ארכיון תגים | סיינפלד

למה לא מגיע לדילן נובל לספרות

בוב דילן זכה בנובל לספרות וסיפק נושא שיחה מעולה שאינו דונלד טראמפ לקפה של שישי בבוקר. המסקנה של הוויכוח שהתעורר סביב השולחן – דילן משורר, אני ריאקציונר, והעובדה שהוא גם שר את כל המילים האלה שכתב לא משנה כלום.

ויכוח המשך עם הצאצא גרם לי לתהות אם אני בצד הלא נכון של ההיסטוריה. תומר סיפר על שיר של דילן שלמד בבית הספר, וחזר על טענת "מה ההבדל". זו שירה, זה כתוב, אז מה אם מישהו הלחין ושר את זה. צעדתי בשדרה טרוד בפקפוקים, הגעתי הביתה, נכנסתי לפייסבוק, והנה, מעשה ג'ורג' קוסטנזה, מצאתי את הטיעון שהייתי צריך להשתמש בו מול יושבי השולחן בקפה והמתבגר.

דילן, טקסט

את התחמושת סיפק פוסט של ניסן שור, שניצל את הזכייה של דילן כדי להסביר כמה לא אכפת לו ממילים של שירים. אין לו מושג במה עוסקים השירים שהוא אוהב. המשמעות במוזיקה, הוא כותב, נובעת ממלודיה והרמוניה וזהו. זה נשמע לי מופרך לגמרי, צריך להשקיע מאמץ עילאי כדי להצליח לא לשמוע מילים, אבל שטויות – מה שחשוב הוא שהפוסט הזה אחראי להארה שלי.

שירים שאני אוהב באמת הם שילוש קדוש של מוזיקה, מילים והגשה. כל אחד מהמרכיבים לבדו לא יגרום לי לאותה תגובה רגשית. המילים יכולות להיות בעלות משמעות עמוקה, או הגנבה קופירייטרית נוסח נושאי המגבעת, אבל השילוב הוא מה שיוצר משמעות – צעקה, קינה, מחאה, מה שלא יהיה. ולמשמעות הזו אחראי גם הזמר, או המפיק. לא רק אני.

וזו הנקודה המשמעותית: בספרות אין את הגורם המתווך הזה. יש רק מילים על דף, או קינדל, או על קיר מצידי, שמייצרות אצלי ישירות משמעות ורגש. אני הפרשן הבלעדי, אני בורא מציאות ממילים כתובות ותו לא. כשדילן שר, הוא מוסיף לטקסט הכתוב מרכיבים. כשדילן זוכה בפרס על פועלו, הוא זוכה בפרס גם על הלחן והקול החורק וההגשה האירונית. הטקסט שלו על הנייר הוא טקסט חסר, עבודה חלקית. עד שלא מתווסף לו לחן ועיבוד והגשה, הוא לא יצירה מוגמרת.

עמוס עוז, אחד שלגמרי מסכים איתי

והנה דוגמה מחתן השמחה עצמו. Most of the time הוא אחד השירים של דילן שאני הכי אוהב. זה שיר פרידה מדויק ואירוני ומריר ומקסים. הזמר שר על קיום יומיומי שבו הכול לכאורה בשליטה ותקין, אבל מתחת לפני השטח מבעבעים חרטות וגעגוע ומחשבות על מה היה אם. וההגשה אירונית ומודעת לעצמה. מקסים. ואז נתקלתי בגירסה אחרת לשיר. אותן מילים, אבל לחן והגשה שהופכים אותו למשהו אחר. שירו של דושבג, אם תרצו. אין מודעות, אין אירוניה, רק ברנש שמשוויץ בכמה הוא כמעט לא חושב עליה כבר. זו כמובן דוגמה אחת מני רבות. לא חסרים קאברים לשירים או גירסאות שונות של אותו מבצע שמטעינות את השיר במשמעויות שונות.

אני חושב שזו הסיבה שבבחירה הקשה בין מוזיקה לספרות אני בוחר בשנייה כאהבה הגדולה שלי באמת. זה אנוכי וטהרני ואולי כמו שהאשימו אותי ריאקציונרי, אבל מה אכפת לי. הספרות מאפשרת לי לבנות לעצמי מציאות אחרת, בלי שמישהו יתערב לי. מכל צורות האמנות היא משתמשת בהכי פחות גורמים מתווכים. אין צליל או תמונה. נובל לספרות צריך להיות מוענק בזכות המילה הכתובה, ורק בזכותה.

דילן הוא מוזיקאי וזמר, ואני לא מאמין שמישהו שופט אותו אך ורק לפי המילים שכתב. אני מאוד אוהב אותו, קול צפרדע והכול, ואני שמח לארח אותו ואת הפרשנויות שלו בראש שלי. אבל נובל לספרות? ובכן לא.

למטה: השיר שאני הכי אוהב של דילן, ומאיר אריאל נוקש על דלתי מרום.

תעשה את ההפך (החוג החדש שלי)

בשיעור השני או השלישי החליט המורה שעובדים על גלגולים, ואני הבנתי שאין לי מה לחפש כאן. מה לאדם בלתי גמיש כמוני ולאקרובטיקה על המזרון. אבל אחרי הסבר קצר על הטכניקה, וניסיון חסר התלהבות לבצע, גיליתי פתאום שזה דווקא אפשרי. רחוק מלהיות חינני ומושלם או אפילו מוצלח, אבל בכיוון.

סיבות ללמוד אייקידו: זה קרוב לבית, בשעות חצי סבירות אחרי העבודה, לא בימי ילדים ואולי הכי חשוב – זו אמנות הלחימה הכי רגועה ועם הכי פחות פציעות שיש. כולם נחמדים, כולם עובדים ביחד, אף אחד לא מעוניין לשבור לך אף או להוציא את הברך שלך מהמקום.

וזו ואולי גם הפעילות הכי פחות מתאימה לי. אייקידו עובד על גמישות – פיזית אבל גם מחשבתית. צריך לזרום עם הפרטנר, לא ללכת איתו מכות. צריך לזוז לאט ומדויק, במה שמזכיר יותר כוריאוגרפיה וריקוד, ופחות סרטי ואן-דאם ודוני ין. ללכת נגד האינסטינקטים, נגד הרציונל, לחשוב פחות, לשים לב לצד השני קצת יותר. לא להפעיל כוח ולהוציא אגרסיות. ולהישאר כל הזמן קרוב וצמוד לקרקע. לא להתרומם מדי, לא לאבד מגע.

התוצאה היא שכל שיעור עד כה מתנהל באופן דומה: חוסר חשק עז להגיע אחרי יום עבודה. אילוץ עצמי לצאת החוצה בטרנינג ולצעוד חמש דקות. חוסר אמון לגבי כל הרוחניות הזו מחד והגמישות הנדרשת מאידך. ואז התחושה הנעימה הזו של קליק במוח כשאתה לומד משהו חדש. או מגלה שהגוף שלך יודע לעשות משהו שלא חשבת שהוא מסוגל לו.

הפרק החביב עלי בסיינפלד – הפרק היחיד שממש אהבתי – הוא הפרק בו ג'ורג' מחליט לעשות את ההפך המוחלט ממה שהוא רגיל לו. להתעמת עם הבוס, להתחיל עם הבחורה, לשאוג על ערסים אמריקאים בקולנוע. זה עובד לא רע, אחרי שהוא מצליח להיכנס לזה. יש משהו מאוד מפחיד בלסטות מהדפוסים הרגילים שלך, וככל שאתה מבוגר ומקובע יותר זה קשה יותר. אתה מתרגל לפתרונות הקלים, לעקוף במקומות הלא נוחים. זה מסובך להגיד לא לדברים שקשה לך לסרב להם, וכן לדברים אחרים, ולבחון מחדש עם איזה אנשים עדיף להתרועע. וקודם יש את ההבנה התאורטית, רק אחר כך מגיע היישום.

עם קצת התמדה – עניין של שנים ספורות – האייקידו אמור ללמד אותי איך לפרק למישהו את הצורה. אני לא תולה תקוות גדולות בפן הזה. אם כבר נראה לי שהוא יכול לסייע בכל מה שקשור להזדקנות המפרקים שלי, למשל. ואולי גם בכל מה שקשור לדפוסים קשיחים והרגלים מגונים. לא מהפך קוסטנזה-סטייל, אבל אולי גלגול קליל גם אם לא חינני הצידה.

 

 

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: