ארכיון תגים | משחקים

משחק המחשב שגרם לי להבין את ביבי

אחרי שהצהרתי קבל עצמי והעולם שזו העת לאסקפיזם, פניתי מיד לשני אפיקי בידור שאינם שייכים לז'אנר: "הדבר" של קאמי, ומשחק מחשב בשם "פרוסטפאנק". מה לקלאסיקה גבוהת מצח ולמשחק דיגיטלי? לא מעט, מתברר.

"הדבר" פורסם ב-1947, בעידן אחר לגמרי לכאורה, אבל מבהיל עד כמה הוא רלוונטי לשכונה שלי בימי קורונה. מגיפת דבר תוקפת את העיר אוראן שבאלג'יריה (הצרפתית אז), ומכאן הדברים תופסים מסלול מוכר נוסח 2020. סגר מוטל על העיר. התושבים בטוחים בהתחלה שכל זה יחלוף והכול יחזור לקדמותו. זה לא קורה, מן הסתם. ומה אז? יש מי שמגיב בייאוש, אחרים בהדוניזם, קניות ונהנתנות. סגרים דיפרנציאליים על שכונות מסוימות שמעוררים זעם ומחאה חברתית, שלטון כושל שחותר לשקט תעשייתי ושליטה בתקשורת, ומחלה שאולי פוגעת בעשירים ועניים גם יחד, אבל ברגע שמתחיל מחסור במצרכים, וכשמבינים שהצפיפות תורמת להדבקה, חוזרת ועולה האמת האוניברסלית והעל-זמנית – עדיף להיות עשיר. אבל ממש. 

ויש את מי שנרתמים למאבק במגיפה, שמנסים לתמרן בין החידלון השלטוני, הזעם הציבורי ואמונות תפלות מכאן ואדיקות נוצרית משם. זו הרואיות גברית נטו – ב-1947 אף אחד לא שמע על מבחן בקדל ונשים נשארו במטבח – אבל פרט לכך, הכול רלוונטי להבהיל. אייפון ואינטרנט זה נחמד, אבל בני אדם הם חיה עקבית, כנראה.

האופי האנושי לא משתנה גם בעתיד, לפחות לפי "פרוסטפאנק", משחק עתידני של ניהול עיר, עם טוויסט קטן: כדור הארץ קפא, והשחקן מנהל עיר שהיא בעצם מושבה שאמורה לשרוד במזג אוויר שמתחיל במינוס 30 מעלות ביום נאה. מעבר למכניזם הבסיסי של משחק כזה – איסוף משאבים כמו פחם, מתכת, עץ ומזון – המטרה המרכזית היא לשמור על איזון בין שני מדדים – תקווה, וחוסר שביעות רצון. אלה מושפעים לא רק מרעב או קור, אלא מכל החלטה שהשחקן מקבל. לדוגמה: בתחילת המשחק צריך להחליט מה עושים עם הילדים. אפשר לשלוח אותם לעבוד, מה שיעצבן את הציבור אבל יוסיף ידיים עמלות. ואפשר להקים להם בית מחסה, מה שישמח את ההורים אבל עלול לגרום למחסור במשאבים בעתיד. וזה רק קצה הקרחון – בהמשך צריך לקבל שלל החלטות שלכל אחת מהן תג מחיר, ואם מד חוסר שביעות הרצון יגיע לקו האדום, הפסדת. 

בתחילת המשחק רציתי לעשות רק טוב, ולבחור בפתרונות ההומאניים ביותר. אבל ככל שהזמן עבר מצאתי את עצמי הופך קהה יותר ויותר לסבלם של חבורת הנודניקים שניהלתי. ככל שהאוכלוסייה בעיר גדלה, וככל שהמשחק מתקדם, השתנה הלך הרוח שלי מרצון להיות שליט נאור וקשוב, למבט אטום על התמונה הגדולה. המושבה צריכה לשרוד, ואם זה מצריך עבודה במשמרות של 24 שעות, וכמה אנשים שיקפאו למוות פה ושם, מה לעשות. טובת הכלל קודמת, ובשלב מסוים הופכת למושג מופשט לגמרי. העיר הופכת מכלי שנועד לספק מחסה לבני אדם, למטרה בפני עצמה. והאנשים שבה? ברגים במכונה. 

לקראת סוף המשחק חשבתי שזו סימולציה מעולה לאיך זה מרגיש להיות ביבי, או כל שליט שמחזיק בכוח יותר מדי זמן. הפרטים מיטשטשים, בני אדם הופכים לסטטיסטיקה, ומה שמשנה זו שורה תחתונה כללית, הצלחה במשימה שאולי פעם היתה לעשות טוב, אבל היום היא הישרדות בלבד. ובני האדם? גם אצל קאמי, גם בפיקסלים על מסך המחשב וגם בישראל האדומה מקורונה, בני האדם לא משתנים.  

הזכות להפגין ולסתום את הפה

לפני שנים השתתפתי בכתבה ב"ידיעות אחרונות" שעסקה במשחקי מחשב. כתבתי טור קצר, ששולב בכתבה שלא ראיתי לפני הפרסום. התוצאה: השם שלי הופיע בקרדיט, כשאני חתום למעשה על טקסט אנכרוניסטי שלא כתבתי ולא אהבתי את רובו, המלין על הקשר בין משחקים לאלימות פיזית. כאילו שמישהו זקוק לעידוד כדי להיות טיפש ולחלק כאפות. התקבלו לא מעט תגובות זועמות, ועם אחד המגיבים יצרתי קשר כדי להבין למה הוא כל כך נעלב. לא פגעת בי, הוא אמר, פגעת בקהילה!

השבוע נזכרתי באירוע הזה כשנתקלתי בכמה נציגים מטעם עצמם של קהילה אחרת. בטוויטר התעורר ויכוח על "הפגנות בימי הסגר – כן או לא", ואני טעיתי טעות פטאלית. טבלתי אצבעי בקלחת והבעתי דעה. מסופקתני אם קיים בעולם אדם יחיד ומיוחד שנכנס לוויכוח ברשת חברתית כשהוא אוחז בעמדה אחת, ויוצא ממנו מואר ומחזיק בעמדה הפוכה. אבל טעויות קורות, בעיקר כשאתה מתעצבן. ומה שהכעיס אותי היה הדה-לגיטימציה: אל מול טענות שכדאי להשעות את ההפגנות עכשיו, בזמן הסגר, או למצוא להן פורמט אחר, קפצו אנשים מהצד השני והאשימו את יריביהם בהתרפסות ובגידה במחנה. כלומר לא ויכוח לגופו של עניין, אלא סתימת פיות. 

אם יש משהו שאני מתעב בביביזם זה הוויתור המוחלט על מחשבה עצמאית, ניואנסים, מורכבות. יש רק עמדה אחת, בשירות המנהיג הדגול, וכל מי שאינו מיישר קו – בוגד. באים אנשי שמאל ועושים בדיוק אותו דבר, מציגים עמדה אחת מקודשת, ומגנים כל מי שמעז להביע עמדה אחרת. כשכתבתי שמתבצעת סתימת פיות למי שחושב אחרת, הותקפתי גם. בין היתר הואשמתי בביקורת שלילית שמשרתת את השלטון. איפה הגיליוטינה כשצריך אותה.

לא קשה לזהות את הטיפוסים האלה משני צידי המתרס. הם דרמטים ופומפוזים – הדמוקרטיה תקרוס עכשיו ומייד אם לא נצא להפגין, השמאל ימסור את המדינה לערבים אם ינצח בבחירות. זה להיות או לחדול, ורק חבל שאין בעברית קאפס בהקלדה, כדי להוסיף קצת נופך. זה לא ממש חדש. אני זוכר חברים של ההורים שלי מודיעים בשיחת סלון שיעזבו את המדינה אם שרון אי פעם יהיה ראש ממשלה. עד כמה שאני יודע לא רק שהם לא היגרו, הם אפילו לא עברו דירה. אין תהליכים, אין סימני שאלה, אין שלבים. יש השוואות למשטרים אפלים וסימני קריאה בלבד. ואני, אין לי כוח לסימני קריאה. 

אני חושד שחלק מהאנשים האלה מאוהבים בהפגנות. לא כאמצעי שנועד להוביל לעתיד טוב יותר, אלא כמטרה בפני עצמה. ההפגנות הן משהו אקטיבי ודרמטי – יוצאים מהבית, אולי מתעמתים עם שוטרים, עושים מעשה. הן זריקת אדרנלין ותקווה כאן ועכשיו. גם אני הרגשתי ככה כשנסעתי להפגין בירושלים, או בגשרים, ואני חושב שההפגנות חשובות וצודקות. יחד עם זאת, אפשר לעצור ולחשוב אם בזמן סגר הן משרתות את המטרה, ולא משמשות תחמושת לביביסטים. אם לא יהיה משמעותי ואפקטיבי יותר לארגן המוני הפגנות בכל רחבי הארץ לפי ההנחיות, או כל פתרון אחר שלא ייצר את התמונות שהשליט ואנשיו רוצים לראות בטלוויזיה. במילים אחרות להתמקד במחאה, לא בביטוי אחד מסוים שלה.

אני נרתע מהאנשים שיודעים שהם צודקים וכולם טועים, ועושים דה-לגיטימציה לכל מי שמעז להתנגד. זה ירוד ופחדני כשזה מגיע מימין, וירוד לא פחות כשזה מגיע משמאל. יכול להיות שאני טועה לגבי ההפגנות, אני באמת לא יודע. אבל כשמספרים לי שבגלל העמדה שלי מחר יהיו טנקים ברחובות, אני נתקף פקפוק וגרדת, וכשמנסים לסתום לי את הפה ומעלים את הווליום, אני מאבד אמון וחשק לדיאלוג. ממילא מדובר באנשים של מונולוג. הם יסתדרו מצוין גם בלעדי.

האיש שידע הכל בגיל תשע

"אין לנו הרבה נושאי שיחה", אמר לי הילד. זה לא היה בטון מאשים. פשוט קביעת עובדה.

superman_colors_by_andre_vaz-d57bq07

"למה, אנחנו מדברים על קומיקס, ועל מלחמת הכוכבים, וסרטים".

"כן, וזהו. אין לנו עוד נושאים".

"אוקי. על מה אתה מדבר עם אמא למשל"?

"גם איתה אין לי הרבה נושאי שיחה".

"עם מי כן יש לך"?

"עם אף אחד. משעמם לי. שגרה. כל יום בית ספר, ואז טלוויזיה, או פלייסטיישן, או חוג כדורסל. כל יום אותו דבר".

"טוב, אבל בטח יש כל מיני דברים שקורים. מה עם חברים שלך? עם מי אתה מסתדר, אולי יש מישהו שקשה לך איתו"?

"לא, הכל בסדר איתם. הנושא הזה סגור. משעמם".

ישבנו בבית קפה, אחרי חוג כדורסל. לא ידעתי מה לומר לקוהלת ג'וניור, שכבר ראה הכל, הבין הכל.

"מה עם משחקים חדשים"

"כן, אז אני מתלהב לכמה זמן וזהו".

בחיי. הילד פיצח את חידת הקיום – מצ'עמם.

כשאני הייתי בגילך..

זו מלכודת בין דורית כזו. בשלב מסוים אתה הופך לזקן הנרגן שמביט בדור הצעיר ובטוח שבתקופה שלו היה טוב יותר. קחו את רענן שקד לדוגמה. אבל אני חושב שמצאתי את הפרצה בחוק: אני חושב שיש לי דרך להוכיח את היתרון בילדות שלי מול זו של צאצאי.

חשוב לומר: אני מקנא בילדים שלי על הילדות שלהם. תומר קמרלינג כתב את זה יפה על איירון מן 3. הם נהנים משפע מטורף שאני רק יכולתי לחלום עליו. אני גדלתי עם טלוויזה חד (או במקרה הטוב דו) ערוצית. המחשב הגיח לעולם כשהייתי בחטיבה, בלי אינטרנט כמובן. קונסולת משחקים לא היתה לי. סרטים ראיתי בקולנוע "אורות", על מושבי העץ שלו, אם וכאשר הגיעו באיחור לארץ.

לא היו סרטי קומיקס, חוץ מסרטי סופרמן. הכרתי אולי עוד ילד אחד ששמע על שר הטבעות. בשביל הקומיקס עצמם הייתי הולך לחנות ספרים משומשים של אנגלו-סקסים רעננים, ועובר על תיבת קרטון קטנה שהכילה את החוברות. אני חושב שהנקודה ברורה.

תומר חי בעולם עם טלוויזיה עמוסת כל טוב, פלוס סטרימרים והורדות. לא שהוא צריך את זה עם יוטיוב. יש חנות קומיקס אמיתית חמש דקות מהבית שלו, וכל קיץ יוצאים שלל סרטי קומיקס שהוא רואה בבתי קולנוע משובחים. את איירון מן 3 ראינו באיימקס, תודה. יש פלייסטיישן אצל אבא, אקס בוקס אצל אמא, ויש אייפד, ואינטרנט ובכלל. ההוביט ושר הטבעות הם בלוקבסטרים. זה עידן הגיקים.

ועדיין אני טוען שהילדות שלי היתה, אולי, קצת מאושרת יותר. תעיפו מבט על ההרצאה הזו בטד, ועל השיחה ההיא מלמעלה. השורה התחתונה: שפע ובחירה אין סופית מתסכלים, משתקים, מקהים. יותר מדי אופציות פירושן לא רק שקשה לבחור, אלא שגם אחרי שכבר קיבלנו החלטה, אנחנו נותרים מתוסכלים. כי מה אם טעינו? מה אם ויתרנו על אפשרות טובה יותר? על משחק מגניב יותר, אפליקציה שווה יותר.

הילדות שלי היתה דלה יותר בריגושים, אבל כל אחד מהם היה חריף ומשמעותי יותר, אני טוען. אני מניח שההורים שלי יכולים להגיד אותו דבר על הילדות שלהם. השאלה היא מתי דילוגי הדורות האלה מגיעים לשיא. מתי מגיעים לנקודה של איזון מושלם בין שפע לאפשרויות בחירה סבירות. האם תומר נמצא על הפסגה הזו? אולי אולי אני ביליתי עליה ברעננה של שנות השמונים בלי לדעת שאני נושם אוויר פסגות. או שהיא עדיין ממתינה בעתיד, לנכדים.

בינתיים אנחנו מחכים לסופרמן החדש. באיימקס. תכף מגיע!

call of duty: קובי בראיינט עם רובה, ג'ימי קימל עם בזוקה

קודם כל זו פרסומת מעולה – תעיפו מבט בעצמם:

זה יצירתי, זה מגניב, זה בעייתי מוסרית. אולי לאמריקאים פחות, אבל כשראיתי את הקליפ חשבתי על חברים בוגרי קרבי בצבא, שחלקם עברו התנסויות שעלולות לגרום להם לא לחבב את הקונספט. ירי והרג בשביל הפאן.

המשחק עצמו מצוין, אגב. מהטובים בז'אנר. call of duty: black ops הכניס 650 מיליון דולר ב-5 ימים, ובצדק. יש לו עלילה פרנואידית מצוינת, הומור שחור, אקשן מהיר ועצבני. כיף. והורגים בו מלא אנשים. נכון, הם עשויים פיקסלים, והעלילה מתרחשת בחלקה אי שם בשנות ה-60, והרעים הם קומוניסטים, הבד גאי האולטימטיבי אחרי הנאצים, סוג של "אחר" קלאסי.

ועדיין יש איזה אי נחת קלה, שהפרסומת הזו הגבירה אצלי. עד כמה באמת לגיטימי ליהנות מכל הקטל הזה. אהבתי את המשחק, באמת. אני רק קצת מוטרד מהשאלה למה.

פורנו ואלימות קשה, איזה כיף

שיחקתי בזמן האחרון באחד ממשחקי הוידאו הכי מצליחים בשוק, 3 god of war. חשוב להבין: מדובר בלהיט ענק, משחק שהושקעו בו לפי ההערכה 44 מיליון דולר וחודשים ארוכים של פיתוח, משהו כמו סרט הוליוודי בינוני פלוס. כל זה בא לומר שלא מדובר במוצר מחתרתי, אלא במיינסטרים מסחרי שמקודם על ידי סוני.

ועכשיו לתיאור קצר שכולל ספוילרים, ראו הוזהרתם. גיבור המשחק, קרייטוס הוא ספרטני שהחליט לנקום באלי האולימפוס בגלל מותה הטראגי של משפחתו ושאר ירקות. במשחק הזה, למשל, הוא הורג את אל השמש על ידי תלישת ראשו מגופו בידיו החשופות. הרמס, האל השליח, מת באופן המרנין הבא: קרייטוס, בסיוע לחיצות הכפתור שלכם, כורת את רגליו בזו אחר השנייה, כדי להשיג את סנדליו המכונפות. דם בכל מקום, טרנטינו נראה פתאום כמו הפקה של דיסני.

אבל כשקרייטוס פוגש את אפרודיטה, אלת האהבה, הסצינה עוברת לז'אנרים אחרים. הוא נכנס לחדרה בזמן שהיא מתמזמזת בלהט ובעירום כמעט מלא עם צמד נערות. אלה מסולקות, ואפרודיטה, פטמות חשופות והכל, מזמינה את קרייטוס למיטתה תמורת המידע שהוא מבקש. השחקן יכול לבחור אם להסכים או לא. ברור שכן. המצלמה עוזבת את אפרודיטה, בעודה משתרעת לאחור בחושניות, ועוברת אל צמד הנערות שמביט מהצד, בעודן מתגפפות זו עם זו. המשימה שלכם, השחקנים, היא להקיש על המקש שמסומן על המסך. אם תצליחו לעמוד ברצף המגשים, אנחותיה של אפרודיטה יגברו, היא תגיע לשיא, הנערות שלה יפצחו בסקס לסבי סוער (שמתרחש גם הוא לא מול המצלמה), ותוכלו לעבור לשלב הבא.

אין ספק – by geeks, for geeks. ושוב: מדובר במשחק שנוצר בלב התעשייה. מה שמדהים כאן הוא שמשחק קונסולה יכול להרשות לעצמו דברים שיוצרי סרטים הוליוודיים לא יעיזו לחלום עליהם. תעשיית המשחקים אולי השיגה את הקולנוע בכל מה שנוגע לכסף ופופולאריות, ואף עברה אותו. אבל בכל מה שקשור לנורמות מוסר ואלימות, היא נותרה הרבה מאחור – או מקדימה, תלוי איך רואים את זה. נראה שמשחקי המחשב חופשיים מצנזורה פנימית, פוליטיקלי קורקט ונורמות מזויפות הרבה יותר מהאחים הגדולים מלוס אנג'לס. הם יכולים להרשות לעצמם להתפרע, ולספק את המאוויים של חובבי המשחקים בלי לשלם מס שפתיים לאלי השוויון והצדקנות.

God of war 3 הוא משחק מגניב. רק אל תתנו לילדים שלכם לשחק בו.

%d בלוגרים אהבו את זה: