סיפרתי בארוחת ערב שהלכתי למסיבה במועדון ונגה תהתה בקול אם אני בן 17. שקלתי לציין שהכניסה למקום מוגבלת מגיל 23 אבל התאפקתי. היא חושבת שאני פאתטי, לי לא אכפת.

הייתי במסיבות כאלה בעבר. לא הבנתי את הפואנטה. שותים קצת וזה נחמד, המוזיקה מניעה את האגן אבל די מונוטונית, כמה זמן אפשר לבלות ככה? נקסט. לא בשבילי.

כרגיל, התברר שהחמצתי את הנקודה. לאירועים האלה יש מרכיב שלישי, בנוסף למקום ולחברה, ואם לא צורכים אותו זה לא זה. ברגע שהבנתי – שני עשורים מאוחר מהנורמה – ראיתי פתאום את המציאות מזווית אחרת, קצת כמו לקחת את הגלולה האדומה ב"מטריקס". פתאום שמתי לב לתורים הארוכים לתאי השירותים, ואיך נכנסים אליהם קבוצות קבוצות כדי להתארגן ולהסתדר. פתאום הבנתי איך אפשר לרקוד שעות וכמה זה כיף. זה היה קצת כמו בפרק של "הסימפסונס" שבו הומר מפסיק לשתות בירה ומגלה שבייסבול זה משחק משעמם, אבל הפוך.

לפי הניסיון הקצרצר שלי במסיבות המתכון חייב לכלול כמה מרכיבים. אם המוזיקה גרועה או אם החברה לא מוצלחת שום דבר לא יעזור. זו לא רק כימיה, זו אלכימיה, סינרגיה, שילוב. כל המרכיבים צריכים להיות שם כדי שהקסם יתרחש. המקום המה אנשים בגילי. כלומר היו גם המוני ילדים, אבל גם פרצופים שראיתי בחצר הגן או בית הספר, מביאים ולוקחים ילדים. התחושה לא היתה שהיי, אנחנו כבר לא בקנזס. זה היה לגמרי מיינסטרים. 

בארוחת ערב משפחתית, כששיתפתי וסיפרתי קצת, עלתה השאלה למה צריך את זה בכלל. האם זה לא עצוב שאנשים צריכים עזר חיצוני כדי לשמוח. ישבנו סביב שולחן עמוס פחמימות מתוקות, מזגן על הטמפרטורה הנכונה, ואור ומקום לרוב. והיינו ביחד ושמחנו על זה, ואולי היינו שמחים גם אם היה חשוך, חם רצח כי אוגוסט ומשבר אקלים, ובלי פירור לאכול. או שלא. אי אפשר לנתק את הפנים והחוץ, את הדיאלוג בין מה שקורה אצלי בפנים ומה שמתרחש בעולם שסביבי. אפשר להצמיד לזה תוויות של גיל, פאתטיות, וסטיגמות אחרות. אז מה.

כבר כתבתי על היחס העקום של החברה לסמים. בסופו של דבר זה עניין של אופי, מינון ואחריות. כולם משתמשים בעזרים חיצוניים כדי לווסת את מצב הרוח. זו יכולה להיות כוס יין אחרי העבודה, מוזיקה, חברים טובים בעיתוי הנכון או אמונה באל פרי הדמיון האנושי. אנשים צורכים משהו חיצוני כדי לשמוח, לא לאבד תקווה, להמשיך הלאה. אבל אמצעי העזר לא יעבוד בלי יסוד בסיסי שנמצא עמוק בפנים. אלכוהול, סמים, דת – אם אין להם נקודת אחיזה בנפש פנימה הם לא יספיקו. אם כן, יהיה שמח.

כמו בקלישאת תאגידים אמריקאית, הדברים החשובים באמת נאמרים בין השיחות, ליד ההתרחשויות המרכזיות. לא כשכולם סביב השולחן, לא בסיטואציות הביחד המתוכננות מראש. במקרה, בטעות, כשההגנות לא פעילות.

מפגש משפחתי הוא עניין טעון ודרמטי בסרטים לפנסיונרים בקולנוע "לב". במציאות אף אחד לא מתפרץ, מטיח או מאבד את זה סביב שולחן הארוחה. ולא שהיתה סיבה בסופשבוע בצפון, מזמן לא נפגשנו כל המשפחה, ואנחנו אוהבים זה את זה, ולא סוחבים טינות ישנות. אני מקווה. רק את הדברים הרגילים, בזהירות המתבקשת.

צדים את ארוחת הערב או מענישים ילד סורר?

המטענים והתנודות התת קרקעיות עדינים יותר. בילוי סופשבוע שלם מדגיש את הבסיס המשותף אבל גם את המרחק שכל אחד עשה ממנו לכיוון אחר. יש שפה משותפת מלמעלה וניואנסים מלמטה. חצאי מבטים ביקורתיים, תפיסות שונות על איך לחיות, איך לגדל ילדים, איך לריב איתם כשהם גדולים. וכל זה ארוז יפה ושביר, אסור לטלטל.

בחוץ גשום וקר, אמצע ישראל אבל מרגיש כמו אירופה, לא ברור אם פרובאנס או רומניה, אבל אירופה. זה מייצר פחות טיולים ופעילויות, ויותר ביחד בחדר מחומם. ופה ושם יש ניצוצות. שיחת אחד על אחד בחצר בחוץ, משחק עם ילדה קטנה שעוד לא קולטת בכלל את כל המשפחתולוגיה הזאת, חיבוק. הלכנו לירות בחץ וקשת, והמשחק והתחרות טובים לצמצום פערים וזמנים, סוג של מכונת זמן קטנה ותחרותיות ילדותית שמקרבת פתאום.

ויש את ההיעדר כמובן, שכמעט ולא מדברים עליו. שבועות לפני לא הבנתי למה אני לא מצליח לזכור את האירוע הזה שתוכנן ודובר כל כך הרבה. קונה כרטיסים להצגה לבת השבע ונאלץ לבטל, לא מודיע על שינוי מועד החוג, לא מעדכן את מי שצריך. כאילו המפגש הזה נמצא מחוץ לטווח הראייה שלי, בזווית העין כמעט, אבל לא. ולבסוף נאלצתי להודות ביני לביני שכנראה זה בגלל מי שלא יהיה. אירוע משפחתי גדול וחגיגי כולל האח מניו יורק ובלי אבא שלי.

והיה נחמד ונעים, המון אוכל, המון שיחות ומעט דברים שנאמרו, ונגיעות זיכרון קטנות פה ושם. ובדרך חזרה לציוויליזציה בת ה-19 ארגנה פסקול מדויק, רובו שלה ופה ושם בקשות שלי, כולל השיר שלמטה שגרם לי לדמוע בלי שהיא תשים לב, כי היא לא בגיל שבו המילים שלו יגעו בה כמו שהן נוגעות בי. וחזרנו כל אחד לביתו ולחייו השונים מאוד, עם חוטים מקשרים דקים מן הדק אבל שלא ייפרמו לעולם.

מסיבות שונות ולא מוצלחות יצא שהתכנסנו אמא שלי, האחים ואני לשיחה משפחתית. אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל חושד שאצל רוב המשפחות הפרקטיקה דומה: נפגשים בשלל אירועים, מדברים הרבה אבל לא אומרים יותר מדי. שיחות חולין, עדכונים, מידע בלתי רגיש מעל לפני השטח.

אבל ברגע שבו פגישה מוגדרת מראש כ״שיחה״, הדברים משתנים. לא באנו כדי לאכול יותר מדי קלוריות ולפטפט על רקע שאון הילדים. באנו עם אתי חפירה. התכנסנו כאן הערב כי משהו בסיסי במשפחה שלנו טולטל והתמוטט. זה מקרב מצד אחד, זה מסוכן מצד שני. ודיברנו. והעלינו תלונות ישנות, ותסכולים של שנים, ותקשורת מוגבלת של עשורים. והיו גם שיחות המשך.

והמסקנה המרכזית שהגעתי אליה הזכירה לי כתבה שקראתי, מז׳אנר סוף העולם, גרסת המדע. מתברר שמתחת לקרחוני אנטרקטיקה שוכנים הרי געש רדומים. שנים ודורות חולפים, וההרים ישנים מתחת לקרח. אלא שההתחממות הגלובלית משנה את כללי המשחק, ושכבות הקרח הנצחיות לכאורה נמסות. המעטה שהסתיר את הרי הגעש מן העולם הולך ונעלם.

מה יקרה כשההרים ייחשפו לאור השמש? הסיכוי להתפרצות יגדל, וההשפעות הסביבתיות צפויות להיות בסדר גודל של חורבן, שמד, סרט אפקטים של מייקל ביי, הצפות ורעידות אדמה וצונמי. בלאגן.

זו מוסכמה אנושית ידועה – אם תפליג מעבר לגבולות הנודעים תיתקל בדרקונים, אם תחפור עמוק מדי תעיר מפלצות משנתן. אם תחקור את החלל החיצון תיתקל בנוסע השמיני. במופלא ממך אל תדרוש, או לפחות תביא רובה. הישאר על השביל המסומן, למה לך צרות?

אני רוצה לדבר על הכול. אני לא בטוח שצריך. לפחות לא עם כולם. לפעמים קל יותר לדבר עם מישהו שקרוב אליך אבל לא יותר מדי. שיחה עם חבר נפש או בת זוג עשויה להכיל יותר מאשר שיחה עם בן משפחה. מתחת לפני השטח לא רובצים מטענים של שנים, הרי געש כבויים שמחכים לשעת כושר. צריך למדוד ולבדוק בזהירות כמה בן השיח מסוגל לספוג. לזכור מה הוא עבר, איתי, לפעמים בגללי. בדרך כלל אני מגלה שאני יכול לומר יותר ממה שחשבתי. לא תמיד. את הקרח צריך לחצוב בזהירות ובמידה. לבה משפחתית רותחת זה עניין לא נעים.

השבועיים האחרונים היו קשים במיוחד. המסך הוסט קצת, ובלי שהתכוונתי הצצתי לצד השני. ומה שראיתי לא מצא חן בעיני.

 שיחה אחת בענייני עבודה, לא מאוד דרמטית בסופו של דבר, אבל הייתה בה תזכורת שלא משנה כמה נפלא מצבי הנוכחי, כמה נאור ומתקדם המעסיק, זו עדיין עבודה. ויתקבלו החלטות שלא אוהב ואיאלץ לחיות איתן, אנשים שלא יבואו לי טוב, פוליטיקה קטנונית ופשרות. בתמונה שהתגלתה מעבר למסך אני עוד רגלי על הלוח.

בניגוד לקלישאות מטריילרים לסרטים, את מה שראיתי שם דווקא אוכל לשכוח. החיים בנויים ככה. מסדרונות ארוכים עם וילונות אטומים, קלישאות ומכבסות מילים: העבודה כמשפחה, המדינה כדמוקרטיה נאורה ושוויונית והמוות המחריד והצורב של אנשים שאתה אוהב מגוהץ ומעומלן לכדי עכשיו הוא נח על משכבו בשלום. בשלום? וואלה?

המסכים האלה הם הכרח קיומי. אין שום סיכוי לשרוד במודעות מלאה למתרחש. לפעמים נראה לי שאקטיביסטים קיצונים מצאו את הדרך הנכונה להתמודד – הם מתמקדים באי צדק נורא אחד ונאטמים לכל השאר. הם יקראו לאוכלי הסטייקים רוצחים, או יפגינו במחסומים נגד הכיבוש, או יתעקשו להתנחל בכל שטחי ארץ הקודש, ובה בעת יסתובבו עם סלולרי שנבנה בסדנת יזע בסין מחומרים שנכרו על ידי ילדים-עבדים באפריקה והמצפון שלהם יהיה על שקט. הם הרימו מסך אחד, והם מביטים בריכוז, עין בעין, באמת שמאחוריו, וכך מצליחים להתעלם מכל שאר המסכים שמסביב.

כי כשאתה מציץ סימולטנית מבעד כמה מסכים בפרק זמן קצר מדי זה מתיש את הנפש. אמיתות לגבי עבודה וקריירה בגיל מסוים, אמיתות לגבי איך שהחיים נגמרים, אמיתות לגבי צבא ההגנה והילדים שלי, לגבי מערכת החינוך. וכל מה שמתחשק לי זה להוריד את המסך חזרה, לעצום עיניים ולנמנם קצת.

בחגיגות יום ההולדת ה-70 של אמא שלי עמדנו כולנו עם אוזניות בחדר חשוך והבטנו במסך. ההוראות היו פשוטות – כל אחד היה צריך להכין פלייליסט באורך של כ-40 דקות, לחבוש את האוזניות, ללחוץ פליי, ולבצע את ההוראות שבמצגת. אסור לדבר, אסור להוריד אוזניות. סדנת ויפאסנה פוגשת מסיבת אוזניות פוגשת קצין חינוך קיבוצניק.

חגיגות יום ההולדת נקבעו מזמן, הרבה לפני שהמציאות טרפה את הקלפים. מכיוון שטכניקת האבל במשפחה שלי לא כללה מעולם התקפלות והתפרקות, ערכנו את האירוע כמתוכנן. סוף שבוע בשפיה, ערש ילדותה של אמי. בערב שלפני חשבתי – חשבנו כולנו – על מי שיהיה באירוע ועל מי שלא.

ככה רק עם אוזניות

הגענו למקום מצוידים באוכל ובגדי ים ופצחנו בחגיגות. במפתיע הייתי רגוע ונטול מחשבות מטרידות. המתח שלפני התפוגג, החששות נדחקו הצידה. היה נעים ביחד. אבא שלי אף פעם לא היה הטיפוס של מסמר המסיבה. הוא היה מרחף בצדדים, מסדר, מתקן, מביא. לרגע אפשר היה לחשוב שמכיוון שלא היה חלק דומיננטי בשיחה, הנה היא ממשיכה בלעדיו בלי הפרעה.

שיא האירוע היה הפעלת האוזניות המסתורית. אם גיסי לא היה קיבוצניק אידאליסט הוא היה יכול לעשות מזה כסף. "שבו במעגל" – יושבים. "קומו לרקוד" קמתי והתחלתי להתנועע. "מיצאו מישהו שרוקד בקצב שלכם. גשו אליו וריקדו איתו," שלח אותי לפזז עם אחיינית בת 7. "מיצאו שיר ברשימה שמזכיר לכם מישהו בחדר. גשו אליו וחבקו אותו" – קל, הפלייליסט שבחרתי הורכב משירים של "גרין דיי" וה"פו פייטרס" שראיתי בהופעה עם הילדים. וכך מצאתי את עצמי מתחבק עם תומר, שבימים כתיקונם אוסר על קרבה פיזית בפומבי. אושר.

המוזיקה עשתה לי נעים בגוף. היעדר התקשורת המילולית הפך את הכול לפשוט יותר מחד, והכללים הכתיבו תשומת לב וסיוע לשאר הנוכחים מאידך. היה משהו משחרר בלרקוד ולבצע הוראות ולתקשר בניד ראש או יד על הכתף. הרגשתי קליל ושמח וחופשי.

ואז הגיע השיר ששמעתי בכל פעם בדרך לשבעה ובחזרה ממנה. כי הוא בדיוק יצא, כי השורה "Wake up, run for your life with me" התאימה בול למה שהרגשתי. ופתאום זה נחת עלי. הנוכח-נפקד של האירוע, האיש שפתאום אי ההימצאות שלו בחדר תפסה את כל המקום. וניסיתי להחליט אם הוא היה רוקד איתנו ומשתטה, מסובב נכדה באוויר, משתולל עם נכד. או שאולי היה עומד בצד ומצלם. והוא לא היה שם. ואני המשכתי לרקוד אבל עם כתפיים כבדות.

ולמחרת היו העוגה והנרות והקראת הברכות. והיה שמח וביחד ונעים, והייתי מאושר לראות את אמא שלי זורחת. ורק בשוליים של החדר, כמעט בהיחבא, היו גם דמעות.

"כשעצם בלתי ניתן לעצירה פוגש עצם בלתי ניתן להזזה מתרחשת מריבה משפחתית". אני מצטט מהזיכרון את הפתיח לאחד מספרי הילדים-נערים האהובים על נגה, "הבריון של ארצ'ר" של דיאנה ווין ג'ונס. השבוע הזה עמד בסימן מריבות משפחתיות, והמשפט הזה מתאר במדויק את האופי של הקונפליקטים המאוד מסוימים האלה.

יצא לי לנהל ריב משפחתי, ומנגד לשמוע על כמה כאלה במשפחות אחרות. כמו שקורה לי בדרך כלל, ההשוואה עם חוויותיהם של אחרים גרמה לי להרגיש קטנוני. שמעתי סיפור על נתק בין אחיות שלא מדברות כבר שנים בגלל ריב מר על הטיפול באמן החולה, שמתה מאז. ואצלי? ההיילייט של השבוע היה אי הבנה ועלבון פולניים על הזמנה חמוצה לביקור פלוס קצת משקעי עבר. נו באמת.

"משפחה לא בוחרים" היא קלישאה טעונה ובעייתית. מצד אחד היעדר הבחירה הוא פריביליגיה. המשפחה תמיד תהיה שם, לפחות לכאורה. זה לא חבר טוב שהיום הוא נצחי ומחר תריבו, או תתרחקו. זה גם לא מקום העבודה שמספר לכם שפה זה משפחה, ועלול לפטר אתכם אם המניה או ההכנסות יצללו. לא חייבים להתאמץ כדי להישאר חלק ממשפחה. זה בילט אין.

מצד שני משפחה זה לא החבר הטוב שבחרת בעצמך, ושהיחסים ביניכם חושלו בניסיונות משותפים ושעות צרה ומצוקה בהן נחלצתם זה לעזרתו של זה. לבחירה מושכלת יש את היתרונות שלה. וכשנאלצתי לעזוב את הדירה הקודמת בהתראה קצרה ונסיבות רעות מי שהגיע לעזור לי לפרק ולארוז את החיים שלי היה חבר, למשל.

עוד ריב אחיות ששמעתי עליו השבוע נגמר בטריקת טלפון. אין ברירה, הוא יצטרך להיפתח ולהיפתר. אי אפשר להתנתק, להיעלם לחתוך. אבל אל חשש – לא חייבים גם להשלים לגמרי. אפשר לסחוב מטענים, לגרור טינות, לנהל סכסוכים שנים קדימה. אף אחד לא הולך לשום מקום. אף אחד גם לא משתנה. המריבה המשפחתית היא אירוע מתגלגל, היסטוריה מתמשכת, פרפטום מובילה שמתחזק את עצמו. אין היפרדות גמורה ואין שלום, למעט מקרים קיצוניים ולרוב בצד העצוב של הספקטרום.

החלק המשמח בפרדיגמה של "משפחה לא בוחרים" היא שהילדים שלי תקועים איתי לנצח. הם יכולים לסרב להתחבק איתי בפומבי או להתקמצן על נשיקות, אבל אני לא הולך לשום מקום. כשהם יגדלו וייצאו מהבית ויריבו אחד עם השני אני אהיה כאן כדי לפשר ולהציק שיפסיקו עם זה כבר. כשלא אהיה עסוק בהתקוטטות משלי. ואולי בסוף עוד יבוא שלום.

זה היה הפסח הראשון שבו ניהלתי סדר. לא אירוע רב משתתפים. סדר בוטיק. שלושת הילדים, אמא של צמד הגדולים ואני. זה לא תוכנן כך מראש – אי אילו נסיבות הצטרפו להן יחדיו וזו הייתה האופציה הראויה.

אירועים משפחתיים נתפסו אצלי כמשהו שאני משתתף בו. על ההפקה והניהול יופקדו אחרים. המבוגרים, הגדולים, לאו דווקא כפונקציה של גיל. אני מסוגל לתפקד על תקן מבוגר אחראי בשלל תחומים. אני משלם חשבונות בזמן, מנהל קריירה, מגדל ילדים. ועדיין יש משימות ואירועים שנמצאים בספרה אחרת, מעבר לתקרת זכוכית.

אם יכריחו אותי למתוח את הקו בו עוברת התקרה השקופה אני מניח שיהיה מדובר בטקסים משפחתיים, כאלה שדורשים ראש שבט, שמצמידים לי תווית מחייבת. טקסים שמכריחים אותי להתייצב במרכז הבמה, לא לשבת בקהל, להישען לאחור ולמתוח ביקורת. וכשאתה חשוף על הבמה אתה מוותר על הגדרה עצמית לטובת הגדרה מבחוץ. לדוגמה, כשנגה הייתה בת שלוש הבאתי אותה לגן ושמעתי את אחת החברות שלה אומרת "הנה אבא של נגה רשף". זו הייתה הפעם הראשונה שבה העובדה שאני אבא, קודם כל אבא, הכתה בי במלוא העצמה.

החוויה של ניהול הסדר, ה-ארוחה המשפחתית בתרבות המקומית, הייתה דומה. אני זוכר שכבר תהיתי פעם,  מה יקרה כשההורים שלי כבר לא יהיו שם, ואני איאלץ להתמודד עם חגים ומועדים. זה נראה לי כל כך לא מציאותי ורחוק שנטשתי את המחשבה מיד. ופתאום הם עושים את הסדר בצפון, והנה זה בא. אני הבוס.

נגה רצתה סדר כהלכתו, והזהירה אותי מסתם ארוחה משפחתית. ערכתי חזרות בהתאם. סדר הפעולות, מה מקריאים מתי, קצת טריוויה בשביל הדאווין (כרפס במהופך הוא ס' ריבוא עבדים ופרך! מדהים) וגולת הכותרת: כתבי חידה שהוסתרו ברחבי הבית במסגרת הציד הקפיטליסטי אחרי האפיקומן. משחק מכור מראש שבסופו מתנה לבת החמש מתומר, מחופש באמצעים ביתיים מאוד לאליהו הנביא.

היה מוצלח. ביררתי עם הילדים הביקורתיים שלי אחרי. והיה קל. אף פעם לא טרחתי לעקוב אחר הניווט בין כללי טקס פסח ועד לארוחה. מתברר שזה לא לוקח הרבה זמן, אם לא מתעכבים על כל שטות, וגם לא מסובך. כמו בכל כך הרבה מקרים אחרים מתברר שהגבול המדומיין קל הרבה יותר לחצייה משחשבתי. רק להרים את הרגל, לעבור את הקו, ואתה בצד השני. קצת יותר חופשי, קצת יותר בוגר ובכל זאת צעיר לנצח. איזה יופי.

למטה לכבוד החג: השיר הכי מצחיק שאני מכיר על יציאת מצריים, וקטע אמנותי תרבותי גבוה.