ארכיון תגים | נאצים

חגורת הצלה בסימן שאלה

עוד שבוע, עוד הודעות "הורים יקרים", עוד התלהמויות קורונה בקבוצת הווטסאפ של בית הספר. אני מנסה להתאפק ונשבר כל פעם מחדש ברגע שאזכורים של "סלקציה" ו"חוקי נירנברג" צצים על המסך. נזכר בסבתי ניצולת אושוויץ, מתעצבן, מגיב ואחר כך קצת מתחרט. אבל הפעם הדיון התפתח קצת אחרת.

אחרי שכתבתי בקבוצה פנתה אלי אמא אחת בהודעה פרטית. למה התוקפנות, היא שאלה, ואיך אני לא מבין את התסכול הלגיטימי של ההורים האחרים? ניסיתי להסביר שקשה לי עם תסכול שמוצא ביטוי באזכורים לנאצים. תהיתי מה לגבי התסכול שלי.

הדיון עבר בתגובה שלב. זאת אומרת, היא תהתה, שאתה תומך בענישה קולקטיבית, למרות שאין הבדל בין ילדים מחוסנים ללא מחוסנים? כשעניתי שהעובדות מראות שהחיסון כן משפיע, קיבלתי הודעה קולית. הטון היה רגוע, האינטונציה מרשימה. היא נשמעה אינטליגנטית, בטוחה בעצמה. אתה טועה עובדתית, היא הסבירה לי, כל המומחים, גם תקשורת המיינסטרים, כל המחקרים, מראים שהחיסון חסר משמעות, ושאפילו מחוסנים נדבקים יותר. היא השתמשה במילים "נקודה" ו"כולם אומרים" ו"פשע" ועוד.

כאן איבדתי קצת ביטחון. הרי תמיד קיים הספק הקטן ההוא, של מה אם אני טועה, מה אם הממסד משתף פעולה עם חברות התרופות תאבות הבצע, הרי זה לא בלתי סביר. גיגלתי קצת, ונכנסתי לאתרים של ה-FDA, וקופת החולים שלי, ולאתרי חדשות כמו NBC ו-NPR. מצאתי דיווחים על מחקרים לפיהם החיסון מונע אשפוז ומחלות קשות ביעילות גבוהה יחסית גם במקרה של אומיקרון, ועוד כהנה וכהנה. שלחתי לאמא הנחרצת את הלינקים, ושאלתי אותה אם היא יכולה לגבות את מה שאמרה וכתבה. לינק לאחד המחקרים שהזכירה, משהו.

וזהו. צרצרים. אין תשובה. הנחתי שהיא עסוקה וטרודה. עברו כמה שעות, וחשבתי שאולי הייתי תוקפני מדי, וכתבתי לה שוב: אנחנו מקיימים דיון, וחשוב לי שיהיו בו עובדות. אלה הלינקים שאני מצאתי, הסברת לי שאני טועה, תנמקי, תוכיחי. עבר יום, ועוד אחד, והבנתי שתשובה לא תגיע. זה היה מעליב, ובעיקר מוזר. כאילו הירידה לרזולוציה של עובדות ותימוכין לא לגיטימית.

בינתיים האזנתי השבוע לראיון בפודקאסט של "הארץ" עם רן בליצר, ראש קבינט המומחים הלאומי להתמודדות עם משבר הקורונה. הטרמינולוגיה היתה אחרת לגמרי – בלי נקודות ועם המון ספקות. הרבה "אנחנו לא יודעים", הרבה דיבור על ניהול סיכונים – לשקלל את מה שידוע על החיסון ועל הנגיף, ולהעריך מה הסיכון הגדול יותר. 

המסקנה העיקרית שלי מכל זה היא לא רק להעדיף דעת מומחים על זו של אנשי ה"היגיון הבריא", אלא להעדיף את הספקנים על אנשי הנקודות. אתה לא בטוח שאתה צודק? בודק שוב ושוב את הנתונים והעובדות ומשנה מדיניות ונהלים בהתאם? אני רוצה להיות בקבוצה שלך. אבל אם אתה מסביר לי בהחלטיות שהצדק המוחלט אצלך בכיס, ולעזאזל עובדות, הוכחות וספק, אני לא מעוניין. 

בדבר אחד היא צדקה, האם הנעלמת. היא, כמו ההורים האחרים, כמוני, מתוסכלת. זה מצב נורא, אי ודאות וחרדה וטעויות בניהול המשבר ומה לא. יכול להיות שאני צריך להיות אמפתי יותר להורים שמגיבים כך כדי למצוא יציבות ונחמה, וסביר שאני מתנשא להפליא, אבל לא אכפת לי. אם יש משבר וכאוס הדרך להינצל מטביעה היא היצמדות לעובדות ולספק. "היגיון בריא" וביטחון מוצק באיזה צדק פרטי רק יגררו אותי למצולות. לחגורת ההצלה יש צורה של סימן שאלה, והיא מגיעה ממפעל המדע והרפואה. אני אשאר איתה, תודה.    

מלתעות, נאצים ומתנגדי חיסונים

התחלתי לצפות שוב ב"מלתעות" ומכל הדברים בעולם חשבתי דווקא על מתנגדי החיסונים. מה למכחישי מגיפה ולסרט אימה מהסבנטיז? ובכן, אחרי עוד התקפה של הכריש העצבני מתעמת מפקד המשטרה עם ראש העיר, שסירב עד כה לסגור את החופים. מצד אחד של המתרס הגיבור שלנו, שרוצה לעשות את הדבר הנכון, מהצד השני הממסד, שרק הכסף מעניין אותו, גם על חשבון חיי אדם. אבל העימות נגמר עוד לפני שהתחיל. ראש העיר, רועד כעלה נידף, לא מנסה להתווכח או להתגונן. "גם הילדים שלי היו על החוף", הוא אומר.

זאת אחת הבעיות שלי עם הטענות של מתנגדי החיסונים ומכחישי הקורונה המיליטנטים. הם עושים דמוניזציה מוחלטת לרופאים, אפידמיולוגים ומקבלי ההחלטות בארץ ובעולם כולו, ושוכחים שגם להם יש ילדים, הורים, אהובים. שגם הם יכולים להיפגע מהמגיפה. הניסיון להפוך את כולם לדמונים אינטרסנטים מופרך. ביקורת על צעדים לא נכונים או היסטריה מוגזמת? מובן והגיוני ולפעמים מוצדק. אבל כשהופכים אנשים כמו אלרעי-פרייס לאנטיכרייסט, ברור שמישהו איבד את זה לגמרי.

קל לכעוס על מתנגדי החיסונים. הם תוקפניים, מתעלמים מכל עובדה ונתון שסותרים את האמונה דמויית הכת שלהם ומתנשאים על הסביבה בלי גיבוי והצדקה. הם מאשימים את הלא מוארים בהתקרנפות, הפיכה לעדר צייתן מתוך בורות, ועיוורים לחלוטין לכך שהם משתמשים כולם באותה טרמינולוגיה, ובעובדות מפוקפקות במקרה הטוב, ושקרים בוטים במקרה הרע – כלומר מתנהלים כעדר בור בעצמם. לרוב אני מצליח להתעלם מהם, ולתת לטיעונים המופרכים לעבור לידי, כשהדבר היחיד שמוציא אותי מדעתי הן ההשוואות לשואה. סבתא שלי שרדה את אושוויץ, ומה שהיא עברה שם היה קצת מורכב וקשה יותר מלשבת בבית ולצייץ בזעם על הכורח להיבדק פעם בשבוע אם לא מתחשק לך להתחסן. הנאצים היו קצת פחות סובלניים מממשלת בנט.

אבל יש משהו קל מדי בכעס הזה, ודמוניזציה היא דמוניזציה – גם להפוך את כל מי שמתנגד לצעדים נגד המגיפה לאויב האנושות הוא עניין בעייתי. אפשר לנסות להבין את התופעה ואת האנשים שמאחוריה. קל לי לומר שאני אדם נאור שסומך על המדע והרפואה, גם אם באופן רציונלי ומסויג כשצריך. אבל זה לא מדויק. השנתיים האחרונות היו מטלטלות ומפחידות, ברור לי שחלק מהאמון שאני נותן במערכת נובע מהצורך להיאחז במשהו, לחוש קרקע יציבה מתחת לרגלי. 

באותה מידה אנשים אחרים מרגישים שאיבדו שליטה במציאות כאוטית עתירת ערוצי תקשורת, ושהממסד הרוויח ביושר את חוסר האמון שלהם. הם מוצאים קרקע יציבה בתאוריות קונספירציה, זה הקרש שבו הם נאחזים בים המציאות הסוער. אני חושב שהם טועים, אני חושב שבסופו של דבר צריך להתבסס על עובדות, אני מתנשא עליהם לא פעם, אבל אני גם יכול להבין את הגישה ולהודות שאני פחות רחוק ממנה משהייתי רוצה לחשוב.

קל להסתכל על כל קבוצה כעל מקשה אחת. ובין מכחישי הקורונה יש ציניקנים, אופורטיניסטים, וסתם טיפשים או רשעים שגורמים נזק ומסכנים חיים. אבל יש גם לא מעט מבולבלים, מפוחדים, מבקשי משענת ונחמה כלשהי – משענת ונחמה שלא מצאו ושלא סופקה להם במקום אחר. אנחנו בקושי באמצע הסאגה המוזרה הזו. צריך לדבר, להבין, ולנסות לשכנע, לא רק להטיל מגבלות. ורק תשאירו את הנאצים מחוץ לסיפור. 

הכי כיף ברזיסטנס של הקורונה

נכנסתי שלא בטובתי לוויכוח עם מכחיש חיסונים בטוויטר. לזכותי ייאמר שזה היה קצר, אבל כאן נגמרת שורת הזכות. זה אידיוטי להיכנס למריבות רשת, "אל תאכיל את הטרול", הוא אולי הדיבר הראשון של עידן האינטרנט. פעם נכנסתי לוויכוח פוליטי כי ישבתי במכונית חונה מחכה לתינוקת שתתעורר והשתעממתי עד מוות, אבל הפעם לא היה לי אפילו את התירץ הקלוש הזה.

אני מניח שמה שלחץ לי על הכפתור היה השילוב של זחיחות וחוסר מודעות. הציוץ שהתחיל את הכול היה משהו בנוסח "בזכות שלוש זריקות תקבלו עליונות מוסרית וצדקנות עצמית". נניח רגע לעילגות – הרי ברור שמדובר במקרה קלאסי של הפוסל במומו פוסל, אדם שמביט מלמעלה על מה שהוא רואה כעדר מתחסנים ומתנשא להנאתו. עשיתי את הטעות והגבתי, ואחרי חילופי דברים קצרים ניתקתי מגע. 

אבל נותרתי סקרן. רוב האנשים סביבי – בעולם האמיתי והוירטואלי – דומים לי בסך הכול, כולנו לכודים איש איש בבועתו. רציתי לנסות ולהבין קצת את צורת המחשבה של אדם שכל כך רחוק ממני בדיעות ובתפיסה, ואולי גם לפענח איך מתעלמים מהררי המידע שכבר נאגר על המגיפה, ונצמדים לתיאוריות קונספירציה כאלה ואחרות – ולמה.

נכנסתי לפרופיל של האיש והתחלתי לקרוא. הוא היה עקבי – רוב הציוצים שלו עסקו בקורונה מאותה זווית ספקנית-אינדיבידואלית. מצאתי שם פיסות מידע נטולות הקשר ועומק כמו סרטונים קצרים מהפגנות, כמה שניות מראיונות טלוויזיוניים וצילומי מסך של כותרות. שוטרים מכים מפגינים נגד סגרים וחיסונים, אמירה בודדה של רופא לגבי תופעות לוואי של החיסונים ועוד. כל פיסת מידע כזו מגיעה ללא הקשר או לינק לראיון המלא, הכול ערוך ומוגש באופן מגמתי ומדויק. 

היו גם לינקים לכתבות ומאמרים. רובם ככולם מאתרים אנונימיים למדי, אלא אם מדובר באייטם שהצייצן רוצה לתקוף, כמו כתבה על סגר בויינט. כניסה לאתרים מגלה לא פעם פער לא קטן בין הכותרת, שזכתה להבלטה בציוץ, לתוכן עצמו, ובטח שאין ניסיון להעמיק ולבדוק. יש גם כמובן אזכורים והשוואות לגרמניה הנאצית, ואזהרות מהשלטון הטוטאליטרי שבדרך בחסות הקורונה.

הדבר הבולט ביותר בחשבון הוא מה שאין בו. לא תמצאו בו לינקים לאתר של ה-FDA ולנתונים ולמידע שם, לא למחקר של קופת חולים כללית על תופעות הלוואי וכו', לא לנתונים מגופי חדשות גדולים על אחוז הלא מחוסנים שמאכלסים מיטות בבתי החולים. התעלמות מוחלטת מכל דעה ממסדית, אלא אם אפשר לחלץ ממנה בדל של ספק.

והשאלה שמטרידה אותי היא למה בעצם ללקט בפינצטה רק את המידע שמזין את הפקפוק וההתנגדות? למה להקשיב למומחים ולהדגיש את התואר והניסיון שלהם ("פרופסור מאוקספורד!") כשזה מתאים, ולהתעלם מהרוב המכריע של אנשי הרפואה והמדע כשלא? אני חושב שהתשובה טמונה באחד הציוצים בחשבון שמצהיר בעליצות ש"if you're reading this you're part of the resistance". כי כמו עם הנאצים, כולם רוצים להיות ברזיסטנס. 

אף אחד לא רוצה להרגיש חלק מעדר, חסר שליטה, מאוים על ידי מגיפה חסרת פנים. הנראטיב שמציעים מתנגדי החיסונים סקסי ומושך בהרבה – אנטי ממסדי, הרואי, אינדיבידואליסטי. הכול קונספירציה, הכוח בידיים שלך, רק קום ותילחם. מצאתי את עצמי מתפתה, כמה נוח היה להאמין שיש מוצא אינסטנט מהשגרה המדכדכת של בדיקות ומסיכות ובידודים.

אבל העובדות נמצאות שם, מביטות בי במבט מאשים. לא נותר אלא לחסום עוד מכחיש חיסונים שבטוח שההיגיון הפרטי והנבער שלו מנצח את המדע, לוותר על הצורך בשליטה ולקוות לימים שפויים יותר. להתחסן, להיבדק, ולתת למדע לעשות את שלו. למרות מאמצי הפייק רזיסטנס.

משווה ומעלה

ה"אסור להשוות" העונתי צץ לו השבוע שוב. כנראה שאף פעם לא נתעייף מלהתווכח על הנאצים כמקור לגיטימי לאנלוגיות, ואני נזכרתי בסבא שלי ובאינדיאנה ג'ונס. 

כשהייתי ילד ביליתי לא מעט זמן בירושלים, אצל סבא וסבתא ניצולי שואה. ולא סתם ניצולים, לסבתא שלי היה מספר על היד, מזכרת מאושוויץ. אצולת הניצולים. בוקר חופש גדול אחד הלכנו סבי ואני לראות באחד מבתי הקולנוע שעוד היו קיימים אז בירושלים את "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה". סבא שלי שמר על פני פוקר במהלך ההקרנה, בזמן שדוקטור ג'ונס לחם בגבורה ברייך השלישי. רק אחר כך, כשהגיעו אליהם חברים לביקור, הוא סיפר על חוויותיו מהסרט, וסיכם ב"אפילו הנאצים לא עשו דברים כאלה".

הוא יותר בקטע של הגבורה

סבא וסבתא שלי השוו כל הזמן. הם לא הוטרדו מזוטות כמו פוליטיקלי קורקט, ולא ניסו לאפסן את השואה באיזו קפסולה מנותקת מהעולם. כשראינו יום אחד תינוק חמוד ברחוב סבתא שלי אמרה שכן, הוא מתוק, אבל הרי גם היטלר היה תינוק. זו היתה הערת אגב אבל בעיני היא היתה המפתח להבנה של התפיסה שלהם, שהיא גם התפיסה שלי. אסור להשוות? קשקוש. 

השואה לא היתה עבור סבא וסבתא שלי מציאות נפרדת או פלנטה אחרת. היא היתה חלק מהחיים שלהם. הם לא חשבו עליה כאנומליה חד פעמית, אלא כחלק מהקיום והטבע האנושי. היא לא היתה רק טקסים מכובדים ואזכורים, מקור לתחושת קרבנות נצחית או צידוק נוח לשליפה. הם חיו אותה, שרדו אותה, והבינו אותה. האמירה של סבתא שלי היתה ברורה. לכל תינוק חמוד יש פוטנציאל לגדול להיות דיקטטור רצחני. החלום האמריקאי גירסת הרייך. 

אם מפשפשים קצת בהיסטוריה מגלים שהנאצים אולי שכללו פה ושם משהו, אבל תכל'ס לא המציאו שום דבר חדש. טוהר הגזע, רצח עם, כל אלה הם חלק מההיסטוריה האנושית מאז ומעולם. הנאצים לא היו שדים, הם היו בני אנוש בעלי מוטיבציה, אמצעים והזדמנות. 

תנו את שלושת אלה לכל שלטון לאומני בכל נקודה על הגלובוס וקיבלתם מדינה שסבא וסבתא שלי היו נמלטים ממנה ומהר. הם הבינו את הפואנטה בפעם הראשונה. כן, זה יכול לקרות בווריאציה מסוימת גם פה, הרי לא חסרות לנו כאן גזענות, לאומנות ואלימות. מותר ורצוי להשוות, כי הלקח מהשואה הוא לא שהנאצים היו רעים נורא ואנחנו סבבה, הלקח הוא שזה מה שקורה כשפשיזם ולאומנות על סטרואידים תופסים את ההגה. 

גם את אינדיאנה ג'ונס השני ראיתי עם סבא שלי. הפעם הסרט היה נטול נאצים, ועם או בלי קשר הוא לא התלונן. אולי התרגל. הוא נפטר כשהייתי בן 13, איש מלא שמחת חיים עד הדקה האחרונה, לא תקין פוליטית ולא מתנצל. לו היה חי היום אני מניח שהיה משווה. בטח שהיה משווה. 

גם צייצנים שמאלנים אוהבים קצת דם

איזה כיף זה לראות נאצי חוטף אגרוף. אין דבר שיכול לאחד את העם יותר מסנוקרת לסנטר של הרוע האולטימטיבי. גם אני צפיתי כמה פעמים בסרטון של אפרו-אמריקאי מגודל חובט בבחור לבן שעונד על היד סרט עם צלב קרס. הפיד געש ורעש בשמחה לכמה שעות, כולל שמאלנים נאורים שמצאו, כמוני, מפלט ליצרים היותר בסיסיים שלהם. היה נחמד, ואז זה התחיל להטריד אותי.

הסרטון, לכאורה, ברור לחלוטין. מצד אחד בן מיעוטים נרדף, מצד שני גבר לבן מעוטר בצלב קרס. אבל מה הסיפור מאחורי זה? לינק אחר הוביל לסיפור על דיווחים שרצו בטוויטר על גבר לבן שמסתובב במיניאפוליס עם צלב קרס על השרוול, ולכאורה מטריד שחורים. לכאורה. לא ממש תחקיר עיתונאי מקיף ומספק. מה אם יש כאן סיפור אחר? אדם מעורער בנפשו, סטודנט טיפש שהפסיד בהתערבות, וכו' וכו'? אחר כך גם התברר שזה סרטון ישן, ולא מעידן המהומות הנוכחי. 

אבל הפיד שלי היה עסוק מדי בתשואות מהיציע. גרוע מזה, הציוץ היחיד שראיתי נגד הסרטון היה של אבישי עברי, אחד הטיפוסים הנאלחים יותר שמסתובבים ברשת, כוכב סרטון התעמולה של הליכוד עם תמונות הקברים בהר הרצל. עברי, על תקן השעון המקולקל שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, לא אהב את מה שראה. שאר הפיד, מנגד, לא אוהב את עברי, ומיהר לפסול את דבריו ולא בגלל התוכן או הניסוח אלא בגלל מי שהוא. וכך קיבלתי בתבשיל אחד את כל מה שאני לא אוהב – כותרות עם סימני קריאה ובלי טקסט, מורכבות והקשר, ושיפוט על בסיס האדם ולא על בסיס התוכן. 

אני מוקף סימני קריאה, לא פעם בצורת סרטוני וידאו קצרצרים שלכאורה לא מותירים מקום לספק. אם פלשתיני צולם משליך אבן, אף ימני לא יתעניין מה קרה דקה או יום קודם לכן לאיש או למשפחתו. אם חייל צה"ל צולם מכה ילד, אף שמאלני לא ירצה לשמוע מה ספגו החייל וחבריו לפני כן מילדים דומים. כולם רוצים נקודה בסוף משפט, אף אחד לא רוצה מורכבות וספקטרום. אבל יש כאן מנעד. בקצה שלו ניצב אלאור אזריה, כשהוא יורה באדם שלא מסכן אותו בשום צורה. אבל ברוב המקרים יש מקום להבנה, ניואנסים, מורכבות. 

בספרו, "מלחמת העולם השנייה" מספר אנתוני ביוור על תכסיס של חיילים גרמנים מול חיילי בנות הברית, בשלב שבו אלה כבר פלשו לגרמניה. חייל גרמני היה עומד עם ידיים מורמות בכניעה, וכשחיילים אמריקאים היו ניגשים לקחת אותו בשבי, חבריו של הגרמני היו יורים בהם מהמארב. בשלב מסוים האמריקאים הבינו את הפואנטה והפסיקו לקחת שבויים. ועכשיו דמיינו את הסרטון ב-YNET, ובו חייל אמריקאי יורה בחייל גרמני שנכנע. מזעזע, נכון? זה יהיה סרטון קצר – כשהייתי עורך אתר תוכן היינו בודקים את משך הצפייה הממוצע בתכני וידאו. פעם העלינו סרטון של 14 שניות, שזמן הצפייה הממוצע בו עמד על 11. לאנשים אין סבלנות. 

המציאות מורכבת, ומאחורי כל סרטון מסתתרים סיפור ובני אדם. אם האיש עם צלב הקרס הוא אכן נאצי, אני שמח על האגרוף שחטף ומקווה שבהמשך הדרך זימן לו הגורל מפגש עם רופא שיניים יהודי עצבני. אבל אני לא באמת יודע עליו כלום. וכך גם הפיד הצוהל שלי, שמתפקד כשמאל נאור ורגיש לכאורה רוב הזמן. אין לי כוח אליהם, ואת המציאות שלי אני אשתה עם קצת קרח וסימני שאלה מעורבבים בספקנות, תודה.

ניסן שור נגד שבט "קהילה" או כשטרול מעליב את הבן שלי

היה ברור שהפוסט שתומר חלק בווטסאפ המשפחתי הטריד אותו. ניסן שור, בעל טור ב"הארץ", פרסם בפייסבוק פוסט שנכנס בשבט שלו, שבט "קהילה" של תנועת הצופים. קראתי והתעצבנתי רצח על הפוץ המתנשא שהעליב את הילד שלי. 

שור ישב עם חבר בגינת מאיר וצפה בפעילות של הצופים. הוא מציין – כי חשוב לו להבהיר – שהוא עצמו מעולם לא היה בתנועת נוער, ואין לו מושג מה בדיוק הם עושים. אחרי שהרחיק את עצמו ממשהו כל כך לא נכון מעמדית, הוא עולה להתקפה. הוא מכנה אותם "היטלר יוגנד", כי זה כה שנון ומצחיק ומקורי להשוות לנאצים. הוא מגדיר אותם "מנגנון מוסדר של שטיפת מוח ממסדית" משל עברו חינוך מחדש בכיתתו של מאו דזה דונג. אז מה אם הוא לא טרח לבדוק? העיקר שזה נשמע טוב. ואז הוא מתפייט על כמה ילדים קטנים ששרו שיר גזעני, מסיק מזה על תנועת הצופים לדורותיה, כי למה לא, ומוסיף ביוהרה של מי שהילדים שלו עדיין קטנים, שהוא מעדיף שהבן שלו ייתקע כל היום מול יוטיוב מאשר יגיע לתנועה. 

הבן שלי בצופים כבר שמונה שנים כמעט, ואני יכול להעיד בביטחון יחסי שהוא לא שטוף מוח. או גזען. לא הייתי בתנועת נוער, אני מניח שמסיבות דומות לאלה של שור: זה נראה לי ממסדי, מנוגד לפנטזיה שלי שאני אינדיבידואליסט ומיוחד. אבל הייתי בן 15 אז. התבגרתי. ואני מבין מה השייכות לצופים עושה לתומר. לפני שנה עמדנו מול במה קטנה בפסטיבל רוק, והוא רקד ונענה להפעלות של להקת צוענים קטנה, והסביר לי שבצופים כשמישהו מתחיל מוראל זורמים איתו, גם אם זה טיפשי, כדי לא להשאיר אותו לבד, לא לבייש. הוא הצטרף להפגנות נגד גירוש ילדי עובדים זרים, ובאופן כללי הוא חושב, מטיל ספק, חברותי ואכפתי. ספק אם צפייה של שעות בכל יום ביוטיוב היתה הופכת אותו לכזה.

כל זה לא רלוונטי לשור ולפוסט שלו. יש שם כמה תגובות מכמירות לב של תיכוניסטים צופיפניקים, שמנסים להסביר לו שהוא טועה, כאילו יש חשיבות לטיעונים ועובדות, כאילו מטרת הפוסט היא להתריע על משהו, ולא לרומם את הכותב בקרב קהל היעד המסוים שלו ובעיני עצמו. יש גם תגובה שממליצה לו למחוק את הפוסט. אבל למה שיעשה את זה? עד כה הוא גרף 247 לייקים, 22 שיתופים ובעיקר כ-200 תגובות, כולל אחת נזעמת ומיותרת שלי. זה סופר-פוד לטרול. תגובות אוהדות מהאנשים הנכונים, תגובות זועמות מהאנשים הלא נכונים – כל מה שצריך כדי לחזק ולתחזק דימוי ייחודי ופרובוקטיבי. 

תנועת הצופים היא מטרה קלה. היא לא קולית במונחים תל אביביים. החניכים לובשים מדים, ויש להם דימוי אשכנזי לבן – משהו ששור טורח לציין בפוסט – למרות שבמציאות יש שם אשכנזים, מזרחים, ילדי עובדים זרים ומה לא. אבל המציאות לא חשובה, והאמת שגם שור לא. הוא דוגמה מייצגת לשמאל תל אביב פינת שוקן. אנשים נאורים וליברלים בעיני עצמם, שהם למעשה שמאל על אוטומט, עם הגדרות ברורות של מגזרים שצריך להתייחס אליהם ברגישות, חמלה ומורכבות, לעומת כאלה שניתן לבוז להם או להתעלם מהם, ולהזין באמצעותם איזו פרסונה מדומיינת. 

אני קורא את עיתון "הארץ" ושמח לשלם על מנוי, אבל הוא עמוס בטרולים כאלה. זה גדעון לוי, סייסמוגרף עדין לכל ניואנס סבל פלסטיני, שיצביע לחולדאי כי לא אכפת לו מעניי דרום תל אביב. זה אורי משגב שהסביר בטרחנות אין קץ איך משאל נהגי המוניות שהסיעו אותו בעיר קבע שביבי יפסיד לבוז'י. וזה ניסן שור שבטור האחרון שלו מתפייט על המבוכה שבלהסתובב עם שקית של ASOS. כי זה לא מגניב. שור מסיים את הטור שלו ב"כי להיות נבוך זה להיות בחיים. להיות מביך זה למות קצת מבפנים". זה באמת מנוגד לגמרי לערכים שמנחילים בצופים – לחשוב על הזולת ולוותר על מבוכה לטובת שמחת חיים והתחשבות באחר, כולל חאקי לא אופנתי. אכן, היטלר יוגנד, הבו פוליצר לעיתונאי העשוי ללא חת שרגיש נורא למותגים ומבטי קבוצת השווים שלו, אבל מתבריין בקלילות על ילדים. 

כשנגה היתה קטנה ותמימה היא שאלה אותי למה כל ההיפסטרים דומים אם הם רוצים להיות מיוחדים. ובכן בתי, כי הם רוצים להיות מיוחדים באותה צורה. ולגבי הצופים: שבט קהילה שולט.

הפאם פטאל שחיבלה בחיי האהבה שלי

הבלש הנודע ארצ'ר פגש את ברברה לראשונה בזירת הרצח. היא היתה צעירה ויפה ומסתורית וגרמה לו לאובדן עשתונות וחשק עז לאחוז בה באופן בלתי מקצועי לחלוטין בואכה תביעה על תקיפה מינית. היא, מנגד, לא הוטרדה מהעובדה שהגבר שהגיעה לפגוש נרצח, ועסקה בעיקר בפלרטטנות שרמנטית.

הפגישה השנייה של השניים התרחשה במסיבה. ריקוד אחד הספיק לעלמה כדי להבין שיש משהו אחר בגבר שמולה, אלמן ואב שמבוגר ממנה בעשור בערך, לפיכך הזמינה אותו לביתה אחרי המסיבה ושכבה איתו. כשנאלץ ללכת ניסתה לשכנע אותו להישאר כדי שתוכל להכין לו ארוחת בוקר. היא גם אמרה לו שתשמח לקחת את בנו הקטן לגן החיות.

קתלין טרנר, "כחום הגוף", הפאם פטאל האהובה עלי

בפגישה השלישית הוא מציע לה נישואים. עוד לפני הסיור בגן החיות. מה יש לה להגיד לאיש המוזר שרוצה חתונה עוד לפני שהילד שלו פגש אותה? ״הו יקירי, בוא נתחתן בהקדם״.

זה חבל, כי בסך הכול מדובר בספר לא רע עם דמויות מעניינות והגיוניות, כל עוד מדובר בגברים. "ס״ס בריטניה" של לן דייטון הוא ספר מתח שמתרחש באנגליה שנכבשה על ידי הנאצים. דייטון הוא היסטוריון צבאי ויודע לכתוב, עד שזה מגיע לנשים. ברברה היא דמות קרטון אידיוטית. הרגע אספת את האיש ממסיבה כשאת שיכורה, מה פתאום גן חיות עם הילד?

אחרי שסיימתי להתעצבן הלכתי ובדקתי, הספר נכתב ב-1978, דייטון הוא יליד 1929. אין באמת סיבה לתמהון על כך שהגברים בספר הם רציונלים וחזקים, ושתי הנשים היחידות הן אבטיפוסים של מטפלת אימהית נטולת מיניות, ופאם פטאל שהופכת לאישה הקטנה ברגע שמגיע הגבר הנכון.

חשבתי על שלל הספרים, הסרטים וסדרות הטלוויזיה שגדלתי על ברכיהם ושרובם מלאים גברים כמו ארצ'ר ונשים כמו ברברה. ועל הנזק שנגרם לכל הצדדים, גברים ונשים, מהאבטיפוס הנשי החד מימדי הזה. דורות של בנים שחושבים שנשים הן משהו לא מובן ובלתי מושג, ונשים שחושבות שהן צריכות להתנהג בהתאם. ברברה היא לא באמת בנאדם. היא לא מאבדת קור רוח, מדלגת בלי שום הסבר הגיוני מקוטב רגשי אחד למשנהו בלי תחנות ביניים, וסביר להניח שהיא גם לא מזיעה, מפליצה או נוחרת. לך תצא לדייטים אחר כך.

הרשתות החברתיות מלאות בנשים שכותבות על עצמן ומהוות אנטי תזה לברברה ודומותיה. הן כותבות על המחזור שלהן, על חרמנות, הפרשות, תסכולים והורמונים. הן כל מה שברברה לא מייצגת, כלומר אנושיות. בתרבות הפופולרית יש את ריי מ"מלחמת הכוכבים", וונדר וומן וקפטן מארוול, שאולי נראות הרבה יותר מדי טוב, אבל רחוקות שנות אור מחוסר האונים של ברברה. ויש גם דמויות כמו ליזו ונטע ברזילי, דורה ומואנה, אלזה ואנה. בת השבע שלי גדלה על תפריט תרבותי שונה רדיקלית מזה שאני גדלתי עליו.

וגם הבנים בכיתה שלה. שאולי, כשיגדלו לא יסתכלו על בנות כאיזו תעלומה מסתורית ומעוררת אנטגוניזם, אלא כבנאדם. כי דמות מסתורית שמורמת מעם מייצרת לא רק הערצה אלא אנטגוניזם וחוסר הבנה. אולי בדור של בת השבע זה כבר לא יהיה ככה. אולי כשהם ימשכו לבנות בצמה זה יהיה באופן שוויוני ומכבד.

אני מפחד מהנאצים החדשים

אחרי כל האש והזעם בשרלוטסוויל קראתי את הטור הזה של נעמי דרום, שהלכה לחפש נאצים אמיתיים ולא ממש מצאה. במקומם חיכו לה בבוסטון מיעוט קטן של ימנים תמהונים, והמוני אנשי תנועות זכויות אזרח זועמים שמקיפים אותם מכל עבר.

היה מרגיע לקרוא על אספסוף של שמאלנים טובים שמתאפקים לא להכות את קומץ הפשיסטים שניסו להפגין בעיר שלהם. מרגיע כמו משכך כאבים לפני המעבר בדלת חדר הניתוח. הכול טוב ויפה אבל האיזמל מחכה מעבר לסף, ואז מה?

זה הזכיר לי את ספרי הפנטזיה והמדע בדיוני שבהם שוב ושוב ושוב רשע ישן שהובס צץ פתאום. ואף אחד לא מאמין. מפקפקים, מזלזלים, מבטלים בהינף יד וצחוק קל עד שכבר מאוחר מדי. תקראו לו וולדמרוט, סאורון או ההולכים הלבנים, אבל הכוח הזדוני הוותיק לא מאכזב אף פעם, חוזר כמו רוקר בן 70 בהופעה ה-17 באמפי שוני.

וגם זו השוואה לא נכונה. מדע בדיוני, כולל פנטזיה, עוסק בחרדות אנושיות. טולקין כתב את "שר הטבעות" בתקופה בה שלטו הנאצים בגרמניה, וגם אם הוא עצמו טען שאין קשר, קשה לא לראות את הדמיון בין ממלכת הרשע של מורדור לרייך השלישי. אבל יש משהו פשוט מדי בקאמבק של אותו טיפוס אפלולי בדיוק. קל מדי. מטרה אחת שחיסולה יחזיר את השלום והשלווה. מה אם לא מדובר בטיפוס בעייתי אחד, אלא בתופעה? מה אם זה לא וולדמורט, אלא אידאולוגיה שגדולה מפרסונה אחת? שניזונה מדחפים אנושיים?

כשבוחנים את הנאצים בערים הגדולות בארה"ב הם נראים מגוחכים. חייזרים בלב בועה ליברלית. אבל מה קורה מחוץ ללב העיר? מה קורה הרחק מאור הזרקורים, בערים ובעיירות שבהן השיג טראמפ רוב? לפי סי.בי.אס 55% מהאמריקאים לא הסכימו עם ההצהרות ההססניות של טראמפ בתגובה לדריסת מפגינת שמאל בשרלוטסוויל. נתון רחוק מרוב מוחץ. ב"מפיסטו", כשהגיבור מתבשר שהנאצים זכו בבחירות, התגובה שלו היא משהו בנוסח "הטיפוס הנמוך עם השפם המצחיק?"

הנאצים החדשים לא אמורים להיות טיפוסים בגלימות לבנות וברדסים מחודדים של הקו קלוקס קלאן, או אדולפים בעלי שפם גזוז היטב. הם יכולים ללבוש צורות מגוונות, למצוא כלים מודרניים. הם לא שונים כל כך מחברי להב"ה, לה פמיליה והמזדנבים של אלאור אזריה. רעיונות ישנים מוסווים היטב, מגובים בתירוצים ונימוקים עכשוויים. והם מפחידים אותי.

דרום מספרת על הלקח של אמא שלה מהשואה: "כשמישהו אומר שהוא רוצה להרוג אותי, אני מאמינה לו". זה משפט מעולה. כשמישהו אומר שהוא נגד מיעוטים, שהוא בעד טוהר גזע, אבל שזה דווקא מסתדר עם דמוקרטיה ושכוונותיו טובות – אני מאמין לו פחות. לא נוח לי עם ההמעטה בחשיבות הגזענים הלבנים באמריקה וגם כאן. המגוחך והנלעג של היום הוא השליט של מחר. זה מסתדר יפה עם העובדה שהחיים נוטים להתנהג אלי בצורה לא צפויה בשנים האחרונות בכלל ובשנה הזו בפרט. הלא צפוי והלא יעלה על הדעת מתרחשים. קצת פרנויה לא תזיק.

אמפתיה לשטן וצלבי קרס באמריקה

אני קורא על התפרצויות האנטישמיות בארה"ב ולא מצליח לגייס אמפתיה ליהודים ההמומים שמתמודדים איתן. אני לא מדבר על ישראלים שעברו זמנית בואכה לנצח לאמריקה. גילוי נאות – יש לי אח כזה. אני מדבר על יהודים שחיים שם דורות, יהודים-אמריקאים או אמריקאים-יהודים. הימני הקטן שחבוי בי מתעורר ותוהה אם הם חשבו שהסרט ההוא, שבו מדינה מתקדמת ונאורה מצמיחה פתאום קרניים עם צלבי קרס הוא חד פעמי, נטול המשכונים.

אם אני צריך להצביע על רגע מכונן בזהות היהודית שלי הרי זו ההיתקלות הראשונה עם הסמל ההוא של הנאצים. אחרי הצבא, בטיסה למזרח הרחוק, היה לי קונקשן ביוון (או קפריסין?). נכנסתי לתא שירותים בשדה התעופה, וקפאתי מול צלב קרס מצויר ביד גסה על הדלת. אני זוכר את תחושת הזעזוע שהחלה בחזה והתפשטה בכל הגוף. עד אז אנטישמיות היתה משהו שקראתי עליו בספרים.

אני לא מאמין באלוהים ואיני מחבב דתות. אם יש משהו לסמוך עליו זה לא אבינו שבשמים, אלא הנטייה הטבעית של בני אדם להתנהלות קלוקלת. יצא לי להיתקל באמריקאים חביבים שזרקו אמירה על יהודים והכישרון שלהם עם כסף בלי להבין בכלל שזו גזענות. היא תמיד שם. וכשרוחות פשיזם מתחילות לנשוב, היא מרימה ראש ומיעוטים מתחילים לחטוף. ככה זה. אחת התימות החוזרות בספרי הפנטזיה שאני אוהב היא הרוע העתיק שמוגר ונעלם, ואף אחד לא מאמין שהוא ישוב – חוץ מדמות ראשית או שתיים שאיש לא מקשיב לה, והקורא שכבר מכיר את הז'אנר. הרוע האנושי, כמו שפעת בחורף ומלחמות בקיץ, אף פעם לא באמת נעלם.

זו הבעיה שלי עם אנשי שמאל שמדברים על הסכם עכשיו ומיד כאילו אין חמאס חשוך בעזה. הנטייה הזו להוציא את כל מה שמכוער באנושות מהמשוואה, נראית לי תמימה במקרה הטוב. וזו הבעיה שלי עם אנשי ימין שחושבים שקצת גזענות לייט נוסח "הערבים נוהרים לקלפי" זה לא נורא, ולא יוביל לשום דבר, נגיד הצתת בית על יושביו רק כי הם מהמוצא הלא נכון. אני חושב שמדינה ליהודים היתה מסקנה מוצלחת מאירועי מלחמת העולם השנייה – אני פה כי לסבא וסבתא שלי נמאס מהאנטישמיות בהונגריה אחרי המלחמה. ואני חושב שאין לאף אחד מנדט על גזענות ורדיפת מיעוטים. גם בארץ עושים את זה יופי.

אין לי פתרונות. אני לא יודע איך ליישב את הסתירה בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה ליהודים. זה אוקסימורון. אני נאור וליברל, ומכאן נובע שאני אמור להאמין שלכל אחד מותר לגור איפה שמתחשק לו, בלי קשר למושגים המיושנים של לאום, דת וגזע, אבל אני מבין שיש ויהיו מספיק אנשים לא נאורים שלא יחשבו כמוני, ויהיו מוכנים לצייר צלבי קרס על דלתות, לזרוע הרס בבתי קברות, ובשלב מסוים לעבור לאלימות. העולם נראה עדיין נאור ומתקדם ובמצב רוח רגוע יחסית, אבל ככה חשבו גם הסבים שלי קצת לפני שהתופת פוצצה להם את החיים לרסיסים.

האם על כל היהודים האמריקאים לעבור לישראל, ובתוך כך להעלות את מחירי הנדל"ן ולשפר את האנגלית של כולנו? אני חושב שלכל הפחות הם צריכים להתחיל להכין את המזוודות.

הקיסר דונלד והבועה שלי

ביום שלישי, האמריקאים באירוע העבודה שהייתי בו עוד התבדחו. מרצה אחד סיפר על שיחה טרנסאטלנטית עם הבן, שתהה: אם טראמפ ינצח באמת נעבור לקנדה כמו שאמא אמרה? ביום שאחרי, כשהבלתי נתפס הפך לכותרות ראשיות, האמריקאי וחבריו כבר לא צחקו. הם נראו בהלם. לא אבלים, לא כועסים. שוק.

גם אני הגבתי באופן דומה. נגה סימסה לי "אבא, מה עובר על העולם". לא לגמרי ידעתי מה לענות לה. קראתי ושמעתי את הרציונליזציות, בנוסח מה שהיה הוא שיהיה, ואין מה להתרגש. אני לא קונה את זה. בפעם הראשונה אני מרגיש דייר בעולם נטול מבוגר אחראי. עולם שהכול עלול לקרות בו, גם הבלתי סביר. בועה שנסדקה, גם עבור האמריקאים וגם עבורי.

אני לא פוחד מתרחישי אימה. טראמפ לא יכריז על עצמו כקיסר דונלד, הראשון לשמו, חודש אחרי הבחירות. אני חרד מפיחות זוחל. אני חרד מלא להרגיש את הנחשול התת קרקעי עד שיהיה כבר מאוחר מדי, גם שם באמריקה וגם פה, בביבילנד, שתהפוך נטולת איזונים ובלמים החל מינואר הקרוב. מלהיות הקרפדה בניסוי: כזו שתזנק החוצה מקערת מים רותחים, אבל אם האש תחמם אותם לאט לאט היא תישאר בפנים עד שתמות.

חשבתי על "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות, ספר היסטוריה חלופית שבו צ'רלס לינדברג, גיבור אמריקאי, הטייס הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי ואנטישמי חובב נאצים, נבחר לנשיאות ארה"ב במקום רוזוולט. בהתחלה הכול לכאורה בסדר, ולינדברג אפילו ממנה רב יהודי לצוות היועצים שלו. ההידרדרות היא הדרגתית. פה פוגרום קטן, שם חקיקה שנועדה לכאורה לסייע למיעוטים להתערות בארה"ב, ולמעשה היא טרנספר. ארה"ב לא נכנסת למלחמת העולם השנייה, ומארחת מנהיגים נאצים. הכיוון ברור, אבל המדרון לא חלקלק מספיק. בכל רגע נתון אפשר להסתכל קדימה ולהניח שהיי, יהיה בסדר.

הסתובבתי ברחובות דבלין בתחושת מועקה. החיים נמשכו כסדרם, הייתי מוקף באנשי העולם המערבי, חמושים בטכנולוגיה מתקדמת, ממהרים לכל עבר. נורמליות זועקת, נסיעת עבודה במסגרת המשרה הנוחה והנעימה שלי. חשבתי על איפה אוכלים עכשיו, ובמקביל על אחי הניו-יורקי, והאם הוא צריך להתחיל לעבוד על תוכנית מילוט. לעקוב אחרי המתרחש, ולהיות מוכן להגדיר את הנקודה שבה הוא קם ועוזב. אבל מה הנקודה? איך מבחינים באמצע החיים הנוחים והמפנקים יחסית שלי ושכמותי, שצריך להתחיל לרוץ?

סביר להניח שלא יקרה כלום, שהרציונליזציות מוצדקות. אני אתרגל ואשקע חזרה לנמנום בעולם הפריבילגי הנוח שלי, והבהלה שלי תשקע ותישכח. הנקודה הזו שבה צריך לקום ולברוח לא תגיע. אני רק מקווה שלא אחמיץ אותה חולפת על פני אם כן.

%d בלוגרים אהבו את זה: