Tag Archive | ניל דיימונד

רק רוצים לראות קצת מכות

!!FIGHT YOU BITCHES

האנגלי השיכור בשורה מלפנים מחלק עצות לאנשים שהולכים מכות בכלוב. בהתחלה זה עוד פרקטי ("תכניס לו שמאלית! תבעט בו בפרצוף!") אבל ככל שהערב ומפלס האלכוהול מתקדמים הוא הופך כללי ופילוסופי יותר. באיזשהו שלב הבלונדינית לידו שואלת אותו משהו. "לא אכפת לי", הוא עונה, "אני רק רוצה לראות אלימות".

הלוחמים מגיעים אחד אחד לכלוב שבאמצע המדיסון סקוור גרדן, רובם מתחילים בלחיצת יד ליריב, ואז עוברים לניסיון לפרק לו את הפרצוף. הקהל דליל בפתיחה, זה אירוע של שש שעות פלוס. בהתחלה האנדר קארד, הקרבות שלפני עניין עצמו. ואז המיין קארד, חמישה קרבות שהאחרון בהם הוא ה-אירוע המרכזי. הרבה אנשים מעדיפים לחכות, התנועה הלוך חזור לכיוון המזנון ערה. הסחורה המרכזית היא בירה, דלק ליצרים ולהתלהבות בהמשך.

בכניסה פירקו לנו את התיקים בבידוק הבטחוני, כולל למתוח כובעי גרב ולפשפש בקופסת מסטיקים. כששאלתי את הבודק באמריקאית מנומסת מה נהיה הוא הסביר שבדרך כלל זה לא ככה, אבל היום השירות החשאי בבניין. לפני התחלת המיין קארד הדלתות נפתחות והנשיא טראמפ, עניבה אדומה והכל, נכנס פנימה עם פמליה ומתיישב בשורה הראשונה. כל הקהל צועק בוז, גם אנחנו. החלטתי בתחילת הערב שפוזיציית הציניקן שמביט מהצד לא תעבוד כאן. כשבכלוב מתמודדים לוחם רוסי ולוחם אמריקאי אני צורח USA במקהלה עם כולם. זה הכי קרוב לקרב גלדיאטורים שאגיע אליו, וברומא היה רומאי רדנק כמו כולם. חלק גדול מהלוחמים הם ניו יורקרים, או לפחות מהסביבה, כדי להוסיף קצת לוקל פטריוטיות לאש.

צמד אוסטרלים שיכורים שיושבים ליד מתייעצים לגבי מדיניות רכישת הבירה, צועקים לי באוזן, פולשים לי למרחב הפרטי. ברחוב יגידו לך סליחה על כל היתקלות מדומיינת, כאן נדחפים בלי חשבון. מתברר שלפני הקרב המרכזי מפסיקים למכור אלכוהול, ואם יש המחשה לביטוי על סגירת הדלתות אחרי שהסוסים ברחו הנה היא כאן. הסוסים האלה לא רק ברחו מזמן אלא גם שיכורים מהתחת. האוסטרלים מסכמים שכל אחד יביא שתי בירות ממש לפני הקרב האחרון, כאילו הם לא מתודלקים מספיק. הלוחמים ממשיכים לעלות. רובם מלווים בראפ או רוק כבד, אבל דארן טיל הבריטי בוחר בניל דיימונד, "סוויט קרוליין", והקהל שואג את הפזמון. המארגנים נותנים לשיר להימשך עוד כמה שניות מעבר למקובל. הם פה לתת הצגה קודם כל, הספורט בא אחר כך. 

בקרב האחרון האולם מלא וכולם עומדים, חוץ מטראמפ אני מניח. הרצפה דביקה לגמרי משיירי בירה וג'אנק פוד, כתפיים ומרפקים מתחרים על מקום פנוי, הקהל אקסטטי ושיכור ואלים, האנרגיה הסוחפת מקבלת גוון מרושע ולא נעים. כשרופא עוצר את הקרב בסוף הסיבוב השלישי לפני שהעין של אחד הלוחמים תנטוש את הפרצוף שלו, הקהל מגיב בזעם. אידיוט אחד מהשורה שלפנינו מחליט להשליך כוס בירה לכיוון הכללי של הזירה. נתזי משקה פוגעים באנשים שקרובים אליו מספיק כדי להטיח בו קללות נמרצות, ואז לעבור לאגרופים. עוד קטטה קטנה פורצת מהצד השני, מישהו דוחף, הפרצוף של אחד האוסטרלים החביבים מתעוות פתאום בזעם, הוא מוכן לקרב. זה הזמן לעוף משם ולחפש אובר. 

אם טראמפ היה יכול הוא בטח היה שמח לשפוט בקרבות האלה, כולל הנפת אגודל כלפי מטה, סימן לחיסול המפסיד. אבל אנחנו בעידן המודרני, קרבות הגלדיאטורים הם כמו כדורי גומי בהפגנות, אלימות באריזה הומנית, מרוסנת. בפועל היא נעצרת בזירה, שנייה לפני הנזק הבלתי הפיך, וגולשת לקהל, נאחזת כמו אש באדי האלכוהול ובאנרגיה הקמאית שהציוויליזציה יכולה רק להסוות. 

הבריטי השיכור מבין את זה, כולנו נמשכים לאלימות, גם אם שמאלנים יפי נפש כמוני יכחישו את זה באור יום כשהם פיכחים. באיצטדיון ענק בין האלכוהול ללוחמים בכלוב ולטראמפ, יש אמת אחרת, עירומה ולא מתנצלת, שיוצאת לאור. 

%d בלוגרים אהבו את זה: