ארכיון תגים | נאצים

משווה ומעלה

ה"אסור להשוות" העונתי צץ לו השבוע שוב. כנראה שאף פעם לא נתעייף מלהתווכח על הנאצים כמקור לגיטימי לאנלוגיות, ואני נזכרתי בסבא שלי ובאינדיאנה ג'ונס. 

כשהייתי ילד ביליתי לא מעט זמן בירושלים, אצל סבא וסבתא ניצולי שואה. ולא סתם ניצולים, לסבתא שלי היה מספר על היד, מזכרת מאושוויץ. אצולת הניצולים. בוקר חופש גדול אחד הלכנו סבי ואני לראות באחד מבתי הקולנוע שעוד היו קיימים אז בירושלים את "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה". סבא שלי שמר על פני פוקר במהלך ההקרנה, בזמן שדוקטור ג'ונס לחם בגבורה ברייך השלישי. רק אחר כך, כשהגיעו אליהם חברים לביקור, הוא סיפר על חוויותיו מהסרט, וסיכם ב"אפילו הנאצים לא עשו דברים כאלה".

הוא יותר בקטע של הגבורה

סבא וסבתא שלי השוו כל הזמן. הם לא הוטרדו מזוטות כמו פוליטיקלי קורקט, ולא ניסו לאפסן את השואה באיזו קפסולה מנותקת מהעולם. כשראינו יום אחד תינוק חמוד ברחוב סבתא שלי אמרה שכן, הוא מתוק, אבל הרי גם היטלר היה תינוק. זו היתה הערת אגב אבל בעיני היא היתה המפתח להבנה של התפיסה שלהם, שהיא גם התפיסה שלי. אסור להשוות? קשקוש. 

השואה לא היתה עבור סבא וסבתא שלי מציאות נפרדת או פלנטה אחרת. היא היתה חלק מהחיים שלהם. הם לא חשבו עליה כאנומליה חד פעמית, אלא כחלק מהקיום והטבע האנושי. היא לא היתה רק טקסים מכובדים ואזכורים, מקור לתחושת קרבנות נצחית או צידוק נוח לשליפה. הם חיו אותה, שרדו אותה, והבינו אותה. האמירה של סבתא שלי היתה ברורה. לכל תינוק חמוד יש פוטנציאל לגדול להיות דיקטטור רצחני. החלום האמריקאי גירסת הרייך. 

אם מפשפשים קצת בהיסטוריה מגלים שהנאצים אולי שכללו פה ושם משהו, אבל תכל'ס לא המציאו שום דבר חדש. טוהר הגזע, רצח עם, כל אלה הם חלק מההיסטוריה האנושית מאז ומעולם. הנאצים לא היו שדים, הם היו בני אנוש בעלי מוטיבציה, אמצעים והזדמנות. 

תנו את שלושת אלה לכל שלטון לאומני בכל נקודה על הגלובוס וקיבלתם מדינה שסבא וסבתא שלי היו נמלטים ממנה ומהר. הם הבינו את הפואנטה בפעם הראשונה. כן, זה יכול לקרות בווריאציה מסוימת גם פה, הרי לא חסרות לנו כאן גזענות, לאומנות ואלימות. מותר ורצוי להשוות, כי הלקח מהשואה הוא לא שהנאצים היו רעים נורא ואנחנו סבבה, הלקח הוא שזה מה שקורה כשפשיזם ולאומנות על סטרואידים תופסים את ההגה. 

גם את אינדיאנה ג'ונס השני ראיתי עם סבא שלי. הפעם הסרט היה נטול נאצים, ועם או בלי קשר הוא לא התלונן. אולי התרגל. הוא נפטר כשהייתי בן 13, איש מלא שמחת חיים עד הדקה האחרונה, לא תקין פוליטית ולא מתנצל. לו היה חי היום אני מניח שהיה משווה. בטח שהיה משווה. 

גם צייצנים שמאלנים אוהבים קצת דם

איזה כיף זה לראות נאצי חוטף אגרוף. אין דבר שיכול לאחד את העם יותר מסנוקרת לסנטר של הרוע האולטימטיבי. גם אני צפיתי כמה פעמים בסרטון של אפרו-אמריקאי מגודל חובט בבחור לבן שעונד על היד סרט עם צלב קרס. הפיד געש ורעש בשמחה לכמה שעות, כולל שמאלנים נאורים שמצאו, כמוני, מפלט ליצרים היותר בסיסיים שלהם. היה נחמד, ואז זה התחיל להטריד אותי.

הסרטון, לכאורה, ברור לחלוטין. מצד אחד בן מיעוטים נרדף, מצד שני גבר לבן מעוטר בצלב קרס. אבל מה הסיפור מאחורי זה? לינק אחר הוביל לסיפור על דיווחים שרצו בטוויטר על גבר לבן שמסתובב במיניאפוליס עם צלב קרס על השרוול, ולכאורה מטריד שחורים. לכאורה. לא ממש תחקיר עיתונאי מקיף ומספק. מה אם יש כאן סיפור אחר? אדם מעורער בנפשו, סטודנט טיפש שהפסיד בהתערבות, וכו' וכו'? אחר כך גם התברר שזה סרטון ישן, ולא מעידן המהומות הנוכחי. 

אבל הפיד שלי היה עסוק מדי בתשואות מהיציע. גרוע מזה, הציוץ היחיד שראיתי נגד הסרטון היה של אבישי עברי, אחד הטיפוסים הנאלחים יותר שמסתובבים ברשת, כוכב סרטון התעמולה של הליכוד עם תמונות הקברים בהר הרצל. עברי, על תקן השעון המקולקל שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, לא אהב את מה שראה. שאר הפיד, מנגד, לא אוהב את עברי, ומיהר לפסול את דבריו ולא בגלל התוכן או הניסוח אלא בגלל מי שהוא. וכך קיבלתי בתבשיל אחד את כל מה שאני לא אוהב – כותרות עם סימני קריאה ובלי טקסט, מורכבות והקשר, ושיפוט על בסיס האדם ולא על בסיס התוכן. 

אני מוקף סימני קריאה, לא פעם בצורת סרטוני וידאו קצרצרים שלכאורה לא מותירים מקום לספק. אם פלשתיני צולם משליך אבן, אף ימני לא יתעניין מה קרה דקה או יום קודם לכן לאיש או למשפחתו. אם חייל צה"ל צולם מכה ילד, אף שמאלני לא ירצה לשמוע מה ספגו החייל וחבריו לפני כן מילדים דומים. כולם רוצים נקודה בסוף משפט, אף אחד לא רוצה מורכבות וספקטרום. אבל יש כאן מנעד. בקצה שלו ניצב אלאור אזריה, כשהוא יורה באדם שלא מסכן אותו בשום צורה. אבל ברוב המקרים יש מקום להבנה, ניואנסים, מורכבות. 

בספרו, "מלחמת העולם השנייה" מספר אנתוני ביוור על תכסיס של חיילים גרמנים מול חיילי בנות הברית, בשלב שבו אלה כבר פלשו לגרמניה. חייל גרמני היה עומד עם ידיים מורמות בכניעה, וכשחיילים אמריקאים היו ניגשים לקחת אותו בשבי, חבריו של הגרמני היו יורים בהם מהמארב. בשלב מסוים האמריקאים הבינו את הפואנטה והפסיקו לקחת שבויים. ועכשיו דמיינו את הסרטון ב-YNET, ובו חייל אמריקאי יורה בחייל גרמני שנכנע. מזעזע, נכון? זה יהיה סרטון קצר – כשהייתי עורך אתר תוכן היינו בודקים את משך הצפייה הממוצע בתכני וידאו. פעם העלינו סרטון של 14 שניות, שזמן הצפייה הממוצע בו עמד על 11. לאנשים אין סבלנות. 

המציאות מורכבת, ומאחורי כל סרטון מסתתרים סיפור ובני אדם. אם האיש עם צלב הקרס הוא אכן נאצי, אני שמח על האגרוף שחטף ומקווה שבהמשך הדרך זימן לו הגורל מפגש עם רופא שיניים יהודי עצבני. אבל אני לא באמת יודע עליו כלום. וכך גם הפיד הצוהל שלי, שמתפקד כשמאל נאור ורגיש לכאורה רוב הזמן. אין לי כוח אליהם, ואת המציאות שלי אני אשתה עם קצת קרח וסימני שאלה מעורבבים בספקנות, תודה.

ניסן שור נגד שבט "קהילה" או כשטרול מעליב את הבן שלי

היה ברור שהפוסט שתומר חלק בווטסאפ המשפחתי הטריד אותו. ניסן שור, בעל טור ב"הארץ", פרסם בפייסבוק פוסט שנכנס בשבט שלו, שבט "קהילה" של תנועת הצופים. קראתי והתעצבנתי רצח על הפוץ המתנשא שהעליב את הילד שלי. 

שור ישב עם חבר בגינת מאיר וצפה בפעילות של הצופים. הוא מציין – כי חשוב לו להבהיר – שהוא עצמו מעולם לא היה בתנועת נוער, ואין לו מושג מה בדיוק הם עושים. אחרי שהרחיק את עצמו ממשהו כל כך לא נכון מעמדית, הוא עולה להתקפה. הוא מכנה אותם "היטלר יוגנד", כי זה כה שנון ומצחיק ומקורי להשוות לנאצים. הוא מגדיר אותם "מנגנון מוסדר של שטיפת מוח ממסדית" משל עברו חינוך מחדש בכיתתו של מאו דזה דונג. אז מה אם הוא לא טרח לבדוק? העיקר שזה נשמע טוב. ואז הוא מתפייט על כמה ילדים קטנים ששרו שיר גזעני, מסיק מזה על תנועת הצופים לדורותיה, כי למה לא, ומוסיף ביוהרה של מי שהילדים שלו עדיין קטנים, שהוא מעדיף שהבן שלו ייתקע כל היום מול יוטיוב מאשר יגיע לתנועה. 

הבן שלי בצופים כבר שמונה שנים כמעט, ואני יכול להעיד בביטחון יחסי שהוא לא שטוף מוח. או גזען. לא הייתי בתנועת נוער, אני מניח שמסיבות דומות לאלה של שור: זה נראה לי ממסדי, מנוגד לפנטזיה שלי שאני אינדיבידואליסט ומיוחד. אבל הייתי בן 15 אז. התבגרתי. ואני מבין מה השייכות לצופים עושה לתומר. לפני שנה עמדנו מול במה קטנה בפסטיבל רוק, והוא רקד ונענה להפעלות של להקת צוענים קטנה, והסביר לי שבצופים כשמישהו מתחיל מוראל זורמים איתו, גם אם זה טיפשי, כדי לא להשאיר אותו לבד, לא לבייש. הוא הצטרף להפגנות נגד גירוש ילדי עובדים זרים, ובאופן כללי הוא חושב, מטיל ספק, חברותי ואכפתי. ספק אם צפייה של שעות בכל יום ביוטיוב היתה הופכת אותו לכזה.

כל זה לא רלוונטי לשור ולפוסט שלו. יש שם כמה תגובות מכמירות לב של תיכוניסטים צופיפניקים, שמנסים להסביר לו שהוא טועה, כאילו יש חשיבות לטיעונים ועובדות, כאילו מטרת הפוסט היא להתריע על משהו, ולא לרומם את הכותב בקרב קהל היעד המסוים שלו ובעיני עצמו. יש גם תגובה שממליצה לו למחוק את הפוסט. אבל למה שיעשה את זה? עד כה הוא גרף 247 לייקים, 22 שיתופים ובעיקר כ-200 תגובות, כולל אחת נזעמת ומיותרת שלי. זה סופר-פוד לטרול. תגובות אוהדות מהאנשים הנכונים, תגובות זועמות מהאנשים הלא נכונים – כל מה שצריך כדי לחזק ולתחזק דימוי ייחודי ופרובוקטיבי. 

תנועת הצופים היא מטרה קלה. היא לא קולית במונחים תל אביביים. החניכים לובשים מדים, ויש להם דימוי אשכנזי לבן – משהו ששור טורח לציין בפוסט – למרות שבמציאות יש שם אשכנזים, מזרחים, ילדי עובדים זרים ומה לא. אבל המציאות לא חשובה, והאמת שגם שור לא. הוא דוגמה מייצגת לשמאל תל אביב פינת שוקן. אנשים נאורים וליברלים בעיני עצמם, שהם למעשה שמאל על אוטומט, עם הגדרות ברורות של מגזרים שצריך להתייחס אליהם ברגישות, חמלה ומורכבות, לעומת כאלה שניתן לבוז להם או להתעלם מהם, ולהזין באמצעותם איזו פרסונה מדומיינת. 

אני קורא את עיתון "הארץ" ושמח לשלם על מנוי, אבל הוא עמוס בטרולים כאלה. זה גדעון לוי, סייסמוגרף עדין לכל ניואנס סבל פלסטיני, שיצביע לחולדאי כי לא אכפת לו מעניי דרום תל אביב. זה אורי משגב שהסביר בטרחנות אין קץ איך משאל נהגי המוניות שהסיעו אותו בעיר קבע שביבי יפסיד לבוז'י. וזה ניסן שור שבטור האחרון שלו מתפייט על המבוכה שבלהסתובב עם שקית של ASOS. כי זה לא מגניב. שור מסיים את הטור שלו ב"כי להיות נבוך זה להיות בחיים. להיות מביך זה למות קצת מבפנים". זה באמת מנוגד לגמרי לערכים שמנחילים בצופים – לחשוב על הזולת ולוותר על מבוכה לטובת שמחת חיים והתחשבות באחר, כולל חאקי לא אופנתי. אכן, היטלר יוגנד, הבו פוליצר לעיתונאי העשוי ללא חת שרגיש נורא למותגים ומבטי קבוצת השווים שלו, אבל מתבריין בקלילות על ילדים. 

כשנגה היתה קטנה ותמימה היא שאלה אותי למה כל ההיפסטרים דומים אם הם רוצים להיות מיוחדים. ובכן בתי, כי הם רוצים להיות מיוחדים באותה צורה. ולגבי הצופים: שבט קהילה שולט.

הפאם פטאל שחיבלה בחיי האהבה שלי

הבלש הנודע ארצ'ר פגש את ברברה לראשונה בזירת הרצח. היא היתה צעירה ויפה ומסתורית וגרמה לו לאובדן עשתונות וחשק עז לאחוז בה באופן בלתי מקצועי לחלוטין בואכה תביעה על תקיפה מינית. היא, מנגד, לא הוטרדה מהעובדה שהגבר שהגיעה לפגוש נרצח, ועסקה בעיקר בפלרטטנות שרמנטית.

הפגישה השנייה של השניים התרחשה במסיבה. ריקוד אחד הספיק לעלמה כדי להבין שיש משהו אחר בגבר שמולה, אלמן ואב שמבוגר ממנה בעשור בערך, לפיכך הזמינה אותו לביתה אחרי המסיבה ושכבה איתו. כשנאלץ ללכת ניסתה לשכנע אותו להישאר כדי שתוכל להכין לו ארוחת בוקר. היא גם אמרה לו שתשמח לקחת את בנו הקטן לגן החיות.

קתלין טרנר, "כחום הגוף", הפאם פטאל האהובה עלי

בפגישה השלישית הוא מציע לה נישואים. עוד לפני הסיור בגן החיות. מה יש לה להגיד לאיש המוזר שרוצה חתונה עוד לפני שהילד שלו פגש אותה? ״הו יקירי, בוא נתחתן בהקדם״.

זה חבל, כי בסך הכול מדובר בספר לא רע עם דמויות מעניינות והגיוניות, כל עוד מדובר בגברים. "ס״ס בריטניה" של לן דייטון הוא ספר מתח שמתרחש באנגליה שנכבשה על ידי הנאצים. דייטון הוא היסטוריון צבאי ויודע לכתוב, עד שזה מגיע לנשים. ברברה היא דמות קרטון אידיוטית. הרגע אספת את האיש ממסיבה כשאת שיכורה, מה פתאום גן חיות עם הילד?

אחרי שסיימתי להתעצבן הלכתי ובדקתי, הספר נכתב ב-1978, דייטון הוא יליד 1929. אין באמת סיבה לתמהון על כך שהגברים בספר הם רציונלים וחזקים, ושתי הנשים היחידות הן אבטיפוסים של מטפלת אימהית נטולת מיניות, ופאם פטאל שהופכת לאישה הקטנה ברגע שמגיע הגבר הנכון.

חשבתי על שלל הספרים, הסרטים וסדרות הטלוויזיה שגדלתי על ברכיהם ושרובם מלאים גברים כמו ארצ'ר ונשים כמו ברברה. ועל הנזק שנגרם לכל הצדדים, גברים ונשים, מהאבטיפוס הנשי החד מימדי הזה. דורות של בנים שחושבים שנשים הן משהו לא מובן ובלתי מושג, ונשים שחושבות שהן צריכות להתנהג בהתאם. ברברה היא לא באמת בנאדם. היא לא מאבדת קור רוח, מדלגת בלי שום הסבר הגיוני מקוטב רגשי אחד למשנהו בלי תחנות ביניים, וסביר להניח שהיא גם לא מזיעה, מפליצה או נוחרת. לך תצא לדייטים אחר כך.

הרשתות החברתיות מלאות בנשים שכותבות על עצמן ומהוות אנטי תזה לברברה ודומותיה. הן כותבות על המחזור שלהן, על חרמנות, הפרשות, תסכולים והורמונים. הן כל מה שברברה לא מייצגת, כלומר אנושיות. בתרבות הפופולרית יש את ריי מ"מלחמת הכוכבים", וונדר וומן וקפטן מארוול, שאולי נראות הרבה יותר מדי טוב, אבל רחוקות שנות אור מחוסר האונים של ברברה. ויש גם דמויות כמו ליזו ונטע ברזילי, דורה ומואנה, אלזה ואנה. בת השבע שלי גדלה על תפריט תרבותי שונה רדיקלית מזה שאני גדלתי עליו.

וגם הבנים בכיתה שלה. שאולי, כשיגדלו לא יסתכלו על בנות כאיזו תעלומה מסתורית ומעוררת אנטגוניזם, אלא כבנאדם. כי דמות מסתורית שמורמת מעם מייצרת לא רק הערצה אלא אנטגוניזם וחוסר הבנה. אולי בדור של בת השבע זה כבר לא יהיה ככה. אולי כשהם ימשכו לבנות בצמה זה יהיה באופן שוויוני ומכבד.

אני מפחד מהנאצים החדשים

אחרי כל האש והזעם בשרלוטסוויל קראתי את הטור הזה של נעמי דרום, שהלכה לחפש נאצים אמיתיים ולא ממש מצאה. במקומם חיכו לה בבוסטון מיעוט קטן של ימנים תמהונים, והמוני אנשי תנועות זכויות אזרח זועמים שמקיפים אותם מכל עבר.

היה מרגיע לקרוא על אספסוף של שמאלנים טובים שמתאפקים לא להכות את קומץ הפשיסטים שניסו להפגין בעיר שלהם. מרגיע כמו משכך כאבים לפני המעבר בדלת חדר הניתוח. הכול טוב ויפה אבל האיזמל מחכה מעבר לסף, ואז מה?

זה הזכיר לי את ספרי הפנטזיה והמדע בדיוני שבהם שוב ושוב ושוב רשע ישן שהובס צץ פתאום. ואף אחד לא מאמין. מפקפקים, מזלזלים, מבטלים בהינף יד וצחוק קל עד שכבר מאוחר מדי. תקראו לו וולדמרוט, סאורון או ההולכים הלבנים, אבל הכוח הזדוני הוותיק לא מאכזב אף פעם, חוזר כמו רוקר בן 70 בהופעה ה-17 באמפי שוני.

וגם זו השוואה לא נכונה. מדע בדיוני, כולל פנטזיה, עוסק בחרדות אנושיות. טולקין כתב את "שר הטבעות" בתקופה בה שלטו הנאצים בגרמניה, וגם אם הוא עצמו טען שאין קשר, קשה לא לראות את הדמיון בין ממלכת הרשע של מורדור לרייך השלישי. אבל יש משהו פשוט מדי בקאמבק של אותו טיפוס אפלולי בדיוק. קל מדי. מטרה אחת שחיסולה יחזיר את השלום והשלווה. מה אם לא מדובר בטיפוס בעייתי אחד, אלא בתופעה? מה אם זה לא וולדמורט, אלא אידאולוגיה שגדולה מפרסונה אחת? שניזונה מדחפים אנושיים?

כשבוחנים את הנאצים בערים הגדולות בארה"ב הם נראים מגוחכים. חייזרים בלב בועה ליברלית. אבל מה קורה מחוץ ללב העיר? מה קורה הרחק מאור הזרקורים, בערים ובעיירות שבהן השיג טראמפ רוב? לפי סי.בי.אס 55% מהאמריקאים לא הסכימו עם ההצהרות ההססניות של טראמפ בתגובה לדריסת מפגינת שמאל בשרלוטסוויל. נתון רחוק מרוב מוחץ. ב"מפיסטו", כשהגיבור מתבשר שהנאצים זכו בבחירות, התגובה שלו היא משהו בנוסח "הטיפוס הנמוך עם השפם המצחיק?"

הנאצים החדשים לא אמורים להיות טיפוסים בגלימות לבנות וברדסים מחודדים של הקו קלוקס קלאן, או אדולפים בעלי שפם גזוז היטב. הם יכולים ללבוש צורות מגוונות, למצוא כלים מודרניים. הם לא שונים כל כך מחברי להב"ה, לה פמיליה והמזדנבים של אלאור אזריה. רעיונות ישנים מוסווים היטב, מגובים בתירוצים ונימוקים עכשוויים. והם מפחידים אותי.

דרום מספרת על הלקח של אמא שלה מהשואה: "כשמישהו אומר שהוא רוצה להרוג אותי, אני מאמינה לו". זה משפט מעולה. כשמישהו אומר שהוא נגד מיעוטים, שהוא בעד טוהר גזע, אבל שזה דווקא מסתדר עם דמוקרטיה ושכוונותיו טובות – אני מאמין לו פחות. לא נוח לי עם ההמעטה בחשיבות הגזענים הלבנים באמריקה וגם כאן. המגוחך והנלעג של היום הוא השליט של מחר. זה מסתדר יפה עם העובדה שהחיים נוטים להתנהג אלי בצורה לא צפויה בשנים האחרונות בכלל ובשנה הזו בפרט. הלא צפוי והלא יעלה על הדעת מתרחשים. קצת פרנויה לא תזיק.

אמפתיה לשטן וצלבי קרס באמריקה

אני קורא על התפרצויות האנטישמיות בארה"ב ולא מצליח לגייס אמפתיה ליהודים ההמומים שמתמודדים איתן. אני לא מדבר על ישראלים שעברו זמנית בואכה לנצח לאמריקה. גילוי נאות – יש לי אח כזה. אני מדבר על יהודים שחיים שם דורות, יהודים-אמריקאים או אמריקאים-יהודים. הימני הקטן שחבוי בי מתעורר ותוהה אם הם חשבו שהסרט ההוא, שבו מדינה מתקדמת ונאורה מצמיחה פתאום קרניים עם צלבי קרס הוא חד פעמי, נטול המשכונים.

אם אני צריך להצביע על רגע מכונן בזהות היהודית שלי הרי זו ההיתקלות הראשונה עם הסמל ההוא של הנאצים. אחרי הצבא, בטיסה למזרח הרחוק, היה לי קונקשן ביוון (או קפריסין?). נכנסתי לתא שירותים בשדה התעופה, וקפאתי מול צלב קרס מצויר ביד גסה על הדלת. אני זוכר את תחושת הזעזוע שהחלה בחזה והתפשטה בכל הגוף. עד אז אנטישמיות היתה משהו שקראתי עליו בספרים.

אני לא מאמין באלוהים ואיני מחבב דתות. אם יש משהו לסמוך עליו זה לא אבינו שבשמים, אלא הנטייה הטבעית של בני אדם להתנהלות קלוקלת. יצא לי להיתקל באמריקאים חביבים שזרקו אמירה על יהודים והכישרון שלהם עם כסף בלי להבין בכלל שזו גזענות. היא תמיד שם. וכשרוחות פשיזם מתחילות לנשוב, היא מרימה ראש ומיעוטים מתחילים לחטוף. ככה זה. אחת התימות החוזרות בספרי הפנטזיה שאני אוהב היא הרוע העתיק שמוגר ונעלם, ואף אחד לא מאמין שהוא ישוב – חוץ מדמות ראשית או שתיים שאיש לא מקשיב לה, והקורא שכבר מכיר את הז'אנר. הרוע האנושי, כמו שפעת בחורף ומלחמות בקיץ, אף פעם לא באמת נעלם.

זו הבעיה שלי עם אנשי שמאל שמדברים על הסכם עכשיו ומיד כאילו אין חמאס חשוך בעזה. הנטייה הזו להוציא את כל מה שמכוער באנושות מהמשוואה, נראית לי תמימה במקרה הטוב. וזו הבעיה שלי עם אנשי ימין שחושבים שקצת גזענות לייט נוסח "הערבים נוהרים לקלפי" זה לא נורא, ולא יוביל לשום דבר, נגיד הצתת בית על יושביו רק כי הם מהמוצא הלא נכון. אני חושב שמדינה ליהודים היתה מסקנה מוצלחת מאירועי מלחמת העולם השנייה – אני פה כי לסבא וסבתא שלי נמאס מהאנטישמיות בהונגריה אחרי המלחמה. ואני חושב שאין לאף אחד מנדט על גזענות ורדיפת מיעוטים. גם בארץ עושים את זה יופי.

אין לי פתרונות. אני לא יודע איך ליישב את הסתירה בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה ליהודים. זה אוקסימורון. אני נאור וליברל, ומכאן נובע שאני אמור להאמין שלכל אחד מותר לגור איפה שמתחשק לו, בלי קשר למושגים המיושנים של לאום, דת וגזע, אבל אני מבין שיש ויהיו מספיק אנשים לא נאורים שלא יחשבו כמוני, ויהיו מוכנים לצייר צלבי קרס על דלתות, לזרוע הרס בבתי קברות, ובשלב מסוים לעבור לאלימות. העולם נראה עדיין נאור ומתקדם ובמצב רוח רגוע יחסית, אבל ככה חשבו גם הסבים שלי קצת לפני שהתופת פוצצה להם את החיים לרסיסים.

האם על כל היהודים האמריקאים לעבור לישראל, ובתוך כך להעלות את מחירי הנדל"ן ולשפר את האנגלית של כולנו? אני חושב שלכל הפחות הם צריכים להתחיל להכין את המזוודות.

הקיסר דונלד והבועה שלי

ביום שלישי, האמריקאים באירוע העבודה שהייתי בו עוד התבדחו. מרצה אחד סיפר על שיחה טרנסאטלנטית עם הבן, שתהה: אם טראמפ ינצח באמת נעבור לקנדה כמו שאמא אמרה? ביום שאחרי, כשהבלתי נתפס הפך לכותרות ראשיות, האמריקאי וחבריו כבר לא צחקו. הם נראו בהלם. לא אבלים, לא כועסים. שוק.

גם אני הגבתי באופן דומה. נגה סימסה לי "אבא, מה עובר על העולם". לא לגמרי ידעתי מה לענות לה. קראתי ושמעתי את הרציונליזציות, בנוסח מה שהיה הוא שיהיה, ואין מה להתרגש. אני לא קונה את זה. בפעם הראשונה אני מרגיש דייר בעולם נטול מבוגר אחראי. עולם שהכול עלול לקרות בו, גם הבלתי סביר. בועה שנסדקה, גם עבור האמריקאים וגם עבורי.

אני לא פוחד מתרחישי אימה. טראמפ לא יכריז על עצמו כקיסר דונלד, הראשון לשמו, חודש אחרי הבחירות. אני חרד מפיחות זוחל. אני חרד מלא להרגיש את הנחשול התת קרקעי עד שיהיה כבר מאוחר מדי, גם שם באמריקה וגם פה, בביבילנד, שתהפוך נטולת איזונים ובלמים החל מינואר הקרוב. מלהיות הקרפדה בניסוי: כזו שתזנק החוצה מקערת מים רותחים, אבל אם האש תחמם אותם לאט לאט היא תישאר בפנים עד שתמות.

חשבתי על "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות, ספר היסטוריה חלופית שבו צ'רלס לינדברג, גיבור אמריקאי, הטייס הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי ואנטישמי חובב נאצים, נבחר לנשיאות ארה"ב במקום רוזוולט. בהתחלה הכול לכאורה בסדר, ולינדברג אפילו ממנה רב יהודי לצוות היועצים שלו. ההידרדרות היא הדרגתית. פה פוגרום קטן, שם חקיקה שנועדה לכאורה לסייע למיעוטים להתערות בארה"ב, ולמעשה היא טרנספר. ארה"ב לא נכנסת למלחמת העולם השנייה, ומארחת מנהיגים נאצים. הכיוון ברור, אבל המדרון לא חלקלק מספיק. בכל רגע נתון אפשר להסתכל קדימה ולהניח שהיי, יהיה בסדר.

הסתובבתי ברחובות דבלין בתחושת מועקה. החיים נמשכו כסדרם, הייתי מוקף באנשי העולם המערבי, חמושים בטכנולוגיה מתקדמת, ממהרים לכל עבר. נורמליות זועקת, נסיעת עבודה במסגרת המשרה הנוחה והנעימה שלי. חשבתי על איפה אוכלים עכשיו, ובמקביל על אחי הניו-יורקי, והאם הוא צריך להתחיל לעבוד על תוכנית מילוט. לעקוב אחרי המתרחש, ולהיות מוכן להגדיר את הנקודה שבה הוא קם ועוזב. אבל מה הנקודה? איך מבחינים באמצע החיים הנוחים והמפנקים יחסית שלי ושכמותי, שצריך להתחיל לרוץ?

סביר להניח שלא יקרה כלום, שהרציונליזציות מוצדקות. אני אתרגל ואשקע חזרה לנמנום בעולם הפריבילגי הנוח שלי, והבהלה שלי תשקע ותישכח. הנקודה הזו שבה צריך לקום ולברוח לא תגיע. אני רק מקווה שלא אחמיץ אותה חולפת על פני אם כן.

אקס מן ההתחלה: אפקטים, נאצים וציונות?

לפני הכל – מדובר בסרט קיץ אינטליגנטי משובח, צירוף מילים שאין הרבה הזדמנויות לעשות בו שימוש. שווה. גם הביקורות ב-ynet, סינמסקופ וכו' משבחות.

לנשר. אריק לנשר.

מגנטו בגירסת הקומנדו

ואני טוען: יש כאן בנוסף לכל מעין אלגוריה ציונית שתשמח לבב כל מתנחל. הסרט מתחיל באותה סצינה שפותחת את אקס מן הראשון מ-2000. ילד יהודי שמופרד מאמו במחנה ריכוז, ומאבד שליטה על הכוחות המיוחדים שהוא לא ידע שיש לו – היכולת לשלוט בכל סוג של מתכת. זה מתבטא בהמון צעקות ובשער ברזל מתקפל. הוא נלקח למשרדו של קווין בייקון, סוג של ד"ר מנגלה למוטאנטים, ועובר שם דברים איומים למדי.

20 שנה קדימה הילד בגר ועכשיו הוא מייקל פסבנדר (שחקן מעולה), ותכף יהיה מגנטו, האיש הרע האולטימטיבי מהקומיקס. לא מדובר עוד בילד חלש ומפוחד, אלא בגבר נאה ומסוקס. והעיסוק שלו כרגע? צייד נאצים. מדובר בסצינות שגורמות לך להצטער שהסרט כולו לא עוסק במגנטו בגירסת הג'יימס בונד היהודי, עם כוחות מיוחדים במקום גאדג'טים.

אבל הוא לא. הסרט, כמו הקומיקס והחלקים הקודמים בסדרה, עוסק במערכת היחסים החשדנית והאלימה בין המוטאנטים לשאר האנושות. הם מיעוט נרדף שמפחיד את ההמון בגלל השונות שלו. ככאלה, הם יכולים לסמל כמעט כל מיעוט באשר הוא. הם נרדפים, כמו שחורי העור או מלוכסני העיניים, בגלל המראה החיצוני שלהם. הם נרדפים, כמו הומוסקסואלים, בגלל סגנון חיים שונה – ובאקס מן 2 יש סצינה שנראית אחת לאחת כמו סצינת יציאה מהארון. וכמובן שהם מזכירים גם את האנטישמיות והרדיפה אחר יהודים.

מגנטו, ששרד את הנאצים, רואה ברדיפה הזו המשך של אותה שנאה קרה ומחושבת. מבחינתו, אין בני אדם טובים או רעים. אין מקום להבנה של הפחד או הרתיעה שלהם, ואין מקום לפיוס ושיתוף פעולה עם חלקם. כולם נגדו, ואם יקבלו את ההזדמנות, הם יאספו את המוטאנטים, יכלאו אותם וישמידו אותם. זה אנחנו נגדם, עד הסוף.

כל מה שחסר לו, אם כן, הם עוזי וצמוד קרקע בהתנחלות. הטראומה שלו כילד יהודי נרדף, מתבטאת בבגרותו בעמדה קיצונית ואלימה כלפי כל רודף פוטנציאלי, דמיוני או אמיתי. העולם כולו נגדנו, ורק בכוח הזרוע ותוקפנות נצליח לנצח אותו. והעניין הוא שזה לא לגמרי בלתי מדויק. יש בני אדם שמעוניינים להשמיד מוטאנטים, יש מקום לדאגה ולפרנויה. וזה בעיני הקונפליקט שהסרט שם עליו את האצבע בצורה אלגנטית ומוצלחת. החשדנות, הפרנויה והאלימות של הקיצוניים משני הצדדים, שמאיימת לחסל כל סיכוי לפשרה וחיים משותפים. מדכא. אבל אחלה סרט.

%d בלוגרים אהבו את זה: