Tag Archive | משחקים

האיש שידע הכל בגיל תשע

"אין לנו הרבה נושאי שיחה", אמר לי הילד. זה לא היה בטון מאשים. פשוט קביעת עובדה.

superman_colors_by_andre_vaz-d57bq07

"למה, אנחנו מדברים על קומיקס, ועל מלחמת הכוכבים, וסרטים".

"כן, וזהו. אין לנו עוד נושאים".

"אוקי. על מה אתה מדבר עם אמא למשל"?

"גם איתה אין לי הרבה נושאי שיחה".

"עם מי כן יש לך"?

"עם אף אחד. משעמם לי. שגרה. כל יום בית ספר, ואז טלוויזיה, או פלייסטיישן, או חוג כדורסל. כל יום אותו דבר".

"טוב, אבל בטח יש כל מיני דברים שקורים. מה עם חברים שלך? עם מי אתה מסתדר, אולי יש מישהו שקשה לך איתו"?

"לא, הכל בסדר איתם. הנושא הזה סגור. משעמם".

ישבנו בבית קפה, אחרי חוג כדורסל. לא ידעתי מה לומר לקוהלת ג'וניור, שכבר ראה הכל, הבין הכל.

"מה עם משחקים חדשים"

"כן, אז אני מתלהב לכמה זמן וזהו".

בחיי. הילד פיצח את חידת הקיום – מצ'עמם.

כשאני הייתי בגילך..

זו מלכודת בין דורית כזו. בשלב מסוים אתה הופך לזקן הנרגן שמביט בדור הצעיר ובטוח שבתקופה שלו היה טוב יותר. קחו את רענן שקד לדוגמה. אבל אני חושב שמצאתי את הפרצה בחוק: אני חושב שיש לי דרך להוכיח את היתרון בילדות שלי מול זו של צאצאי.

חשוב לומר: אני מקנא בילדים שלי על הילדות שלהם. תומר קמרלינג כתב את זה יפה על איירון מן 3. הם נהנים משפע מטורף שאני רק יכולתי לחלום עליו. אני גדלתי עם טלוויזה חד (או במקרה הטוב דו) ערוצית. המחשב הגיח לעולם כשהייתי בחטיבה, בלי אינטרנט כמובן. קונסולת משחקים לא היתה לי. סרטים ראיתי בקולנוע "אורות", על מושבי העץ שלו, אם וכאשר הגיעו באיחור לארץ.

לא היו סרטי קומיקס, חוץ מסרטי סופרמן. הכרתי אולי עוד ילד אחד ששמע על שר הטבעות. בשביל הקומיקס עצמם הייתי הולך לחנות ספרים משומשים של אנגלו-סקסים רעננים, ועובר על תיבת קרטון קטנה שהכילה את החוברות. אני חושב שהנקודה ברורה.

תומר חי בעולם עם טלוויזיה עמוסת כל טוב, פלוס סטרימרים והורדות. לא שהוא צריך את זה עם יוטיוב. יש חנות קומיקס אמיתית חמש דקות מהבית שלו, וכל קיץ יוצאים שלל סרטי קומיקס שהוא רואה בבתי קולנוע משובחים. את איירון מן 3 ראינו באיימקס, תודה. יש פלייסטיישן אצל אבא, אקס בוקס אצל אמא, ויש אייפד, ואינטרנט ובכלל. ההוביט ושר הטבעות הם בלוקבסטרים. זה עידן הגיקים.

ועדיין אני טוען שהילדות שלי היתה, אולי, קצת מאושרת יותר. תעיפו מבט על ההרצאה הזו בטד, ועל השיחה ההיא מלמעלה. השורה התחתונה: שפע ובחירה אין סופית מתסכלים, משתקים, מקהים. יותר מדי אופציות פירושן לא רק שקשה לבחור, אלא שגם אחרי שכבר קיבלנו החלטה, אנחנו נותרים מתוסכלים. כי מה אם טעינו? מה אם ויתרנו על אפשרות טובה יותר? על משחק מגניב יותר, אפליקציה שווה יותר.

הילדות שלי היתה דלה יותר בריגושים, אבל כל אחד מהם היה חריף ומשמעותי יותר, אני טוען. אני מניח שההורים שלי יכולים להגיד אותו דבר על הילדות שלהם. השאלה היא מתי דילוגי הדורות האלה מגיעים לשיא. מתי מגיעים לנקודה של איזון מושלם בין שפע לאפשרויות בחירה סבירות. האם תומר נמצא על הפסגה הזו? אולי אולי אני ביליתי עליה ברעננה של שנות השמונים בלי לדעת שאני נושם אוויר פסגות. או שהיא עדיין ממתינה בעתיד, לנכדים.

בינתיים אנחנו מחכים לסופרמן החדש. באיימקס. תכף מגיע!

call of duty: קובי בראיינט עם רובה, ג'ימי קימל עם בזוקה

קודם כל זו פרסומת מעולה – תעיפו מבט בעצמם:

זה יצירתי, זה מגניב, זה בעייתי מוסרית. אולי לאמריקאים פחות, אבל כשראיתי את הקליפ חשבתי על חברים בוגרי קרבי בצבא, שחלקם עברו התנסויות שעלולות לגרום להם לא לחבב את הקונספט. ירי והרג בשביל הפאן.

המשחק עצמו מצוין, אגב. מהטובים בז'אנר. call of duty: black ops הכניס 650 מיליון דולר ב-5 ימים, ובצדק. יש לו עלילה פרנואידית מצוינת, הומור שחור, אקשן מהיר ועצבני. כיף. והורגים בו מלא אנשים. נכון, הם עשויים פיקסלים, והעלילה מתרחשת בחלקה אי שם בשנות ה-60, והרעים הם קומוניסטים, הבד גאי האולטימטיבי אחרי הנאצים, סוג של "אחר" קלאסי.

ועדיין יש איזה אי נחת קלה, שהפרסומת הזו הגבירה אצלי. עד כמה באמת לגיטימי ליהנות מכל הקטל הזה. אהבתי את המשחק, באמת. אני רק קצת מוטרד מהשאלה למה.

פורנו ואלימות קשה, איזה כיף

שיחקתי בזמן האחרון באחד ממשחקי הוידאו הכי מצליחים בשוק, 3 god of war. חשוב להבין: מדובר בלהיט ענק, משחק שהושקעו בו לפי ההערכה 44 מיליון דולר וחודשים ארוכים של פיתוח, משהו כמו סרט הוליוודי בינוני פלוס. כל זה בא לומר שלא מדובר במוצר מחתרתי, אלא במיינסטרים מסחרי שמקודם על ידי סוני.

ועכשיו לתיאור קצר שכולל ספוילרים, ראו הוזהרתם. גיבור המשחק, קרייטוס הוא ספרטני שהחליט לנקום באלי האולימפוס בגלל מותה הטראגי של משפחתו ושאר ירקות. במשחק הזה, למשל, הוא הורג את אל השמש על ידי תלישת ראשו מגופו בידיו החשופות. הרמס, האל השליח, מת באופן המרנין הבא: קרייטוס, בסיוע לחיצות הכפתור שלכם, כורת את רגליו בזו אחר השנייה, כדי להשיג את סנדליו המכונפות. דם בכל מקום, טרנטינו נראה פתאום כמו הפקה של דיסני.

אבל כשקרייטוס פוגש את אפרודיטה, אלת האהבה, הסצינה עוברת לז'אנרים אחרים. הוא נכנס לחדרה בזמן שהיא מתמזמזת בלהט ובעירום כמעט מלא עם צמד נערות. אלה מסולקות, ואפרודיטה, פטמות חשופות והכל, מזמינה את קרייטוס למיטתה תמורת המידע שהוא מבקש. השחקן יכול לבחור אם להסכים או לא. ברור שכן. המצלמה עוזבת את אפרודיטה, בעודה משתרעת לאחור בחושניות, ועוברת אל צמד הנערות שמביט מהצד, בעודן מתגפפות זו עם זו. המשימה שלכם, השחקנים, היא להקיש על המקש שמסומן על המסך. אם תצליחו לעמוד ברצף המגשים, אנחותיה של אפרודיטה יגברו, היא תגיע לשיא, הנערות שלה יפצחו בסקס לסבי סוער (שמתרחש גם הוא לא מול המצלמה), ותוכלו לעבור לשלב הבא.

אין ספק – by geeks, for geeks. ושוב: מדובר במשחק שנוצר בלב התעשייה. מה שמדהים כאן הוא שמשחק קונסולה יכול להרשות לעצמו דברים שיוצרי סרטים הוליוודיים לא יעיזו לחלום עליהם. תעשיית המשחקים אולי השיגה את הקולנוע בכל מה שנוגע לכסף ופופולאריות, ואף עברה אותו. אבל בכל מה שקשור לנורמות מוסר ואלימות, היא נותרה הרבה מאחור – או מקדימה, תלוי איך רואים את זה. נראה שמשחקי המחשב חופשיים מצנזורה פנימית, פוליטיקלי קורקט ונורמות מזויפות הרבה יותר מהאחים הגדולים מלוס אנג'לס. הם יכולים להרשות לעצמם להתפרע, ולספק את המאוויים של חובבי המשחקים בלי לשלם מס שפתיים לאלי השוויון והצדקנות.

God of war 3 הוא משחק מגניב. רק אל תתנו לילדים שלכם לשחק בו.

%d בלוגרים אהבו את זה: