Tag Archive | מעריב

טרולים, יוגורט ואלון עידן

פעם מזמן כשעוד חשבתי ש"ידיעות אחרונות" הוא הפופיק של העולם דיברתי עם חבר טוב שנטש אותי ואת עולם העיתונות לטובת קריירה משגשגת בפרסום. "עיתונות", הוא אמר, "זו לא עבודה של מבוגרים".

לקח לי זמן להבין למה הוא מתכוון, ואני חושב על המשפט הזה מדי פעם. למשל כשקראתי את הטור של אלון עידן ב"הארץ" השבוע. אני אוהב את "הארץ", אולי העיתון האמיתי היחיד כרגע בישראל, אבל מצטער על השירות שאני עושה לו ולעידן כשאני מצרף לינק למה שהוא למעשה שיימינג ארוך, מתנשא ופלצני. נראה שיש כאן עוד קרבן לווירוס שפושה בין לא מעט כותבי טורים ב"הארץ", והופך אותם לטרולים תאבי תשומת לב וקליקים.

עידן נטפל לפרופיל הפייסבוק של מנהלת השיווק של מחלבות שטראוס, ולפוסטים ניו איג'יים שמחברים בין היתר בין אבא קובנר ליוגורט. על הדרך הוא גם שולח את אבא קובנר לגטו ורשה. יומיים אחרי הפרסום של הטור באינטרנט אף אחד במערכת לא התייחס לטוקבק שמתקן ומציב את קובנר בגטו וילנה. עידן פה כדי להתנשא, לא כדי לעשות גוגל. הוא עובר על חלקים מפוסטים ולועג לכותבת. זהו. יש טור השבוע, אפשר לנוח עד לכתיבת מכתם נוסח הסטודנט שנה א' בגילמן בשבוע הבא.

נחזור לחבר שלי שפרש מן העיתונות ולאמירה שלו שהבנתי רק אחרי שנטשתי גם אני. אלון עידן לא חי בעולם האמיתי. הוא יושב במערכת/בית/קפה וכותב. מכיוון שהוא בעל טור ולא מספק חדשות, אין לו באמת מתחרים. הוא לא צריך להביס את ההגיגן של "מעריב" בהשגת סקופ רעיוני מבריק. יש לו דדליין לפניו, עורכים מאחוריו, וקצת פוליטיקה פנים ארגונית. רק אחרי שעזבתי את "ידיעות" גיליתי את העניין הזה של יעדים מדידים, הצורך להגדיר מטרות ברורות, להצמיד להן מספרים ותאריכים, לתת תשובות בשיחות הערכה תקופתיות, להתמודד עם שיתופי פעולה פנים ארגוניים מסובכים, ולחזור הביתה בשלום. נו, כמו בעבודה של גדולים. ובעיתון? אף אחד לא בדק כמה אנשים קראו את מה שכתבת, בטח לא בגירסת הפרינט.

לעידן אין שלל יעדים שהוא צריך לעמוד בהם ושיקבעו אם ימשיך בתפקיד או לא, ועוד שלל אילוצים שקיימים, למשל, בשטראוס. מנהלת השיווק של שטראוס צריכה להיות מגויסת לגמרי לתפקיד שלה כדי להצליח בו, להתקדם, לפרנס. זה כולל כתיבת פוסטים שנראים גם לי מגוחכים, ואולי שווים דאחקה בין חברים בבית קפה. אבל אפשר להבין מדוע היא מתנהלת כך, ומכאן עד ביוש פומבי הדרך ארוכה ומתפתלת. עידן יושב מאחורי מקלדת ומנצל את הבמה והכוח שלו כדי לתקוף מישהו שהוא לא היה מעולם בנעליו. עקרונית זה בסדר – לא חייבים להיות במאים כדי לבקר סרט – אבל ניתן היה לצפות לקצת יותר מחשבה ובדיקה לפני, לאיזשהו שיקול דעת.

כששואלים אותי מה עשיתי לפני שהגעתי לשדות המוריקים של ההייטק אני אומר שעבדתי בעיתונות, או בתקשורת. אני לא מרגיש נוח לומר שהייתי עיתונאי. מעולם לא הייתי כתב חוקר או איש חדשות. יש בעיני הבדל מהותי בין מי שמתרוצץ בשטח ועובד קשה כדי להביא סיפורים, לבין עיתונאי כורסא. אחד מהעורכים הראשונים שלי נהג לגעור בי על טקסטים או ביקורות בוטים מדי, ולשלוח אותי לשקול מחדש אם יש מקום לשימוש בנשק בעל עוצמה כמו זו של המילה הכתובה. אלון עידן ודומיו פשוט לא ממצמצים ולוחצים על ההדק. זה קל מדי, וקצת עלוב. והיי, לפחות תעשו גוגל.

סקס וסליז וכתמים שנשארים לנצח

 שנים שרציתי לקרוא את הביוגרפיה של דן בן אמוץ, ועכשיו, בעמוד 41, אפוף תחושת זוהמה וסליז וחשק להתקלח, אני מבין למה היססתי.

אני אוהב דמויות. עלילה זה יופי, אבל סיפור אהבה אמיתי ביני ובין ספר יפרח רק אם תהיה שם דמות שארצה להיות חבר שלה, או לקחת אותה למיטה, או שאפחד ממנה עד מוות. בשלב מסוים הבנתי שזה לא מאוד שונה בחיים עצמם. פוליטיקאים, זמרים, שחקנים, מורים של הילדים שלי – אני בונה דמות בראש על סמך סיפורים, פגישות אקראיות, כתבות בעיתון. ככל שאדם רחוק יותר מחיי היומיום שלי, אני נוטל לעצמי, מבלי דעת, חירות יצירתית וממציא אותו לעצמי יותר.

דן בן אמוץ היה דמות בחיי. גם אמנון דנקנר. קראתי כתבות בעיתון וספרים וסיפורים של שניהם. וקראתי אודותיהם. בן אמוץ היה הבוהמיין המבריק, רב אמן, רב שגל, מסוגל לכתוב טורים ציניים וסרקסטיים בעיתון וגם את "לזכור ולשכוח" ספר פוסט-שואה מצוין ואמיץ (כיבוש בסיקסטיז, מי היה מאמין). דנקנר היה דמות רצינית יותר, ספרותית יותר, אידיאליסטית יותר, חדה וסרקסטית לא פחות.

ואז בן אמוץ מת. הביוגרפיה התפרסמה והכול התפוצץ. על רקע סיפורי סקס עם קטינות וגילוי עריות נדמה היה שדנקנר מנהל קרב מאסף מול כול הברנז׳ה, אצולת הבוהמה של פעם. הייתי בסוף התיכון או בתחילת הצבא והסיפור שקראתי בעיתון וראיתי בטלוויזיה היה ברור: האנדרדוג חושף האמת מול האליטה המושחתת שמנסה להשתיק אותו. בסרט הזה כבר הייתי, היה לי ברור את מי אני מעודד מהיציע.

השנים חלפו. בן אמוץ נדחק לשולי הזיכרון התרבותי-הקולקטיבי. דנקנר חזר למרכז הבמה והחליף תפקיד. באותה תקופה שאני עבדתי ב"ידיעות" ושיחקתי פטריוט במוזסלנד, הוא ערק למעריב של נמרודי, הפך לספק ימני, סיפורים אודותיו מתעלל בעובדיו צצו מכל עבר, ובאופן כללי היה נראה שבחר בצד האפל. את הביוגרפיה של בן אמוץ לא ראיתי בחנויות הספרים ולא התאמצתי להשיג אותה.

עד לפני שבוע. פרצופו של בן אמוץ המתנוסס על הכריכה הציץ לעברי מחלון הראווה של חנות הספרים המשומשים שליד הקפה של שישי. בלי לחשוב יותר מדי קניתי. וטעיתי. בהקדמה דנקנר מפרט את המחויבות העיתונאית שלו לאמת, וטורח לציין שבן אמוץ לא עמד בהסכם ביניהם ושיקר לו לא מעט. ואז הוא מתחיל לספר, והלב מתכווץ. אמת עיתונאית היא אבן יסוד במקצוע, אבל דנקנר לא באמת כתב תחקיר, הוא כתב סיפור. אמנם סיפור המבוסס על חיים של דמות בשר ודם, אבל כזה שאי אפשר לאמת ולחקור בכלים עיתונאיים מקובלים, ושמטרתו בה בעת לבאר, לברוא ולהנציח דמות מסוימת.

והתחושה היא שדנקנר כתב כאן סיפור על דמות שהוא לא אהב, דמות שהוא נהנה קצת להשפיל ולהתאכזר אליה. הוא מתאר באופן דוחה, מציצני ופורנוגרפי אירועים שכל השותפים להם מתו מזמן, ושאת רובם המכריע לא יכול היה לראיין בעצמו. אין בכתיבה שלו חמלה או הבנה. יש בה בעיקר תחושת זוהמה. אני לא יודע מה הניע את דנקנר. אני יכול לדמיין קנאה באדם שנתפס בעיניו כהולל ויצרי ויצירתי ממנו, או מוסרנות מושרשת שהתקוממה מול סגנון החיים של בן אמוץ. זה לא משנה.

ועכשיו אין לחזור לאחור. שתי הדמויות, דנקנר ובן אמוץ, הוכתמו. כל ספר של אחד מהם שאקרא ייקרא אחרת. הבנתי, בדיעבד ומאוחר מדי, מדוע נרתעתי מהביוגרפיה, בדיוק כפי שאני נרתע מלחפור ולגלות מידע אודות אנשים אהובים או חשובים בחיי שמתו, או נעלמו. רומן גארי כתב שכדי לשכוח מישהו באמת צריך לפגוש אותו שוב. יש אנשים – אמיתיים, פיקטיביים ובין לבין – שאיני רוצה לשכוח.

%d בלוגרים אהבו את זה: