Tag Archive | משחקי הכס

אני מפחד מהנאצים החדשים

אחרי כל האש והזעם בשרלוטסוויל קראתי את הטור הזה של נעמי דרום, שהלכה לחפש נאצים אמיתיים ולא ממש מצאה. במקומם חיכו לה בבוסטון מיעוט קטן של ימנים תמהונים, והמוני אנשי תנועות זכויות אזרח זועמים שמקיפים אותם מכל עבר.

היה מרגיע לקרוא על אספסוף של שמאלנים טובים שמתאפקים לא להכות את קומץ הפשיסטים שניסו להפגין בעיר שלהם. מרגיע כמו משכך כאבים לפני המעבר בדלת חדר הניתוח. הכול טוב ויפה אבל האיזמל מחכה מעבר לסף, ואז מה?

זה הזכיר לי את ספרי הפנטזיה והמדע בדיוני שבהם שוב ושוב ושוב רשע ישן שהובס צץ פתאום. ואף אחד לא מאמין. מפקפקים, מזלזלים, מבטלים בהינף יד וצחוק קל עד שכבר מאוחר מדי. תקראו לו וולדמרוט, סאורון או ההולכים הלבנים, אבל הכוח הזדוני הוותיק לא מאכזב אף פעם, חוזר כמו רוקר בן 70 בהופעה ה-17 באמפי שוני.

וגם זו השוואה לא נכונה. מדע בדיוני, כולל פנטזיה, עוסק בחרדות אנושיות. טולקין כתב את "שר הטבעות" בתקופה בה שלטו הנאצים בגרמניה, וגם אם הוא עצמו טען שאין קשר, קשה לא לראות את הדמיון בין ממלכת הרשע של מורדור לרייך השלישי. אבל יש משהו פשוט מדי בקאמבק של אותו טיפוס אפלולי בדיוק. קל מדי. מטרה אחת שחיסולה יחזיר את השלום והשלווה. מה אם לא מדובר בטיפוס בעייתי אחד, אלא בתופעה? מה אם זה לא וולדמורט, אלא אידאולוגיה שגדולה מפרסונה אחת? שניזונה מדחפים אנושיים?

כשבוחנים את הנאצים בערים הגדולות בארה"ב הם נראים מגוחכים. חייזרים בלב בועה ליברלית. אבל מה קורה מחוץ ללב העיר? מה קורה הרחק מאור הזרקורים, בערים ובעיירות שבהן השיג טראמפ רוב? לפי סי.בי.אס 55% מהאמריקאים לא הסכימו עם ההצהרות ההססניות של טראמפ בתגובה לדריסת מפגינת שמאל בשרלוטסוויל. נתון רחוק מרוב מוחץ. ב"מפיסטו", כשהגיבור מתבשר שהנאצים זכו בבחירות, התגובה שלו היא משהו בנוסח "הטיפוס הנמוך עם השפם המצחיק?"

הנאצים החדשים לא אמורים להיות טיפוסים בגלימות לבנות וברדסים מחודדים של הקו קלוקס קלאן, או אדולפים בעלי שפם גזוז היטב. הם יכולים ללבוש צורות מגוונות, למצוא כלים מודרניים. הם לא שונים כל כך מחברי להב"ה, לה פמיליה והמזדנבים של אלאור אזריה. רעיונות ישנים מוסווים היטב, מגובים בתירוצים ונימוקים עכשוויים. והם מפחידים אותי.

דרום מספרת על הלקח של אמא שלה מהשואה: "כשמישהו אומר שהוא רוצה להרוג אותי, אני מאמינה לו". זה משפט מעולה. כשמישהו אומר שהוא נגד מיעוטים, שהוא בעד טוהר גזע, אבל שזה דווקא מסתדר עם דמוקרטיה ושכוונותיו טובות – אני מאמין לו פחות. לא נוח לי עם ההמעטה בחשיבות הגזענים הלבנים באמריקה וגם כאן. המגוחך והנלעג של היום הוא השליט של מחר. זה מסתדר יפה עם העובדה שהחיים נוטים להתנהג אלי בצורה לא צפויה בשנים האחרונות בכלל ובשנה הזו בפרט. הלא צפוי והלא יעלה על הדעת מתרחשים. קצת פרנויה לא תזיק.

איך למדתי לאהוב את "ריק ומורטי"

משעמם לי. אנחנו חיים בתור הזהב של הטלוויזיה ומשעמם לי. יש המון סדרות טובות שצריך לבחור ביניהן, ואז לדבר עליהן, חוץ ממדורת השבט, לוהטת באש דרקונים, של "משחקי הכס". ומשעמם לי. כי "משחקי הכס" היא אחלה אבל לא באמת יצירת מופת כמו שעושים ממנה. אחלה סצנות אקשן ופורנו לייט, פה ושם דרמה מוצלחת, אבל בסופו של דבר הספרים יותר טובים.

יש המון סדרות טובות שמתחזות למצוינות, עשויות היטב ומוקפדות, עם שחקנים מצוינים שיובאו מהמסך הגדול, אבל את התבנית אני מכיר. ומשעמם לי. "בלש אמיתי" היתה מצוינת, "פארגו" היא יצירת מופת, ועדיין, הן צועדות ברגל בוטחת בדרכים הידועות. אני מחכה לאחת שתטלטל את עולמי. ואז הפציעה "ריק ומורטי". בהתחלה שמעתי עליה במשרד וכהרגלי פסלתי בלי סיבה – עוד סדרה מצוירת למבוגרים, יופי. "איש משפחה" היתה שם קודם, "הסימפסונס" היו שם בעידן האבן. אחר כך המליצו חברים. ואז התברר לי שגם תומר בעניין.

תיאור הולם של העונה הראשונה יהיה "הסימפסונס" פוגשים את "בחזרה לעתיד" ועושים סמים קשים מאוד ביחד. סינופסיס: מדען מזדקן גר בבית בתו, וגורר את בנה הלא מאוד מבריק להרפתקאות בשלל מימדים מקבילים. עד כאן אחלה, אבל לא פורץ דרך.

מה שמופרע באמת ב"ריק ומורטי", במובן של מקורי וכאוטי ומטלטל, הוא ההתייחסות האגבית לשלל נושאים שבמקומות אחרים בטלוויזיה הם טאבו. ב"משחקי הכס" מציגים המון ישבנים חטובים ושדיים זקורים, ואחד ממרכזי העלילה הוא גילוי עריות בין אח לאחות. כל זה נע על הספקטרום שבין פורנו לטלנובלה. כאילו חתרני, אבל הקו בחול בין המוסרי ללא מוסרי ברור לגמרי.

ב"ריק ומורטי" פרות הודיות מדושנות נשחטות על ימין ועל שמאל סתם ככה על רקע העלילה המרכזית. באחד הפרקים נכנסים ריק ומורטי לתודעה של המורה של מורטי למתמטיקה, ומגלים שהיא כוללת פנטזיות מיניות קינקיות למדי על האחות המתבגרת – והקטינה – של מורטי. בפרק אחר מורטי מקבל מסבא רובוטית מין שהוא מוצא בחנות בין-גלקטית ומסתגר איתה בחדר. סבא ריק הוא אלכוהוליסט חובב סמים שמנצל ילד בן 14 באופן שהיה גורם לעובד סוציאלי לעבור התמוטטות עצבים. וכל זה הוא לא הקונפליקט המרכזי בסדרה. זה המובן מאליו.  

זה לא שסדרות אחרות לא עוסקות בסקס, סמים ורוקנ'רול, אבל אף אחת מהן לא עושה את זה בצורה כה עוכרת שלווה. הדמויות המופרעות באמת, שעוברות על כמעט כל טאבו אפשרי הן לא דמויות המשנה כאן – הן בקדמת הבמה.

