ארכיון תגים | מרפסת

איך ולמה הכנסתי הביתה את בודהה

בסופו של דבר הבודהה ניצח את הפולשת, והשלום שב לשכון במרפסת שלי. ואם זה לא יעורר בי אמונה יוקדת, מה כן?

 בשבועות האחרונים הופרו האיזון וההרמוניה במרפסת העגולה והיפה שלי. הייתי ניגש להעיף מבט בצמחים ולראות מי שרד ומי עתידו גירוש והחלפה, ומגלה על הרצפה גושי אדמה. פעם אחת ויחידה גם תפסתי את הפולשת בשעת מעשה: מיינה, ציפור שהמילה "פולש" חקוקה בקורות החיים שלה, שנחתה על המעקה, העיפה אדמה לכאן ולכאן ועפה כלעומת שבאה. 

היה משהו מקומם במיוחד במעשה. הציפור לא נראתה כמחפשת מזון, והמבט שנעצה בי אמר כולו ונדליזם מכוון. אם הייתי גר בארץ אחרת, ייתכן שהייתי מושיט יד אל רובה הציד שלי וסוגר עניין. אבל בתל אביב כל שנותר לי הוא לנופף אגרוף קפוץ בזעם, לקלל ולטאטא.

בעודי שוקל אופציות כמו דחליל, דוקרנים, מקלע מופעל חיישנים וגדר חשמלית, יצאה השכנה ממול למרפסת. אמרנו שלום, וחלקתי איתה את המצוקה והזעם. היא לא היססה לרגע והציעה לי בודהה. יש לה אי אילו פסלים של הישות האלוהית השמנמנה, אמרה, אולי אחד מהם יעזור. 

אבל אני לא מאמין, עניתי לה. מה לי, חילוני עוין דתות ממוסדות באשר הן לפתרון רוחני לבעיה אורניתולוגית? דת ואמונה נראו לי תמיד דרכו של האדם להתמודד עם הפחד מהלא נודע. גרוע מזה: דת ממוסדת לוקחת את כל זה ומוסיפה כוח וכסף למשוואה, ומשם, הדרך למלחמות קודש והעדפת אדמה וסמלים על פני החיים עצמם קצרה ומדממת. אתה מתחיל בנגר פציפיסט שמבקש שכולם יאהבו זה את זה ויפנו את הלחי השנייה, ומסיים עם האינקוויזיציה הספרדית.

אבל לבודהה, אמרה השכנה, לא אכפת. הוא לא דורש אמונה כדי לפעול. ולפני שהספקתי להוסיף ולמחות היא דילגה במדרגות קומה למטה והביאה לי פסל מוזהב קטן. משכתי בכתפי והצבתי אותו במרפסת, ולא שמעתי יותר מהמיינה. המטאטא נותר מובטל בצד.

יכול להיות שהבודהה הגיע בדיוק כשהמיינה התעופפה לאזור אקלימי אחר. יכול להיות שבעל מרפסת נחוש ממני הצליח לשים עליה יד, או שעוף טורף הפך אותה לבראנץ'. אין זה משנה. הרעיון של אל שבא לעזור בלי לדרוש שום דבר – לא יום שבתון, לא זבחים ועולות, לא סיפוח שטחים ולא כסף למקדש מפואר – מצא חן בעיני. 

הבודהה יושב במרפסת שלי ועושה את שלו בלי לצפות לתמורה, הוא לא אל רעבתן וחמדן. הוא בא לעשות טוב, וזהו. ברור שבקרב הדתות הגדול אין לו סיכוי – קשה להשתמש בו כתירוץ להשתלטות על טריטוריה, איזו השמדת עם קטנה ושאר פעולות שחביבות על אנשי דת, על אף שאני בטוח שעם קצת מאמץ ויצירתיות הם יסתדרו גם עם זה. הוא לא מתאים למזרח התיכון. הוא לגמרי רצוי במרפסת שלי.   

סלקציה נטולת רחמים במרפסת

השיטה שלי לטיפוח עציצים היא הטלת אימה ופחד. לא המצאתי לבד, זה שאול בואכה גנוב מ"בשורות טובות" של ניל גיימן וטרי פראצ'ט. עד שלא היתה לי מרפסת לא היו גם עציצים, ומה לי ולגידול צמחים. עכשיו כשיש מרפסת אני מגלה את ההנאה הקטנה שבלגדל משהו חי, אבל בשיטות שמתאימות יותר לדיקטטור צפון קוריאני. 

אני לא יודע איך קוראים לרוב הפרחים והצמחים שעל המרפסת. כשאני מגיע למשתלה או חנות אני מבקש משהו בצבעים יפים שיוכל לשרוד בלי שמש, בלי הרבה מים, בלי-עתיד-בלי-תקווה-בלי-חלום. הצמחייה אצלי במרפסת צריכה להיות קשוחה. אין בה מקום לרכי לבב ומחפשי תשומת לב. פה זה דרוויניזם, קפיטליזם חזירי, "מקס הזועם". 

והצמחים יודעים את זה. הם מקבלים את המים שלהם, פעם ביום יומיים, אני בודק ומלטף, שולח אצבעות בין העלים כדי לבדוק אם האדמה יבשה או לחה, אפילו משתמש בטקטיקת קוביות הקרח לעת ערב. כל ברוא אל מקבל את הצ'אנס שלו. אבל מי שלא מסתדר עם זה, מי שלא מצליח להרים עלים יפה ולספק פריחה נאה, מחוסל בלי חשבון. צמח שלא עומד בסטנדרטים נעקר ומושלך, בלי סנטימנטים. פה זה לא חממה מפנקת, פה זה גולאג סטליניסטי. 

זה ההפך המוחלט מההורות של הדור שלי. המכילה, מקבלת, מלאה ספקות ורגשות אשמה. לא צריך לתת לכל אחד את המרחב שלו והקצב שלו, לקבל את הטנטרומים, הביקורת, הדרישות והזעם. יש פרק בסופרנוס שבו טוני מבהיר לבתו שאולי בחוץ זה הניינטיז, אבל אצלו בבית השנה היא 1954. הצמחים שלי יכולים להביט בעיניים כלות ב-2020 המכילה, אמפתית ומקבלת שבסלון. אצלם במרפסת זה גולאג סטלינסטי. זה הדרך שלי או הדרך המהירה, אפס סבלנות, אפס ספקות. כל גבעול מתיישר עם השאר או שנגזר דינו.

והחברים שלו יושבים בעציצים שלהם ורואים, עדים אילמים לקטל ולזוועה. ואני מאמין שהם מבינים. המשוואה ברורה להם. ואחרי תקופה לא יציבה של דיירי מרפסת שבאו והלכו, בתקופה האחרונה יש יציבות. הנשארים פיתחו מנטליות של הישרדות, ומגלים עמידות יפה. לפעמים איזה עלה קצת מתכופף מדי, לפעמים פריחה מתעכבת. אבל אף צמח לא מוותר, נכנע למחסור זמני ושומט ענפים ועלים לגמרי. הגורל של חבריהם נחרט בזיכרון הירוק שלהם, והם ממשיכים קדימה, נחושים לעבור את הסלקציה הבאה. ואני יושב עם הקפה במרפסת ומסתכל מסביב ושמח בעמלי. יד אחת על המשפך, השנייה מוכנה לעקור נטוע. 

%d בלוגרים אהבו את זה: