ארכיון תגים | נטפליקס

סוף סוף הבנתי למה נטפליקס מתעקשת להציע לי תוכן פח

לקחו קומיקס מוצלח של יוצר טוב, הביאו את שרליז ת'רון המופלאה ותקציב ועשו ממנו סרט של נטפליקס. מה יצא? נכון! עוד סרט גרוע שהעביר לי שעה וחצי שלא תחזור. אלא שהפעם היה לסרט ערך מוסף – אני חושב שפיצחתי את התעלומה המייסרת, בעיקר בזמני קורונה ועדיף להישאר בבית – למה נטפליקס מייצרת (רוב הזמן) תכנים גרועים. 

אימפריית הסטרימינג לוקחת תוכן ומעבירה אותו נטפליקיזציה. תוכן נכנס למכונה מצד אחד, ומהצד השני יוצא מוצר מהונדס. לא בדיוק סדרה, לא בדיוק סרט, זה רק נראה ככה. The Old Guard הוא דוגמה מצוינת, אפשר כמעט לראות את המתכון בין הפריימים. יש את שרליז ת'רון, כוכבת בינלאומית לוהטת. את הצוות שלה מגלמים שחקנים מבלגיה, הולנד ואיטליה, עם מצטרפת חדשה אמריקאית, ולאחד הנבלים יש מבטא בריטי, כך שכבר כיסינו לא מעט שווקים. הדיאלוגים חפים מתחכום, רפרנסים תרבותיים או הומור, כך שקל לתרגם או לדבב, ואין חשש שמישהו לא יבין משהו. 

ויש פאתוס ודרמה, שכנראה עוברים חלק יותר במסננת מהומור, שהוא בכל זאת עניין תרבותי, וגם לך תדע מי ייעלב ממה. ואקשן. הדבר היחיד שעובד בסרט הזה הוא סצינות האקשן, שנראות כמו אימונים ל"ג'ון וויק" הבא. כנראה שלבעוט למישהו בראש זו שפה בינלאומית שלא מצריכה מתורגמנים ומתווכים. התוצאה הסופית היא סרט זומבי. הוא נראה כמו סרט, וזז כמו סרט, אבל מבט מקרוב יגלה שאין מוח ונשמה מאחורי כל זה.

נטפליקס צריכה צופים, והרבה. לפעמים זה נוח – את "פאודה" אני רואה בנטפליקס, ולא מעט סדרות מוצלחות מכל העולם מגיעות לשירות לא הרבה אחרי ששודרו בתחנת האם. אבל התכנים המקוריים של נטפליקס ברובם נראים כמו משהו מהונדס גנטית, המפלצת של פרנקנשטיין גירסת התוכן הדיגיטלי. יש יוצאי דופן, אבל אני חושד שזו תוצאה של ניסוי וטעייה של מחלקת השיווק יותר מאשר רצון אמיתי לעשות טלוויזיה מעניינת או מעוררת מחשבה. המטרה היא תוכן שמצריך מינימום אנרגיה, ועובר חלק בגרון של כמה שיותר בני אדם בכמה שיותר מדינות.

וזה עלול להיות מדבק. אם אתה יוצר שעובד במדינה קטנה ורוצה שהסדרה שלך תגיע לכל העולם, זה בטח מפתה להשתמש באלגוריתם הנטפליקסאי כדי להפוך אותה לחכמה פחות ואוניברסלית יותר. לפשט, להוריד את המקומי, ללכת על מכנה משותף רחב ושטוח. והאם זה רק נטפליקס? אם בספוטיפיי המוזיקאי מתחרה על תשומת לב מול כל המוזיקה בעולם, למה שלא יעדיף לכתוב משהו קליט ופשוט, במקום שיר מורכב ומאתגר?

האם זה קיטור של בומר נרגן שרומז שפעם היה יותר טוב? קצת. המשמעות של הכמות המטורפת של תוכן זמין היא שבסופו של דבר יש גם לא מעט סדרות טובות. ואפשר לקוות שבאיזשהו שלב לצופים יימאס מהפלסטיק שנטפליקס מאכילה אותם בו. מצד שני אלו אותם צופים שבחרו בטראמפ וביבי. אולי עדיף ספר, ודי.

החלק החסר בסיפור של הילדים שלי

ישבתי עם נגה על הספה וצפינו ב-"13 סיבות", סדרה של נטפליקס על מה שקורה בתיכון כל אמריקאי רגע אחרי שאחת התלמידות התאבדה. היינו באותו חדר, מול אותם שחקנים אמריקאים טובי מראה ומה שכל אחד מאיתנו ראה היה שונה לגמרי.

האנה בייקר, תלמידה חדשה בתיכון ליברטי, החליטה להיפרד מהעולם הזה. לגיבור הסדרה מתברר שהיא השאירה אחריה קלטות – כן, קסטות – ובהן פירוט של ההתאכזרות וההטרדות של בני גילה שהובילו לצעד הסופני. מכתב ההתאבדות המוקלט הארוך שלה – 13 צדדים של קלטות ומכאן השם – חושף מערכת מסובכת של קשרים והירארכיות בין התלמידים. הטרדות מיניות, שיימינג, סטוקינג, גייז בארון, אלימות, סמים, מקובלים נגד דחויים: אין שום דבר ברשימת המכולת הזו שהסדרה מפספסת.

וסביב כל זה, נוכחים נפקדים, מרחפים המבוגרים. ההורים, המורים, היועצים. הם לא מוצגים כקריקטורות, הם גם לא מנותקים וחסרי עניין. הם חסרי אונים. ובזמן שהצופים המתבגרים עסוקים מן הסתם במה שקורה למקבילים שלהם על המסך, נשבר לי הלב מול דמויות ההורים, שרואים את הילדים שלהם סובלים ואין להם מושג איך לעזור.

בעצם יש להם מושג אבל כללי, קלוש. הם היו בתיכון פעם. הם זוכרים איך זה. הם רק רוצים לסייע, לתרום מהידע והניסיון והפרספקטיבה שרכשו עם השנים. אבל אין סיכוי שהילדים שלהם ישתפו אותם במשהו. גם אני הייתי בתיכון, פעם, גם אני רוצה לעזור ולשתף בידע ובניסיון שלי. התמודדתי עם הגירסה הישראלית הצנועה לשלל הצרות שמגיעות עם הגיל והמוסד, ועברתי כמה דברים מאז. לא שיתפתי את ההורים שלי ברוב מה שקרה שם. אין סיכוי שהילדים שלי ישתפו אותי.

וזה הורג אותי. אני כל כך רוצה לעזור. אהבות נכזבות? קשיים חברתיים? דימוי עצמי לקוי? דברו איתי ילדים, יש לי תשובות, מדריכים ועצות מועילות. כמה שתרצו. אני מרגיש כמו קסנדרה – האישה שהאלים במיתולוגיה היוונית קיללו בשילוב הקטלני של יכולת לנבא את העתיד מבלי שאיש יאמין לה. גם כשהם כבר מדברים איתי אין לי סיכוי, האמירות שלי על החשיבות היחסית או על איך הדברים ייראו בעתיד לא פוגעות במטרה. התפקיד והטייטל פוסלים אותי. אני האב, מכאן נובע שאני לא מבין כלום. נקסט.

"13 סיבות" עשתה המון רעש בארה"ב בגלל היחס שלה לנושא הנפיץ של התאבדות. כשעבדתי בעיתון למדתי שלא מפרסמים על מקרי התאבדות אלא אם יש בהם עניין לציבור – מישהו שסבל מהתעללות מצד המערכת למשל. החשש המבוסס הוא מפני התפשטות התופעה, מיחסי ציבור להתאבדות. אלו הטענות שהועלו נגד הסדרה – האדרה של ההתאבדות כפתרון רומנטי ומוצלח. אין לי מושג אם זה נכון, אבל היא בהחלט מפרנסת את החרדה ההורית שלי.

מגיל מסוים, חד ספרתי, ההורה הממוצע יודע מעט מאוד על מה שקורה לילדים שלו כשהם לא בבית. לפעמים, תודות למסכים מגדלים שונים, גם בתוך הבית. אני מספר לעצמי שהכל בסדר. אני חוקר ושואל ומתבסס על התשובות שאני מקבל, ומקווה שהן כל הסיפור. או רובו. אבל מה עושים עם החרדה הגדולה שאני מפספס חלקים קריטיים בעלילה.

נגה ראתה את הסדרה תוך שבוע, היא לא מבינה למה לוקח לי כל כך הרבה זמן בין פרק לפרק. לך תסביר שאחרי כל פרק אני צריך קצת זמן כדי לתרגל מחדש את כלי ההתמודדות ההורי הקלאסי, הדחקה. שאני מסתכל פחות על הדמות של האנה בייקר, ויותר על ההורים שלה.

כמה הערות על העניין הזה של "עבודה"

  • איש אחד התחיל עבודה חדשה בניו יורק. ביום הראשון לקח אותו עמית לעתיד לסיור במקום החדש. האיש התרשם. "זו
    נראית אחלה עבודה", הוא אמר. "כן", ענה לו הקולגה, "אם אתה אוהב עבודות".
  • נגה מציצה מעבר לכתף שלי ומקטרת ששוב אני כותב על עבודה. "מה פתאום, אני כותב המון גם עליכם", אני עונה. "כן, אבל בסוף גם זה תמיד איכשהו קשור לעבודה", היא אומרת בחוסר סבלנות. 
  • היא צודקת. יש לי מערכת יחסים מורכבת עם "עבודות". אני לא חושב שזו בעיה פרטית שלי. זו התקופה, הזמנים. בעוד 200 שנה יחשבו על החיים שלי בערך מה שאני חושב על עבודת הילדים במהפכה התעשייתית.
  • הבעיה היא בעצם הפרדיגמה הזו של עבודה. ראיתי סרט נורווגי, "In order of disappearance", שבו צמד גנגסטרים אלבנים מדברים על כמה נוח בכלא הנורווגי. אין אלימות, אין אונס, אחד מהם מספר לחבר שלו על טיפול השיניים שקיבל בזמן שישב במאסר. שזה אחלה, אבל עדיין כלא. כלומר הבעיה היא לא בתנאים הספציפיים, אלא בשיטה עצמה. רבאק, יש אנשים בעבודה שאני רואה יותר מאשר את הילדים שלי. וזה במקום העבודה הכי מוצלח בעולם אחרי חברת חשמל. 
  • תשעה חודשים הסתובבתי בלי עבודה, בתקופת המעבר בין העיתונות הגוועת להייטק. בלי טייטל, בלי תשובה לשאלה "אז מה אתה עושה", בלי הערכה עצמית, בלי עתיד בלי תקווה וכו'. עם חרדה קיומית לפנים. ושיעמום קל. היה מאכזב נורא לגלות עד כמה אני תלוי נפשית בדבר הזה, במשרה. 
  • אז מה במקום? אני לא יודע. ברור לי שהמצב הזה שבו אתה בעבודה יותר מאשר עם הילדים שלך הוא אבסורדי, ברור לי שהתלות הקיומית בעבודה והחרדה מלסיים את הקריירה כהומלס ברוטשילד לא הגיונית. אבל מה כן? רובוטים שידאגו להכל בזמן שאני רואה סרט בנטפליקס? חלוקה מחדש של הרכוש וגרסה מתקדמת של קומוניזם? 
  • ומה עם עניין המשמעות בחיים? ניסיתי פה ושם עבודות שלא דורשות מחשבה ומשאירות המון זמן פנוי. זה משעמם רצח. ובטלה, אחד מבילויי הזמן החביבים עלי, כמה כיף יכולה להיות בטלה ראויה אם היא זמינה 24/7? חופש מרגיש כמו חופש רק אם הוא חופש ממשהו. אחרת זו סתם שגרה רקובה. 
  • כנראה אלה המים שאני שוחה בהם, ולך תבקש מדג שיחשוב על חלופה לקיום רטוב. אני לא מהפכן. אני רוצה משכורת טובה ועבודה מעניינת ולצאת לשתות מדי פעם. ואת זה אני מקבל בתוספת אקסטרה-זמן לכתוב פוסטים ולקטר. אבל מתישהו ינוסח מניפסט חדש שיעלה על נס דרך נכונה יותר לחיות. אני אשמע על זה בבית הדיור המוגן הזול שבו הילדים יתקעו אותי ואקלל.

%d בלוגרים אהבו את זה: