Tag Archive | ניו יורק

יחסי אבא-בת בניו יורק הקפואה

ביום הלפני אחרון של הטיול בניו יורק התעצבנתי על נגה, אבל זרמתי כגנגס ביום אביב, הנחתי לאירועים להתגלגל במסלולם, והבנתי איך מתמודדים עם משברונים.  מבחינתי אפשר להתחיל טייק 2. ואקשן…

אמנם מזג האוויר היה שחקן ראשי, אבל קרו המון דברים חוץ מטמפרטורות. צעדנו מיילים נחושים להגיע למוזיאון או חנות או מסעדה או הופעה עטופים בשלוש וארבע שכבות וצעיף וכובע וכפפות. קפא לנו התחת במרדף נטול סיכוי.ֿ

בטיול עם נגה, כמו בטיול עם נגה, יש תוכנית. היא כתובה יפה על דף, כי הגנים מדברים פה, וכולם צריכים לדעת מראש מה הולך לקרות. לרוב, התוכנית גם עומדת במבחן המציאות. אלא אם יורד שלג. וקר ברמה של נשירת אף. וכך נאלצנו לשנות ולאלתר, לוותר ולהתפשר. הקור היה מתיש וניו יורק גדולה.

אחרי כמה ביקורים למדתי להתאים את עצמי – להספיק כמה שאני יכול, ולדעת לעצור ולוותר. אבל נגה היתה בטיול האחרון לפני הגיוס. היא מתארת את ההצטרפות לצה"ל במונחים שאני זוכר מעצמי: חור שחור, הנקודה שבה החיים מפסיקים ומתחיל משהו אחר. היום אני יודע שזה רחוק מהמציאות. אבל נגה הרגישה שהיא חייבת להספיק הכול ועכשיו.

וכך הגענו ליום הלפני אחרון, אחרי טיול גדוש ומלא ורצוף מריבות קטנות והנאות גדולות. עמדנו בתור ל"כרטיסי הרגע האחרון" לברודווי, מזדחלים לאטנו, כשאחי הברוקלינאי עבר בסביבה. מייד שלחנו אותו קדימה, לצלם את השלט שעליו רשומים שמות ההצגות הזמינות להערב. התוצאה שהגיעה לווטסאפ לא בישרה טובות. לא זיהינו שם אף מיוזיקל – התשוקה של נגה ב-ה' הידיעה –  או הצגה. יצאנו מהתור רק כדי לגלות שהשלט האלקטרוני מחליף תצוגה כל כמה שניות. אחי הממהר היה צריך לשלוח ארבע תמונות של ארבעה מסכים שונים. כל מה שחשקנו לצפות בו היה שם, רשום בפיקסלים מרצדים, ומחוץ להישג יד אלא אם נחזור לתחילת הנחש האנושי שרק הלך והתארך.

נגה חטפה את הג'ננה, ואני התחלתי להתעצבן, כי מה כבר העניין ובואי נמצא משהו אחר לעשות, כשלפתע – תקראו לזה אינטואיציה, תקראו לזה יד האלוהים – הבנתי שאני צריך לסתום את הפה. ובמקום לדבר על חוסר פרופורציות ומה את עושה עניין – להבין, להכיל ולחכות. נגה התעצבנה, וקיטרה, ופרקה זעם ולאט לאט נרגעה. הצעתי לחזור לתור אבל היא כבר החליטה: הלכנו לקנות עוגת גבינה במאפייה שחייבים להגיע אליה, משם לסיבוב בסנטרל פארק, ואז לסרט. והיה לנו ערב מצוין. ולא נרשם פיצוץ או ריב או ויכוח.

חלקתי עם נגה את התובנה. היא הסתכלה בי בעייפות. "זה מה שאני מנסה לומר לך מתחילת הטיול!" תודה ניו יורק, היית קרירה אבל טובה אלינו. נתראה אחרי השחרור.

מזימה זדונית בדרך לניו יורק או הקשר בין האילומינטי לטיול לפני גיוס של נגה

הגברת שישבה לידי היטיבה את הפאה שעל ראשה ושאלה אם אני מריח עשן. השבתי שלא. היא תחקרה גם את הדיילת הראשונה שעברה אודות הריח החשוד, מעמתת את האנגלית הרצוצה שלה עם הרוסית של הדיילת. שעתיים קודם לכן, בתור הראשון מני רבים, נגה אמרה שדווקא מעולה לטוס עם דוסים, כי מגנים עליהם מלמעלה. נדמה לי שנציגת המגזר שישבה לצידי לא חשבה ככה.

אחרי הניסיון הכושל הקודם הצלחנו להגיע לניו יורק. פוסט-טראומתיים וחרדתיים ציפינו לכל תקלה אפשרית, החל מקרקוע בקונקשן במוסקבה בגלל סופת שלגים, וכלה בתקלה בוויזה של נגה שתשלח אותנו חזרה לארץ. בסופו של דבר, מצאנו את עצמנו צועדים מאושרים וקפואים ברחובות העיר. זה לא היה קל.

בטח גם לאילומינטי קופא התחת. צילום: נגה רשף

במהלך הטיסה הארוכה הרהרתי בעניין הזה של מסע לארץ זרה. התורים, למשל. האינסופיים, הארוכים שלא לצורך, חסרי הרחמים. הסלקציה הסוציו-אקונומית למחלקת עסקים מרווחת למדי ומחלקת תיירים צפופה מדי במקום שוויון חברתי ומרווח רגליים נאה לכולם. ההמתנה המתישה לטיסת המשך. התור לבדיקת דרכונים במוסקבה, עם לא פחות משלושה אנשים שמציצים בתמונה שלי שוב ושוב, ועמדות הבדיקה החדשות בג׳יי.אף.קיי: פעם הגעת לפקיד הגירה בלתי חביב שבדק את הדרכון, טביעות אצבעות ושאל למה באת. היום עמדה אוטומטית עושה את כל זה, ורק אז אתה מגיע לפקיד הגירה בלתי חביב שבודק את הכול שוב. למה? האם כל זה מחויב המציאות, או שמא תוכנית זדונית?

בראיון ישן טוען אחד מחברי ״נושאי המגבעת״ שבישראל מנמיכים את הבסים במוזיקה, כי בסים עושים את האדם שמח ובארץ לא רוצים שתשמח. אני חושד שזה גם העניין בטיסות: מזימה בינלאומית שנועדה לגרום לי לחשוב פעמיים לפני שאטוס שוב. שלא אקבל רעיונות, שלא איהנה מדי, שלא אסיק שאפשר לחיות ככה כל הזמן. הנאה חייבת להיות מוגבלת ובעלת תג מחיר – בכסף, בחרדות, בהמתנה מתישה ובביורוקרטיה. תעשה חיים, למה לא, אבל במשורה, תרים את הראש קצת ותחזור למסלול. כי אחרת מה? כיף כל הזמן ואנרכיה?

לאילומינטי יש בטח כבר מזמן מכשיר שיגור דמוי ״סטאר טרק״ שמעביר אותם תוך שניות ממקום למקום בעלות צריכת חשמל של מיקרוגל ממוצע. אני צריך להמשיך לשבת ליד חרדיות חרדתיות עשר שעות כדי לשוטט ברחובות ברוקלין עם נגה. אבל אולי אני דווקא מנצח. אולי האילומינטי כבר משועממים מלקפץ בין ערים בעולם. אני מנגד הצלחתי להגיע עם נגה לניו יורק וזה היה יקר ולא קל, ואולי דווקא בזכות זה אני מאושר. תקפצו לי, אילומינטי.

פגישה עם אמריקאית עייפה ממלחמות

האמריקאית אומרת שלא תישאר כי כל הזמן מלחמה כאן. כולם פה במלחמה. אני לא יורד לסוף דעתה. הקיץ הזה היה נטול כיפת ברזל ואזעקות. אנשים מצטרפים לשיחה. אני ביום הולדת, ופרופיל הדוברים דומה לזה של כלת השמחה: יהודים אמריקאים שנמצאים בארץ ארבע שנים בממוצע.

האמריקאית ממשיכה. היא לא מתכוונת  לטרור או מלחמות הקיץ הדו-שנתיות כאן. היא מנסה להסביר לי ומתארת מפגש עם נהג אוטובוס עצבני מוקדם יותר באותו יום. איזשהו חוסר הבנה לגבי כרטיס רגיל ורב-קו, לא משהו לכתוב עליו הביתה, אבל היא נסערת. ברור לי שהנהג שכח מהדיאלוג שנייה אחרי שהסתיים, בזמן שהיא נותרה מוטרדת כל היום, תוהה שוב לגבי הארץ הזאת.

 

היא חווה מלחמה שאני לא מרגיש. היומיום הסטנדרטי שלי הוא שדה הקרב שלה. ואולי לא. אני נזכר בעצמי בחו"ל. השקט הנפשי של התור, אני מכנה את זה. הידיעה שאף אחד לא יידחף. אמריקאים שעובדים איתי מתארים חוויה הפוכה: הם מוצאים את עצמם עומדים בתור בסופרמרקט בביקורי בית אצל ההורים באמריקה דרוכים וקפוצים, מחכים שמישהו ימרפק או יעקוף, כמו חיילים הלומי קרב.

וזה מערער אותי להתבונן במציאות מנקודת המבט שלהם. אני נזכר בשיחת עבודה. אני וקולגה ישראלי מנהלים שיחת וידאו עם שלושה אמריקאים במשרד שמעבר לים. אחת מהן עובדת חדשה. בסוף השיחה הבחור שלצידי אומר לה "אנד גוד לאק!" והאמריקאים בצד השני מתפוצצים מצחוק. לוקח לנו כמה שניות להבין. מה שאני והוא שמענו היה ברכה לבבית לעובדת חדשה. מה שהם שמעו היה תוקפני וסרקסטי. הם כבר מכירים אותנו ומרגישים נוח מספיק לצחוק. כמה פעמים זה קרה מבלי שאיש מאיתנו היה מודע לפגיעה בצד השני?

בחזרה לאמריקאית, שמתוודה שכנראה לא תישאר כי היא לא רוצה לגדל פה את הילדים שלה. מה זה אומר עלי ועל הילדים שלי? האם לתת להם לגדול פה עם הגיוס לצבא, הטרור, הלאומנות המבעבעת, יוקר המחיה והדחיפות בתור הופך אותי לאב רע? אני אמור לעודד אותם להגר? לקוות שיישארו כאן? והאם באמת כל כך טוב שם בחלום האמריקאי? שירותי הבריאות פחות טובים ומטורפים עם נשק אוטומטי שמרססים תלמידי בית ספר הם עניין שגרתי. אני מניח שבדרך לאותו בית ספר הם לא דוחפים אף אחד.

המבט מבחוץ לא באמת עוזר לי. במונחים אמריקאים אני גס רוח ותוקפני כמו כל ישראלי, ואני לא באמת מוכן או רוצה להשתנות. בסופו של דבר קל לי יותר עם נהג האוטובוס העצבני מאשר עם איש זר ומנומס שאין לי מושג מה הוא חושב באמת. והילדים שלי? נגה רוצה לגור בלונדון כשתגדל. תומר חולם על ניו יורק. אני חושב שדווקא אשמח לעמוד בתור בנתב"ג בדרך לביקור אצל אחד מהם. בלי לעקוף.

סופרמן גיי וצייר שחור בתערוכה לבנה – שלושה ימים בניו יורק

להסתובב לבד בעיר זרה יכול להיות מסוכן לנפש. המון זמן לחשוב מחוץ לאזור הנוחות, במקום שבו הרגליים לא צועדות מאליהן בלי צורך לנווט בלי גוגל מפס, מא' לב' בלי שלדרך עצמה יש חשיבות כלשהי.

אבל ניו יורק היתה טובה אלי. שלושה ימים הייתי רק תייר, ואורח של אחי וזוגתו והילד המתוק שלהם, ושום דבר אחר. והנה כמה מהרגעים היותר מוצלחים בעיר.

  • Books of wonder היא חנות ספרי ילדים מקסימה שאני תמיד הולך אליה כשאני בניו יורק. חלק מהנטייה שלי להרגלים על גבול ה-OCD הקל, יש מקומות שאני צריך לעשות עליהם וי. היא ברחוב 18, מול הסיטי בייקרי, שגם בה אני חייב לעבור. אין בה ספרי דיסני ושאר מותגי על. יש בה תמיד דברים מקסימים, כמו בובה של אחד מהיצורים מ"ארץ יצורי הפרא" שקניתי פעם.


    כשנכנסתי ראיתי מייד את סט סימניות הארי פוטר על הדלפק, משהו שיארגן לי הכרת טובה והון פוליטי אצל הילדים ליום-יומיים לפחות. כמה עולה? לא עולה. רק מי שיקנה את הגירסה המאוירת החדשה של הארי פוטר יזכה בסימניות. הספר עולה 40 דולר, ואין שום סיבה אמיתית לקנות אותו. באסה. הסתובבתי בחנות, בחרתי ספר אחר וניגשתי לשלם. ואז המוכרת, באקט לא אמריקאי בעליל, סימנה לי עם אצבע על השפתיים שזה הזמן לשמור על חשאיות, והחליקה את הסימניות לשקית שלי. זה היה כה מרגש עד שלא ידעתי מה לומר.

  • הלכתי לשלושה מוזיאונים. תכננתי ללכת לאחד, אבל החוויה היתה כל כך מוצלחת במפתיע שהתפרעתי כאילו אני פנסיונר מרמת אביב. התחלתי במומה כי צריך. הסתובבתי עם אייפוד שמחלקים בכניסה לכל דורש (חינם!) ומספק סיור אודיו מעולה לגמרי. המכשיר גם מאפשר לך להקליד את כתובת המייל, ובסוף הסיור אתה מקבל אימייל עם פירוט היצירות שהתעניינת בהן במיוחד. במקרה שלי הרוב היו פסלים של פיקאסו, שאלמלא האודיו הייתי מפספס לגמרי חצי מהניואנסים שבהם. בין היתר: מתברר שבשנות מלחמת העולם השנייה פיקאסו התעקש להישאר בפאריז הכבושה, למרות שהנאצים הגדירו אותו "אמן מסואב", ופיסל בסתר בברונזה – חומר שאסור היה להשתמש בו לאיזושהי מטרה חוץ מייצור תחמושת. יפה לו.

    Gettin religion של מר מוטלי

  •  הבא בתור היה הוויטני. ליווי האודיו שם עולה 6 דולר ואתה לא מקבל למייל כלום. התערוכה המוצלחת שם היתה של ארצ'יבלד מוטלי, צייר שהיה האפרו-אמריקאי הראשון שלמד בבית הספר לאמנויות של שיקגו. הציורים מקסימים, וככל שהם מתקדמים בסדר כרונולוגי הביקורת הפוליטית-גזעית שבהם בולטת יותר, עד לציור האחרון שבו כבר אפשר לזהות את מרטין לותר קינג, קנדי, ואיש קו-קלקס-קלאן. כל המבקרים בתערוכה היו לבנים. פה ושם אפשר היה לראות שומר או איש צוות שחור.

    בניו מוזיאום הציגו תערוכה של ג'ים שואו. באחד הציורים הראשונים שנתקלתי בהם בתערוכה הפלאש מבצע בסופרמן מעשים, ולא נראה שאיש הפלדה מתנגד. שאר התערוכה כוללת לא מעט סקס פרוע ואזכורים וחיבורים לתרבות פופ, שזה אחלה.

  • שטתי במעבורת, בין ברוקלין למנהטן, נערה עובדת שיק (אם אתם מבינים את הרפרנס אתם קצת זקנים).
  •  והסתובבתי סתם, ואכלתי מעולה, ולא חשבתי בשום שלב שיש סיכוי שמישהו ידקור אותי, ושום רוח לאומנית-דתית לא נשבה.

לא ברור מתי אחזור שוב, ואני כבר מתגעגע.

החוויה הניו יורקית וסוף שנה

הביקור בניו יורק היה כמו סם. היי מטורף במין תחושת חצי מציאות, וירידה חדה, שלא לומר נפילה, אחר כך. הוא סוגר את 2014 שלי במטאפורה לא רעה. למרות שמטאפורות זה עניין גמיש מדי לפעמים, את זאת אני מחבב.

נחתתי בניו יורק בחמישי בצהריים והמראתי חזרה בראשון. זה לא הרבה זמן, אבל הוא נוצל היטב, בלשון המעטה. במין מגע מידאס תיירותי כזה הכל הלך מצוין. משדרוג בשער העלייה למטוס למחלקה ראשונה, דרך שני שוברים חינמיים לבר של המלון בגלל עיכוב של ארבע דקות בהכנת החדר. לא משנה מה עשיתי, לאיזו חנות נכנסתי או מה אכלתי, אלי הטריפ-אדבייזר היו טובים אלי.

הכל התנהל במציאות מדומה. אלמלא מקום העבודה שלי לא הייתי יכול מן הסתם לשהות במלון המסוים הזה, ולאכול גם במסעדה המפונפנת שלו וגם בפיטר לוגר. לא הייתי מגיע לניו יורק, ולא מוצא את עצמי שולף את הארנק שוב ושוב בחנויות בגדים וקומיקס. והעובדה שהסתובבתי ברחובות בידיעה הזו, שמדובר בסוג של אנומליה, בחיים מושאלים, רק הוסיפה וחידדה.

והיה קר, ובכל חנות היו בדיוק אותם שירי חג מולד מעצבנים ואותם מבצעים מטורפים, ומצאתי חנות קומיקס קטנה ומצוינת שלא היכרתי. ובזכות עמית אחד לעבודה הלכנו לקומדי סלר, וכל אחד מהסטנדאפיסטים שעלו לבמה בסרט נע היה מוצלח ומעלה. ובזכות עמית (עמית!) אחר אכלתי במסעדה של המלון את אחת הארוחות הכי טובות אי פעם, שנייה לפני שתפסתי מונית לשדה התעופה. ידידה חצי ניו יורקית עזרה בשופינג ובילויים, וביקור אצל אחי וזוגתו החמודים בברוקלין, עם שוק פשפשים חביב ומוזיאון מקומי מצוין, איזן את הקניון הגדול שנקרא מנהטן.

ועבדתי. וגם זה הלך מצוין.

ואז נחתתי חזרה למציאות. לא שהמציאות שלי כרגע רעה, אבל התחושה היתה כמו המעבר ממדרכה נעה בשדה התעופה לקצב הליכה רגיל, כשכל הגוף מזדעזע קלות ומתאים את עצמו לקצב החדש.

מה שמחבר אותי למטאפורה. 2014 נגמרת, לא שנייה מוקדם מדי. ומצד אחד היו בה דברים מצוינים ונפלאים, אבל בארכיון הפרטי שלי היא תירשם כאחת הגרועות אי פעם, עם תחושת מציאות רופפת. קצת כמו בניו יורק. כלומר שמכאן הדברים, אני מקווה, יכולים רק להשתפר. היי 2015. בהצלחה לשנינו.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: