Tag Archive | סמים

הזמן שאחרי

אחרי החגים כולם צצים פתאום. חוזרים מכרתים, מחזירים את הילדים למסגרת. עונים על מיילים. רוצים תשובות אחרי ששבועות לא ענו על שאלות. אני לוחץ על "שלח" ולא מקבל תשובות אוטומטיות  שמספרות שהצד השני לא במשרד. הוא נהנה עכשיו, הוא בחופש, באידיליה משפחתית, במסיבה שלא נגמרת. למעשה, הוא נהנה יותר ממך.

המסיבה נגמרה. הגיע מועד הפירעון של כל ההתחייבויות שניתנו בקלות כי תכף החגים שלא ייגמרו אף פעם. קודם היה הניסוי החברתי הגדול הקרוי אוגוסט, ואחריו המשכו באמצעים אחרים, ספטמבר. מי ציפה שבאמת נצטרך להתמודד עם האחרי.

בת השבע לא רוצה ללכת לבית הספר, ומנגנוני הגעגוע שלה יצאו מאיפוס לגמרי אחרי שהימים הקבועים והסדרי הראייה נסחפו ברוחות החופשה והמועדים. היא התרגלה ללכת לישון בשעות משונות ולקום בהתאם, ומה לה ולשמונה בכיתה. היא קמה זועפת ונפרדת זועמת, מתגעגעת בלי סדר ושיטה.

אני ממשיך על האופניים למשרד. אחרי יותר מדי ימים ריקים ממחויבות ואחרי יותר מדי ימים של הורות מוחלטת, החזרה לשגרת יומו של שכיר משונה ומערערת. מסוכן לתת יותר מדי חופש לאדם, יותר מדי זמן לחשוב, יותר מדי זמן לעשות מה שהוא רוצה, ליהנות. אני עוד עלול לחשוד שאפשר לחיות ככה. סקס, סמים ורוקנ'רול מחד, הורות אינטנסיבית ובילוי עם הילדים שאינו רק אספקת מזון ושינוע בין חוגים מאידך. מה לי ולעבודה הזרה הזו?

אני מגיע לבניין התאגיד הענק כשהמוח שלי מחווט להתמודדות עם בתי קפה, עם בוקר ארוך במיטה, עם נסיעה לספארי. אני אמור לחשוב פרויקטים אבל המוח עוד הלום ארוחות חג ועסקי משפחה. אני נכנס למשרד ומזהה באנשים שסביבי תגובות דומות. הם יורדים מטריפ לא צפוי, עיניים קצת מזוגגות, השפעות שמתחילות לפוג של זמן בני זוג וילדים, זמן חו"ל, זמן לעצמי הפרטי, זמן מחוץ למירוץ. אנחנו יושבים זה מול זה בחדרי ישיבות ומנסים להיזכר על מה רצינו לדבר בפגישה שנקבעה אי אז מעבר לערפילי הזמן ביולי. רק אלוהים יודע.

ואז אני מתיישב מול המסך עם קפה, מרכיב אוזניות כדי להרחיק ממני את האופן ספייס, ופתאום יש בזה מנוחה, ונחמה. מי אמר שרק טלוויזיה היא אופיום להמונים, גם שגרה משרדית מאלחשת לא רע. משהו מחליק למקום, ואני נרגע.

אי אפשר לחזור הביתה

כשהייתי חייל למישהי מהיחידה היו כבלים פיראטיים, טרנד נפוץ באותה תקופה חשוכה. מדי שבוע היא הגיעה לבסיס עם קלטת וידאו ועליה פרק של "טווין פיקס", ויחד איתה ועם צמד שותפים קבועים היינו מתיישבים במועדון היחידה בסוף היום לצפות בחרדת קודש. לסדרה המקורית היו שתי עונות מוזרות ומסעירות וסוף דיוויד לינצ'י מטלטל ומטריד ששלח את אחד משותפי לצפייה להתקף זעם ואבל. וזהו. נותרנו מתגעגעים ועצובים.

סיימתי עכשיו את העונה החדשה שנוצרה לסדרה ב-2017. יצא לי לראות לא מעט המשכונים שצצו שנים אחרי המקור, רימייקים, פריקוולים ועוד כל מיני כאלה. סבלתי בטרילוגיה השנייה של "מלחמת הכוכבים", והתעודדתי מעט מההמשכונים החדשים. התפלצתי ב"אינדיאנה ג'ונס" האחרון, נחרתי בבוז מול הרימייק של "קרטה קיד" והתמוגגתי מסדרת הטלוויזיה שנוצרה כהמשך של הסרט המקורי. אבל "טווין פיקס" היתה לי אחרת. אולי כי צפיתי בגירסה החדשה בנקודה מסוימת בחיים, אולי כי דיוויד לינץ'.

העניין הוא כזה: כל החזרה הנוסטלגית הזו לעבר חופרת בפצע האנושי הקולקטיבי שהוא הרצון לחזור הביתה. אלא שאי אפשר לחזור הביתה כמו שאי אפשר להיכנס בדיוק לאותו נהר פעמיים, זה החיים עצמם. הכול בתנועה, זז ומשתנה ללא הרף, וכולם נזכרים איך פעם היה יותר טוב. לעבר יש רק פילטרים מחמיאים, יתרון לא הוגן של מטען רגשי שחציו מדומיין. כששפילברג שולח את הארכיאולוג שלו לחבוש שוב את הכובע ולהניף את השוט, למעשה הוא לוחץ על כפתורי הנוסטלגיה, משגר זרם חמים ונעים ישר לבלוטות העונג, סם אפקטיבי ומרגיע. אלה הסממנים החזותיים, זו המוזיקה, לא צריך להתאמץ לעכל משהו חדש או להתמודד עם מכאובי ההווה, אלא רק להיסחף.

זו אשליה וזה שקר. זו התגלית של בני 18 שרוצים שאמא ואבא יעזרו ומגלים שהם לא תמיד יכולים, תגלית שמהדהדת אחר כך כל החיים. זו ההתרפקות התמידית על מה שבזמן אמת היה ההווה הלא ברור ולעתים מתסכל. אני נזכר בערגה בעולם העיתונות שנטשתי, בלי שהמודעות לכל תחלואיו ובעיותיו תפריע לי לטריפ. למה להרוס את הסטלה עם עובדות, למה להיזכר בכל מה שהיה רע ביקום תעסוקתי עם מנטליות סדיסטית ואנשים בעלי אגו קינג סייז.

דיוויד לינץ' לא מספק את הסם. הוא רק מתחזה לדילר: ב"טווין פיקס" יש את כל הדמויות שהשחקנים שלהן שרדו והסכימו לחזור, מניירות וציטוטים מהמקור, ולכאורה נראה שתהיה גם סגירת מעגל וסוף מהודק קשור בסרט. ספוילר: זה דיוויד לינץ', אין סוף כזה. התפתיתי לחפש נחמה נוסטלגית וקיבלתי את ההפך. בלי להסגיר יותר מדי פרטים, השורה התחתונה של "טווין פיקס" גירסת 2017 היא שהניסיון לחזור הביתה, לסגור דברים הרמטית, נדון לכישלון. העבר הוא העבר, על הטוב והרע שבו. תעזבו אותו בשקט ותביטו קדימה.

על הקשר בין העבודה שלי לבלדרית סמים

– "ראית את האחות שלו? היא יותר גנגסטרית ממנו. מכות חשמל נתנו לה – ולא פתחה על אף אחד!"
– "היא הייתה חלק מהחבורה?"
-"כן, הייתה נו, איך קוראים לזה? בלדרית. כל העיוותים האלה שלה? זה מהמכות חשמל שחטפה בגרמניה אחרי שתפסו אותה על הסמים. ולא פתחה!"

מוכר הזיתים מסיים את השיחה ומתפנה אלי. שישי בשוק, חלק מריטואל סוף השבוע שלי. אחרי שהבאתי את הקטנה לכיתה א' אני רוכב על האופניים לשוק הכרמל, ומשם ממשיך לסבב בתי קפה, מעבר מחול לקודש, משבוע עבודה קשה ומתיש לבטלה והדוניזם של שישי שבת.

אבל המעבר לא חלק. זה היה שבוע קשה, רווי עימותים ומחלוקות, תפניות לא צפויות, פרויקטים מסובכים שמעיקים עלי. אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבות שמטרידות אותי, להתנתק מהאימיילים שממשיכים לטוס הלוך ושוב בטלפון שלי.

יש גם זיתים סוריים

האיש בבסטה של הזיתים כבר מכיר אותי. הוא שרירי ברמות של שוורצנגר גירסת האייטיז ומקועקע כולו. הוא מהנהן לשלום ונחמד וחביב, וכבר יצא לי לשמוע אותו מנהל שיחה שממנה השתמעו דברים מהצד הלא נכון של החוק. אני מדמיין לרגע איך הוא היה מתמודד עם הדברים שמעצבנים אותי בסביבה הממוזגת והסטרילית שבה אני חי. אי הסכמה בשיחת וידאו בין משרד מפואר במדינה אחת לחדר ישיבות מפונפן במדינה שנייה. ויכוחים ומחלוקות מנומסים. אימיילים תקיפים יחסית. הרמות קול מינוריות.

אני חושב על מה שעבר בראש של האחות של ההוא, שלא פתחה למרות המכות חשמל. ראיתי מספיק סרטים, לא קשה לדמיין את התמונה, לשמוע את הטקסטים. אלקטרודות מתחככות זו בזו ומפיקות ניצוצות, "אפשר לעשות את זה בדרך הקשה או בדרך הקלה". אולי דווקא ויכוחים עם אמריקאים היו שוברים אותה. אולי יש אנשים שקל להם יותר להתמודד עם איומים מפורשים ואלימות קשה מאשר עם סבטקסט ופוליטיקה. אולי להפך. אולי האיש מהבסטה של הזיתים יכול להיות הנשק הסודי שלי, הג'וקר במשחק של ההייטק.

אני ממשיך לבסטה הבאה ומשם לבית הקפה, ומנסה לעמוד בהחלטה לא לקרוא אימיילים. ואני? אני אם היו רק מזכירים לי ברמז מכות חשמל הייתי פותח. על כולם.

יאיר לפיד, הג'וינט וגרון עמוק

יש משהו מייאש בסוטול-גייט, הפרשייה המזעזעת שחשפה את יאיר לפיד בקלונו.

אורי משגב כותב בבלוג שלו בהארץ, בחשיבות עצמית סטנדרטית, על העדויות המוכיחות כי לפיד, מתנגד ללגאליזציה של סמים קלים, שטען תמיד שמעולם לא עישן, לקח גם לקח לריאות. ואולי אפילו מכר כמה גרמים.

אני לא אוהב את לפיד, לפחות את התדמית המוכרת שלו מן התקשורת. לא הצבעתי לו. אבל הקטנוניות הזו פאתטית. כן, לפיד דיבר על פוליטיקה חדשה. אז מה. כל פוליטיקאי מדבר על כל מיני דברים חדשים – שחר של יום, כלכלה, פוליטיקה. הכל חדש.

כל פוליטיקאי שרוצה להגיע לעמדת כוח אמיתית מוכר תדמית. מגוחך לצפות ליותר דווקא מלפיד. רוצים מישהו שמדבר אמת? תצביעו למפלגה קטנה והגונה. זה מה שאני עשיתי, וזה עושה נעים במצפון. זה לא אומר שהפרגמטיות צריכה להתבטל כליל.

אז כן, לפיד אמר שלא עישן. מן הסתם – הפתעה! –  כדי להיבחר על ידי קהל שמרני. בדומה לקלינטון, שלא לקח לריאות, ולא קיים יחסי מין עם האישה ההיא. אז מה.

אני מסרב להתרגש מהדיבורים על פוליטיקה חדשה או נקייה. מה שיקבע בסופו של דבר הם המעשים של לפיד, החוקים שהוא יצליח להעביר, או לחסום. מילא אם הוא היה רץ על הטיקט של מלחמה בסמים. אז היה כל הרעש לגיטימי. אבל הוא לא.

לפיד כבר שיקר כשטען שהוא לא נכנס לפוליטיקה בזמן שעמל על הקמת מפלגה. אלא שמי שלא משקר לא מגיע לפוליטיקה כנראה, אלא אם קוראים לו דב חנין. אם מישהו רוצה להגיע למרכז, לעמדת השפעה, הוא צריך לעגל פינות פה ושם. זה לא נעים, אבל זה המשחק.

אני בעד לגליזציה של סמים, אבל אם אצטרך להכין רשימה של עשרת הדברים שהכי מטרידים אותי בארץ, מריחואנה לא תופיע ביניהם. לפיד נשאל אם עישן ג'וינט, ולפי ה"עדים" האנונימיים של משגב שיקר. אז מה? בשורה התחתונה, ולא משנה איזה תירוץ תדביקו לזה, מדובר ברכילות חסרת חשיבות, ולא מעבר.

שובר שורות: למה וולטר וייט הוא הכי j14

בפרק השישי של העונה הראשונה של שובר שורות – הפרק שבו היא ממריאה – חשבתי על ההתאמה המדויקת שלה למאבק החברתי שגועש מסביב. גם בארץ, אבל לא רק.

וייט. וולטר וייט.

הוא מעמד בינוני והוא זועם

לוולטר וייט יש אישה בהריון, ילד עם בעיות בריאות, שתי עבודות כדי לגמור את החודש וסרטן סופני. הוא מנסה לעשות את מה שכולם עושים – להסתדר. אבל אי אפשר. בטח לא כשמערכת הבריאות בנויה ככה שאם רוצים ממש לנסות ולשרוד מחלה בסדר גודל כזה, צריך כסף, הרבה יותר כסף ממה שיש למעמד הביניים. אז וולטר מחליט למכור סמים.

מכיוון שהוא מורה לכימיה, הוא מנצל את זה כדי לייצר מת'. אין כאן עניין אידיאולוגי. מכיוון שהמצב שלו נואש, ובחברה הקפיטליסטית במבנה הנכחי שלה אין פתרונות אחרים, וולטר נדחף אל דרכיה העקלקלות של הקומבינה. וכמו כולם, הוא חושב שזה יילך. שאיכשהו דברים יסתדרו. בפתיח של הפרק הוא מסביר לשותף שלו, סוג של עבריין-פרחח-זוטר, את חלוקת העבודה. וולטר רק יכין את הסמים. כימיה, במעבדה מסודרת ונקייה. השותף יתעסק עם הקטעים המלוכלכים – פושעים וכל זה.

אלא שעל רקע ההסבר הזה רואים הבזקים מסוף הפרק. וולטר צועד עם שק מוכתם בדם (כסף? ראש כרות?) בין אופנוענים מקועקעים במה שנראה כמו ספק זירת פיגוע ספק שער לגהינום.

וזה לא שהסדרה מתנשאת על הגיבור שלה ומנסה להעביר מסר נגד סמים, עבריינות ובכלל. להפך. לא רק שלוולטר אין מוצא אחר, בסופו של דבר הוא נהנה מזה. זה מתבטא בעיקר בדחף המיני המתעורר שלו – הפשיעה מחרמנת אותו. הוא מגלה שלצאת מהמסגרת, לא להתנהג לפי הכללים, גורם לו להרגיש חי ובועט.

שובר שורות מציירת תמונה מדכאת של מעמד הביניים. זה זועק מהלבוש הנורא והמשמים של וולטר, מהחיים האפורים שלו, הרצופים השפלות יומיומיות קלות, מתמונות הבית בפרברים. רק גורם קיצוני כמו סרטן אגרסיבי מטלטל את וולטר מספיק כדי למרוד ולנסות לדפוק את המערכת.

הסדרה לא חוסכת מהדמות הראשית שלה ביקורת: ההיבריס של וולטר מתבטא באשליה שהוא יכול לשלוט בדברים. שהוא באמת יכול להתעסק עם עבריינים כבדים בלי ללכלך את הידיים. אחד הדברים שאהבתי בה הוא הכישלון של וולטר לחסל עבריין שמאיים עליו באמצעות רעל שהונדס בתהליך כימי מצולם בקליפיות מגניבה. מקגייור זה לא כאן. בסוף זה נגמר באלימות כאוטית מיוזעת ומדממת.

ספק אם וולטר היה יכול להרשות לעצמו להקים אוהל ברוטשילד. אבל סביר להניח שהוא היה תומך במאבק. ואולי אפילו מוכר למהפכנים שם סמים בהנחה.

%d בלוגרים אהבו את זה: