Tag Archive | נטפליקס

החלק החסר בסיפור של הילדים שלי

ישבתי עם נגה על הספה וצפינו ב-"13 סיבות", סדרה של נטפליקס על מה שקורה בתיכון כל אמריקאי רגע אחרי שאחת התלמידות התאבדה. היינו באותו חדר, מול אותם שחקנים אמריקאים טובי מראה ומה שכל אחד מאיתנו ראה היה שונה לגמרי.

האנה בייקר, תלמידה חדשה בתיכון ליברטי, החליטה להיפרד מהעולם הזה. לגיבור הסדרה מתברר שהיא השאירה אחריה קלטות – כן, קסטות – ובהן פירוט של ההתאכזרות וההטרדות של בני גילה שהובילו לצעד הסופני. מכתב ההתאבדות המוקלט הארוך שלה – 13 צדדים של קלטות ומכאן השם – חושף מערכת מסובכת של קשרים והירארכיות בין התלמידים. הטרדות מיניות, שיימינג, סטוקינג, גייז בארון, אלימות, סמים, מקובלים נגד דחויים: אין שום דבר ברשימת המכולת הזו שהסדרה מפספסת.

וסביב כל זה, נוכחים נפקדים, מרחפים המבוגרים. ההורים, המורים, היועצים. הם לא מוצגים כקריקטורות, הם גם לא מנותקים וחסרי עניין. הם חסרי אונים. ובזמן שהצופים המתבגרים עסוקים מן הסתם במה שקורה למקבילים שלהם על המסך, נשבר לי הלב מול דמויות ההורים, שרואים את הילדים שלהם סובלים ואין להם מושג איך לעזור.

בעצם יש להם מושג אבל כללי, קלוש. הם היו בתיכון פעם. הם זוכרים איך זה. הם רק רוצים לסייע, לתרום מהידע והניסיון והפרספקטיבה שרכשו עם השנים. אבל אין סיכוי שהילדים שלהם ישתפו אותם במשהו. גם אני הייתי בתיכון, פעם, גם אני רוצה לעזור ולשתף בידע ובניסיון שלי. התמודדתי עם הגירסה הישראלית הצנועה לשלל הצרות שמגיעות עם הגיל והמוסד, ועברתי כמה דברים מאז. לא שיתפתי את ההורים שלי ברוב מה שקרה שם. אין סיכוי שהילדים שלי ישתפו אותי.

וזה הורג אותי. אני כל כך רוצה לעזור. אהבות נכזבות? קשיים חברתיים? דימוי עצמי לקוי? דברו איתי ילדים, יש לי תשובות, מדריכים ועצות מועילות. כמה שתרצו. אני מרגיש כמו קסנדרה – האישה שהאלים במיתולוגיה היוונית קיללו בשילוב הקטלני של יכולת לנבא את העתיד מבלי שאיש יאמין לה. גם כשהם כבר מדברים איתי אין לי סיכוי, האמירות שלי על החשיבות היחסית או על איך הדברים ייראו בעתיד לא פוגעות במטרה. התפקיד והטייטל פוסלים אותי. אני האב, מכאן נובע שאני לא מבין כלום. נקסט.

"13 סיבות" עשתה המון רעש בארה"ב בגלל היחס שלה לנושא הנפיץ של התאבדות. כשעבדתי בעיתון למדתי שלא מפרסמים על מקרי התאבדות אלא אם יש בהם עניין לציבור – מישהו שסבל מהתעללות מצד המערכת למשל. החשש המבוסס הוא מפני התפשטות התופעה, מיחסי ציבור להתאבדות. אלו הטענות שהועלו נגד הסדרה – האדרה של ההתאבדות כפתרון רומנטי ומוצלח. אין לי מושג אם זה נכון, אבל היא בהחלט מפרנסת את החרדה ההורית שלי.

מגיל מסוים, חד ספרתי, ההורה הממוצע יודע מעט מאוד על מה שקורה לילדים שלו כשהם לא בבית. לפעמים, תודות למסכים מגדלים שונים, גם בתוך הבית. אני מספר לעצמי שהכל בסדר. אני חוקר ושואל ומתבסס על התשובות שאני מקבל, ומקווה שהן כל הסיפור. או רובו. אבל מה עושים עם החרדה הגדולה שאני מפספס חלקים קריטיים בעלילה.

נגה ראתה את הסדרה תוך שבוע, היא לא מבינה למה לוקח לי כל כך הרבה זמן בין פרק לפרק. לך תסביר שאחרי כל פרק אני צריך קצת זמן כדי לתרגל מחדש את כלי ההתמודדות ההורי הקלאסי, הדחקה. שאני מסתכל פחות על הדמות של האנה בייקר, ויותר על ההורים שלה.

כמה הערות על העניין הזה של "עבודה"

  • איש אחד התחיל עבודה חדשה בניו יורק. ביום הראשון לקח אותו עמית לעתיד לסיור במקום החדש. האיש התרשם. "זו
    נראית אחלה עבודה", הוא אמר. "כן", ענה לו הקולגה, "אם אתה אוהב עבודות".
  • נגה מציצה מעבר לכתף שלי ומקטרת ששוב אני כותב על עבודה. "מה פתאום, אני כותב המון גם עליכם", אני עונה. "כן, אבל בסוף גם זה תמיד איכשהו קשור לעבודה", היא אומרת בחוסר סבלנות. 
  • היא צודקת. יש לי מערכת יחסים מורכבת עם "עבודות". אני לא חושב שזו בעיה פרטית שלי. זו התקופה, הזמנים. בעוד 200 שנה יחשבו על החיים שלי בערך מה שאני חושב על עבודת הילדים במהפכה התעשייתית.
  • הבעיה היא בעצם הפרדיגמה הזו של עבודה. ראיתי סרט נורווגי, "In order of disappearance", שבו צמד גנגסטרים אלבנים מדברים על כמה נוח בכלא הנורווגי. אין אלימות, אין אונס, אחד מהם מספר לחבר שלו על טיפול השיניים שקיבל בזמן שישב במאסר. שזה אחלה, אבל עדיין כלא. כלומר הבעיה היא לא בתנאים הספציפיים, אלא בשיטה עצמה. רבאק, יש אנשים בעבודה שאני רואה יותר מאשר את הילדים שלי. וזה במקום העבודה הכי מוצלח בעולם אחרי חברת חשמל. 
  • תשעה חודשים הסתובבתי בלי עבודה, בתקופת המעבר בין העיתונות הגוועת להייטק. בלי טייטל, בלי תשובה לשאלה "אז מה אתה עושה", בלי הערכה עצמית, בלי עתיד בלי תקווה וכו'. עם חרדה קיומית לפנים. ושיעמום קל. היה מאכזב נורא לגלות עד כמה אני תלוי נפשית בדבר הזה, במשרה. 
  • אז מה במקום? אני לא יודע. ברור לי שהמצב הזה שבו אתה בעבודה יותר מאשר עם הילדים שלך הוא אבסורדי, ברור לי שהתלות הקיומית בעבודה והחרדה מלסיים את הקריירה כהומלס ברוטשילד לא הגיונית. אבל מה כן? רובוטים שידאגו להכל בזמן שאני רואה סרט בנטפליקס? חלוקה מחדש של הרכוש וגרסה מתקדמת של קומוניזם? 
  • ומה עם עניין המשמעות בחיים? ניסיתי פה ושם עבודות שלא דורשות מחשבה ומשאירות המון זמן פנוי. זה משעמם רצח. ובטלה, אחד מבילויי הזמן החביבים עלי, כמה כיף יכולה להיות בטלה ראויה אם היא זמינה 24/7? חופש מרגיש כמו חופש רק אם הוא חופש ממשהו. אחרת זו סתם שגרה רקובה. 
  • כנראה אלה המים שאני שוחה בהם, ולך תבקש מדג שיחשוב על חלופה לקיום רטוב. אני לא מהפכן. אני רוצה משכורת טובה ועבודה מעניינת ולצאת לשתות מדי פעם. ואת זה אני מקבל בתוספת אקסטרה-זמן לכתוב פוסטים ולקטר. אבל מתישהו ינוסח מניפסט חדש שיעלה על נס דרך נכונה יותר לחיות. אני אשמע על זה בבית הדיור המוגן הזול שבו הילדים יתקעו אותי ואקלל.

%d בלוגרים אהבו את זה: