״אז יש סרט סטאר טרק חדש״, אמרה האמא עם הנעליים היפות בשולחן ליד, ״משהו עם אובי וואן קנובי״, ואני נחרתי בבוז בלב, וחשבתי למי מחברי אשלח ווטסאפ עם הציטוט, כי לא כולם יבינו את חילול הקודש שבערבוב בין שתי סדרות מדע בדיוני כה דומות וכה שונות.

החברה שישבה איתי לקפה שישי דווקא הבינה. היא שייכת לקבוצה מצומצמת, למעגל קרוב של חברים שיודעים עלי כמעט הכול. רק כמעט. אני מוצא את עצמי אוצר תכנים, מתאים אותם לקהל יעד קטן של אדם או שניים. המון ערוצי תקשורת מצומצמים. לפעמים אותו סיפור רץ בכולם, לפעמים רק אדם אחד יקבל את הכותרת המרעישה. 

יש את החבר שיקבל את תוצאת הוורדל היומית, ציוצים שהצחיקו אותי יישלחו לחבר אחד אם הם קשורים לענייני גיקים, ולחברה אחרת אם הם קשורים לעולם המופרע של שכירות דירות בתל אביב. שיר חדש ומעולה ששמעתי יישלח לשניים-שלושה חברים טובים, קיטורי עבודה לחברה אחרת. יש אנשים שכיף איתם בבר או מועדון, יש התאמות מושלמות לבתי קפה, פרטנרים אידיאלים לסרט (תלוי בז׳אנר), שותפים אידיאלים לנסיעות רחוקות. אם זה על סקס, פוליטיקה, ספרים, סמים – יש מעגל קטן של אנשי שלומי ואהובי ובו עוברים שתי וערב קווי גבול דקים עד בלתי נראים שמפלחים אותם לקהלי יעד זעירים, עם שלל חפיפות וחיבורים. 

זה לא חדש, הרשת המסועפת הזו, אבל לקח זמן עד שהבחנתי בה והכרתי בקיומה. יש משהו בתפיסה החברתית הבסיסית שמנוגד לה. גדלתי על ״האחד״, ״הנבחר״, מישו ועד ניאו מהמטריקס, מהארי פוטר ועד ג׳יימס בונד, מהיפהפיה הנמה עד סאלי של הארי. כי צריך סדר, הירארכיה, אפילו בדמוקרטיה יש ראשון בין שווים. אני אמור להחליט מי החבר הכי טוב, לבחור בבת זוג אחת, לבנות פירמידה ברורה שאולי בסיסה רחב אבל בשפיץ הסיפור אחר לגמרי. באפלקיציות השידוכים אנשים מחפשים את ״החבר/ה הכי טוב/ה שלי״, אדם אחד שימלא את כל הצרכים והרצונות באשר הם. פעם גם אני חיפשתי כזה, היום זה נראה לי מופרך.

יש משהו נוח וטבעי בביזור הזה. יש דברים שרק חבר מסוים יידע להעריך, יש דברים שכיף לעשות במיוחד עם אחר. אני מכיר אנשים שמצאו את התאום הקוסמי שלהם בעולם, יש מעט כאלה, זו שכיחות ברמה של חד קרן. ורוד. עם נצנצים. אני לא מצאתי, וגם אם הפנטזיה על האחת/אחד עוד יושבת היטב במרכזי החיברות בראש, בפועל היא גורמת לי לחרדה וצמרמורות. אני אוהב את החברים והחברות שלי בדיוק כפי שהם. אדם אחד שמסוגל לענות על כל הצרכים, הפנטזיות והרצונות שלך נשמע לי כמו המסעדות המפוקפקות האלה שמגישות פיצה, המבורגר ונודלס. זה מאוד נוח, אולי גם משביע. טעים ומרומם את הנפש? פחות.

כבר שנה בדיוק אני חוטף מכות ונהנה מזה. עוטה כפפות, מנסה להגן על הראש ועל הגוף בהצלחה מסוימת, וחוזר הביתה דואב ומאושר. כשהייתי ילד התמחיתי בלפרוש מחוגים, וכשהתבגרתי לא השתנה הרבה. הפעם החלטתי לחכות שנה, לראות אם אני שורד ומתמיד, ורק אז לכתוב. שנה עברה, ואני מכור.

לפני כל אימון מתקיים משא ומתן: היה יום מתיש בעבודה, שתיתי אתמול יותר מדי, ישנתי פחות מדי. ויש את הפחד. בסוף כל אימון, אחרי תרגילי הכושר והטכניקה מחכה הספארינג, קרבות האימון, החלק שבו עוברים מתיאוריה למעשי אלימות, שלפחות חלקם מכוון כלפי.

"לכל אחד יש תוכנית עד שהוא חוטף אגרוף בפרצוף", מייק טייסון

אבל אני מכיר כבר את האקסטזה שאחרי, והיא מפתה מדי. זה כמו סם. אני מגיע עייף, חסר חשק. בחמש הדקות הראשונות הגוף מוחה ואני מתגעגע לספה. ואז אני נשאב פנימה. וכשאני יוצא משם מותש וסחוט אני מאושר. אני לא יודע מה דוהר בתוך הגוף שלי – אדרנלין, דופמין – וזה לא מעניין אותי. זה סם טהור, היי שקשה לשחזר, חיות מזוקקת. 

אז אני תמיד הולך, לא למרות הפחד, אלא בזכותו. זה לא התחיל כך. באימונים הראשונים לומדים את היסודות, והספארינג איטי ומהוסס. יש כבר ריח קל של סכנה באוויר, ויחד עם המאמץ הגופני זה כבר מספק את מנת הסם הראשונית, אבל לא מעבר. את האגרוף המעליב הראשון חטפתי אחרי שלושה חודשים בערך. לא ראיתי אותו מגיע. השותף שלי לקרב היה צעיר וזריז ממני, והמכה שלו מצאה את הנקודה הנכונה בלסת וזעזעה אותי, מילולית. זה לא כאב, זה רק שכל העולם זז והסתובב לכמה שניות, לפני שחזר למסלולו.

מאותו רגע הפחד הפך למרכיב נלווה קבוע. התחלתי להגיע לאימונים ולבדוק מי נמצא, מחשב מה הסיכוי להיפגע שוב. באחת הפעמים הגעתי, הבטתי מסביב ונרגעתי, נוכחות דלה ואפס אנשים מסוכנים. זה היה האימון הכי משעמם אי פעם. אם זה לא מסוכן הנפש לא עפה.

"איגרוף זה כמו ג׳אז, ככל שהוא יותר טוב פחות אנשים מעריכים אותו", ג׳ורג׳ פורמן

כאמור, לוקח לטריפ זמן להתחיל. בדקות הראשונות הגוף נוקשה והמוח נודד אל טרדות היום. ואז השרירים מתחממים, המוח מתכוונן לקלוט את התרגיל, להבין את הטכניקה, לזרום עם השותף לאימון, כמו ריקוד מורכב. וכשמגיע הספארינג זה כבר זן לגמרי, יש רק את הכאן ועכשיו: לא לחטוף, לשחזר את הטכניקה שתרגלנו זה עתה, להצליח להכניס את המכה הבאה מבעד להגנה של היריב, וכל הרהורי וספקות העולם הזה נעלמים, הכול עולה ונפתח ואני עף. 

מהר מאוד הבנתי שקרבות עם מתאמנים ותיקים ומנוסים הם הדבר עצמו. בהתחלה חששתי. יש משהו לא נעים בללכת מכות עם אדם שיכול להפיל אותך באגרוף אחד בכל רגע שיחליט, קצת כמו לשחק עם נמר. אבל הוותיקים לא באים להוכיח שום דבר, הם באים להתאמן ולאמן. הם קולטים את החולשות שלי ומעירים, לפעמים במילה, לפעמים במכה קטנה ללסת חשופה. מעט מאוד דברים מלמדים אותך לשמור פנים טוב יותר מאגרוף מטיפוס שיודע מה הוא עושה. דווקא הצעירים הלא מנוסים מסוכנים יותר, השילוב של חוסר ניסיון וידיים זריזות וחזקות מייצר צלעות כואבות ואף דואב. 

בנקודה מסוימת כבר אין לי אוויר, ואני לא יכול יותר. ואז יש עוד קרב, ועוד אחד, ורק אז זה נגמר. ואני מדדה הביתה בהיי מטורף, מפוצץ כימיקלים טבעיים לגמרי. גם שלל המכאובים שמגיעים אחר כך נעימים בדרכם, לא כאב גב של היי, אני מזדקן, אלא כתפיים תפוסות או אף צורב של החיים עצמם. 

״זאת עבודה. דשא צומח, ציפורים עפות, גלים מתנפצים על החוף ואני מכה אנשים״, מוחמד עלי

על האימונים מנצחת הגר פיינר, אלופת העולם באיגרוף נשים לשעבר, ואישה מקסימה נטולת פאסון, חמלה או אלוהים בהווה. בכל אימון היא לוקחת אותנו לקצה ומעבר לו, ואז שואלת אם נעים ומודיעה שיש זמן לעוד סיבוב. כשרק התחלתי לחשוב על איגרוף קיבלתי המלצה על מאמן. התקשרתי, ואחרי הפעם השלישית שבה הוא אמר ״אחי״ בקול של סמל מחלקה הבנתי שזה לא בשבילי. משהו בקשיחות נטולת הטסטוסטרון במקום שמצאתי לי מתאים לי כמו, ובכן, כפפת איגרוף ליד. 

הגישה הזו מרחפת מעל המזרן, והאנשים באימון נחמדים, תמיד, כולם. אני לא יודע למי הם מצביעים, ואיך הם מתנהגים לבני אנוש אחרים בעולם שבחוץ. אבל כשאנחנו מחליפים מהלומות הם בעדי. מנסים להוריד לי את הראש, אבל בעדי. ובסוף כל קרב יש מין היי פייב מגושם עם הכפפה, ולפעמים חצי חיבוק, אם הצלחתם להוציא זה מזה את המיטב. זו חוויה שקשה לי למצוא לה מקבילה, אחוות המכים הזאת. תומר סיפר לי עליה פעם, ולא הבנתי – איך אפשר לחבב מישהו שכרגע הרביץ לך. והנה היום אני מוצא את עצמי מחבק.

ואחרי כל זה איך אני? מצד אחד לא חזק במיוחד, אבל מצד שני לא מהיר או זריז או אתלטי, או גמיש, או צעיר. היתרון היחיד שיש לי הוא היותי חנון שיודע ללמוד. אני מקשיב ומביט ומיישם, ומתקדם. תאמרו שמדובר במשבר גיל ה-50 ואגיד לכם וואלה, צודקים. כשאני רואה את עצמי בסרטונים שהגר מצלמת אני נראה איטי ומגושם בהרבה ממה שאני מרגיש בזמן אמת. לא אכפת לי. אני נהנה מכל רגע, והמדד היחיד לשיפור הוא אני שלפני שבועיים. זה יותר ממספיק.

בסוף כל אימון אני מקפיד לומר תודה להגר בקול רם, ותודה בלב לכל האנשים שניסו להכניס לי שמאלית לכבד או ימנית לסנטר. בימים שאחרי אני מוצא את עצמי חושב על הספארינג האחרון, על דברים שהייתי צריך לעשות אחרת, על טכניקה שאני מת להצליח לבצע. תשאלו מה השאיפות שלי לשנה הבאה? חייב להצליח להכניס אפר קאט מדויק, פעם אחת. אני לא יודע כמה זמן אמשיך, מה יעשה לי הגיל, ומתי הגוף שלי יודיע שדי. בינתיים אני מתכוון ללכת, לחטוף ולנסות להחטיף, ולקבל עוד מנת ריגוש לווריד. והכי חשוב – תמיד, אבל תמיד, לשמור פנים.

"אתה חייב כבר לראות את הסרט על לאונרד כהן". אז ראיתי. ישבתי על הספה מול נטפליקס, מוכן להיסחף בסיפור האהבה העל זמני של לאונרד ומריאן, והרגשתי איך הכעס עולה ומציף. בסוף הסרט תהיתי אם אהיה מסוגל להאזין לאיש שר אי פעם, קח את ברלין ותעוף לי מהפרצוף. ואז ניסיתי להבין מאיפה זה בא. המסקנה: מעבר לנרקסיזם והאנוכיות של כהן, שורש הבעיה הוא אחד – האיש שרלטן. הוא פשוט לא מספיק גאון כדי להרשות לעצמו להיות חרא של בן אדם. 

מעשה שהיה כך היה. כהן ומריאן נפגשים באי היווני הידרה, סוג של מושבת היפים שטופת אסיד, סקס ויצירה, ומתאהבים. סיפור האהבה שלהם נמשך פחות או יותר עד מותם. שזה יופי, אבל לא בדיוק. כי על הדרך כהן נוטש, מזמין אותה לגור איתו ואז נוטש שוב, ובגדול חי חיים נרקסיסטים מלאי סמים ונשים ומשאיר את מריאן להסתדר עם כל המטען הזה לבדה. אה, וגם את הילד שלה, אקסל. הנה נקודה שמוזכרת בסרט כמעט כבדרך אגב – למריאן יש ילד מנישואים קודמים, שנגרר עם אמא שלו לאי, ואז לניו יורק ולשלל ההרפתקאות שלה עם כהן ואמנים אחרים.

כאן התחלתי לחוש בכעס מבעבע. אחת המרואיינות בסרט מספרת על קבוצת אנשים שיצאה למסעות של גילוי עצמי מתודלק בסמים פסיכדליים וגררה עימה את הילדים. אקסל, היה אחד מהם. את חייו הבוגרים הוא העביר בחוויות סמים גרועות ובאשפוזים בשלל מוסדות. מפתיע. זו דילמה שחוויתי בזעיר אנפין, איפה למתוח את הגבול בין הנהנתנות שלי, הרצון שלי בחוויות ובהרפתקאות, לבין טובת צאצאי. הצפייה במה שלאונרד ומריאן מעוללים לילד קטן ואומלל שוברת לב, והכמעט אגביות שבה הסרט מתייחס אליו מקוממת. 

אבל בשלב מסוים נאלצתי להודות בפני עצמי שזה לא העניין. הייתי רוצה לומר שהבעיה שלי עם לאונרד ומריאן נובעת מאידיאלים הוריים וכל זה, אבל זה לא יהיה נכון. אז ממה כן?

 כהן מתחיל את דרכו כסופר. הוא יושב בבתי הקפה של האי היווני עם מכונת כתיבה על השולחן ואסיד בנשמה, וכותב וכותב ומפרסם ונכשל. הביקורות קוטלות, הקוראים לא הופכים דף. וכהן מחליט להחליף כיוון. הוא מדבר על זה בגלוי בסרט: כתיבת הספרים לא הכניסה כסף, אז הוא פנה לאפיק אחר. הוא בחר במוזיקה, הלך על הז'אנר המצליח והאופנתי דאז של מוזיקת הפולק, ולא הביט לאחור. והנה מגיעים הכסף והנשים והסמים, איזה כיף. 

כהן כתב כמה שירים יפים, רובם מבוצעים טוב יותר על ידי אחרים (אני מצדיע לך, ג'ון קייל). שום דבר בהם לא חדשני, פורץ דרך, מקורי במיוחד. דיוויד בואי אמר פעם שאולי מעט אנשים שמעו את הולווט אנדרגראונד, אבל כל מי שהאזין להם הקים להקה. קשה לי לדמיין מישהו מאזין לכהן ורץ לפצוח בקריירה מוזיקלית. השירה מלנכולית, המוזיקה נעימה ולא תגרום לאף אחד לבקש להנמיך את הווליום. המילים ספק מרגשות ספק לא ברורות, מרמזות על עומקים ורבדים נסתרים לכאורה. וזהו. אף אחד לא יתעצבן מהמוזיקה או מהמסר, אף אחד לא יחוש פרץ השראה ורצון לשנות את עולם המוזיקה. אולי קצת מלנכוליה, רצון להדליק ג'וינט ולהתמזמז. 

וזו הנקודה. אני יכול לדמיין סרט דומה על בוב דילן, אני מניח שלג'ואן באאז, כמו לעוד נשים רבות, יש לא מעט סיפורי זוועה על מר צימרמן. אבל דילן היה גאון באמת, ומהפכן ופורץ דרך, משתנה ומתנסה, מעצבן ומעורר השתאות. בשיר אחד טוב של דילן יש יותר יצירתיות וליבידו וכישרון מבכל הקטלוג של כהן, מינוס "הללויה", אולי. 

לדילן כנראה הייתי סולח. המשוואה הזו, של גאונות כמאפשרת התנהגות איומה לבני אדם מזעזעת בעיני. היא משמשת תירוץ ללא מעט אנשים בלא מעט תחומים. אבל איכשהו כשזה מגיע לאמנות זה מחליק לי בקלות בגרון. מה זה אומר עלי? שום דבר טוב אני חושש, עם אפשרות לתרוץ קלוש על חשיבות האמנות בכלל והמוזיקה בפרט בחיי. אבל לא המוזיקה של כהן. קח גם את מנהטן, אני אקשיב להללויה בביצוע של קייל, או של ג'ף באקלי. תודה.

אחד מהקורסים האהובים עלי באוניברסיטה היה על ספרות מדע בדיוני, לא מעט בזכות המרצה שהיתה מעולה, ושהיה לי קראש קטן עליה. בשיעור הראשון היא נתנה לנו לקרוא חלק מסיפור קצר. את הסיום, אמרה, תקבלו בשיעור הבא.

הסיפור מתחיל באדם שמגיע לביתו של טיפוס מפוקפק שמציע עיסקה מפתה: תמורת תשלום נאה הוא יזריק לגיבור חומר שישלח אותו חזרה לחלק הכי מאושר בחייו. זה מסוכן, הוא מזהיר, ויש תופעות לוואי ותוצאות הרות אסון פוטנציאליות, כמו בכל סם, וגרוע מזה – לחוות את האושר שהיה בעבר עלול לגרום לדיכאון כבד אחר כך, בהווה. והגיבור מתלבט. הוא ממשיך את חייו בחברת אשתו וילדיו, לאחר זמן מה פורצת שריפה בבית, הביטוח מייצר בעיות וכך גם הילדים. החיים עצמם.

ואז, בחלק השני, הוא מתעורר. הוא לקח את הסם, ועכשיו הוא יוצא מהטריפ, וחוזר אל חייו בעולם פוסט אפוקליפטי אפור ומדכא. בני האדם חיים מתחת לקרקע במחילות מעופשות ומטונפות, צדים עכברושים למאכל, ושורדים בקושי. הדילר-מכשף שלח אותו לתקופה המאושרת ביותר בחייו, אל הבורגנות המשעממת ונטולת הסכנות שלפני הקריסה.

כך שעם תחילת השנה – עברית, לועזית, הסמליות עובדת בכל שפה – אני מאחל לעצמי ולכולם שעמום קיומי מבורך. אני רוצה לחזור ולהתכסות באשליה המתוקה של יציבות, של חיים בעלי יסודות מוצקים שמאפשרים לתכנן שבועות וחודשים קדימה. בזמן אמת תמיד חשדתי, הרי בכל רגע החייזרים יכולים לפלוש, מלחמה עלולה לפרוץ, נשיא ג'ינג'י מטורף יכול ללחוץ על הכפתור האדום. אבל בחוץ התנועה זרמה וקשה היה להתכחש לכוח העצום, הבלתי ניתן לעצירה לכאורה, של השגרה.

אני מאחל לילדים שלי שיחזרו ליום יום של בית הספר, שיוכלו לתכנן את המחנה הבא של הצופים, את הטיול לחו"ל אחרי הצבא, לקטר על חוגים, לקבוע מפגש עם חברים בלי לחשוב פעמיים ובלי לזכור לקחת מסיכה.

כמו דמות במטריקס אני רוצה את הגלולה הכחולה שלי. אני רוצה לחזור ליציב ולמסודר, לצפוי ולשגרתי, לכל מה שעורר בי פעם בכמה זמן אי שקט ורצון לשנות, לזוז, ללכת למקום אחר. תנו לי את מנת השעמום שלי ישר לווריד, לפחות עד המגיפה הבאה.

תחושת חוסר המנוחה בואכה חרדה רק גברה. לבסוף קמתי אומלל, צעדתי בהיסוס והקאתי את נשמתי. ואז היה טוב יותר. 

בסך הכול הגזמתי קצת בלילה שלפני. ערבבתי אופוריה, חוסר זהירות ושמחת חיים. ערבובים לא עושים לי טוב. בדיעבד לא קרה כלום. הרגשתי רע, הקאתי, ואחרי יום יומיים חזרתי לכושר אולימפי כרגיל. הסבל היה ברובו פסיכולוגי: תחושת אבדן שליטה, חשש שהגזמתי ממש ומה יקרה אם, מיקס של פרנויה והיפוכונדרייה. אנשים שסיפרתי להם המהמו בידענות, גם הם עברו את זה. 

אחרי שתם ונשלם הבנתי שחוויתי אירוע חשוב, שרטוט גבולות וכללים של טריטוריה. טוב להכיר אותם, טוב לדעת מה קורה ואיך מתנהלים אם הזדמנת לשם. יש לי חברה טובה שסיפרה על השיחות שלה עם הילדים על אלכוהול. זה מתחיל ב"אל תשתו", וממשיך ב"אבל אם כן, אז ככה". היא יודעת ממקור ראשון שחדרי מיון ילדים מארחים לא מעט בני 13-14 עם הרעלת אלכוהול, ובסופו של דבר לומר לילד "אל תעשה" רק מוסיף ארומה נחשקת לחוויה. הנה משהו שאסור, איזה יופי.

לא בבית שבו גדלתי. כולנו היינו חנונים. האחים הקטנים שלי נהגו לקום ולנטוש את הסלון והטלוויזיה כשעל המסך הופיע הסימון שפירושו "לא לילדים". לא עישנתי, לא שתיתי, לא שיחקתי סנוקר. שלב הנסיונות והבדיקות הגיע מאוחר הרבה יותר. לא היו שיחות על הנושא, אלא הגדרות וכללים ברורים שאין לערער עליהם. אני לא מתלונן, זו היתה רוח הזמן, ובמקרה שלנו זה עבד. 

זה לא יעבוד על אף אחד אחר. כשדיברתי עם הילדים שלי על אלכוהול וסמים השתדלתי לא להיות פוריטני או פסקני. יש דברים שעדיף לא לעשות בכלל, יש דברים שעדיף לא לעשות בגיל מסוים. אבל החלק החשוב של השיחה מתחיל ב"אם אתם בכל זאת". כי "לא" מוחלט זה נחמד אבל חמש דקות אחרי אני כבר לא שם, והחברים שלהם כן. אז לאט. לא לערבב. על בטן מלאה ועם חברים טובים שאפשר לסמוך עליהם. ועוד יותר לאט. כי הלהיט הקלאסי "היי, זה לא עושה לי כלום, יאללה עוד" מתנגן ברקע כמעט תמיד. 

גם בגילי המאוחר, מתברר. שאננות וטיפשות הן תופעה כרונית. קצת בגרות, חברה טובה ואוהבת שעזרה ממש והרבה מים והכול עובר בסוף. בפעם הבאה שאגיע לאזור המפורז, כבר אזהה אותו ואדע מה צפוי ומה נהוג. ובסופו של דבר, איך אבין איפה אני חי אם לא אדע היכן משורטט הגבול.

סיפרתי בארוחת ערב שהלכתי למסיבה במועדון ונגה תהתה בקול אם אני בן 17. שקלתי לציין שהכניסה למקום מוגבלת מגיל 23 אבל התאפקתי. היא חושבת שאני פאתטי, לי לא אכפת.

הייתי במסיבות כאלה בעבר. לא הבנתי את הפואנטה. שותים קצת וזה נחמד, המוזיקה מניעה את האגן אבל די מונוטונית, כמה זמן אפשר לבלות ככה? נקסט. לא בשבילי.

כרגיל, התברר שהחמצתי את הנקודה. לאירועים האלה יש מרכיב שלישי, בנוסף למקום ולחברה, ואם לא צורכים אותו זה לא זה. ברגע שהבנתי – שני עשורים מאוחר מהנורמה – ראיתי פתאום את המציאות מזווית אחרת, קצת כמו לקחת את הגלולה האדומה ב"מטריקס". פתאום שמתי לב לתורים הארוכים לתאי השירותים, ואיך נכנסים אליהם קבוצות קבוצות כדי להתארגן ולהסתדר. פתאום הבנתי איך אפשר לרקוד שעות וכמה זה כיף. זה היה קצת כמו בפרק של "הסימפסונס" שבו הומר מפסיק לשתות בירה ומגלה שבייסבול זה משחק משעמם, אבל הפוך.

לפי הניסיון הקצרצר שלי במסיבות המתכון חייב לכלול כמה מרכיבים. אם המוזיקה גרועה או אם החברה לא מוצלחת שום דבר לא יעזור. זו לא רק כימיה, זו אלכימיה, סינרגיה, שילוב. כל המרכיבים צריכים להיות שם כדי שהקסם יתרחש. המקום המה אנשים בגילי. כלומר היו גם המוני ילדים, אבל גם פרצופים שראיתי בחצר הגן או בית הספר, מביאים ולוקחים ילדים. התחושה לא היתה שהיי, אנחנו כבר לא בקנזס. זה היה לגמרי מיינסטרים. 

בארוחת ערב משפחתית, כששיתפתי וסיפרתי קצת, עלתה השאלה למה צריך את זה בכלל. האם זה לא עצוב שאנשים צריכים עזר חיצוני כדי לשמוח. ישבנו סביב שולחן עמוס פחמימות מתוקות, מזגן על הטמפרטורה הנכונה, ואור ומקום לרוב. והיינו ביחד ושמחנו על זה, ואולי היינו שמחים גם אם היה חשוך, חם רצח כי אוגוסט ומשבר אקלים, ובלי פירור לאכול. או שלא. אי אפשר לנתק את הפנים והחוץ, את הדיאלוג בין מה שקורה אצלי בפנים ומה שמתרחש בעולם שסביבי. אפשר להצמיד לזה תוויות של גיל, פאתטיות, וסטיגמות אחרות. אז מה.

כבר כתבתי על היחס העקום של החברה לסמים. בסופו של דבר זה עניין של אופי, מינון ואחריות. כולם משתמשים בעזרים חיצוניים כדי לווסת את מצב הרוח. זו יכולה להיות כוס יין אחרי העבודה, מוזיקה, חברים טובים בעיתוי הנכון או אמונה באל פרי הדמיון האנושי. אנשים צורכים משהו חיצוני כדי לשמוח, לא לאבד תקווה, להמשיך הלאה. אבל אמצעי העזר לא יעבוד בלי יסוד בסיסי שנמצא עמוק בפנים. אלכוהול, סמים, דת – אם אין להם נקודת אחיזה בנפש פנימה הם לא יספיקו. אם כן, יהיה שמח.

"מה זה סם הקוקאין ומה הוא עושה?" שאלה בת השבע ואני השתנקתי, ביררתי את מקור המידע (ספר של גלילה רון פדר) ועניתי את התשובה הלא נכונה.

כלומר את תשובת בית הספר: קוקאין הוא סם ממריץ מאוד לא בריא, שעלול לגרום להתמכרות ומוות. כי סמים זה רע – אל תעשו סמים ילדים! בת השבע הסכימה, ואמרה שאיזה מזל שההורים שלה לא משתמשים בדברים כאלה כי הם אנשים חכמים.

אנשים חכמים לא עושים סמים. כשהייתי בתיכון, חנון על, התרחקתי אפילו מאלה שמעשנים סיגריות, כי הדיכוטומיה היתה ברורה. אנשים טובים לא מחזיקים סיגריה, בלי קשר למה שמגולגל בפנים. וסמים? היה לי ברור שסמים זה משהו שנוצר במעבדות הגהינום, מספיק להביט כדי להיפגע.

אז סמים הם החטא הקדמון בריבוע רק שההגדרה של סם היא לגמרי פוליטית. קוקאין זה איום ונורא, אבל אף אחד לא חולם להוציא את האלכוהול מחוץ לחוק, ובמקרה של סיגריות מתמקדים באיפה וכמה מותר לפרסם, ומשקיעים בנסיונות יצירתיים להפחיד מעל גבי חפיסות שאפשר לרכוש בכל מקום. יותר משבעה מיליון מקרי מוות בשנה נגרמים מעישון סיגריות ברחבי העולם, והמחוקק עסוק באיך לכתוב על החפיסה שהיי, אם תעשן יש מצב שלא יעמוד לך.

מצאתי ברשת כל מיני מחקרים, בכולם ניקוטין ואלכוהול נמצאים בעשירייה הראשונה של החומרים המסוכנים. המחקר הזה, שעשה קצת גלים, מציב את האלכוהול במקום הראשון, ומתייחס גם לנזק שהוא גורם לסביבתו של השתיין. אבל גלילה רון פדר לא תכתוב עליו, ולאף אחד לא תהיה בעיה אם אשתה בירה אחרי העבודה. אם אתה שותה כוסית בארוחת שישי זה לגיטימי ומכובד. אם תארגן שורה עם כרטיס אשראי ותסניף – פחות. למה בעצם?

אני מוקף אנשים שמשתמשים בסמים. ג'וינטים כבר מזמן הפכו לגיטמיים, וכל מה שצריך זה איזה פייגלין כדי שלגליזציה תהפוך לטרנד חם. קוקאין, אם.די, ספידים – אנשים נורמטיביים משתמשים בהם באופן מושכל ושורדים לא רק כדי לספר, אלא כדי לקום לעבודה למחרת בבוקר. אין שום היגיון ביחס של המדינה והחברה לסמים. זו צביעות מטורפת שקשורה לפוליטיקה, יחסי ציבור ותדמית וכנראה שבעיקר לאינטרסים כלכליים.

הנה התשובה שהייתי צריך לענות: קוקאין הוא סם ממריץ לא חוקי. הוא עלול להיות ממכר ומסוכן מאוד אם משתמשים בו באופן לא אחראי, ובעצם כמו כל דבר החל מסוכר לבן ועד הרמת משקולות הסכנה בו היא בעיקר עניין של מינון. יש סמים חוקיים וסמים לא חוקיים, יש מסוכנים ממש ויש פחות, ואין תמיד היגיון מאחורי ההגדרות. אל תעשי סמים בתי עד שתגיעי לגיל שבו תביני מהחיים שלך, בדיוק כמו שאת לא יכולה לשתות אלכוהול או לנהוג כרגע. וכשתגדלי? תבדקי לאט, תמיד עם מישהו מנוסה שישמור עלייך, מה מתאים לך ומה לא. ותשמרי לי קצת.

אחרי החגים כולם צצים פתאום. חוזרים מכרתים, מחזירים את הילדים למסגרת. עונים על מיילים. רוצים תשובות אחרי ששבועות לא ענו על שאלות. אני לוחץ על "שלח" ולא מקבל תשובות אוטומטיות  שמספרות שהצד השני לא במשרד. הוא נהנה עכשיו, הוא בחופש, באידיליה משפחתית, במסיבה שלא נגמרת. למעשה, הוא נהנה יותר ממך.

המסיבה נגמרה. הגיע מועד הפירעון של כל ההתחייבויות שניתנו בקלות כי תכף החגים שלא ייגמרו אף פעם. קודם היה הניסוי החברתי הגדול הקרוי אוגוסט, ואחריו המשכו באמצעים אחרים, ספטמבר. מי ציפה שבאמת נצטרך להתמודד עם האחרי.

בת השבע לא רוצה ללכת לבית הספר, ומנגנוני הגעגוע שלה יצאו מאיפוס לגמרי אחרי שהימים הקבועים והסדרי הראייה נסחפו ברוחות החופשה והמועדים. היא התרגלה ללכת לישון בשעות משונות ולקום בהתאם, ומה לה ולשמונה בכיתה. היא קמה זועפת ונפרדת זועמת, מתגעגעת בלי סדר ושיטה.

אני ממשיך על האופניים למשרד. אחרי יותר מדי ימים ריקים ממחויבות ואחרי יותר מדי ימים של הורות מוחלטת, החזרה לשגרת יומו של שכיר משונה ומערערת. מסוכן לתת יותר מדי חופש לאדם, יותר מדי זמן לחשוב, יותר מדי זמן לעשות מה שהוא רוצה, ליהנות. אני עוד עלול לחשוד שאפשר לחיות ככה. סקס, סמים ורוקנ'רול מחד, הורות אינטנסיבית ובילוי עם הילדים שאינו רק אספקת מזון ושינוע בין חוגים מאידך. מה לי ולעבודה הזרה הזו?

אני מגיע לבניין התאגיד הענק כשהמוח שלי מחווט להתמודדות עם בתי קפה, עם בוקר ארוך במיטה, עם נסיעה לספארי. אני אמור לחשוב פרויקטים אבל המוח עוד הלום ארוחות חג ועסקי משפחה. אני נכנס למשרד ומזהה באנשים שסביבי תגובות דומות. הם יורדים מטריפ לא צפוי, עיניים קצת מזוגגות, השפעות שמתחילות לפוג של זמן בני זוג וילדים, זמן חו"ל, זמן לעצמי הפרטי, זמן מחוץ למירוץ. אנחנו יושבים זה מול זה בחדרי ישיבות ומנסים להיזכר על מה רצינו לדבר בפגישה שנקבעה אי אז מעבר לערפילי הזמן ביולי. רק אלוהים יודע.

ואז אני מתיישב מול המסך עם קפה, מרכיב אוזניות כדי להרחיק ממני את האופן ספייס, ופתאום יש בזה מנוחה, ונחמה. מי אמר שרק טלוויזיה היא אופיום להמונים, גם שגרה משרדית מאלחשת לא רע. משהו מחליק למקום, ואני נרגע.

כשהייתי חייל למישהי מהיחידה היו כבלים פיראטיים, טרנד נפוץ באותה תקופה חשוכה. מדי שבוע היא הגיעה לבסיס עם קלטת וידאו ועליה פרק של "טווין פיקס", ויחד איתה ועם צמד שותפים קבועים היינו מתיישבים במועדון היחידה בסוף היום לצפות בחרדת קודש. לסדרה המקורית היו שתי עונות מוזרות ומסעירות וסוף דיוויד לינצ'י מטלטל ומטריד ששלח את אחד משותפי לצפייה להתקף זעם ואבל. וזהו. נותרנו מתגעגעים ועצובים.

סיימתי עכשיו את העונה החדשה שנוצרה לסדרה ב-2017. יצא לי לראות לא מעט המשכונים שצצו שנים אחרי המקור, רימייקים, פריקוולים ועוד כל מיני כאלה. סבלתי בטרילוגיה השנייה של "מלחמת הכוכבים", והתעודדתי מעט מההמשכונים החדשים. התפלצתי ב"אינדיאנה ג'ונס" האחרון, נחרתי בבוז מול הרימייק של "קרטה קיד" והתמוגגתי מסדרת הטלוויזיה שנוצרה כהמשך של הסרט המקורי. אבל "טווין פיקס" היתה לי אחרת. אולי כי צפיתי בגירסה החדשה בנקודה מסוימת בחיים, אולי כי דיוויד לינץ'.

העניין הוא כזה: כל החזרה הנוסטלגית הזו לעבר חופרת בפצע האנושי הקולקטיבי שהוא הרצון לחזור הביתה. אלא שאי אפשר לחזור הביתה כמו שאי אפשר להיכנס בדיוק לאותו נהר פעמיים, זה החיים עצמם. הכול בתנועה, זז ומשתנה ללא הרף, וכולם נזכרים איך פעם היה יותר טוב. לעבר יש רק פילטרים מחמיאים, יתרון לא הוגן של מטען רגשי שחציו מדומיין. כששפילברג שולח את הארכיאולוג שלו לחבוש שוב את הכובע ולהניף את השוט, למעשה הוא לוחץ על כפתורי הנוסטלגיה, משגר זרם חמים ונעים ישר לבלוטות העונג, סם אפקטיבי ומרגיע. אלה הסממנים החזותיים, זו המוזיקה, לא צריך להתאמץ לעכל משהו חדש או להתמודד עם מכאובי ההווה, אלא רק להיסחף.

זו אשליה וזה שקר. זו התגלית של בני 18 שרוצים שאמא ואבא יעזרו ומגלים שהם לא תמיד יכולים, תגלית שמהדהדת אחר כך כל החיים. זו ההתרפקות התמידית על מה שבזמן אמת היה ההווה הלא ברור ולעתים מתסכל. אני נזכר בערגה בעולם העיתונות שנטשתי, בלי שהמודעות לכל תחלואיו ובעיותיו תפריע לי לטריפ. למה להרוס את הסטלה עם עובדות, למה להיזכר בכל מה שהיה רע ביקום תעסוקתי עם מנטליות סדיסטית ואנשים בעלי אגו קינג סייז.

דיוויד לינץ' לא מספק את הסם. הוא רק מתחזה לדילר: ב"טווין פיקס" יש את כל הדמויות שהשחקנים שלהן שרדו והסכימו לחזור, מניירות וציטוטים מהמקור, ולכאורה נראה שתהיה גם סגירת מעגל וסוף מהודק קשור בסרט. ספוילר: זה דיוויד לינץ', אין סוף כזה. התפתיתי לחפש נחמה נוסטלגית וקיבלתי את ההפך. בלי להסגיר יותר מדי פרטים, השורה התחתונה של "טווין פיקס" גירסת 2017 היא שהניסיון לחזור הביתה, לסגור דברים הרמטית, נדון לכישלון. העבר הוא העבר, על הטוב והרע שבו. תעזבו אותו בשקט ותביטו קדימה.

– "ראית את האחות שלו? היא יותר גנגסטרית ממנו. מכות חשמל נתנו לה – ולא פתחה על אף אחד!"
– "היא הייתה חלק מהחבורה?"
-"כן, הייתה נו, איך קוראים לזה? בלדרית. כל העיוותים האלה שלה? זה מהמכות חשמל שחטפה בגרמניה אחרי שתפסו אותה על הסמים. ולא פתחה!"

מוכר הזיתים מסיים את השיחה ומתפנה אלי. שישי בשוק, חלק מריטואל סוף השבוע שלי. אחרי שהבאתי את הקטנה לכיתה א' אני רוכב על האופניים לשוק הכרמל, ומשם ממשיך לסבב בתי קפה, מעבר מחול לקודש, משבוע עבודה קשה ומתיש לבטלה והדוניזם של שישי שבת.

אבל המעבר לא חלק. זה היה שבוע קשה, רווי עימותים ומחלוקות, תפניות לא צפויות, פרויקטים מסובכים שמעיקים עלי. אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבות שמטרידות אותי, להתנתק מהאימיילים שממשיכים לטוס הלוך ושוב בטלפון שלי.

יש גם זיתים סוריים

האיש בבסטה של הזיתים כבר מכיר אותי. הוא שרירי ברמות של שוורצנגר גירסת האייטיז ומקועקע כולו. הוא מהנהן לשלום ונחמד וחביב, וכבר יצא לי לשמוע אותו מנהל שיחה שממנה השתמעו דברים מהצד הלא נכון של החוק. אני מדמיין לרגע איך הוא היה מתמודד עם הדברים שמעצבנים אותי בסביבה הממוזגת והסטרילית שבה אני חי. אי הסכמה בשיחת וידאו בין משרד מפואר במדינה אחת לחדר ישיבות מפונפן במדינה שנייה. ויכוחים ומחלוקות מנומסים. אימיילים תקיפים יחסית. הרמות קול מינוריות.

אני חושב על מה שעבר בראש של האחות של ההוא, שלא פתחה למרות המכות חשמל. ראיתי מספיק סרטים, לא קשה לדמיין את התמונה, לשמוע את הטקסטים. אלקטרודות מתחככות זו בזו ומפיקות ניצוצות, "אפשר לעשות את זה בדרך הקשה או בדרך הקלה". אולי דווקא ויכוחים עם אמריקאים היו שוברים אותה. אולי יש אנשים שקל להם יותר להתמודד עם איומים מפורשים ואלימות קשה מאשר עם סבטקסט ופוליטיקה. אולי להפך. אולי האיש מהבסטה של הזיתים יכול להיות הנשק הסודי שלי, הג'וקר במשחק של ההייטק.

אני ממשיך לבסטה הבאה ומשם לבית הקפה, ומנסה לעמוד בהחלטה לא לקרוא אימיילים. ואני? אני אם היו רק מזכירים לי ברמז מכות חשמל הייתי פותח. על כולם.