ברור לי בעד מי אני בדו קרב בין ניל יאנג לספוטיפיי. אבל זה לא כי אני אוהב את יאנג – אני מת עליו – או בטוח שהוא צודק. אני בעד הרוקר הקנדי בגלל שהוא החליט לנקוט צעד ולשלם עליו מחיר. כמי שמתקשה לשלם זה מרשים אותי ממש.

תקציר האירועים למי שהחמיץ: ב-2020 שילמה ספוטיפיי 100 מיליון דולר עבור הזכויות הבלעדיות לפודקאסט של ג'ו רוגן, סטנדאפיסט, פרשן קרבות, איש טלוויזיה ופודקאסטר מצליח. רוגן הוא איש מצחיק לפרקים, מעניין לפרקים, ונוטה לארח פה ושם חובבי תאוריות קונספירציה ולהיות אהוד על גברים אמריקאים לבנים צעירים. הוא חלה בקורונה, הפיץ מידע לא מבוסס על תרופה שלטענתו עזרה לו, אמר שצעירים בריאים לא צריכים להתחסן וחצי חזר בו, ואירח רופא מעדות מתנגדי החיסונים בפודקאסט שלו, מה שעצבן את קהילת המדע קשות.

ליאנג זה הספיק, והוא הודיע לספוטיפיי שזה או רוגן או הוא, ודרש להוריד את המוזיקה שלו מהשירות. כמה ימים אחר כך והפלייליסט שהכנתי פעם מזמן משירי מר יאנג הצטמצם מכ-20 שירים לארבעה שעוד נותרו בשירות. זה היה קרב אבוד מראש, לא היה סיכוי שספוטיפיי תוותר על הפודקאסט היקר והמצליח שלה בשביל איש רוקנרול בן 76, על ההווה עבור העבר. וזה כל היופי.

יאנג החליט לדבוק בעקרונות שלו מתוך ידיעה שיהיה לזה מחיר, וכנראה מתוך ידיעה שיפסיד. בלי רשת ביטחון, בלי גיבוי מאף אחד. זה לא הכסף – לפי הרשת יאנג שווה כ-70 מיליון דולר, כך שאובדן ההכנסות מספוטיפיי לא בדיוק יהפוך אותו לנזקק, או יגרום לו להפסיק לצאת עם זוגתו דאריל האנה למסעדות יוקרה. זה האגו, זה אובדן המאזינים בפלטפורמת המוזיקה הכי מצליחה בארה"ב, ואולי גם פגיעה בקהל שלו: גם מתנגדי חיסונים מאזינים לרוקנרול. עובדה שיאנג נותר בודד בחזית, כשרק ג'וני מיטשל מצטרפת לחרם שלו בינתיים. מי רוצה להסתבך עם שליטי המוזיקה העכשוויים? 

תמיד הערכתי אנשים שמוכנים לספוג פגיעה ממשית כדי לעמוד על העקרונות שלהם, כנראה כי אני רחוק מלהיות כזה. אני מחבב את החיים הנוחים שלי ושל ילדי, ובאופן כללי מעדיף להימנע מעימותים ואי נעימויות. אין לי מושג איך אגיב אם אקלע לדילמות של ממש מז'אנר הסיוע לרזיסטנס, או התפטרות במחאה על שחיתות וחוסר מוסר בלי אופק תעסוקתי. אני חושד שהתשובה, אם תתגלה, לא תשמח אותי. פעם ניהלתי דיון עקרוני עם חברה בבר על הסכום שישכנע אותנו להיות דוברים של, למשל, חברת טבק גדולה. לא נעים להודות אבל התברר שהעקרונות שלי היו זולים משלה.

רוב האנשים לא נדרשים לשלם מחיר, גם אם הם מתופפים על החזה ומדמים לעצמם שכן. עיתונאי שמאל שמתריעים שהפאשיזם כבר כאן מהדירה התל אביבית שלהם, ואז יוצאים לבר כשאף איש משטרה חשאית לא עוקב אחריהם ברחובות לב העיר. מתנגדי חיסונים שמפריחים השוואות לגרמניה הנאצית בלי לשים לב שהם כותבים מה שבא להם בכל רשת חברתית, לא מפוטרים ממקום עבודתם ומקסימום צריכים לספוג עלבונות בטוויטר ומטוש לאף פה ושם. ימנים שמייללים על אוטוטו מחנות חינוך מחדש בולשביקיים. בכיינים כולם. 

מעטים מוכנים לסכן את עצמם באמת. לחטוף מכות משוטרים, לאבד את הפרנסה, לחצות איזשהו סף שמעבר לו מחכה הבלתי נודע. ניל יאנג נכנס ראש בראש בתאגיד ענק, ויהיה המחיר אשר יהיה, בגלל משהו שהוא מאמין בו. אפשר לטעון שמדובר בסוג של צנזורה, אפשר לריב איתו על חופש ביטוי וגבולותיו, אבל אי אפשר שלא להעריך אותו. קיפ און רוקינג.

אני טובע, מסתחרר בין גלי שפע מוזיקלי בלתי סביר, מנסה להיאחז במשהו, לא להחמיץ, לא להישאר מאחור. זה מייאש. באירוע שערכה ספוטיפיי בפברואר השנה דיווחה החברה על 60 אלף קטעי מוזיקה חדשים שעולים לשירות כל יום. מדובר גם בקטעים אינסטרומנטליים, קאברים, גרסאות חדשות, מה שתרצו. זה עדיין מספר מטורף.

ניסיתי לבדוק אם גישת ״פעם היה יותר טוב״ תופסת כאן, וגיגלתי את כמויות המוזיקה שיצאו פעם לאוויר העולם. מצאתי אתר שסוקר את כל האלבומים שיצאו ב-1990. הכותבים מציינים שזה פרויקט בתחילת דרכו ומונים 543 אלבומים – שיצאו בינואר. השפע המטורף תמיד היה שם. גם כשהייתי ילד לא היה לי סיכוי מול שיטפון הלהיטים הלוהטים. 

ההבדל היה בחלון הראווה, שהיה צר ודל. חלקים נכבדים מנעורי המתרחקים עברו בחדר ליד הרדיו. מקסימום שתי תחנות, כמה שדרנים שסמכתי על הטעם שלהם. תוסיפו לזה קומץ חברים אמינים, פה המלצה ב"מעריב לנוער", שם פינה של קוטנר ב"זהו זה", איזה "עוד להיט" בערוץ הראשון, וזהו בערך. 

וזה לא נגמר כאן: אחרי החשיפה המצומצמת נדרשתי להחליט מה לקנות. תקליט היה עניין יקר, וכשהגיעו הדיסקים המחיר רק עלה. אחרי עלעול ודפדוף ממושכים בחנות התקליטים היה צריך לבחור, ולדבוק בבחירה. אם כבר הוצאתי את מיטב כספי על תקליט, הייתי נחוש לתת לו כמה שיותר הזדמנויות. לחרוש אותו לאורך ולרוחב, לגלות פנינים נסתרות, שירים שבהתחלה חלפו ליד האוזן ואחר כך נעצרו לידה וגרמו לי להקשיב.

היום במחיר של קלטת יש לי ביד את כל המוזיקה בעולם. סיכומי השנה מכניסים אותי לפומו שאף קלונקס לא יפתור: מגזין פיצ'פורק פרסם את רשימת 100 השירים הכי טובים של 2021, 50 האלבומים הכי טובים של השנה, 31 אלבומי הרוק הכי מוצלחים, המוזיקה האלקטרוניקה הכי הכי וכו'. גם רולינג סטון שחרר לעולם רשימות דומות, תכף יגיעו המצעד והסיכומים של "הקצה", ואלה רק הערוצים שאני מכיר מקרוב. 

וזה ככה על בסיס שבועי – בלוגים וניוזלטרים עם כמות בלתי נתפסת של מוזיקה חדשה, שלא לדבר על ההמלצות והרשימות של ספוטיפיי עצמה. נגה שלחה לי פלייליסט של החבר המעולה שלה, שסיכם את השירים הטובים ביותר של השנה. הוא באורך 16 שעות ו-5 דקות, מה שגרם לי לתהות לרגע אם מדובר בשירים הכי טובים של 2021, או פשוט בכל השירים כולם.

אני רוצה להישאר מעודכן, אני רוצה לשמוע את המוזיקה שאני מכיר ואוהב כבר, אני רוצה לשמוע שוב את האלבום החדש, השיר שנדלקתי עליו, אבל רגע, יש כבר משהו אחר, חדש, מסקרן, שהאוזן שלי עוד לא בדקה. זה מתיש. הטקטיקה של פעם – קח אלבום וחרוש אותו שוב ושוב חודש – לא מתאימה לעולם החדש. צריך להקשיב לכמה שניות משיר, שיר וחצי מאלבום, לחרוץ משפט ולהמשיך הלאה. זה לא בשבילי הספידייטינג המוזיקלי הזה. בסופו של יום אני מוצא את עצמי חוזר לדברים שאני אוהב, או נתפס לשיר ושומע אותו שוב ושוב. אין מנוס מלהיות זן, לשחרר, לפרוש מהמירוץ. ולהגביר את הווליום. 

ואחרי כל זה, כמה שירים שאהבתי השנה ממש:

קשה היה לעמוד בפני ההזמנה בציוץ: ״תנו לי את השירים הכי מביכים ושלא יעלו על הדעת שאתם בכל זאת אוהבים – אלה שהם הרבה אחרי גילטי פלז'ר; אלה שפשוט אסור שמישהו אי פעם יידע שאתם אוהבים כי אתם פשוט תמותו.״

נכנסתי לסחרור תרבותי קטן. מצד אחד ההגדרות היו ברורות, מצד שני אנחנו בטוויטר. כיכר העיר הווירטואלית שבה הגרדום כבר מוכן, וכולם מסתובבים עם עגבניות רקובות במחסנית ועוד אחת בקנה. כולם משייפים ציוצים, מבריקים רפרנסים תרבותיים, מנסים להיות הכי מגניבים בתחומם, מסקס ועד פוליטיקה. 

ההעדפות התרבותיות שלי הן נוצות טווס, מכשיר חיזור לעת מצוא. הספרים שאני מציב בספרייה, פלייליסטים פומביים בספוטיפיי, טי שירט של להקה. כולם נועדו לשדר טעם מסוים, השתייכות לאיזה מעמד תרבותי ספק אמיתי ספק מדומיין, תו איכות. פעם אלה היו ספריות הדיסקים והספרים בבית, אני יכול לחשוב על עלמה אחת לפחות שהתחלתי איתה לא מעט בזכות מדף הספרים הלוהט שלה. היום ההעדפות שלי חשופות בכל מדיה חברתית באשר היא.

התגובה לציוץ טמנה בחובה סכנה כפולה: אם אצייץ שירים מביכים במיוחד מה יהיה על התדמית. מנגד, בחירה מתחכמת מדי תהיה כמו קלישאת ראיונות העבודה, מה החולשה שלך – פרפקציוניסט. מבט מהיר על התגובות גילה לא מעט שנפלו למלכודת הזו. חלקן כללו שירים ירודים לכאורה שמעידים בעצם על טעמו האקלקטי והרענן של הצייצן. אחרים זינקו בחדווה לביצה והתפלשו בחדווה עם קרן פלס ובוני אם.

בחרתי באופציית ההתפלשות. היה משהו משחרר ברעיון של פטור מהצורך לקבל אישור וחיזוק מקבוצת שווים אמורפית למדי, שמן הסתם קיימת בעיקר בראש שלי. קדימה להוריד מסיכה ולנענע:

דף לפארד, אחת הלהקות המטופשות ביותר שקמו אי פעם ושלנצח תזרוק אותי חזרה לימים מאושרים במיוחד בתיכון

גן חיות, סוג של להקת בנים עם השפעות של אקסל רוז, עם שיר שהייתי מזמר לצאצאה כשהייתי שולף אותה מהאמבטיה בשינוי מילים קל (״אני האבא שלךךךךך״)

קני רוג׳רס, האיש והעוף המטוגן, בבלדת קאנטרי שאני מכיר את המילים שלה בעל פה

כל אחד מהשירים האלה עקף את שריון הפאסון שלי בנקודה כלשהי בזמן. כי שמעתי אותו ברגע הנכון, או עם האנשים הנכונים. יש עוד המון כאלה – פופ אייטיז, רוק כבד, הייר מטאל, קיטש מהעולם ומישראל, שירי ילדים שנתקעו לי בראש לנצח. הם לא ייצוגיים וכנראה לא יקדמו שום מהלך מול אף אחת, אבל הם כיף לגמרי. 

ועוד משהו: חברה מוצלחת במיוחד אמרה לי שהיא לא מבינה על מה אני מדבר. אם היא אוהבת שיר היא אוהבת אותו, אין גילטי בהקשר של פלז׳ר. אבל על דרגת זן כזו אני לא מנסה אפילו לחלום בינתיים. 

הפטיפון בחדר שלי הגיע לעולם לפני. הוא היה שייך לאבא המת שלי, האבא המת הראשון. המיתולוגיה המשפחתית מספרת שאמא שלי ויתרה על טבעת אירוסין לטובת רכישת מחט חדשה למכשיר. השקעה נבונה, בעיני.

אבא שלי, שלא הכרתי, אהב ג'אז. היתה לנו תקליטייה ענקית של ג'אז בבית, שאיש לא הקשיב לה. ההורים שלי, אמא והאבא החדש, העדיפו גבעטרון. את ההשכלה המוזיקלית שלי התחלתי עם רשת ג', ובהתאמה אחד התקליטים הראשונים שקיבלתי אי פעם היה "ריו", של דוראן דוראן. ואז עברתי לרוק. ושם נשארתי. ראפ, קצת פופ, קצת בלוז. אבל בסוף זה תמיד גיטרות. ספריית הג'אז נותרה דוממת. הספרייה השנייה, ספרי מתח של אליסטייר מקלין, הסיפורים של דיימון ראניון, זכתה דווקא להתעניינות. לפחות את הספרים שלו היה מישהו שקרא.

אבא שלי עבד בשביל כסף לתקליטים. אני ביקשתי אותם לחג, ליום ההולדת. הוצאתי עליהם דמי חנוכה, כסף מבייביסיטר, כל מה שהצלחתי להשיג. ההתלבטות היתה קשה. לרוב הכרתי שיר אחד או שניים מהרדיו, וזהו. לא היתה שום דרך לשמוע את השאר חוץ מלשלם. נהגתי לעלעל בין העטיפות היפות בחנות ולהתלבט איזה תקליט אשמע בשבועות הקרובים. כשיצאתי מהחנות, קרעתי תוך כדי הליכה את עטיפת הניילון מגשש לבדוק םא יש דף מילים בפנים. מה מענג יותר מלשמוע שיר חדש בלי לנסות לפענח את המילים תוך כדי. רוקנ'רול לא הולך עם דיקציה.

ואז חרשתי את האלבום. אם הוא היה טוב איזה כיף, ואם לא הייתי מקשיב לו שוב ושוב עד שהייתי מתרגל אליו ולומד ליהנות ממנו. לוותר עליו לא היתה אופציה. הוא היה יקר מדי ונדיר מדי. ישבתי בחדר, הפכתי צד שוב ושוב, נזהר לא לשרוט, אוחז בעדינות במחט. ולומד את המוזיקה.

לפעמים הקשבתי ללהקות וזמרים ששמעתי עליהם, אבל לא אותם. בספרייה של דוד אהוב ומגניב מצאתי תקליטים של דיפ פרפל. ידעתי לומר רק שמדובר בלהקת רוק כבד, מבלי להבין עד הסוף מה פירוש ההגדרה. רשת ג' לא שידרה דברים כאלה בשעות שאחרי בית הספר. הורדתי את המחט בזהירות על הרצועה הראשונה בלי לדעת שהאלבום נפתח במין ספק כיוון גיטרות, ספק הקלטות עינויים מהגהינום. הרמתי את המחט בבהלה, בטוח שהפטיפון היקר שלי התקלקל. לא שמעתי משהו כזה מעולם. שעה אחר כך כבר הייתי מאוהב, דלת חדשה נפתחה.

בדרך כלל חיכיתי לשירים שהכרתי מהרדיו. השירים שביניהם היו ההמתנה שבין הלהיטים. אבל לאט לאט החלו השירים האלה לצוף למעלה, לקבל צורה. לא מעט אלבומים נשמעים בהתחלה כמו מקשה אחת, אותו צליל, אותו קצב. אבל בהאזנה שלישית ורביעית מזהים תבניות וצורות. שירים שלא שמת לב אליהם בהתחלה נדחפים קדימה ומגלים נוכחות ואופי שלא ניחשת שיש להם. כמו הילד השקט מהכיתה שמתגלה בשיחה אקראית והופך לחבר הכי טוב שלך.

שנים אחרי גיליתי שבאנגלית קוראים לזה Deep Cuts. הלא-להיטים, השירים שמתחבאים. כמה מהשירים האלה הפכו מנעימה חדגונית בדרך לשיר שבשבילו קניתי את התקליט לרצועה האהובה עלי. אני מניח שחלק מהעניין הוא הגילוי, התחושה שאני מיוחד. קשקוש, כמובן, בהופעה של פיית' נו מור שראיתי בסינרמה השם ייקום דמה השיר האחרון היה Just a Man, דיפ קאט שרק אני וכל שאר הקהל באולם הכיר.

אין לי מושג אם גם בתקליטי ג'אז יש חתכים עמוקים, ואם לאבא שלי היו פייבוריטים. הפטיפון גר היום אצל אחותי, אני שומע מוזיקה באוזניות וברמקולים שמחוברים למחשב. דרך ספוטיפיי, שמגלה לי כל הזמן מוזיקה חדשה, אבל כזו שמפלרטטת עם האוזן בשמיעה ראשונה. פלייליסטים על פלייליסטים, עם שירים מגניבים ששולחים יד ישר ללב או מתחת לחגורה. אין מקום ואין זמן לדיפ קאטס, מי שלא נדחף נשאר מאחור.

אז החלטתי להקשיב אחרת. לחזור על אותו פלייליסט שוב ושוב, לגלות שיר ואז ללכת לאלבום ממנו הוא לקוח ולחרוש אותו. לדמיין שקניתי אותו עכשיו, ואין ולא יהיה כסף לעוד אחד בעתיד הנראה לעין. וללמוד לאהוב אותו לאט, ולגלות את מה שמתחבא בפנים.

השבוע קיבלתי אימייל מספוטיפיי. השורה התחתונה היתה: אתה מקובע מוזיקלית, ואולי כדאי שתרענן את הטעם העבש שלך ותתחיל לשמוע דברים חדשים. הם לא כתבו את זה בדיוק ככה. היו כותרות יפות על סיכום 2018, ולינק שפתח תשעה מסכים מתחלפים שבהם סודר יפה המידע על ההעדפות המוזיקליות שלי. בנוסף קיבלתי שני פלייליסטים. אחד של השירים ששמעתי הכי הרבה, לפי מספר האזנות. השני של שירים מז'אנרים ומבצעים שאני לא שומע בכלל. היי קשיש, אולי תנסה משהו חדש?

מתוך עשרת השירים ששמעתי הכי הרבה ב-2018 רק אחד יצא באותה שנה. עוד שניים מ-2017, ומכאן אני צולל אל סוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, ותחילת המאה הזו. השיר הכי ישן יצא ב-1981. ז'אנרים? רוק. גיוון מגדרי ואתני? ובכן לא. גברים לבנים. יש שלוש נשים בטופ 10 שלי, שתיים סולניות, אחת חולקת שיר עם גבר. לבן. טום פטי, השם ייקום דמו, שגם היה האמן ששמעתי הכי הרבה.

זה לא נורא, אבל גם לא מאוד משמח. יש דברים שאתה יודע אינטואיטיבית אבל מעדיף לא לקבל להם הוכחה חד משמעית מבוססת דאטה. הטעם המוזיקלי שלי כנראה התגבש והתקבע, ולא משנה כמה אנסה לשמוע דברים חדשים ולהישאר מעודכן, בעיתות של מצוקה נפשית, עייפות או סתם רצון בנעים באוזן אני חוזר למוכר ולידוע. תמיד חששתי מזה, תמיד נרתעתי מהופעות נוסטלגיה, לעצור במקום פירושו מוות, תרבותית לפחות. אבל כנראה שאני לא מתאמץ מספיק, לא רץ בקצב הנכון.

סוכן התרבות המוזיקלי הראשון שלי היה רשת ג'. המוזיקה שהושמעה בבית שלי – בין גבעטרון לדודאים – לא עשתה לי את זה. פה ושם שמעתי ברדיו דברים שנענעו לי את האגן, ומישהו אמר לי שברשת ג' יש מוזיקה כזו. התחלתי לשמוע את שוש עטרי וטוני פיין, ולשלוט בטבלאות המצעד הבריטי וגם האמריקאי. נהנה קצת, סובל קצת מכל היורו טראש שמסביב. ואז אמא שלי חזרה מטיול שנתי וסיפרה שהכיתה שלה דרשה להעביר את הרדיו לגלי צה"ל בצהריים כי יש "מה יש". בדקתי.

"מה יש" היתה תוכנית הומור שהגישו ארז טל ואברי גלעד, לפני שמכרו את נשמתם לצד האפל והפכו לעשירים ובלתי נסבלים. מעבר לזה שצחקתי נורא, שמעתי שם גם מוזיקה אחרת. פחות פופ דבילי, יותר רוק איכותי. החוגה ברדיו עזבה את מחוזות ג' ונשארה על גל"צ, בימים שלפני הפיכתה למיינסטרים מרדים מוחות. אלי ישראלי גילה לי ולשאר הארץ את נירוונה, חברים בצבא השמיעו לי את הפיקסיז ואת הרד הוט צ'ילי פפרז. הרדיו ואנשים בעלי טעם טוב היו הדלת שלי למחוזות חדשים, יחד עם ביקורות מוזיקה בעיתונים, ופה ושם שיר ששמעתי באקראי ב"אוזן השלישית".  

אני ממעט להאזין לרדיו. נהנה פה ושם מהמלצות של חברים וגם משאזאם של שיר מוצלח בבר מדי פעם. הכי כיף – כשהילדים שלי משמיעים לי משהו שלא הכרתי. אבל האור בקצה המנהרה בנתונים של ספוטיפיי נובע מהאפליקציה עצמה. בעשירייה השנייה של השירים ששמעתי השנה יש כבר כאלה שגיליתי באמצעות ספוטיפיי. כי כשהפלייליסט שלי מסתיים, האפליקציה לא עוצרת וממשיכה להשמיע דברים דומים, או קרובים מספיק. בעשירייה הראשונה יש שירים שגיליתי בפלייליסטים של אחרים. היכולת לחלוק ולגלות מוזיקה חדשה השתכללה פלאים. זה לא פותר את קבעונות הז'אנר, אבל זו התחלה.

עכשיו נותר רק לעבור לפלייליסט הנוסף שנשלח אלי – Tastebreakers – ולראות אם אפשר ללמד כלבים זקנים תעלולים חדשים. ולחכות למייל הסיכום של 2019.