Tag Archive | ניסן שור

ניסן שור נגד שבט "קהילה" או כשטרול מעליב את הבן שלי

היה ברור שהפוסט שתומר חלק בווטסאפ המשפחתי הטריד אותו. ניסן שור, בעל טור ב"הארץ", פרסם בפייסבוק פוסט שנכנס בשבט שלו, שבט "קהילה" של תנועת הצופים. קראתי והתעצבנתי רצח על הפוץ המתנשא שהעליב את הילד שלי. 

שור ישב עם חבר בגינת מאיר וצפה בפעילות של הצופים. הוא מציין – כי חשוב לו להבהיר – שהוא עצמו מעולם לא היה בתנועת נוער, ואין לו מושג מה בדיוק הם עושים. אחרי שהרחיק את עצמו ממשהו כל כך לא נכון מעמדית, הוא עולה להתקפה. הוא מכנה אותם "היטלר יוגנד", כי זה כה שנון ומצחיק ומקורי להשוות לנאצים. הוא מגדיר אותם "מנגנון מוסדר של שטיפת מוח ממסדית" משל עברו חינוך מחדש בכיתתו של מאו דזה דונג. אז מה אם הוא לא טרח לבדוק? העיקר שזה נשמע טוב. ואז הוא מתפייט על כמה ילדים קטנים ששרו שיר גזעני, מסיק מזה על תנועת הצופים לדורותיה, כי למה לא, ומוסיף ביוהרה של מי שהילדים שלו עדיין קטנים, שהוא מעדיף שהבן שלו ייתקע כל היום מול יוטיוב מאשר יגיע לתנועה. 

הבן שלי בצופים כבר שמונה שנים כמעט, ואני יכול להעיד בביטחון יחסי שהוא לא שטוף מוח. או גזען. לא הייתי בתנועת נוער, אני מניח שמסיבות דומות לאלה של שור: זה נראה לי ממסדי, מנוגד לפנטזיה שלי שאני אינדיבידואליסט ומיוחד. אבל הייתי בן 15 אז. התבגרתי. ואני מבין מה השייכות לצופים עושה לתומר. לפני שנה עמדנו מול במה קטנה בפסטיבל רוק, והוא רקד ונענה להפעלות של להקת צוענים קטנה, והסביר לי שבצופים כשמישהו מתחיל מוראל זורמים איתו, גם אם זה טיפשי, כדי לא להשאיר אותו לבד, לא לבייש. הוא הצטרף להפגנות נגד גירוש ילדי עובדים זרים, ובאופן כללי הוא חושב, מטיל ספק, חברותי ואכפתי. ספק אם צפייה של שעות בכל יום ביוטיוב היתה הופכת אותו לכזה.

כל זה לא רלוונטי לשור ולפוסט שלו. יש שם כמה תגובות מכמירות לב של תיכוניסטים צופיפניקים, שמנסים להסביר לו שהוא טועה, כאילו יש חשיבות לטיעונים ועובדות, כאילו מטרת הפוסט היא להתריע על משהו, ולא לרומם את הכותב בקרב קהל היעד המסוים שלו ובעיני עצמו. יש גם תגובה שממליצה לו למחוק את הפוסט. אבל למה שיעשה את זה? עד כה הוא גרף 247 לייקים, 22 שיתופים ובעיקר כ-200 תגובות, כולל אחת נזעמת ומיותרת שלי. זה סופר-פוד לטרול. תגובות אוהדות מהאנשים הנכונים, תגובות זועמות מהאנשים הלא נכונים – כל מה שצריך כדי לחזק ולתחזק דימוי ייחודי ופרובוקטיבי. 

תנועת הצופים היא מטרה קלה. היא לא קולית במונחים תל אביביים. החניכים לובשים מדים, ויש להם דימוי אשכנזי לבן – משהו ששור טורח לציין בפוסט – למרות שבמציאות יש שם אשכנזים, מזרחים, ילדי עובדים זרים ומה לא. אבל המציאות לא חשובה, והאמת שגם שור לא. הוא דוגמה מייצגת לשמאל תל אביב פינת שוקן. אנשים נאורים וליברלים בעיני עצמם, שהם למעשה שמאל על אוטומט, עם הגדרות ברורות של מגזרים שצריך להתייחס אליהם ברגישות, חמלה ומורכבות, לעומת כאלה שניתן לבוז להם או להתעלם מהם, ולהזין באמצעותם איזו פרסונה מדומיינת. 

אני קורא את עיתון "הארץ" ושמח לשלם על מנוי, אבל הוא עמוס בטרולים כאלה. זה גדעון לוי, סייסמוגרף עדין לכל ניואנס סבל פלסטיני, שיצביע לחולדאי כי לא אכפת לו מעניי דרום תל אביב. זה אורי משגב שהסביר בטרחנות אין קץ איך משאל נהגי המוניות שהסיעו אותו בעיר קבע שביבי יפסיד לבוז'י. וזה ניסן שור שבטור האחרון שלו מתפייט על המבוכה שבלהסתובב עם שקית של ASOS. כי זה לא מגניב. שור מסיים את הטור שלו ב"כי להיות נבוך זה להיות בחיים. להיות מביך זה למות קצת מבפנים". זה באמת מנוגד לגמרי לערכים שמנחילים בצופים – לחשוב על הזולת ולוותר על מבוכה לטובת שמחת חיים והתחשבות באחר, כולל חאקי לא אופנתי. אכן, היטלר יוגנד, הבו פוליצר לעיתונאי העשוי ללא חת שרגיש נורא למותגים ומבטי קבוצת השווים שלו, אבל מתבריין בקלילות על ילדים. 

כשנגה היתה קטנה ותמימה היא שאלה אותי למה כל ההיפסטרים דומים אם הם רוצים להיות מיוחדים. ובכן בתי, כי הם רוצים להיות מיוחדים באותה צורה. ולגבי הצופים: שבט קהילה שולט.

למה לא מגיע לדילן נובל לספרות

בוב דילן זכה בנובל לספרות וסיפק נושא שיחה מעולה שאינו דונלד טראמפ לקפה של שישי בבוקר. המסקנה של הוויכוח שהתעורר סביב השולחן – דילן משורר, אני ריאקציונר, והעובדה שהוא גם שר את כל המילים האלה שכתב לא משנה כלום.

ויכוח המשך עם הצאצא גרם לי לתהות אם אני בצד הלא נכון של ההיסטוריה. תומר סיפר על שיר של דילן שלמד בבית הספר, וחזר על טענת "מה ההבדל". זו שירה, זה כתוב, אז מה אם מישהו הלחין ושר את זה. צעדתי בשדרה טרוד בפקפוקים, הגעתי הביתה, נכנסתי לפייסבוק, והנה, מעשה ג'ורג' קוסטנזה, מצאתי את הטיעון שהייתי צריך להשתמש בו מול יושבי השולחן בקפה והמתבגר.

דילן, טקסט

את התחמושת סיפק פוסט של ניסן שור, שניצל את הזכייה של דילן כדי להסביר כמה לא אכפת לו ממילים של שירים. אין לו מושג במה עוסקים השירים שהוא אוהב. המשמעות במוזיקה, הוא כותב, נובעת ממלודיה והרמוניה וזהו. זה נשמע לי מופרך לגמרי, צריך להשקיע מאמץ עילאי כדי להצליח לא לשמוע מילים, אבל שטויות – מה שחשוב הוא שהפוסט הזה אחראי להארה שלי.

שירים שאני אוהב באמת הם שילוש קדוש של מוזיקה, מילים והגשה. כל אחד מהמרכיבים לבדו לא יגרום לי לאותה תגובה רגשית. המילים יכולות להיות בעלות משמעות עמוקה, או הגנבה קופירייטרית נוסח נושאי המגבעת, אבל השילוב הוא מה שיוצר משמעות – צעקה, קינה, מחאה, מה שלא יהיה. ולמשמעות הזו אחראי גם הזמר, או המפיק. לא רק אני.

וזו הנקודה המשמעותית: בספרות אין את הגורם המתווך הזה. יש רק מילים על דף, או קינדל, או על קיר מצידי, שמייצרות אצלי ישירות משמעות ורגש. אני הפרשן הבלעדי, אני בורא מציאות ממילים כתובות ותו לא. כשדילן שר, הוא מוסיף לטקסט הכתוב מרכיבים. כשדילן זוכה בפרס על פועלו, הוא זוכה בפרס גם על הלחן והקול החורק וההגשה האירונית. הטקסט שלו על הנייר הוא טקסט חסר, עבודה חלקית. עד שלא מתווסף לו לחן ועיבוד והגשה, הוא לא יצירה מוגמרת.

עמוס עוז, אחד שלגמרי מסכים איתי

והנה דוגמה מחתן השמחה עצמו. Most of the time הוא אחד השירים של דילן שאני הכי אוהב. זה שיר פרידה מדויק ואירוני ומריר ומקסים. הזמר שר על קיום יומיומי שבו הכול לכאורה בשליטה ותקין, אבל מתחת לפני השטח מבעבעים חרטות וגעגוע ומחשבות על מה היה אם. וההגשה אירונית ומודעת לעצמה. מקסים. ואז נתקלתי בגירסה אחרת לשיר. אותן מילים, אבל לחן והגשה שהופכים אותו למשהו אחר. שירו של דושבג, אם תרצו. אין מודעות, אין אירוניה, רק ברנש שמשוויץ בכמה הוא כמעט לא חושב עליה כבר. זו כמובן דוגמה אחת מני רבות. לא חסרים קאברים לשירים או גירסאות שונות של אותו מבצע שמטעינות את השיר במשמעויות שונות.

אני חושב שזו הסיבה שבבחירה הקשה בין מוזיקה לספרות אני בוחר בשנייה כאהבה הגדולה שלי באמת. זה אנוכי וטהרני ואולי כמו שהאשימו אותי ריאקציונרי, אבל מה אכפת לי. הספרות מאפשרת לי לבנות לעצמי מציאות אחרת, בלי שמישהו יתערב לי. מכל צורות האמנות היא משתמשת בהכי פחות גורמים מתווכים. אין צליל או תמונה. נובל לספרות צריך להיות מוענק בזכות המילה הכתובה, ורק בזכותה.

דילן הוא מוזיקאי וזמר, ואני לא מאמין שמישהו שופט אותו אך ורק לפי המילים שכתב. אני מאוד אוהב אותו, קול צפרדע והכול, ואני שמח לארח אותו ואת הפרשנויות שלו בראש שלי. אבל נובל לספרות? ובכן לא.

למטה: השיר שאני הכי אוהב של דילן, ומאיר אריאל נוקש על דלתי מרום.

%d בלוגרים אהבו את זה: