ארכיון תגים | מרגרט אטווד

טווסים שאני לא רוצה להכיר

את "טווס בחדר מדרגות" קראתי קצת אחרי שיצא לאור, וזמן רב לפני שהמחברת שלו, גלית דיסטל אטבריאן, פרצה לחיינו כביביסיטית פעילה במיוחד. זה ספר מצוין, קשה וכואב על משפחה דפוקה במיוחד, כולל פגיעה מינית קשה בילדה שאף אחד לא רואה או מבין אותה.

השבוע היתה דיסטל אטבריאן שותפה לעוד שערוריית מדיה חברתית קטנה. אחרי שהצביעה עם כל האופוזיציה נגד החוק לשמירת דגימות מנפגעי עבירות מין ללא הגבלת זמן, תקף אותה איש אקדמיה בטוויטר והציע לה לפקוד אנסים לליכוד. דיסטל ענתה לו שהסתכלה בתמונה שלו והוא מכוער מבחוץ ולא רק מבפנים, העניין זלג לפייסבוק שחסמה את חברת הכנסת, מה שסיפק הצדקה לעוד רעש וצלצולים. 

בסמסטר א' בחוג לספרות לומדים שאין קשר בין היוצר ליצירה. מרגע שהגיח הספר או השיר אל אוויר העולם הוא נתון לפרשנות הקוראים, וליוצר, על דעותיו, סטיותיו וטעמו, אין קשר לעניין. בהצלחה לכולנו עם זה. תמיד נרתעתי מראיונות עם יוצרים שאהבתי, מכל תחום, רתיעה אינסטינקטיבית נטולת הסבר. עם השנים הבנתי למה. 

עידן המידע הפך את הבורות המבורכת לבלתי אפשרית. בעידן האולפנים של הוליווד, אי אז בשנות החמישים, נהנו הצופים מאשליה מתוקה בכל הנוגע לחיי הכוכבים שהעריצו. היום הכול דולף וזולג, ואין מפלט. אין דרך לחזור לסרטים שאהבתי עם קווין ספייסי, קייסי אפלק שחקן נפלא אבל השמועות, הו השמועות, ליאונרדו דיקפריו יוצא עם בנות 25 ומטה. את "משימה בלתי אפשרית 3" ראיתי כשעל קרנית העין צרובה דמותו של טום קרוז מקפץ על הספה של אופרה ווינפרי, מאושר מנישואיו לקייטי הולמס שצעירה ממנו ב-17 שנה, מאיר אריאל היה הומופוב, אריאל זילבר התפלפ, אין לזה סוף.

יש כמובן יוצאים מהכלל – אני רוצה להיות נער השעשועים שלך, מרגרט אטווד –  אבל ברוב המקרים, כשאמנים שאני אוהב פותחים את הפה, זה נגמר בבכי חרישי. שלי. אני רוצה לראות את החיים על מורכבותם, לקבל שיוצר ענק יכול להיות חרא של בן אדם. אבל אני לא מצליח, זו נקודה עיוורת. אני יכול לראות את המורכבות הזו אצל חברים ואנשים שאני אוהב, להבין שיש בהם רבדים, טוב ורע. כשזה מגיע לאמנים אני מאבד את זה, אולי כי בניגוד לאנשים בחיי הפרטיים, אמנים הם מראש מין אלים באולימפוס, ולא בשר ודם, ולאלים קשה יותר לסלוח, ומאלים מצפים לשלמות. 

חשוב לחשוף אמנים שהם אולי מוכשרים אבל גם אנסים, מטרידנים, גזענים. צריך למצות איתם את הדין אם זה בבית המשפט ואם זה במרחב הציבורי. אחלה. אבל אחרי כל זה אני רוצה לקחת את הגלולה הכחולה ולשקוע בבורות נעימה. אני לא רוצה לשמוע דעות פוליטיות חלולות ממוזיקאים, אני לא רוצה לגלות אמיתות מכוערות על סופרות שאהבתי. המילה הכתובה, לא משנה בכמה כישרון, לא תצליח לטשטש את האמת המרה.

אני מניח שקריירה פוליטית מתגמלת יותר מכתיבה, גם במובן החומרי וגם במובן התקשורתי. אם חשקה נפשך בתשומת לב ורעש זה המקום להיות בו. אני מקווה שדיסטל אטביראן תשקע בשלב מסוים לתהום השכחה הציבורית, ואולי יום אחד אוכל ליהנות מלקרוא ספר שלה שוב. בינתיים אני מתבייש להודות בקרב בין המציאות לבדיה, המציאות, בניגוד לרצוני, מנצחת.  

פמיניזם ורובים וקצת חורבן העולם גם

היה פוסט אבל נגנז מטעמי שלום בית. זו בעיה בסיסית בבלוג שנכתב בגלוי – יש קוראים מסוימים שתמיד מרחפים מעל הכתף כשאני מקליד במרץ. הילדים, אמא, אקסיות, קולגות. לפעמים זה קצת יותר מדי בשביל הצנזור הפנימי, לפעמים זו הישרדות בסיסית. יש דברים שלא יראו אור פייסבוק לעולם.

ולכן, במקום, כי אני מנסה לפרסם משהו פעם בשבוע כדי לא להתנוון, רשימת המלצות:

סדרה:

"גודלס" היא הדבר שהכי נהניתי ממנו בטלוויזיה השנה. מיני סדרה – שבעה פרקים – בנטפליקס שהיא לכאורה מערבון פמיניסטי אבל בעיקר תענוג גדול. פרנק גריפין הוא פושע חצי מטורף שמטיל אימה על המערב הפרוע. רוי גוד הוא האקדוחן שפעם רכב איתו ועבר לצד השני של המתרס. וביל מקנו הוא שריף של עיר שכל הגברים בה נהרגו בתאונת מכרה והותירו מאחור נשים וילדים בלבד.

נטפליקס שיווקה את הסדרה עם פוסטרים של נשים עם רובים, וזה לא לגמרי בלתי מדויק. יש כאן נשים עצמאיות וחמושות בניגוד למקובל בז'אנר, רומן לסבי ושאר משחקי מגדר. אבל בסוף בסוף צריך איזה גבר עם אצבע מהירה על ההדק. קצת מאכזב תאורטית, אבל לגמרי הולם את מגרש המשחקים המסוים הזה. השחקנים מעולים, בעיקר ג'ף דניאלס שמי ידע שהוא יכול להיות כה שטני, ההפקה מופלאה, ויש בסדרה כמה רגעים שפורצים את הגבולות ונחרטים בראש. והעיקר מבחינתי – אני אוהב מערבונים. יש בהם משהו מופשט, מיתולוגי ואלים ששובה את לבי כל פעם מחדש. וברור שמי שעשה את הסדרה הזו ראה כל מערבון שאי פעם יצא.

ספר

"שנת המבול" הוא עוד ניסיון של מרגרט אטווד הנערצת לגרום לקורא דיכאון אובדני. ב"סיפורה של שפחה" האפוקליפסה היא דתית, כאן היא ביולוגית, ובשני המקרים יש משהו מצמרר בראייה הנבואית משהו של אטווד את העולם. בני האדם משמידים את הסביבה לאט וביסודיות, חברות ענק דמויות גוגל ופייסבוק השתלטו על העניינים ומפעילות עריצות אלימה במסווה של דאגה לחברה, כולל סקס למכירה באופן ממוסד, מעבדות לייצור סמים קטלניים וריאליטי שבו המשתתפים הורגים אחד את השני. אטווד כותבת חכם ומדויק, בלי חשיבות עצמית ובלי להידרדר לרצינות תהומית. והתרגום של יעל אכמון משובח.

אלבום

פעם מאוד אהבתי את בק ואז כבר לא. הפאזה המהורהרת והנוגה שלו עלתה לי על העצבים. העדפתי את הגירסה השמחה שרצתה להתריס נגד חוקי הסקס, לא את מחבק העצים המטרחן. האלבום החדש שלו הוא לגמרי פופ וכיף באוזן. 

למה לי ספרים מדכאים עכשיו

הספר ״מעשה השפחה״ של מרגרט אטווד דיכא אותי. סיפרתי את זה לעמית לעבודה בפינת הקפה. המלצתי לו על הספר, לא הזהרתי אותו. אבל מאזין שעמד ובחש סוכר בתה שאל בשביל מה בכלל לקרוא ספרים מדכאים. אפשר להרחיב את השאלה ולהוריד את ״מדכאים״. למה לקרוא ספרים, מעבר לצורך פרקטי: להעביר זמן בטיסה, ללמוד, להרשים בנות.

בספר של אטווד גיבורה נטולת שם חיה בארה״ב שהפכה לדיקטטורה דתית. הנשים משוללות זכויות, ותפקידן המרכזי הוא להביא ילדים לעולם, הרבה ומהר. וכמו בכל דיקטטורה שמכבדת את עצמה יש הוצאות להורג, רדיפות והלשנות וזוועות ושחיתות. בימי אובמה העליזים זה היה נשמע מופרך. בימי דונלד הראשון, פחות. תכף גם עולה סדרת טלוויזיה שמבוססת עליו – הוא אולי מ-1985 אבל תפור על ההווה.

על אף שהיו לא מעט רגעים שתהיתי אם לא לזנוח אותו ולעבור למשהו כיפי יותר, הספר הזה לא יוצא לי מהראש.  אני מניח שזה העיתוי – אם הייתי קורא אותו לפני שנתיים, טרום הופעת הדונלד בחיי, אולי הייתי לוקח אותו פחות קשה. אולי לא הייתי מסיים אותו. אולי הייתי חושב שהוא לא אמין.

אין לי חיבה מיוחדת למוזיקה מדכאת או סרטים עצובים או ספרים מלנכוליים. אני מעדיף אסקפיזם, או לפחות קצת הומור וסקס עם תובנות החיים שיצירות אמנות מספקות לי.  אני גם לא אוהב יצירות ״חשובות״. יותר מדי פעמים מדובר בשם קוד למשעמם רצח, או דידקטי ומתפקע מחשיבות עצמית ופלצנות. עיינו ערך ״על העיוורון״ של סאראמגו, למשל. אבל הספר של אטווד לא מנסה להיות חשוב. הוא גם לא מתאמץ לדכא. הוא לא מתאמץ. נקודה.

הוא כן מצליח לעורר מחשבה. לשרטט בקווים עדינים את מה שמפתה בשלטון עריץ, כמו שחרורו של הפרט מהצורך לקבל החלטות, ובעיקר להסביר איך חברה נאורה עלולה להידרדר מבלי משים ולקרוס. זה לא פורנו דיכאון. זה זיקוק עוכר שלווה של אחד מהפחדים הגדולים שלי, למצוא את עצמי בתקופה דומה לאלו שלמדתי עליהן בשיעורי היסטוריה, של קריסת תרבות וציוויליזציה וחורבן ואש.

היתרון של הספר על שיעורי ההיסטוריה הוא היכולת לגרום לי להרגיש, להבין באמת את האימה וההשלמה. לנתק אותם מאירוע היסטורי מסוים, ולהפוך אותם לעל-זמניים. לא משהו שקרה כבר ולכן איבד מכוחו עלי, אלא משהו שתמיד עלול לקרות. ספר טוב באמת מוסיף לי תובנות חדשות או מחדד קיימות. כדי לעשות את זה הוא צריך להיות מטלטל. לפעמים מדכא.

ביקור אצל סבתא בבית השמש השוקעת

הרבה זמן לא ביקרתי את הסבתא האחרונה שנשארה לי. היא גרה קצת רחוק, והילדים הגדולים עסוקים, וגם אני. לא יצא. התקשרתי לומר חג שמח בפסח, וגם זה אחרי שאמא שלי הזכירה לכולם בווטסאפ המשפחתי. אחרי השיחה החלטתי שאני אורז ילדים ומגיע לבקר בשבת.

לא שהשיחה היתה דרמטית מדי. היא שמחה לשמוע אותי. היא מרגישה קצת לא טוב, וסיפרה לי על ביקור של נכדה אחרת ושייכה אותה לדודה הלא נכונה, ובכלל היתה קצת מבולבלת. התמונה שרצה בראש שלי כל הזמן היתה של שמש שוקעת בים, עוד לא ממש נוגעת במים, לא בדיוק קרניים אחרונות. אבל קרוב.

הביקור היה מוצלח. הילדים היו חמודים ורגישים ומרוצים. סבתא שמחה. העובדת הסיעודית שלה היתה חביבה מאוד. היא כבר לא ממש הולכת בלי סיוע לפחות כשזה מגיע ליציאה מהדירה שלה בבית הדיור המוגן. מקום נאה, יפה שם ומטופח ונעים. מדי פעם עובר מישהו, שחוח ולבן שיער, מלווה בעובד זר. ניהלנו שיחה סביב השולחן בחדר האוכל ואחר כך אצלה בדירה. סבתא שלי השתתפה בה מדי פעם, מנסה לעקוב ולהבין. מדי פעם שאלה שאלה, לפעמים חזרה עליה אחר כך. כמו בכל מפגש היא שאלה אותי שוב איפה אני עובד. ומדי פעם נצנץ זיק של הומור, או עלה זיכרון רלוונטי, הבלחה כזאת.

זה היה ביקור מוצלח ומדכדך. חשבתי על הספר שהתחלתי לקרוא השבוע, מזרן האבן של מרגרט אטווד. גיבורי הסיפורים עד כה כולם קשישים, כולם רדופי זיכרונות, עמוסים בפרספקטיבה וחלקם גם בלא מעט מרירות וציניות. הם לא מעוררי רחמים, לא באמת. אולי קצת חמלה, בוודאי אמפתיה. העולם הפנימי שלהם עשיר, ורלוונטי וממוקד הרבה יותר מההווה המעורפל והדהוי. חשבתי על מה שעובר לסבתא שלי בראש ולא בא לידי ביטוי. על זיכרונות מאירופה של מלחמת העולם השנייה, מסע בספינת מעפילים לארץ, מלחמות ומאבקים. אולי הזיכרונות האלה תופסים עכשיו מקום חשוב יותר מהעולם כפי שהוא עכשיו.

בדרך חזרה תומר אמר שהוא חושב שסבתא שמחה. רציתי לנשק אותו. רציתי גם להחתים אותו על התחייבות להגיע לבקר אותי עם הילדים והנכדים שלו בעוד 50 שנה. פעם זה נראה לי כמו נצח. היום נדמה לי שאני שומע שעון מתקתק.

%d בלוגרים אהבו את זה: