ההחלטה על רכישת "חולית" היתה סימן מטרים להתנהלות הכלכלית שלי בהמשך חיי. האירוע התרחש שבועות ספורים לפני הבר מצווה, כשקרובי משפחה עשירים – אבל ממש – התקשרו לשאול את אמא שלי מה הילד רוצה לקבל במתנה. ואני, בלי למצמץ או לחשוב, אמרתי "חולית". ספר שקראתי עליו משהו בעיתון ומייד חשקתי בו. לא אופניים חדשים, לא מערכת סאונד שווה, הכסף של קרוביי הטחונים הלך לסטימצקי. 

לא הצטערתי. "חולית" היה ספר מכונן, חוויה תרבותית מופלאה. הוא לקח אותי מביתי הבורגני שברעננה אל עולמות מופלאים, אחרים במלוא מובן המילה, ריגש אותי והסעיר את דמיוני, כמו סם מעורר ומרחיב תודעה, לוחץ ומפעיל נקודות במוח. לא מזמן קראתי אותו שוב, וגיליתי שמעבר לכתיבה המד"בית הגרועה – רוב סופרי המדע-בדיוני של פעם לא האמינו בסאבטקסט – עדיין מדובר ביצירה מעולה שמתפוצצת מרוב דמיון וחזון. למשך כמה שעות מציאות הקורונה האפרפרה והמצומצמת נעלמה, ואני שייטתי בין הכוכבים ובמדבריות אראקיס, הכוכב המכונה חולית. מה עוד אפשר לבקש בימי גל שני?  

קריאה שנייה מגלה גם דברים שאני בן ה-13 החמיץ. "חולית" הוא סאגה דתית על משיח בעל כרחו, שרואה את העתיד, מבין שהוא מוביל את העולם למלחמת קודש איומה, ואינו מסוגל לעצור את הסחף. מנהיג עם אלמנטים משיחיים שיותר משהוא מוביל את הבייס הוא נגרר על ידיו? נשמע מוכר. 

היה משעשע גם להיתקל במונחים בעברית ובערבית ששזורים בספר, כתובים באנגלית שוברת שיניים ובדיוק מפוקפק. בראיון עם מתרגם הספר, עמנואל לוטם, הוא סיפר שכשעבד על התרגום גייס עמית מזרחן כדי לתקן את הטעויות בערבית של הרברט. הערבית במקור, הוא אמר, נשמעה כאילו הרברט נסע לטיול של שבועיים במדינה מזרח תיכונית, הסתובב קצת בשווקים והחליט שלמד את השפה. לוטם טוען שמדובר במקרה נדיר שבו התרגום מדויק ומוצלח יותר מהמקור. 

"חולית" מלא בקרבות אפיים וחזון בומבסטי שרק מחכים לתקציב הוליוודי מנופח. דיוויד לינץ' עשה מזה סרט לא ממש מוצלח, אחרים ניסו ונכשלו, והשבוע עלה הטריילר לסרט החדש שייצא, אם תתיר הקורונה, השנה. הוא עמוס שחקנים מעולים שמאחוריהם דני וילנב, במאי מצוין, וגורם לי לקפץ בהתרגשות, אבל גם לצקצק מעט. בטריילר שומעים את טימותי שאלאמה, שמשחק את גיבור הסרט, מדבר על Crusade במקום על Jihad כפי שמופיע בספר, מה שמעורר מחשבות נוגות על פוליטיקלי קורקט וחישובים מסחריים מול אמנות. גרוע מזה – לא ברור אם אחת מדמויות המפתח בספר, פייד ראות'ה (סטינג גילם אותו בסרט של לינץ'), תופיע בסרט או בהמשכון, וייתכן שהועלמה לתוך דמות אחרת, שתמלא תפקיד כפול. 

ועדיין אני ממתין בקוצר רוח לצפות כבר ב"חולית" גרסת 2020, אלוהים יודע אם בקולנוע עטוי מסיכה או בסלון שלי, ולחזור קצת לילדות ובה בעת להעיף מבט חטוף אל העתיד, עמוס כרגיל בבני אדם שמחפשים מנהיגים חזקים ומשיחי אמת ושקר, ולא מפסיקים לנצל ולהרוס את הסביבה בה הם חיים, ולהילחם זה בזה. אם כבר סוף העולם בואו נלך על חלליות ואפקטים ורעש, ולא על עוד סגר עגום על הספה. 

בבר החביב עלי בתל אביב יושבים לרוב אנשים שדומים לי בגיל, במצב התודעתי, בטעם המוזיקלי. הוא לא נסתר אבל גם לא גלוי במיוחד – לא תפלו עליו במקרה תוך שיטוט ברחוב. צריך לדעת לאן ללכת. לכן הופתעתי למדי כשנכנסתי אליו ערב אחד, התיישבתי ליד חברים שהמתינו לי במקום, וגיליתי בצד השני של הבר בחור ארוך שיער שהיה עם נגה בגן. עוד לפני שהספקתי לעכל ניגשה אלינו הברמנית החדשה. בת 18, שהייתה עם נגה ביסודי.

זה היה שיאה של תופעה. ילדים שהכרתי כשהיו בגן ממלצרים לי או מנופפים אלי לשלום מפינות עישון של בתי קפה. זה מטלטל אותי כל פעם מחדש, איך שהם צצים פתאום בגרסה בוגרת. זה לא נעים לי. זו המחשה אכזרית של תהליך הניתוק של הילדים שלי ממני.

כמו לא מעט מהישגי האנושות גם ההחלטה לעשות ילדים היא תוצאה של קוצר ראייה, חוסר דמיון והאשליה שאפשר לצפות את העתיד. כמו גילוי אמריקה, המצאת פצצת האטום וייסודה של לד זפלין – האדם עושה תוכניות בגלל אילוצים ועם מטרות מוגדרות, והחיים מחייכים חיוך קטן. אני זוכר את עצמי מסתכל על בטן הריונית וחושב איך זה יהיה להקריא את ״ההוביט״ לילד שבפנים. בהערכה גסה הדמיון שלי הצליח לרוץ שבע שנים קדימה. 18 שנה אחרי אני נתקל במצבים שונים לגמרי. אני נוהג והעובר מהבטן העגולה ההיא מעיר שלא אותתי כשעברתי נתיב. הילדים שלי יוצאים לבלות וחוזרים כשאני כבר ישן. אני לא באמת יודע מה הם עושים, מה הם חושבים.

לא ניסחתי לעצמי מטרות ברורות כשעשיתי ילדים. התניה תרבותית, דחף חייתי, מה זה משנה – התחשק לי גור אדם קטן וחמוד. לא הבנתי לאן זה מוליך. לא צפיתי את תהליך הפרידה, המעבר מיצור קטן שאני מרכז עולמו והוא מרכז עולמי, לאדם ביקורתי ועצמאי יותר ויותר, שמתחיל לראות ולקטלג כל פגם בי. יש משהו אכזרי, כמעט מיתי, בסיפור הזה. הילדים שלי הם הדבר המהותי ביותר בחיי, מקור האושר הגדול והעמוק ביותר. זה אנוכי כמובן. האדם הבודד ורדוף חרדות הנטישה מביא לעולם את מי שיהיה תלוי בו, ייצמד אליו, יראה בו חזות הכל.

אלא שזה פתרון לזמן מוגבל. יצירת נפרדות היא חלק מהמשחק. כדי שהילדים שלי יהפכו לבני אדם עצמאיים ומתפקדים, משהו שאני אמור לשאוף אליו, הם צריכים להתנתק ממני, קודם פיזית ואחר כך נפשית. שר את זה יפה סטינג לפני שהפך למעצבן: אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו. ההורה בורא אדם בצלמו ובדמותו שיגדל וימרוד בו, אפילו אם ימשיך להגיע לארוחות שישי וחג. המעבר מסטטוס של אל לתפקיד ניצב בסיפור של הצאצא הוא לא קל.

הילדים האלה שמסתובבים בברים ובבתי הקפה שאני פוקד הם תזכורת לפלישה של צאצאי לעולם שלי, עולם המבוגרים. לטשטוש ומחיקת הגבולות. וכמו רוב הפרידות זה הכרחי ובלתי נמנע. אבל כואב.