Tag Archive | סלולרי

תוכנית ההתנתקות במסיבה במדבר

במדבר אין קליטה. כשהגעתי לאורחן גיליתי שהאייפון שלי איבד מגע עם העולם. גם שותפיי למסע נותרו מנותקים. בתחילה עוד הסתובבנו עם המכשירים מתוך הרגל, ואחר כך איפסנו אותם באחד התיקים. ושקט ירד על הארץ.

האורחן היה רחב ידיים ונוח. כיסאות ומחצלות באזור המרכזי, מדורה ועליה קומקומי קפה ותה, בר מצויד ואוכל. ומוזיקה. כל הזמן. מאחור אזור השינה, ובצד גמלים שווי נפש. בהיעדר הטלפונים גילינו שאין לנו מושג מה השעה. על אף קיר ואף שורש כף יד לא היה שעון. הזמן הפך לגמיש, נזיל ובעיקר חסר חשיבות. אכלנו כשהיינו רעבים, שתינו במידה שהתחשק, התארגנו לריקודים שיבואו כשיחשיך.

הסתכלתי מסביב והתמלאתי בתחושה משכרת של חופש. מלחמה גרעינית יכולה לפרוץ, אסון משפחתי עלול להכות, אבל לחדשות הרעות אין שום דרך לאתר אותי. כמה קל לברוח מבשורה. הרגשתי חופשי מהפחד התמידי והמציק מהודעות איוב, חופשי מהצורך האובססיבי לבדוק ולהתעדכן – האם הגיעה הודעה ממישהי שאני מחכה שתכתוב כבר, מייל בעייתי מהעבודה, ידיעה חדשותית שאני חייב לקרוא, טריילר לסרט שאני מוכרח לראות. עולם שלם של FOMO בכף היד.

ןחשבתי על הטלפון הסלולרי וחשתי איבה. מלבן שחור מסתורי שפועל עלי כמו טבעת העוצמה שנושא פרודו ב"שר הטבעות". פיתוי בלתי פוסק לאחוז בו ולהפעיל את העוצמה המדהימה שגלומה בו. שפע של מידע ותקשורת שמתחרה בכל רגע נתון בסביבה הפיזית הדלה לאין שיעור ממה שיש לצג הסלולרי להציע, מביס אותה ומסיט את מבטי ממנה. כוח מצמית, משחית ומנוון.

הפתרון פשוט לכאורה – להעביר את הטלפון למצב טיסה לסופ"ש ולהתנהל בדיוק באותה צורה. ובכן – ממש. כמו ג'אנקי שמאפסן את המזרק ויודע בדיוק איפה הוא נמצא, מסתובב בבית ושומע את שירת הסירנה שלו. הייתי נכנס לסחרור בלתי נגמר, הרהורי כפירה, רק להציץ רגע ולבדוק אם יש משהו חשוב בווטסאפ, פוסט קריטי באינסטגרם. העובדה שהאנשים סביבי היו יושבים צמודים למסכים שלהם היתה מטריפה אותי. זה היה חייב להיות מקור חיצוני. כוח עליון, חזק מכול. היעדר הקליטה הפך את החפץ המכושף ורב העוצמה שנח בכל כיס ללא יותר משילוב של מצלמה סבירה ושעון. רשת לסלולרי הוא כמו מחלפות השיער לשמשון.

וכך ישבנו ודיברנו, והלכנו לצפות בשקיעה, ושמרנו על קשר עין, ושוחחנו בכוונה מלאה ולא בטון המהוסס שבו משתמשים כשמנסים להשלים משפט וגם לקרוא או לכתוב ציוץ, והמחשבות לא נדדו אל העולם הגדול שנע קדימה ללא הפסקה בתוך המכשיר הקטן. וכשהלילה ירד, המוזיקה התגברה והכול עלה, רקדנו שעות, ואף אחד לא עצר לרגע לקרוא הודעה או לשלוח תמונה. במשך 24 שעות היינו בבועה שלווה ומנותקת, וזה היה נפלא.

למחרת, כשעלינו לאוטובוס גילינו שהמכשיר הזדוני והמופלא חוזר לתקשר עם העולם כמעט מייד. עניין של חמש דקות הליכה מהאורחן. כמה טוב שלא ידענו, אולי בכוונה לא טרחנו לברר. האייקונים על המסך התעדכנו בשלל מספרים אדומים, התראות, הודעות, מבזקים. ישבנו באוטובוס בשקט, איש איש והמסך שלו, בדרך חזרה לעולם האמיתי והמחובר.

רענן שקד נגד אומת ההייטק

dilbert-03

הייתי מצרף לינק לטור של רענן שקד ב"שבעה ימים", אבל אין כזה. בהתאם למדיניות העיתון בו הוא עובד, ולגישה שלו עצמו, לא תגיעו לטור הזה סתם ככה, חינם. אז אם לתמצת: שקד מקטר על כך שהאינטרנט הוא עץ שיונק ומייבש את כל שאר היער שסביבו (דימוי יפה), הופך את הכל לחינמי, ומייתר את המקצוע שלו ושל כולכם. 

מה נשאר? רק לעבוד בהייטק, מספר דו ספרתי של שעות ביום, ולא לראות את הילדים לעולם. האישה תטפל בהם. עבדות מודרנית, תוגה, סוף.

מה שמעצבן בכל זה, ובכלל בגישה של שקד לאינטרנט (זה לא הקיטור האנטי דיגיטלי הראשון שלו), הוא שאין לה באמת בסיס עובדתי. מילא אם שקד היה מדבר על העיתונות בלבד. גם אז אפשר היה להזכיר לו שקבוצת התקשורת שבה הוא עובד מתנסה בתקופה הזו ממש במכירת תוכן מקוון עם אפליקציות לכלכליסט, ידיעות אחרונות ובלייזר, למשל. אבל שקד מדבר על כו-לם.

אם שקד היה משתמש בגוגל – למרות שמדובר בטור דעה, ותאורטית אין סיבה לטירחה שבעבודה ממשית – הוא היה מגלה כמה עובדות מעניינות שרלוונטיות לטיעונים שלו. נתחיל בטענת החינם, שכבר מזמן רחוקה מלהיות נכונה. אייטונס של אפל רשמה הכנסות שיא של 2.4 מיליארד דולר ברבעון הראשון של 2013, ממכירות ספרים, מוזיקה, סרטים ואפליקציות. ב-2012 הכניסה החנות של אפל 4.3 מיליארד דולר ממוזיקה בלבד. 60% מהכנסות תעשיית המוזיקה באותה שנה הגיע מאפל. הנתון הזה במגמת עלייה, ולא מעט מחקרים מראים שהורדות פיראטיות לא פוגעות בהורדות החוקיות כלל. 

הלאה. שקד מזכיר את גוגל ופייסבוק. הוא לא מזכיר את אמזון, שמוכרת באינטרנט מוצרים של ממש, כולל הדבר ההוא, ספרים. גם בפורמט דיגיטלי – פורמט שגם ידיעות אחרונות מקדם בארץ, בתשלום. אמזון מאפשרת לחנויות קטנות להשתמש בפלטפורמה שלה, ובאופן דומה אתרים כמו Etsy ו-eBay מאפשרים לאנשים פרטיים וחנויות קטנות להגיע לקהלים גדולים בלי להשקיע בפלטפורמה כלשהי. 

ועוד לא הזכרנו את עוזי וייל וגיוס הכסף לספר שלו דרך האינטרנט, ועוד שלל מיזמים וחידושים שמאפשרים לאנשים למכור את פרי עמלם וכשרונם ברשת, תמורת כסף.

עכשיו לעניין עבדות ההייטק – שקד שולף שם ראיון עם יזם שמספר איך הפקיר את אשתו עם הילדים ונעלם בערבות הרצליה פיתוח במרדף אחר האקזיט. זה מדגם סטטיסטי מרשים, יזם אחד. מה לעשות שהייטק זה לא רק סטארט-אפים. יש גם לא מעט חברות עם שעות עבודה מסודרות, ואנשים (כולל נשים! אפילו אמהות!) שמצליחים לשלב בין קריירה למשפחה ואפילו תחביב או שניים. 

אגב, היכרתי עורך חדשות בכיר שנשבע לא לחזור לתפקיד אחרי שגילה שהוא גוזל ממנו כל שעה פנויה עם ילדיו. בעיתונות. המודפסת. האיזון בין קריירה למשפחה הוא שאלה של אופי והחלטה אישית.

ולבסוף – הרומנטיקה. מה עם הספר או הדיסק ששינה את חייכם. איך בדיוק האינטרנט יספק תחליף לזה? די בקלות האמת. הבת שלי חושבת ש-Wish you were here הוא השיר הכי טוב בעולם, אחרי ששמעה את האלבום דרך תיקיית הדרופבוקס שבה אנחנו חולקים מוזיקה. ואת הספר הנפלא שאני קורא עכשיו הורדתי מהרשת, היישר לקינדל שלי. בלתי נתפס.

מה שמרגיז בנרגנות האנכרוניסטית הזו, היא שהיא פשוט מיותרת. האינטרנט הוא פלטפורמה, אמצעי, שצריך להסתגל אליו. העידן הדיגיטלי עדיין בראשיתו, עדיין מתעצב. קביעות גורפות כמו של שקד לא שונות בהרבה מאלה של קשישים נרגנים בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת שראו בזיגי סטארדסט, ששקד מתרפק עליו בטור, תועבה שאינה קשורה למוזיקה איכותית בשום צורה.

כמו שכתב פעם מאיר שליו, קולגה של שקד, על מתנגדי הספרים הדיגיטליים: הריח של ספר מודפס הוא ריח של נייר ודבק. וגם כשעברו מכתב יתדות לפפירוסים, היו בטח טיפוסים שטענו שאין כמו משקל לוח האבן ותחושת האותיות המסותתות בו, ולעזאזל, הנה הולכת השכונה. כנראה שזה לא האינטרנט – זו הקדמה, שתמיד מצליחה להפחיד ולעצבן את מי שלא מנסה להסתגל אליה.

 

והיגדת לבתך: קרול קינג, פינק פלויד ומורשת

"סופית, אני מכורה לקרול קינג".

קרול. התמכרות

כמו רוב הדברים בחיים, לא ככה דמיינתי את הרגע הזה. תמיד רציתי להעביר את מורשת תרבות הפופ שלי הלאה לילדים, להכיר להם את הספר/סרט/תקליט שישנו להם את החיים. ניסיתי את זה בספרות, שם נחלתי הצלחה חלקית (התרגומים הארכאיים הורגים אותי. מתי תרגום עברי ראוי ל"שר הטבעות"??).

ניסיתי גם בקולנוע, תחום שקשה לי להבין מה עובד בו על יוצאי חלצי ומה לא: אינדיאנה ג'ונס (!) נחל כישלון חרוץ. בחזרה לעתיד וקרטה קיד המקורי, מנגד, היו להיטים. ומלחמת הכוכבים, סלע קיומי, שיעמם את נגה אבל הוציא מתומר תגובות שגרמו לי לשקול פרישה – כי מפסגה כזו לאן עוד אפשר להגיע.

ויש את העניין של המוסיקה.

זה כבר היה מסובך יותר. ספרים הם קוראים בכל מקרה, וסרטים זה קל וזמין. מוזיקה קצת פחות נוכחת אצלנו בסלון. אבל המרכיב המשמעותי באמת הוא אופן הצריכה שלה. אני שמעתי רדיו וקניתי תקליטים. מאוד לינארי. הם רואים שירים ביוטיוב ונחשפים אליהם באלף ערוצים אחרים. רדיו לא ממש קיים בשבילם, ותקליטים או דיסקים? עיגולי פלסטיק זה כל כך לפני 10 שנים. או יותר.

כך שהחלום שלי על לשלוף מספריית הדיסקים העניפה את לד זפלין, פינק פלויד או הבוס, נראה כעומד להתנפץ. ניסיתי, האמת. שלפתי את פינק פלויד הצד האפל של הירח שלהם, ונגה אמרה בנימוס שכן, היא תקשיב. מתישהו.

אבל הטכנולוגיה נתנה, הטכנולוגיה לקחה, והנה היא נותנת שוב, ישתבח שמה: דרופבוקס. לא ברור לי איך לא חשבתי על זה קודם. תיקייה ישנה גויסה למערכה, נגה קיבלה לינק, וימים ספורים אחרי קיבלתי את המסר הבא. בפייסבוק. גם פינק פלויד מצאו חן בעיניה, למרות שזה מוזר, והשירים כאילו מתחברים אחד לשני עם כל מיני קולות. זה יכול להיות גם גוגל דרייב, או כל כלי אחר, העיקר שהוא גר על המחשב, המקום בו הילדים שלכם מבלים את רוב זמנם.

השורה התחתונה היא שיר הלל דיגיטלי. הרשת והטלפונים ההו-כה-חכמים מאפשרים לי לנהל שיחת וידאו עם הילדים מניו יורק, לצ'וטט עם נגה מהעבודה, ולקבל מתומר מיילים עם ניסוחים מהודקים ונטולי סימני פיסוק כמו "מה נשמע" או "אבא תראה את הסרט הזה הוא מגניב".

עכשיו היא גם מסייעת לי למלא את תפקיד האב המקשיש אך מגניב שמגלה לבתו את סודות המוזיקה של הסבנטיז. מגניב כמעט כמו גלי. הידד.

 

"הארץ" בתשלום – מה עם עוד כמה לבנים בחומה

אני בעד העניין הזה של לשלם על הארץ בגירסאות הדיגיטליות שלו. אני גם אשמח לעשות את זה, אם אפשר יהיה להירשם לאתר. לפחות באייפד, נכון לאתמול, זה לא אפשרי.

אני מניח שלא מעט ממנויי הארץ, עיתון לתל אביבים חושבים, מחזיקים באייפד. אני לא אומר את זה ברע, אלא בטוב. אני אוהב את הארץ, הוא כמעט העיתון האחרון בסביבה.

אבל – לפני שמתחילים לבקש כסף, צריך להשקיע במוצר. אני אשמע אולי כמו הנודניקים האלה שהפסיקו לעשן/לאכול בשר/לרבוץ על הספה והפכו למיסיונרים. אבל המעבר מעולם העיתונות לעולם ההייטק פתח לי את העיניים.

אם בונים חומת תשלום, צריך להשקיע בחוויית המשתמש. בדברים פשוטים, כמו טפסים ידידותיים שעובדים, כמו אפליקציות ראויות לסלולרי ולטאבלטים, כמו ניווט נכון באתר, כמו מעקב אחרי התוכן שאתה צורך כדי להציע לך תכנים דומים, ועוד. ועוד.

כמעט כל האתרים הישראליים כושלים בזה. בדברים בסיסיים. אולי כי הקהל דובר העברית שלהם שבוי. אולי סתם ככה, כי ישראלים, נו.

אבל אם הארץ לוקח כסף, זה כבר משחק חדש, מחייב. לפחות אפליקציה ראויה לאייפד, כמו שיש כבר לידיעות וכלכליסט. אם הם באו לשחק, שיקחו את זה ברצינות. אני אשמח לתת להם את הכסף שלי.

סלקום, פלאפון, אורנג' ומסתרי האייפון הלבן

לא חייב להיות לבן, בעצם. סתם נשמע טוב.

חשקה נפשי באייפון 4, ונכנסתי לאתרי שלוש החברות כדי לבדוק עובדות בשטח. לא תמצאו כאן עכשיו השוואה צרכנית מקיפה, או האשמות נוקבות (אם אתם מחפשים את זה, שימו לב לשוקי גלילי ומלחמתו בסלקום). אני אתמקד בנקודה אחרת לגמרי.

לכאורה ברור שתהליך של בחירת טלפון חדש בעידן הנכחי צריך להתרחש באינטרנט. בדיקה, קבלת מידע, השוואה, רכישה. אם התחלתי בלכאורה, המצב מן הסתם שונה. בפלאפון ובאורנג' קיבלתי מידע כללי סביר על המכשיר והמחיר. פחות על החבילה האפשרית. כשהתקדמתי הלאה, נתקלתי בחלון שביקש ממני פרטים והבטיח שיחזרו אלי. במקרה של פלאפון אני עוד מחכה (חלפו יומיים). במקרה של אורנג' הטלפון צלצל מייד, ומענה אוטומטי הציע לי לשוחח עם בן אנוש. הסכמתי, חיכיתי, חיכיתי, התייאשתי, ניתקתי.

רק בסלקום קיבלתי מידע מלא ואפשרות רכישה באתר. זה לא מעיד על טיב שירות הלקוחות שלהם, מהירות הגלישה שהם מציעים, איכות השיחות או אפילו האטרקטיביות של העסקה. זה כן מעיד על תפיסה שונה – ונכונה – של המדיום. האינטרנט לא אמור להיות מעבר, שלב ביניים בדרך לשיחת טלפון. הוא אמור להיות הדבר עצמו.

יש משהו בלתי סביר לחלוטין בעובדה שרק חברה אחת מתוך השלוש מאפשרת ביצוע פעולה כזו ברשת. ארכאי, מיושן ואפילו מדכדך. אנחנו רק כאילו בעידן הדיגיטלי החדש. בפועל זו עדיין אותה חנות מכולת.

%d בלוגרים אהבו את זה: