Tag Archive | משחקי הכס

מי באש

אני עדיין לא מריח את העשן בתל אביב, אבל גם מרחוק שמתי לב איך המילה שריפה השתנתה להצתה. מעולם לא חיבבתי אש. היא נראית לי הפכפכה ומסוכנת. בלתי נשלטת. במדורות ל"ג בעומר אני מפחד שאחד מילדי הכיתה יתחיל לבעור. ומקווה שזה לא יהיה הבן שלי.

***

נתקלתי בטוויטר בסיפור רעידת האדמה הגדולה בטוקיו, ב-1923. ההערכות מדברות על 7.9 בסולם ריכטר, 140 אלף הרוגים ועוד 40 אלף נעדרים. הרעש התרחש בשעה 11:58, בשעה שבבתים רבים בישלו את ארוחת הצהריים. שלבו את זה עם בתי עץ וקיבלתם שריפת ענק.

עד מהרה נפוצה שמועה שהאשימה בחלק מהשריפות את הקוריאנים. יפן סיפחה את קוריאה ב-1910, והקוריאנים הגיבו בהקמת תנועת מחאה, כולל אלימות, כולל התנקשויות בפוליטיקאים יפנים. תמיד נוח יותר כשיש את מי להאשים. המוני יפנים זועמים חיפשו קוריאנים ברחובות. ההערכה הרשמית על מספר הקוריאנים שנהרגו במהומות עומדת על כ-300 איש. הערכות לא רשמיות מציבות את המספר על כ-6,000, אולי יותר. עדויות טענו שכוחות הסדר היפניים לא מנעו, ולפעמים סייעו, לפרעות בקוריאנים.

***

הטוויטר של נפתלי בנט, "רק מי שהארץ לא שייכת לו מסוגל לשרוף אותה".  יום אחרי עולה לפייסבוק התגובה הבאה:

 

***

יום שישי, עוזר לנגה להתכונן למבחן בספרות. היא לומדת את "אש וקרח", של רוברט פרוסט בתרגום של רענן אייכלר. ההשראה לסדרת הספרים של ג'ורג' מרטין "שיר של אש וקרח" ומכאן גם לסדרה "משחקי הכס".

אוֹמְרִים: הַקֵּץ יָבֹא בְּאֵשׁ,

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּקֶרַח.

מִתּוֹךְ הַנִּסָּיוֹן שֶׁיֵּשׁ

לִי בִּתְשׁוּקָה, תּוֹמְכֵי הָאֵשׁ

נִרְאִים לִי כְּצוֹדְקִים יוֹתֵר, אַךְ

גַּם שִׂנְאָה הִכַּרְתִּי דַּי

לָדַעַת עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ

שֶׁוַּדַּאי

יַסְפִּיק גַּם קֶרַח.

נקמה מאוחרת

זו היתה נקמה שחיכיתי לה יותר מעשור, והיא היתה מספקת למדי. רמזי בולטון הפציע בחיי רובכם בעונה השלישית של "משחקי הכס", לפני שלוש שנים. אני נתקלתי בו לראשונה ב-2002, אחרי שהתחלתי שלא בטובתי לקרוא את ספרי הסדרה בעקבות רשימת ספרי הפנטזיה הטובים ביותר של נועה מנהיים. הייתי משוכנע שמדובר בטרילוגיה שכבר נכתבה והסתיימה. לא היה לי מושג למה אני נכנס.

רמזי בולטון של הספרים הוא דמות מזעזעת אפילו יותר מזו של הסדרה. מפלצת סדיסטית שמצליחה לבלוט מעל שלל דמויות מרושעות ומעוותות אחרות בסדרה. בניגוד לרובן, הוא גם שרד את חדוות הקטל של ג׳ורג׳ מרטין, ספק סופר ספק רוצח סדרתי של יצירי דמיונו. הפעם האחרונה שנתקלתי ברמזי בדפוס היתה ב-2011, כשהוא מבצע מעשים שהיו גורמים לנאצים לזוז באי נוחות בכיסא. ומאז אני מחכה. ומחכה. מרטין לא עומד בדדליינים ונראה כמו התקף לב שמחכה לקרות, אבל סדרת הטלוויזיה עשתה את העבודה בשבילו. בשבוע שעבר רמזי בולטון בא אל קיצו, והוא היה אלים ומדמם כראוי.

כתבתי כבר על האבל שאני חש כשדמויות פיקטיביות מתות. אבל המקרה הזה שונה. כשאני נפרד מדמות ספרותית שאני אוהב זה תהליך שמדמה פרידה אמיתית אבל באופן מרוכך, נשלט. מדובר בסגירת מעגל שלמה ומוצלחת, מינוס הקצוות הפרומים שקיימים במציאות. אבל מה עושים כשאין סגירת מעגל? מה קורה כשהבידיון מספק לי חוויה מתסכלת לא פחות מאלו שאני נתקל בהן ביומיום?

אני אוהב סיפורי נקמה. כנראה שאני לא היחיד לאור ההצלחה של טרנטינו, אלכסנדר דומא ועוד ועוד. אני מניח שזה נובע מהעובדה שלכולנו יש רשימת חיסול דמיונית, דומה לזו של אריה סטארק. היא דרמטית הרבה פחות. לא אבירים ומלכים שרצחו את יקירינו אלא האנשים שעלו לנו על העצבים, העליבו, השפילו. למשל: לריאיון העבודה אצל מי שהיה אז עורך בכיר והיום הוא עורך בכיר עוד יותר הגעתי לפני כמעט 20 שנה. הוא ישב עם הרגליים על השולחן ועם סיגר ביד כמו קלישאה מטורפת, והיה דוחה ומשפיל בהתאם. עד היום יש לי חשק לחזור אליו ולהביע את דעתי המנומקת באמצעים מילוליים ואחרים.

זה לא יקרה, ולא רק מסיבות טכניות. נקמה היא לא צעד חכם. גם אם אני מתעב מישהו בעבודה, אין לי מושג מתי אאלץ לשתף איתו פעולה, או באיזה מקום עבודה עתידי אפגוש אותו שוב. נקמה  גם אינה רגש בוגר. לרוב, אם נבדוק היטב, נגלה שהצד השני מורכב יותר ממה שהנחנו, ושההתנהגות שלו נובעת ממניעים שאפשר להבין. כל זה די מוציא את החשק לעצב לו מחדש את הפרצוף. וזה עוד לפני השלכות חוקיות, נקמה על נקמה ושאר צרות וטרדות.

אבל לא במקרה של רמזי בולטון. הרוע שלו מופשט, מזוקק, והוא מאפשר לי תאוות נקם משוחררת מלבטים ומעצורים. ותאוות הנקם הזו נותרה לא מסופקת במשך שנים. זה לא שחשבתי עליו מדי יום או שבוע או חודש. אבל כמו כל הדמויות המשמעותיות שאני פוגש, בדיוניות ולא בדיוניות, היה לו קיום מסוים בתודעה שלי. ובניגוד לרוב הדמויות הפיקטיביות, היה בקיום הזה משהו מרגיז ומתסכל. עכשיו, ותודה לסנסה, לכלבים וליוצרי הסדרה, הפינה הזו נסגרה. מתברר שהפתגם הקלינגוני מדויק – נקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה.

 

משבר יום ההולדת ומה חסר לי באמת

יום ההולדת שלי חל בעוד שבוע בדיוק וזה לא נראה לי בכלל. אני לא אוהב את הגיל הזה. עד גיל 37 אהבתי ימי הולדת, על תשומת הלב והמתנות שהביאו עימם. בגיל 37 האפשרות שאהיה בן 40 הפכה מציאותית. מאז זה רק מידרדר.

גיל 40 היה המשוכה הגדולה כי הוא תמיד נתפס כלא באמת ריאלי, משהו שקורה לאחרים. אני? אני אחיה לנצח. אני לא אהיה בן 40 ומעלה, איך זה קשור אלי. אלא שעכשיו, כשכבר הגעתי אל המספר הזה שתמיד ידעתי  שהוא קיים אבל לא באמת האמנתי, כל השאר אפשרי גם כן. 50, ו-70,  ודיור מוגן, והופה מתחת לאדמה. לפני גיל 40 זקנה היתה משהו שקורה לאחרים. אחריו, היא העתיד הפרטי שלי.  זה לא מוצא חן בעיני.

המתבגרת ניסתה לתאר לי את התחושה שלה לגבי הקצב שבו הזמן זז כרגע בחיים שלה. היא הסבירה שהיא יושבת בשיעור, ובחוץ מתחלפים משטרים, מלחמת עולם רביעית באה והולכת, אבל בכיתה עברו רק 20 דקות. אני זוכר את התחושה הזו מהתיכון. הרגשתי ככה לא מזמן, ואין לי מושג איך עבר מאז כל כך הרבה זמן ומה אני עושה פה. המון דברים שפעם היו בלתי נתפשים, כאלה שידעתי שיקרו אבל לא האמנתי באמת, הפכו למציאות. הילדה שלי תכף מתגייסת לצבא. אני חושב על פנסיה ועל עתיד לוט בערפל. על הזקנה שלי, של אנשים שאני אוהב.

בעוד שבוע בדיוק אני בן 44 וזו עובדה שאני לא יכול להילחם בה. אם כבר יומולדת אז לפחות שייצא ממנו משהו. זה מה שהייתי רוצה לקבל:

  1. אופנוע כזה

  2. את עלומי האבודים
  3. מכונת זמן עם כמות פלוטוניום בלתי מוגבלת לדלוריאן
  4. פטיפון, כמו זה שהיה לי בחדר כשהייתי בבית הספר
  5. הצעת עבודה ממרבל קומיקס. די.סי אפשרי, אבל פחות
  6. הזמנה לצאת לשתות עם אוליביה מאן ו/או מוניקה בלוצ׳י

  7. ירושה מפתיעה מקרוב משפחה מסתורי
  8. דירת גג במרכז תל אביב. אפשר גם מרכז-דרום
  9. מכתב מג׳ורג׳ מרטין ובו תיאור מפורט של הסוף של סאגת משחקי הכס (או אש וקרח אם להיות נאמן למקור) שנייה לפני שהאיש מת מהתקף לב בלי עותק גמור של הספר האחרון
  10. אספקה קבועה של שיקוי פליקס פליציס

אפשר גם סתם ספר טוב, תמיד עובד.

בינתיים אצא בטח לשתות עם כמה חברים פה ושם לכבוד המאורע, ואז אדחיק. ואחכה לפעם הבאה, האחרונה שבה הגיל שלי לא יהיה קרוב יותר ל-50 מאשר ל-40. קראתי איפשהו שהדיכאון הקיומי מגיע לשיאו בשנות ה-40. אחר כך אתה מקבל, מתרגל, ומתחיל להיות מאושר בחלקך. אולי זה קשור לפרופורציות והבנה. אולי לנכדים. לא יודע, ויש לי עוד זמן לגלות. לפחות יש מקום לאופטימיות זהירה. איכשהו אני בונה על זה שלקראת 50 הכול משתפר ומתחיל להיות כיף באמת. ולגבי 60? אני אחיה לנצח, איך 60 ומעלה קשור אלי?

%d בלוגרים אהבו את זה: