ארכיון תגים | סניקרס

נאצים והפלות – זו רק שאלה של מחיר

בית המשפט העליון בארה״ב דוהר בחדווה אל ימי הביניים וחברות ההייטק הגדולות לא היססו להגיב: כמה מהן, פייסבוק למשל, כבר הודיעו שיממנו לעובדות שיזדקקו לכך טיסה למדינה שמאפשרת הפלות. כי באמת, מי אם לא עובדות הייטק יזדקקו לסיוע בנושא שפוגע דווקא בנשים עניות ומוחלשות.

מה שמעניין הוא מה שלא נאמר. אף חברה גדולה לא הודיעה בינתיים שתפסיק לעשות עסקים עם ובמדינות שאוסרות באופן גורף הפלה. יש מדינות בארה״ב שבהן נערה צעירה שנאנסה לא רשאית לסיוע להפיל, אבל זה לא יפריע לבן אנד ג׳ריז למשל – החברה שלא מזמן החליטה לא למכור גלידה בשטחים הכבושים בישראל – להמשיך לפעול בהן. כי בסופו של דבר זה עניין של שורת רווח. וכבר אמר מייקל ג׳ורדן שגם רפובילקאים קונים סניקרס.

לא מזמן ובלי קשר דיברתי על נגה על מה היה אילו היינו נתיני הריייך השלישי. השאלה לא היתה האם היינו מצטרפים למחתרת נגד הנאצים, אלא מבחן מהותי הרבה יותר. נגיד, אמרה נגה, שהיינו גרמנים מן השורה, ויום אחד היתה מתדפקת על דלתנו משפחה יהודית ומבקשת מקלט. לא חברי עבר, לא שכנים, סתם זרים שנרדפים בגלל מוצאם. האם היינו מוכנים לסכן את חיינו, את חיי בני המשפחה, עבור זרים? התשובה, לצערנו, היא שכנראה שלא. המחיר גבוה מדי.

קשה לתקוף את חברות הענק ששותקות עכשיו. למה שייצאו נגד ההידרדרות המוסרית בארה״ב בזמן שהעולם מלא מדינות גרועות יותר. חברות מכל הסוגים מוכרות לסין, מנהלות קשרי מסחר עם הונגריה, פולין וברזיל. רוסיה היתה צריכה לפלוש למדינה שכנה כדי להרחיק ממנה חברות, סתם דיקטטורה רודפת להטב״קים זה לא מספיק.

ואנחנו? עם אפרטהייד-לייט בחצר האחורית, יוצאים נגד צביעות העולם והבי.די.אס ומוכרים נשק ותוכנות מעקב לדיקטטורות עם דם על הידיים עד לגובה המרפק, ומגמגמים מול הפלישה לאוקראינה כי היי, אינטרסים. 

בסופו של יום אופי ויושרה נמדדים בתווית המחיר. כמה מוכנים אדם, ארגון או מדינה לשלם במטבע קשיח של הפסד או פגיעה אמיתית בחיים עצמם. להודיע שהחברה לא תפעל במדינות שפוגעות בזכויות אדם באופן גורף, גם אם המניה תצלול. לצאת נגד השלטון גם במחיר ישיבה בכלא. לסכן את עצמך ואת אהוביך. יש מעט מאוד בני אדם שמשתייכים למועדון הקטן הזה. אני מקווה שלא אצטרך לבדוק אף פעם אם אני עומד בתנאי הקבלה.

השיבה מניו יורק

השומר בכניסה היה גדול ומפחיד בחליפה וראסטות קצרות. הוא מישש אותי כאילו אנחנו בדייט שני, ותוך כדי קיטר לעצמו במה שנשמע כמו מבטא ג׳מייקני: ״אני שונא הופעות היפהופ, פעם אחרונה שאני עושה אירוע מזוין כזה, הם הכי גרועים״. כשנכנסנו לאולם אמרתי לתומר שרק החוויה הזו היתה שווה את מחיר הכרטיס.

ניו יורק חזרה לעצמה, לכאורה. טיים סקוור עמוסה ודוחה כמו תמיד, המסעדה שחלמנו לבקר בה שוב בברוקלין היתה פתוחה והומה, ביקרנו במוזיאונים, קנינו המון, אכלנו מצוין. אבל ברקע היה טנטון מטריד. כמו לשמוע פלייליסט מוכר ואהוב עם זיופים. חלק ניכר מהזמן הייתי מודאג מדי, לא רגוע, לא יציב מול העיר. 

יש יותר הומלסים, אמרה לי האישה על הבר, והעיר שלא ישנה קצת מנומנמת. נכנסתי כמה דקות קודם, עייף ורעב וקפוא. המוזיאון שרציתי ללכת אליו היה סגור, המסעדה שניווטתי אליה פתוחה אבל המטבח ישוב לפעול רק עוד חצי שעה, וכל מה שרציתי זה לנוח. לפני הקורונה הגעתי לכאן פעמיים בשנה ואהבתי כל רגע, עכשיו אני עייף, העיר מתישה אותי. הניו יורקרית ממליצה לי איזו מנה להזמין – טעים להפליא – ומראה לי סרטון שצילמה בטיים סקוור, זו שעמדנו בה אתמול בתור ארוך ארוך לכרטיסים, אי אז במרץ. שלטי הפרסומת מהבהבים אבל הכיכר ריקה, זה נראה כמו סצנה מסרט אפוקליפטי, לא כמו מציאות שהיתה ואולי תשוב. זה מתכתב עם התחושה שלי של נורמליות לכאורה, לרגע.

אני בדרך לפגוש עמית לעבודה, בסאבוויי. בתחילת המסע בדקתי לרגע אם הדרכון שלי עדיין בכיס. הוא לא היה שם. ביליתי כמה דקות ארוכות מנשוא בהתקף חרדה, בטוח שיום לפני הטיסה חזרה איבדתי את הדרכון ומה יהיה, רק כדי להיזכר שהוצאתי אותו בחדר המלון, בניסיון כושל לבדוק מה עם תוצאות בדיקות הקורונה שלנו, שסירבו להגיע. ההבנה הזו, שאם לא יהיו תוצאות, או שיהיו אבל חיוביות, לא נוכל לחזור הביתה, בעטה בי בבטן. בלתי נתפס. אני תמיד חושש שמשום בה בבדיקות באימיגריישן לא יתנו לי להיכנס לארה"ב. אף פעם לא חשבתי שיהיה מסובך לצאת ממנה חזרה.

הגעתי לבית הקפה והתיישבתי לפני תפריט עמוס להתפקע בעוגות מוגזמות. הקולגה שאל מה שלומי. המצב המנטלי שלי, אמרתי לו, הוא המקבילה של אדם שמגיע לאימון אינטנסיבי בחדר כושר אחרי שישב שנתיים על הספה בלי לזוז. אני מתפרק. הוא הגיע עם אשתו, פסיכולוגית. השנתיים האחרונות היו מעולות לעסקים, היא אומרת.

הבדיקה שלי הגיעה בסופו של דבר כמה שעות לפני הטיסה, שלילית ובוהקת. את של תומר לא קיבלנו עד היום, ונאלצנו לשלם מחיר מופקע על בדיקה מהירה. בשדה התעופה ביקשו להציץ בבדיקה שלו שוב, והלב שלי פרפר. אבל עברנו. ישבנו בדיוטי פרי וקראנו את הכותרות מישראל, דיונים על סגירת נתב״ג, כן בידוד, לא בידוד. הקדמנו את הבידוד המשודרג בכמה שעות, עברנו את אולם בדיקות הקורונה בבן גוריון שמזכיר בית חולים שדה ממלחמת עולם כלשהי, והצלחנו להימלט מהתור האימתני ולהגיע הביתה במונית פיראטית. 

אני יכול להמליץ על התערוכה המצוינת על אנדי וורהול במוזיאון ברוקלין, על מופע האילתור של פריסטייל לאב סופרים, ועל הסטייק הענקי שאכלנו בוולפגנג. על החנות שמתמחה בדגמים מיוחדים של סניקרס, כולל הזוג מבחזרה לעתיד 2 שעולה 25 אלף דולר. על סנטרל פארק ואחיו הקטן והמוצלח יותר, פרוספקט פארק, ועל ליטל איילנד, אי מלאכותי שעליו פארק קטן ומתוק. והמלון היה אחלה, ורחובות העיר קסומים כמעט כשהיו. אבל לעצמי אני ממליץ לחכות עד שיפתרו את כל עניין המגיפה הזה, ולהסתפק בטיול לאיזה קיבוץ בצפון עד אז. תומר לקח את זה בקלות, נהנה מכל רגע, קר רוח כמו סוכן מוסד בסדרת נטפליקס. אני? הכאוס הזה לא בריא לי לעור הפנים ולנפש. 

%d בלוגרים אהבו את זה: