית את הטעות בתפיסת הגבריות המיושנת והילדותית שלי. 

אבל רציונליות בצד, הפעם עמדנו מול מערכת התופים רק תומר ואני, והכבוד והנסיבות לא איפשרו לקרוא לסיוע מבחוץ. לא משנה כמה אני מתבגר ומתקדם, פה ושם יש דברים שאני צריך להוכיח לעצמי. נשמתי עמוק, חיפשתי בין ערבוביית הקרטונים, התופים והמצילות את ההוראות, והתחלנו לעבוד.

זה לקח כמעט שעתיים. פה ושם היו רגעים שבהם נראה שהגענו למבוי סתום, אבל אחרי שהאבק המטאפורי שקע עמדה מולנו מערכת מוכנה לתיפוף. החרדה לא שככה: זה נראה טוב, אבל האם זה עובד? האם בסופו של דבר איאלץ למחול על כבודי ולהזמין מבוגר אחראי שיבדוק מה פספסתי?

חיברנו לחשמל וגילינו שחסר מתאם לאוזניות. תומר הפך את הסלון ולבסוף מצא את החלק האחרון בפאזל. הוא הכניס את השקע למקום הנכון, הרים מקל אחד, והיכה בתוף.

וחייך.

עדיין מסרב להאמין לקחתי ממנו את האוזניות ואת המקלות. המערכת עבדה כמו קסם. כשהורדנו את ערימת הקרטונים המיותמים למטה הרגשתי שאני קצת מרחף במדרגות. לא כישלון, לא אכזבה, הצלחה מסחררת מרגע הרכישה ועד סיבוב הבורג האחרון. אני עדיין לא יודע להקפיץ כדורגל וייקח לי שעות להעמיד אוהל, אבל מבחינתי את איקס האחווה הגברית עם הבן שלי חרצתי על החגורה.

רוקנ'רול, בנאדם.

אני לא באמת יודע לנסח את המשמעות של ללכת לראות סרט של מלחמת הכוכבים עם הבן שלי. פעם נגררתי לבר לצפות במשחק הגמר של המונדיאל. ישבו שם אבא ובן, הילד היה בן 8 או 9, כמעט רועדים מהתרגשות. אני מניח שעבור גיק שלא מתעניין בספורט כמוני זו המקבילה הכי מדויקת. לא אהדתי קבוצת כדורגל/כדורסל/הוקי מילדות. מלחמת הכוכבים זה הדבר הכי קרוב לדת חילונית שיש לי.

כשתומר היה בן 6 ישבתי איתו וצפינו בסרט ביחד, כשאני מקריא כל שורה בתרגום. על התגובה שלו כבר כתבתי, זה היה רגע הורות מופלא. הילד נכבש. הוא אפילו התחפש לבאבה פט בכיתה ב'. כשחשבתי על להיות הורה ידעתי שאני רוצה להיות מחובר לעולם התרבותי שלהם, להבין את האהבות שלהם. ולחלוק איתם את האהבות שלי. במקרה של מלחמת הכוכבים זה הצליח מעל ומעבר למשוער. ראיתי את מלחמת הכוכבים בדיוק באותו גיל, 6. זה היה מופלא. במשך שבועיים פחדתי ללכת לבד בחושך מאימת דארת' ויידר, הדבר הכי מפחיד שראיתי עד אז. הרגשתי שמישהו קרא את המחשבות שלי ויצר משהו שידבר בדיוק אלי. אחרי הצפייה הראשונה שלו, הרגשתי שתומר ואני הפכנו לשותפים לדרך בכל מה שנוגע לגלקסיה הרחוקה ההיא.

חיכינו לסרט החדש בסדרה בערך מהרגע שהוא הוכרז. את הכרטיסים קניתי חודשיים מראש, אחרי שתומר איים שאם לא נלך לסרט מייד כשהוא יוצא הוא יצפה בו עם החברים שלו. לא נלחצתי מאיומי הסרק שלו, לא ניכנע לטרור, אבל כן נתקפל באלגנטיות. יום אחרי תחילת המכירה המוקדמת היו לנו שני כרטיסים להקרנה באיימקס. יש לנו כבר תוכנית לראות את הסרט התשיעי והאחרון בטרילוגיה הזו, שייצא ב-2019, ביחד בניו יורק.

לתומר היו תאוריות על העלילה, שנשמרה בסוד בקפדנות. שלחנו – טוב בעיקר אני – לינקים לסרטונים מגניבים רלוונטיים ברשת. דנו במה נלבש להקרנה. וחיכינו שהיום כבר יגיע.

אחרי דיון קצר החלטנו על הטי-שירטים הנכונים. בדרך הוא שאל אותי מה נעשה אם הסרט לא יהיה טוב. לא שהשאלה לא הטרידה אותי, אבל עצם ההכנות והנסיעה ביחד באמצע הלילה להקרנת בכורה איתו היו כבר כמעט הכל בשבילי. הסרט יהיה בונוס מאוד נחמד.

הבאנו איתנו לייטסייבר שהדוד שלו קנה לו פעם בארה"ב. בהתחלה השארנו אותו במכונית, כי תומר נתקף בביישנות פתאומית. כשנכנסו לאולם הכניסה ראינו המוני אנשים מחופשים. החל מבחור במסכת יודה, דרך דארת' ויידר בנעלי בית שחורות, וכלה בילד קטן שלבוש מכף רגל ועד ראש כמו דארת' מול. חזרנו למכונית והתחמשנו בלייטסייבר.

ההמתנה היתה מורטת עצבים. בישראל כמו בישראל הקרנת חצות התחילה ברבע שעה איחור, וגם אז היו המוני טריילרים קודם. דנו בלמה נלך ולמה לא, כשמדי פעם מסתירים לנו את המסך אנשים עם חרבות אור ותסרוקות של הנסיכה ליה. ואז האורות כבו, ועל המסך הופיע הלוגו של לוקאספילם, זה שמקדים את תחילתו של כל סרט בסדרה.

כשתומר היה קטן והיינו הולכים להצגה או סרט הוא נהג לשלוח יד ולגעת בי כשהחושך ירד. תמיד חשבתי שהוא מוודא שאני שם גם אם הוא לא רואה אותי. הימים האלה עברו מזמן. אני כבר לא יכול לקחת אותו על הידיים כשהוא עצוב, אסור לי אפילו לנשק אותו בפומבי. אבל בלילה בין רביעי לחמישי, כשהשורות "A long time ago in a galaxy far far away" הופיעו על המסך תומר נתן לי יד. ובקטעים שבהם הסרט לחץ על בלוטות הנוסטלגיה והרגש שלי, יכולתי להרגיש את אותה תגובה בדיוק עוברת בגוף שלו.

בדרך חזרה סיכמנו שהיה מצוין, ודיברנו על מה הפריע לנו ומה לא היה הגיוני (מה יהיה עם העניין הזה של גשרים בלי מעקה בטיחות בעולם של מלחמת הכוכבים?) ועל זה שהוא רוצה את הרובוט בשלט רחוק של בי.בי.8, ושהעלילה היתה קצת דומה מדי לזו של הסרט המקורי.

הגענו הביתה והוא נכנס למיטה. אחרי שכיסיתי אותו – את זה הוא עוד מרשה לי לעשות – אמרתי לו תודה על זה שהוא הלך איתי לסרט. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו.

אני באמת לא בטוח אם בסוני התכוונו לזה, אבל הפרסומת שלהם למשחק החדש ״סטאר וורס באטלפרונט״ לגמרי עושה מחנק בגרון, ולאו דווקא מהסיבות הנכונות, לפחות שיווקית. קודם כל תעיפו מבט, בסך הכל דקה:

אני מנחש שהרעיון לפרסומת היה בערך כזה: הנה ההזדמנות שלכם לשחזר את השמחה הילדותית ההיא מפעם, האושר הצרוף שילדים משיגים בקלות, ומבוגרים בעמל רב ובמחיר כבד. קנו את המשחק! תודה ושלום.

אבל מה שאני רואה הוא קינה על הילדות שאבדה וקיטורים חסרי תקווה על כל מה שהגיע במקומה. אני מניח שזה משליך עלי, בעיני המתבונן וכל זה, אבל בכל זאת. מלחמת הכוכבים היה אירוע מכונן בחיי כשהייתי בן 6-7, ואני לא לבד. אתרי מכירות הכרטיסים קרסו השבוע כשהמוני מבוגרים-ילדים ניסו לקנות חודשיים מראש כרטיסים לסרט החדש בסדרה. זה אידיוטי, אפשר לחשוב שזה מוצר מתכלה, שאי אפשר יהיה לראות את הסרט שבוע אחרי שייצא, נגיד. אני למשל קניתי מייד צמד כרטיסים לי ולצאצא, להקרנת חצות, ההקרנה הראשונה של הסרט בארץ.

המהות האגדתית של מלחמת הכוכבים, שאולי נראה כמו סרט מדע בדיוני אבל בתכלס מדע של ממש אין בו, הפכה את הסדרה לעל-זמנית, למיתולוגיה. היא גם הפכה אותה לאייקון וסמל של הילדות של דור או שניים. זו תגובה לגמרי פאבלובית. אני שומע את המוזיקה, רואה על המסך את הלוגו, וזהו. בלוטות הרגש והנוסטלגיה נכנסות לפעולה כאילו מעצמן. אין כאן באמת בחירה חופשית. העברתי את זה גם לצאצא, באחת מפסגות ההצלחה החינוכיות שלי.

ולא משנה שזה מזמן הפך לתאגיד, למכונת כסף. שג'ורג' לוקאס עבר לצד האפל, שדיסני קנתה גם אותו, יחד עם מרבל ופיקסאר, כדי לרכז את קסם הילדות של כל העולם המערבי ומעבר לו בקופה רושמת אחת. זה עובד. וכשאתה יושב במשרד וחושב על תשלומים – משכנתא או שכר דירה או מזונות – ועל שלל החרדות הקטנות והגדולות של הקיום היום יומי, כל מה שמתחשק לך הוא קצת אסקפיזם. או הרבה אסקפיזם. וכמה רחוק יותר אפשר לברוח מאשר גלקסיה רחוקה רחוקה מכאן.

מבחינתי הבחור בפרסומת לא זוכה בהפי אנדינג כשהוא מזנק לתוך האקס-ווינג, ובהשאלה אל תוך המשחק. אני מניח שלא על המסר הזה חשבו בסוני, אבל כשהוא מנפץ את חלון המשרד וקופץ החוצה השד יודע מאיזו קומה, זה נראה קצת כמו התאבדות.

עם כל הכבוד לסוני, הבחור צריך לארוז את בובת אר.טו.די.טו, להתפטר ולמצוא עבודה מספקת יותר, לצאת לכמה דייטים, לשתות, לשמוע מוזיקה, אולי לעשות ילדים ולראות איתם את סטאר וורס מההתחלה. ומדי פעם כשיש לו זמן גם לשחק במחשב או בקונסולה. אבל פחות לקפוץ מחלונות בייאוש. עדיף.

הטריילר של מלחמת הכוכבים החדש הוא בליל תמונות נטולות הקשר שריגש אותי כמעט עד דמעות. אין שם פנים מוכרות, אין שום דבר מרהיב שעושה לך חשק ללכת לראות, ועדיין, אני לא יכול לחכות. זה מגיע בדיוק ב-1:00 בטריילר, רגע פבלובי שתופס את בלוטת הנוסטלגיה ומועך בלי רחמים. המוזיקה, המילניום פלקון, וכל מנגנוני ההיגיון מושבתים, כמו חבלה מתוחכמת במיכשור של מתקן גרעין איראני. כל מה שנשאר זה רגש ילדותי וראשוני בעוצמות מטרידות.

ראיתי את מלחמת הכוכבים הראשון בזמן אמת, כשהוא יצא להקרנות בארץ. הייתי בן שש או שבע, וביקשתי מסבא שלי שייקח אותי לסרט הזה שסיפרו לי עליו, בקולנוע אוריון בירושלים. זו היתה חוויה שאני מתקשה לתאר במילים. תחושה של התגלות, של משהו שלא ראיתי קודם לכן, שלא דמיינתי אפילו. וגם: שבועות אחר כך עוד פחדתי מדארת ויידר בחושך.

מאז התגובה שלי לכל דבר שהוא סטאר וורס נטולת כל היבט רציונלי. הטרילוגיה השנייה למשל היתה איומה, ואני יודע את זה כי ראיתי את שלושת הסרטים בקולנוע, פעמיים כל אחד, ואחר כך גם בטלוויזיה. לא משנה כנראה מה מצרפים ללוגו ולמוזיקה ולעולם, אני אקנה את זה, מטאפורית ועם כרטיס אשראי. אז מה עם לוקאס מבצע בסרטים שינויים בלתי פוסקים כמו מנתח פלסטי מטורף, אז מה אם כל העסק נראה לפעמים כמו אורגיית תאוות בצע אחת גדולה, בטח עכשיו כשדיסני בתמונה. זה מלחמת הכוכבים.

יורה ראשון, בפרינציפ

יש לי חבר טוב שלא מבין על מה כל הרעש. הוא לא התלהב מעולם מהסרטים המקוריים, למרות שבכל מה שקשור לתרבות פופולרית-גיקית אנחנו בדרך כלל על אותו עמוד באותו ספר בדיוק. ואני חושב שאני יודע למה. ההיתקלות הראשונה שלו במלחמת הכוכבים היתה קלטת וידאו, מתישהו בגיל העשרה. ועניין הגיל הוא קריטי. או לפחות השלב המנטלי שבו אתה רואה את הסרט.

מה שהופך את מלחמת הכוכבים לסם כל כך אפקטיבי היא העובדה שלא מדובר במדע בדיוני – מדובר בפנטזיה, במיתוס מאוד ראשוני ובסיסי של טוב ורע. יש שם חלליות, ומשפטים על מהירות האור, אבל אין באמת מדע בסדרה, ויש המון קשקושים רוחניים על כוח מסתורי וכל הג'אז הזה. זו פנטזיה חצי דתית, עם אלמנטים מסרטי מד"ב, מערבונים, וסרטי התעמולה הנאציים של לני ריפנשטאל. זו הסיבה שזה עובד כל כך טוב – מלחמת הכוכבים עוקפת את ההיגיון ומנגנת על הרגשות הכי בסיסיים, קצת כמו נתניהו ביום טוב במיוחד.

אם אתה ילד, זה עובד. אתה מתמכר.אם, מנגד, אתה כבר טינאייג׳ר עם רמת ציניות מעל הממוצע, סביר שתגיב באדישות. אבל לרוב זה עובד. העובדה שהסרטים עצמם היו מוצלחים – לפחות השניים הראשונים – ועם הריסון פורד לא הזיקה. אבל הבסיס הוא אגדה מאוד ראשונית, דתית. ודת, כמו שכתב ל. רון הבארד לפני שייסד את הסיינטולוגיה, עושה הרבה כסף. ג׳ורג׳ לוקאס הבין את זה, ושמר על זכויות המרצ׳נדייז בתמורה על ויתור על חלק משכרו כבמאי הסרט הראשון. מישהו באולפני פוקס בטח שקל חרקירי.

אני מבין את הלעג שהסדרה מושכת. בדרך כלל לעג שמגיע ממעריצים, שממשיכים לקנות את המרצ׳נדייז ולראות את הסרטים במקביל. יש את הדיונים על היעדר מעקי ביטחון, המחלוקת הקשה על מי ירה ראשון (ברור שהאן, אגב) ועכשיו כבר צץ לו הדיון  המשעשע על הלייטסייבר החדש ועל כמה שהוא מגוחך/בעצם לא. הכל נכון, הכל לא משנה או רלוונטי. ויש גם את המחוות, כמו הסרט המקסים שמתחת לפסקה הזו, או גירסת ״שבעה צעדים״ שמסבירה איך לוקאס הפך לכזה דושבג.

וכמו בכל מורשת, יש את עניין הדור הבא. על הכנסת תומר אל תחת כנפי הכוח כבר כתבתי, וזה עדיין אחד מרגעי השיא שלי כאבא. בדצמבר 2015 אנחנו נתייצב ביחד בתור, מוכנים נפשית להתאכזב, ונתרגש עד צמרמורת כשהלוגו הצהוב יופיע על המסך. נו כבר.