ובתוך כל הטירוף שארוז בכל פרק מצאתי את עצמי לא פעם נע באי נחת על הספה המאוד נוחה שלי. אני חי בחברה מתקדמת לכאורה שבה מדברים על הכול, חוץ מהדברים המטרידים באמת. אף אחד לא מגיע לעבודה ומספר על הסקס שהיה לו אתמול, או חולק במטבחון את התסכול העמוק שלו מבחירות מכריעות שעשה בחייו. "ריק ומורטי" שועטת קדימה בחדווה בדיוק במקומות שבהם סדרות אחרות עוצרות ומהססות היכן להניח כף רגל רועדת. היא לא גורמת לי להרגיש מרוצה מעצמי, או לחלופין לכבות את המוח ולהתמסר. היא בועטת לי בבטן. ועדיין משעמם לי, אבל הרבה הרבה פחות.

 

מי באש

אני עדיין לא מריח את העשן בתל אביב, אבל גם מרחוק שמתי לב איך המילה שריפה השתנתה להצתה. מעולם לא חיבבתי אש. היא נראית לי הפכפכה ומסוכנת. בלתי נשלטת. במדורות ל"ג בעומר אני מפחד שאחד מילדי הכיתה יתחיל לבעור. ומקווה שזה לא יהיה הבן שלי.

***

נתקלתי בטוויטר בסיפור רעידת האדמה הגדולה בטוקיו, ב-1923. ההערכות מדברות על 7.9 בסולם ריכטר, 140 אלף הרוגים ועוד 40 אלף נעדרים. הרעש התרחש בשעה 11:58, בשעה שבבתים רבים בישלו את ארוחת הצהריים. שלבו את זה עם בתי עץ וקיבלתם שריפת ענק.

עד מהרה נפוצה שמועה שהאשימה בחלק מהשריפות את הקוריאנים. יפן סיפחה את קוריאה ב-1910, והקוריאנים הגיבו בהקמת תנועת מחאה, כולל אלימות, כולל התנקשויות בפוליטיקאים יפנים. תמיד נוח יותר כשיש את מי להאשים. המוני יפנים זועמים חיפשו קוריאנים ברחובות. ההערכה הרשמית על מספר הקוריאנים שנהרגו במהומות עומדת על כ-300 איש. הערכות לא רשמיות מציבות את המספר על כ-6,000, אולי יותר. עדויות טענו שכוחות הסדר היפניים לא מנעו, ולפעמים סייעו, לפרעות בקוריאנים.

***

הטוויטר של נפתלי בנט, "רק מי שהארץ לא שייכת לו מסוגל לשרוף אותה".  יום אחרי עולה לפייסבוק התגובה הבאה:

 

***

יום שישי, עוזר לנגה להתכונן למבחן בספרות. היא לומדת את "אש וקרח", של רוברט פרוסט בתרגום של רענן אייכלר. ההשראה לסדרת הספרים של ג'ורג' מרטין "שיר של אש וקרח" ומכאן גם לסדרה "משחקי הכס".

אוֹמְרִים: הַקֵּץ יָבֹא בְּאֵשׁ,

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּקֶרַח.

מִתּוֹךְ הַנִּסָּיוֹן שֶׁיֵּשׁ

לִי בִּתְשׁוּקָה, תּוֹמְכֵי הָאֵשׁ

נִרְאִים לִי כְּצוֹדְקִים יוֹתֵר, אַךְ

גַּם שִׂנְאָה הִכַּרְתִּי דַּי

לָדַעַת עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ

שֶׁוַּדַּאי

יַסְפִּיק גַּם קֶרַח.

נקמה מאוחרת

זו היתה נקמה שחיכיתי לה יותר מעשור, והיא היתה מספקת למדי. רמזי בולטון הפציע בחיי רובכם בעונה השלישית של "משחקי הכס", לפני שלוש שנים. אני נתקלתי בו לראשונה ב-2002, אחרי שהתחלתי שלא בטובתי לקרוא את ספרי הסדרה בעקבות רשימת ספרי הפנטזיה הטובים ביותר של נועה מנהיים. הייתי משוכנע שמדובר בטרילוגיה שכבר נכתבה והסתיימה. לא היה לי מושג למה אני נכנס.

רמזי בולטון של הספרים הוא דמות מזעזעת אפילו יותר מזו של הסדרה. מפלצת סדיסטית שמצליחה לבלוט מעל שלל דמויות מרושעות ומעוותות אחרות בסדרה. בניגוד לרובן, הוא גם שרד את חדוות הקטל של ג׳ורג׳ מרטין, ספק סופר ספק רוצח סדרתי של יצירי דמיונו. הפעם האחרונה שנתקלתי ברמזי בדפוס היתה ב-2011, כשהוא מבצע מעשים שהיו גורמים לנאצים לזוז באי נוחות בכיסא. ומאז אני מחכה. ומחכה. מרטין לא עומד בדדליינים ונראה כמו התקף לב שמחכה לקרות, אבל סדרת הטלוויזיה עשתה את העבודה בשבילו. בשבוע שעבר רמזי בולטון בא אל קיצו, והוא היה אלים ומדמם כראוי.

כתבתי כבר על האבל שאני חש כשדמויות פיקטיביות מתות. אבל המקרה הזה שונה. כשאני נפרד מדמות ספרותית שאני אוהב זה תהליך שמדמה פרידה אמיתית אבל באופן מרוכך, נשלט. מדובר בסגירת מעגל שלמה ומוצלחת, מינוס הקצוות הפרומים שקיימים במציאות. אבל מה עושים כשאין סגירת מעגל? מה קורה כשהבידיון מספק לי חוויה מתסכלת לא פחות מאלו שאני נתקל בהן ביומיום?

אני אוהב סיפורי נקמה. כנראה שאני לא היחיד לאור ההצלחה של טרנטינו, אלכסנדר דומא ועוד ועוד. אני מניח שזה נובע מהעובדה שלכולנו יש רשימת חיסול דמיונית, דומה לזו של אריה סטארק. היא דרמטית הרבה פחות. לא אבירים ומלכים שרצחו את יקירינו אלא האנשים שעלו לנו על העצבים, העליבו, השפילו. למשל: לריאיון העבודה אצל מי שהיה אז עורך בכיר והיום הוא עורך בכיר עוד יותר הגעתי לפני כמעט 20 שנה. הוא ישב עם הרגליים על השולחן ועם סיגר ביד כמו קלישאה מטורפת, והיה דוחה ומשפיל בהתאם. עד היום יש לי חשק לחזור אליו ולהביע את דעתי המנומקת באמצעים מילוליים ואחרים.

זה לא יקרה, ולא רק מסיבות טכניות. נקמה היא לא צעד חכם. גם אם אני מתעב מישהו בעבודה, אין לי מושג מתי אאלץ לשתף איתו פעולה, או באיזה מקום עבודה עתידי אפגוש אותו שוב. נקמה  גם אינה רגש בוגר. לרוב, אם נבדוק היטב, נגלה שהצד השני מורכב יותר ממה שהנחנו, ושההתנהגות שלו נובעת ממניעים שאפשר להבין. כל זה די מוציא את החשק לעצב לו מחדש את הפרצוף. וזה עוד לפני השלכות חוקיות, נקמה על נקמה ושאר צרות וטרדות.

אבל לא במקרה של רמזי בולטון. הרוע שלו מופשט, מזוקק, והוא מאפשר לי תאוות נקם משוחררת מלבטים ומעצורים. ותאוות הנקם הזו נותרה לא מסופקת במשך שנים. זה לא שחשבתי עליו מדי יום או שבוע או חודש. אבל כמו כל הדמויות המשמעותיות שאני פוגש, בדיוניות ולא בדיוניות, היה לו קיום מסוים בתודעה שלי. ובניגוד לרוב הדמויות הפיקטיביות, היה בקיום הזה משהו מרגיז ומתסכל. עכשיו, ותודה לסנסה, לכלבים וליוצרי הסדרה, הפינה הזו נסגרה. מתברר שהפתגם הקלינגוני מדויק – נקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה.

 

משבר יום ההולדת ומה חסר לי באמת

יום ההולדת שלי חל בעוד שבוע בדיוק וזה לא נראה לי בכלל. אני לא אוהב את הגיל הזה. עד גיל 37 אהבתי ימי הולדת, על תשומת הלב והמתנות שהביאו עימם. בגיל 37 האפשרות שאהיה בן 40 הפכה מציאותית. מאז זה רק מידרדר.

גיל 40 היה המשוכה הגדולה כי הוא תמיד נתפס כלא באמת ריאלי, משהו שקורה לאחרים. אני? אני אחיה לנצח. אני לא אהיה בן 40 ומעלה, איך זה קשור אלי. אלא שעכשיו, כשכבר הגעתי אל המספר הזה שתמיד ידעתי  שהוא קיים אבל לא באמת האמנתי, כל השאר אפשרי גם כן. 50, ו-70,  ודיור מוגן, והופה מתחת לאדמה. לפני גיל 40 זקנה היתה משהו שקורה לאחרים. אחריו, היא העתיד הפרטי שלי.  זה לא מוצא חן בעיני.

המתבגרת ניסתה לתאר לי את התחושה שלה לגבי הקצב שבו הזמן זז כרגע בחיים שלה. היא הסבירה שהיא יושבת בשיעור, ובחוץ מתחלפים משטרים, מלחמת עולם רביעית באה והולכת, אבל בכיתה עברו רק 20 דקות. אני זוכר את התחושה הזו מהתיכון. הרגשתי ככה לא מזמן, ואין לי מושג איך עבר מאז כל כך הרבה זמן ומה אני עושה פה. המון דברים שפעם היו בלתי נתפשים, כאלה שידעתי שיקרו אבל לא האמנתי באמת, הפכו למציאות. הילדה שלי תכף מתגייסת לצבא. אני חושב על פנסיה ועל עתיד לוט בערפל. על הזקנה שלי, של אנשים שאני אוהב.

בעוד שבוע בדיוק אני בן 44 וזו עובדה שאני לא יכול להילחם בה. אם כבר יומולדת אז לפחות שייצא ממנו משהו. זה מה שהייתי רוצה לקבל:

  1. אופנוע כזה

  2. את עלומי האבודים
  3. מכונת זמן עם כמות פלוטוניום בלתי מוגבלת לדלוריאן
  4. פטיפון, כמו זה שהיה לי בחדר כשהייתי בבית הספר
  5. הצעת עבודה ממרבל קומיקס. די.סי אפשרי, אבל פחות
  6. הזמנה לצאת לשתות עם אוליביה מאן ו/או מוניקה בלוצ׳י

  7. ירושה מפתיעה מקרוב משפחה מסתורי
  8. דירת גג במרכז תל אביב. אפשר גם מרכז-דרום
  9. מכתב מג׳ורג׳ מרטין ובו תיאור מפורט של הסוף של סאגת משחקי הכס (או אש וקרח אם להיות נאמן למקור) שנייה לפני שהאיש מת מהתקף לב בלי עותק גמור של הספר האחרון
  10. אספקה קבועה של שיקוי פליקס פליציס

אפשר גם סתם ספר טוב, תמיד עובד.

בינתיים אצא בטח לשתות עם כמה חברים פה ושם לכבוד המאורע, ואז אדחיק. ואחכה לפעם הבאה, האחרונה שבה הגיל שלי לא יהיה קרוב יותר ל-50 מאשר ל-40. קראתי איפשהו שהדיכאון הקיומי מגיע לשיאו בשנות ה-40. אחר כך אתה מקבל, מתרגל, ומתחיל להיות מאושר בחלקך. אולי זה קשור לפרופורציות והבנה. אולי לנכדים. לא יודע, ויש לי עוד זמן לגלות. לפחות יש מקום לאופטימיות זהירה. איכשהו אני בונה על זה שלקראת 50 הכול משתפר ומתחיל להיות כיף באמת. ולגבי 60? אני אחיה לנצח, איך 60 ומעלה קשור אלי?

%d בלוגרים אהבו את זה: