ארכיון תגים | סופרנוס

סלקציה נטולת רחמים במרפסת

השיטה שלי לטיפוח עציצים היא הטלת אימה ופחד. לא המצאתי לבד, זה שאול בואכה גנוב מ"בשורות טובות" של ניל גיימן וטרי פראצ'ט. עד שלא היתה לי מרפסת לא היו גם עציצים, ומה לי ולגידול צמחים. עכשיו כשיש מרפסת אני מגלה את ההנאה הקטנה שבלגדל משהו חי, אבל בשיטות שמתאימות יותר לדיקטטור צפון קוריאני. 

אני לא יודע איך קוראים לרוב הפרחים והצמחים שעל המרפסת. כשאני מגיע למשתלה או חנות אני מבקש משהו בצבעים יפים שיוכל לשרוד בלי שמש, בלי הרבה מים, בלי-עתיד-בלי-תקווה-בלי-חלום. הצמחייה אצלי במרפסת צריכה להיות קשוחה. אין בה מקום לרכי לבב ומחפשי תשומת לב. פה זה דרוויניזם, קפיטליזם חזירי, "מקס הזועם". 

והצמחים יודעים את זה. הם מקבלים את המים שלהם, פעם ביום יומיים, אני בודק ומלטף, שולח אצבעות בין העלים כדי לבדוק אם האדמה יבשה או לחה, אפילו משתמש בטקטיקת קוביות הקרח לעת ערב. כל ברוא אל מקבל את הצ'אנס שלו. אבל מי שלא מסתדר עם זה, מי שלא מצליח להרים עלים יפה ולספק פריחה נאה, מחוסל בלי חשבון. צמח שלא עומד בסטנדרטים נעקר ומושלך, בלי סנטימנטים. פה זה לא חממה מפנקת, פה זה גולאג סטליניסטי. 

זה ההפך המוחלט מההורות של הדור שלי. המכילה, מקבלת, מלאה ספקות ורגשות אשמה. לא צריך לתת לכל אחד את המרחב שלו והקצב שלו, לקבל את הטנטרומים, הביקורת, הדרישות והזעם. יש פרק בסופרנוס שבו טוני מבהיר לבתו שאולי בחוץ זה הניינטיז, אבל אצלו בבית השנה היא 1954. הצמחים שלי יכולים להביט בעיניים כלות ב-2020 המכילה, אמפתית ומקבלת שבסלון. אצלם במרפסת זה גולאג סטלינסטי. זה הדרך שלי או הדרך המהירה, אפס סבלנות, אפס ספקות. כל גבעול מתיישר עם השאר או שנגזר דינו.

והחברים שלו יושבים בעציצים שלהם ורואים, עדים אילמים לקטל ולזוועה. ואני מאמין שהם מבינים. המשוואה ברורה להם. ואחרי תקופה לא יציבה של דיירי מרפסת שבאו והלכו, בתקופה האחרונה יש יציבות. הנשארים פיתחו מנטליות של הישרדות, ומגלים עמידות יפה. לפעמים איזה עלה קצת מתכופף מדי, לפעמים פריחה מתעכבת. אבל אף צמח לא מוותר, נכנע למחסור זמני ושומט ענפים ועלים לגמרי. הגורל של חבריהם נחרט בזיכרון הירוק שלהם, והם ממשיכים קדימה, נחושים לעבור את הסלקציה הבאה. ואני יושב עם הקפה במרפסת ומסתכל מסביב ושמח בעמלי. יד אחת על המשפך, השנייה מוכנה לעקור נטוע. 

היתרונות והחסרונות של מריבה משפחתית

"כשעצם בלתי ניתן לעצירה פוגש עצם בלתי ניתן להזזה מתרחשת מריבה משפחתית". אני מצטט מהזיכרון את הפתיח לאחד מספרי הילדים-נערים האהובים על נגה, "הבריון של ארצ'ר" של דיאנה ווין ג'ונס. השבוע הזה עמד בסימן מריבות משפחתיות, והמשפט הזה מתאר במדויק את האופי של הקונפליקטים המאוד מסוימים האלה.

יצא לי לנהל ריב משפחתי, ומנגד לשמוע על כמה כאלה במשפחות אחרות. כמו שקורה לי בדרך כלל, ההשוואה עם חוויותיהם של אחרים גרמה לי להרגיש קטנוני. שמעתי סיפור על נתק בין אחיות שלא מדברות כבר שנים בגלל ריב מר על הטיפול באמן החולה, שמתה מאז. ואצלי? ההיילייט של השבוע היה אי הבנה ועלבון פולניים על הזמנה חמוצה לביקור פלוס קצת משקעי עבר. נו באמת.

"משפחה לא בוחרים" היא קלישאה טעונה ובעייתית. מצד אחד היעדר הבחירה הוא פריביליגיה. המשפחה תמיד תהיה שם, לפחות לכאורה. זה לא חבר טוב שהיום הוא נצחי ומחר תריבו, או תתרחקו. זה גם לא מקום העבודה שמספר לכם שפה זה משפחה, ועלול לפטר אתכם אם המניה או ההכנסות יצללו. לא חייבים להתאמץ כדי להישאר חלק ממשפחה. זה בילט אין.

מצד שני משפחה זה לא החבר הטוב שבחרת בעצמך, ושהיחסים ביניכם חושלו בניסיונות משותפים ושעות צרה ומצוקה בהן נחלצתם זה לעזרתו של זה. לבחירה מושכלת יש את היתרונות שלה. וכשנאלצתי לעזוב את הדירה הקודמת בהתראה קצרה ונסיבות רעות מי שהגיע לעזור לי לפרק ולארוז את החיים שלי היה חבר, למשל.

עוד ריב אחיות ששמעתי עליו השבוע נגמר בטריקת טלפון. אין ברירה, הוא יצטרך להיפתח ולהיפתר. אי אפשר להתנתק, להיעלם לחתוך. אבל אל חשש – לא חייבים גם להשלים לגמרי. אפשר לסחוב מטענים, לגרור טינות, לנהל סכסוכים שנים קדימה. אף אחד לא הולך לשום מקום. אף אחד גם לא משתנה. המריבה המשפחתית היא אירוע מתגלגל, היסטוריה מתמשכת, פרפטום מובילה שמתחזק את עצמו. אין היפרדות גמורה ואין שלום, למעט מקרים קיצוניים ולרוב בצד העצוב של הספקטרום.

החלק המשמח בפרדיגמה של "משפחה לא בוחרים" היא שהילדים שלי תקועים איתי לנצח. הם יכולים לסרב להתחבק איתי בפומבי או להתקמצן על נשיקות, אבל אני לא הולך לשום מקום. כשהם יגדלו וייצאו מהבית ויריבו אחד עם השני אני אהיה כאן כדי לפשר ולהציק שיפסיקו עם זה כבר. כשלא אהיה עסוק בהתקוטטות משלי. ואולי בסוף עוד יבוא שלום.

%d בלוגרים אהבו את זה: